בחורף 2000 אני עדיין ב"אירפורט רזידנס הוטל", ואני מתעתד לערוך צ'ק אאוט, כדי צאת לשדה התעופה באוטופני לטיסה הביתה. אני תמיד מתאכסן במלון זה, ולכאן אני מזמין את שותפיי הרומנים, כי הוא קרוב לשדה התעופה, וכך אני נמנע מלהיתקע בפקקים ממרכז בוקרשט. ובכן, אני מתעתד לערוך צ'ק-אאוט, כשהבל-בוי קורא לי: "טלפון עבור מר וילנסקי" – שותפי הישראלי מצלצל מבריסל, ומציע לי נסיעת גישוש למוסקבה, שם יחכו לי קרוביו מארצות הברית עם הצעה שלא אוכל לסרב לה: "הם זקוקים למומחה לפלחה ולמיכון חקלאי. אל תדאג – הוצאות הטיסה, המלון, ואפילו ביטול הזמן – על חשבונם."

שותפי צייד אותי בכמה עצות טובות – איך לנהוג כשפוגשים ברנשים חשודים, לשמור בכיס כסף מזומן למקרי חירום, להיות מוכן לשכור מונית כדי לטוס לשדה התעופה במקרה של תקלה אפשרית עם גורמי המשטר. הצטיידתי בלבוש חם, בכיס המעיל מילון אנגלי-רוסי, וכמובן, לא היתה ברירה אלא להסתמך על דברי שותפי שידאגו לי – הובטח שיחכו לי עם שלט בשדה התעופה, ומתורגמן ואיש ביטחון יתלוו אליי עד שאצא בשלום מהמדינה. הזהירו אותי מהקור במוסקבה, שם המילים קופאות כשהן רק יוצאות מהפה.

צלצלתי לסוכן הנסיעות שיקפיא את תוקף כרטיס הטיסה ב"תרום", ואחר כך צלצלתי הביתה, והסברתי שאצטרך להתעכב עוד מיספר ימים. מסתבר שהאמריקאים דאגו שכרטיסי הטיסה והוויזה יחכו לי בשדה התעופה על שם אנרי קואנדה באוטופני. הנסיעה לשם ארכה פחות מחמש דקות. והנה, אני כבר על הטיסה מבוקרשט למוסקבה במטוס של חברת "אירופלוט". הטיסה לא היתה חוויה מרנינה: המטוס היה מדגם מיושן, מרעיש, מחריש אוזניים, המושבים מברזל עם ריפוד דק, ריח טחב מהקירות, והשירותים – שומר נפשו ירחק!

כשנחתנו, כל מה שראיתי דרך החלון הוא משטחי שלג ענקיים, ועל המסלול בעיקר מטוסי קרב, ומעט מטוסי נוסעים. מה שראו עיניי היה מדכא, וכמעט הצטערתי שנעניתי לבקשה של שותפי. אולם קבלת הפנים של הטרמינל היה מיושן, על הרצפה ניירות וקופסאות סיגריות ריקות, הריהוט כמו אצלנו במשרדי ממשלה בשנות השישים. באשנב של משטרת הגבולות לבדיקת הדרכונים ישב איש לבוש במדי צבא (לא במדי משטרה!) – מראה שבהחלט מרתיע. אני מציג לו את הדרכון ואת הוויזה שהונפקה לי בבוקרשט. האיש במדים שואל באיזה מלון אתגורר, ואני עונה כי ב"רוסיה הוטל". שם אמורה להתקיים הפגישה עם אנשי העסקים האמריקאים. אחרי שהדרכון הוחתם, אני יוצא אל אולם קבלת הפנים בחשש גדול שמא אף אחד לא מחכה לי כפי שהובטח. אם מצב ביש זה יקרה – אני בצרות, כי השפה הרוסית איננה שגורה בפי, וכאן האנגלית היתה עד לא מזמן מוקצית כלשון "האימפריאליסטים".

אני מביט קדימה ולצדדים – יש! אדם לבוש מעיל פרווה וכובע בעל אוזניות מרים שלט, ועליו כתוב שמי. רווח לי! ורווח לי עוד יותר כשהסתבר לי שהאיש הזה, שילווה אותי למלון, דובר אנגלית. הפגישה אמורה להתקיים ב"מלון רוסיה" בו אשתכן. במלון הזה יש 5000 חדרים, והוא מחולק לאגפים שונים על פי מעמד המבקרים ("שוויון" קומוניסטי מובהק!)

הוכנסתי לחדר גדול במיוחד. המלווה שלי נשאר בחוץ. בחדר חיכו לי ארבעה אנשים. אחד מהם, האמריקאי-רוסי, הציג עצמו כקרוב משפחתו של שותפי מישראל. לפני שהתחלנו בשיחה הם ניתקו את הטלפונים על ידי הוצאת התקעים מהקיר. הבהירו לי כי ברוסיה יש אוזניים לכותל. אולי צריך להזכיר כי בשנת אלפיים טרם הומצא הסמרטפון.

אין טעם לתאר את הפגישה העסקית, כי בסופו של דבר לא יצא מזה כלום. מה שכן נרמזתי, הוא שהאמריקאי - שאגב, הוריו היגרו לארצות הברית מרוסיה, והוא עצמו דובר רוסית שוטפת – מתכוון לשחד מישהו ממשרד החקלאות הרוסי, כדי שעסקה של עורות תמורת מזון תצא לפועל, ואגב כך הובטח לשלטונות סיוע והדרכה בנושא גידולי שדה ומיכון חקלאי, שאני הייתי אמור להיות מעורב בו. באותו הרגע בו נרמזתי על שוחד, החלטתי שאני לא אהיה מעורב – לא בגלל הצו הקטגורי של קאנט – אני פשוט מפחד.

השיחה ארכה כשעתיים, כשאני עייף מת, מנסה בכל כוחי להתאפק לא לפהק. סוף סוף אני בחדרי, וכשאחרי מקלחת אני מתכונן להשתרע על המיטה ולשקוע בשינה מרגיעה – דפיקה בדלת: שני מלצרים עם מגשים מלאים במאכלים ממעדני רוסיה – בשרים מעושנים, נקניקים, קשקבל, קוויאר, ממולאים בעלי גפן, לחמניות חמות מעלות אד, קערה מלאה בורשט, קומקום מלא תה רותח, ארבעה סוגי עוגות. לא היה סיכוי שאני אשתלט אפילו על רבע מהמזון שהוגש לי.

בשיחה שלמחרת נאמר שנקבעה לי, ולעוד שניים שנכחו בשיחה יום קודם – טיסה לאי סחלין, המצוי במזרח הרחוק של רוסיה, והגובל עם איי יפן. הטיסה ממוסקבה לאי סחלין ארכה 14 שעות – זמן יותר ארוך מאשר בין תל-אביב לניו-יורק. שיערתי שהשלטונות התכוונו שהמשקיע האמריקאי יפעל פה, בקצה העולם, בתמורה להיתרים שיקבל. ואני כבר ביום הראשון חשבתי ביני ובין עצמי שאני לא בעסק. אבל זאת הזדמנות להכיר עולם שהיה סגור בפני המערב עד לפני זמן לא רב.

המטוס שהטיס אותנו לסחלין היה ענק, והיו בו שתי קומות עם מושבים ל-400 נוסעים. כמו במטוס מבוקרשט, המושבים היו קשים ולא נוחים. למרות זאת, העייפות הכריעה אותי, וישנתי לסירוגין במשך הטיסה. המטוס ערך חניית ביניים בעיר חברובסק, שם ירדו מספר נוסעים. בהפסקה ירדנו לשדה התעופה, שממנו ניתן היה להשקיף על עיר אפורה, חדגונית, משרה דיכאון. הבניינים ארוכים וחד-גוניים, הולכי הרגל עטופים בבגדים חמים כנגד הקור החודר לעצמות.

לשדה התעופה של יוז'נו סחלינסק שבסחלין הגענו מאוחר בלילה, יצאנו בלילה, והגענו בלילה. יש הרי הבדלי שעות בין מוסקבה לסחלין. ירדנו מהמטוס, ופגש אותנו קור מקפיא. הרכב שאמור לאסוף אותנו הגיע ממש עד מדרגות המטוס. הסיעו אותנו למה שאמור היה להיות מלון. קיבלנו חדרים בלי רישום ובלי שאלות, בלי מילוי טפסים, והלכנו לישון.

השכמתי מוקדם בבוקר והשקפתי מהחלון אל מה שאמורה היתה להיות עיר – שלג ושלג, לבן מאופק עד אופק. פה ושם מגיחה מכונית. בניינים מעטים – כולם דומים.

הבנתי שעבור המקומיים טיפול באורחים מחו"ל הוא הזדמנות לחרוג מהתקציב השגרתי וגם ליהנות בעצמם מארוחה כיד המלך –– ארוחת הצהריים היתה חוויה קולינרית מרשימה – נדרשו כוחות-על כדי להתגבר, ולו על חלק מהמנות שהוגשו לשולחן. ועוד דבר – ברוסיה נהוג שארוחה חגיגית כזאת מלווה בשתיית משקאות אלכוהוליים, בעיקר וודקה. אני רגיל לשתות כוסית קטנה של יין בליל שבת, לא יותר. בחיים לא שתיתי ברנדי, ויסקי או קוניאק. ביקשתי רחמים על כך שאינני יכול לקחת חלק במשתה, שעל פי התקן התקציבי מיועד לכל סועד בקבוק שלם! אני לגמתי לגימה קטנה, והראש הסתחרר לי, כאשר כל השאר מילאו כוסות גדולות, ולפני כל לגימה הרי חובה לשאת ברכה, ועוד כוס עד שהבקבוקים התרוקנו. איך הם מסוגלים? אני זוכר שהראו בטלוויזיה איך ילצין השיכור התנדנד כשהוא מתקרב לאחת הנשים כדי לצבוט לה בישבן. בשולחן שלנו שתו ושתו, ולא ניכר ביושבים שזה שינה אצלם משהו.

למחרת הוסענו אל עמק טים פורונאיסקי השוכן בין שני רכסי הרים המתנשאים עד לגובה של 1600 מטרים. עמק יפהפה, שהשלטון מבקש להועידו לגידולי שדה. הבנתי מייד שהסיפור לא פשוט – אני בא מארץ שזורחת בה השמש רוב השנה, ואילו כאן ניתן לעבד אדמה (די בקושי) מקסימום 100 ימים בשנה. יש להם כאן נפט וגז (שתאגידים בינלאומיים קנו עליהם חזקה), פחם, יערות אינסופיים – למה להם להשקיע בחקלאות? הרי באוצרות הטבע האלה אפשר לסחור ולהעשיר את המקום ולהביא שפע אל התושבים המדוכאים שפה.

את אחרי הצהריים ניצלנו לטיול באזור מקסים ביופיו – יערות עד ירוקים מכוסי שלג, נהרות בהם זורמים מים צלולים בשפע מעורר קנאה. התארחנו במפעלים המיועדים לגידול סרטנים ופירות ים אחרים בגדלים שלא ראיתי בשום מקום אחר. תמהתי איך פנינת נוף זאת, גן העדן הזה, מנתב את הציבור שכאן למציאות חיים כל כך ענייה, כל כך עלובה. התרשמתי שלאוכלוסייה עצמה יש כאילו אינטרס שהמציאות לא תשתנה. שלטון מדכא של עשרות שנים לא הותיר באנשים אף שביב של תקווה לחיים יותר טובים. ממש מתבקש להשוות ל"שכנה" של המקום – לאלסקה, שהיתה מושבה רוסית, ונמכרה בזיל הזול לאמריקאים, שהפכו אותה לפנינה תיירותית ולהצלחה כלכלית.

שאלתי את המארחים באמצעות המתרגם אם יש יהודים באי. הם הסתכלו זה על זה כלא מבינים את השאלה. היו לחישות והתייעצויות, ולבסוף ענו לי שאין. משום מה נראה לי שלא הבינו את השאלה – הרי היהודים מפוזרים בכל העולם.

ראיתי איך פתאום מתאספים מארחינו, מדברים ביניהם בלחש. גם המתורגמן זנח אותי והצטרף לחבורה. לא הבנתי מדוע אני ממודר. כל מיני תסריטים עלו במוחי – הרי אני בקצה העולם נתון לחסדם של אנשים שטרם הכרתי אותם כהלכה.

בשקט בשקט התבקשנו לעלות למכוניות כדי לחזור ליוז'נו סחלינסק. אני מנסה להעטות על פרצופי סימן שאלה, אבל המתורגמן מתעלם ממני. כשחזרנו אל המלון, המתורגמן התלווה אליי לחדר, וכשהוא בפנים, הוא מזמין אותי לחדר הרחצה ולוחש:

"תראה, מר וילנסקי, אם תגלה לאיש את מה שאני אומר לך עכשיו – אני אכחיש, ואומר שאתה ממציא. אל תיעלב..."

"מה קרה? בחייך! מה המסתורין?"

"בבקשה, בשקט! מר גרינשפן האמריקאי נפטר הלילה במלון במוסקבה – דום לב..."

"מצטער לשמוע, ועכשיו מה?"

"משרד החקלאות באמת התכוון לעשות עם האמריקאי עסקים, אבל כל העסקנים שפגשנו במוסקבה וכאן בסחלין – אני משער שמצאו הזדמנות להשתמש בתקציב הנדיב, ולצאת מעט מהשגרה. החקלאות בסחלין עניינה אותם כמו השלג שירד כאן השנה, ולפני שנה, ולפני אלפי שנים..."

"ומה קורה מעכשיו??"

"עכשיו פשוט רווח להם."

משה גרנות