רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שלושים וארבעה
פרשת פאראשוט. שום מאורעות מיוחדים
רק ששברתי יד ומצאתי נחש בתור חבל
אך היה לפרשת אווירון-הנוצות עוד המשך מרגיז.
"אווירון אמנם לא נצליח לבנות," אמר צבי יום אחד, "אבל אין דבר פשוט יותר מאשר לעשות פַּרַשׁוּט."
תחילה ערכנו ניסיונות באבן. קשרנו חוטים לארבע קצותיה של יריעת-בד לא-גדולה, ואת קצות החוטים – לאבן. עלינו על הגג של המחסן של אדון רובינשטיין המרגל, וצבי העיף את הפרשוט אל-על.
אחרי זריקות אחדות, ושינוי גודלה של האבן, הניסיון הצליח. חופת המצנח נפרשה והאבן צנחה במהירות פחותה ממהירותה של נפילה חופשית. ואפילו הוספנו שִיכלול. קשרנו חוט ארוך לאבן והיינו שבים וגוררים את כל המיתקן אלינו למעלה לאחר כל הטלה באוויר.
"שלב שני," אמר צבי, "צריך להוריד בפרשוט איזה דבר חי. חתול או גור-כלבים או אפילו עכבר."
לא מצאנו. לך תפוס חתול ונסה לזרוק אותו קשור בחבל מן הגג! אפילו הוא רתום לפרשוט המשוכלל ביותר במושבה!
אבל מצאנו – צב. ואין לך דבר קל יותר מאשר לתפוס צב. הצבים המתנהלים לאיטם בחצרות שימשו לנו במשחקינו מעין מנועים-מהלכים-על-ארבע. אתה רותם צב לעגלת-צעצוע קטנה והוא מטייל איתה מקצה החצר אל קצהָ ולבסוף משתחרר ממנה בהידחקו אל סבך הגדר והשיחים. אתה מדביק או מצייר דבר-מה על גבו ומניח לו ללכת – ומצפה למצוא אותו, אם בכלל, אחרי שבועות וחודשים, ולדעת שזה הוא. בדרך-כלל הייתי כותב על גבו של הצב את שם משפחתנו – "בן עמי", ופעם כתבתי על צב שהיה נאה ושִריונו נקי וחדש וללא כל פגימה – "נלי", ולא זכיתי לראותו פעם נוספת.
אם באמת חיים הצבים מאות שנים הריהם נושאים עד היום את כתביי הראשונים על גביהם בחצרות ובגינות המושבה שנעשתה לעיר.
לקחנו את הצב, רתמנו אותו היטב לפרשוט, זרקנו ו –
חופת המצנח לא נפתחה.
לא אתאר את התוצאה. לא המתים יהללו יה. זה היה די מגעיל. כמה אידיוטים היינו שלא הבנו את האזהרה שבדבר. לקחנו סדין גדול מביתו של צבי, עלינו על הגג, עמדנו על שפתו, מחזיקים כל אחד בשני קצות הסדין, כמו שמנערים שמיכה, ו –
הוֹפּ!
צבי טען אחר-כך שהאשמה היתה בי, שהרפיתי מן הסדין מיד כשקפצנו. אבל אני משוכנע כי גם אם הייתי מחזיק בו היטב – לא היה בולם כהוא-זה את תאוצת נפילתי כטובע באוויר.
נפלתי ושברתי את ידי השמאלית, ואילו צבי יצא בלי כל פגע. לא חשתי כאב, רק היד היתה כמעולפת. מיד קראו לאימא ולקחו אותי למרפאה ועשו צילום רנטגן והתקינו תחבושת-גבס סביב אמת ידי. כל מה שאני זוכר הוא דלי מים לבנבנים, ותחבושות-גבס שמרטיבים אותן ובין-רגע שולים אותן מן המים וכורכים על ידי, ואת השכבה האחרונה מחליקים כאילו הייתי קיר לטיוח.
הסתובבתי עם הגבס על ידי השבורה במשך כשלושה שבועות, מתגרד ובוחל בריח הרע העולה משם, ועד היום כואב לי מעט אותו מקום כאשר מזג-האוויר עומד להתחלף, ובייחוד בסתיו, כמו עכשיו.
זו היתה הצניחה הראשונה והאחרונה שלי בחיי. ואילו צבי, הוא צנח עוד רבות בתקופת שירותו הצבאי, כחייל וכקצין.
מוזר, איך ילד מופנם וזהיר ולא-ספורטאי ובעל רגש נחיתות שכמוני צנח כך ללא פחד מגג המחסן?
ובכן אני, במצבים שכאלה בחיים, מתנהג כמו החמור של בּוֹרִידַאן – פְּלוּס. מה זה פלוס? החמור של בורידאן מת ברעב משום שעמד בדיוק באמצע בין שני האבוסים ולא היה יכול להחליט לאן לפנות וכמו אחז בו השיתוק, ואילו אני במצב דומה, כשאיני יכול להחליט אם לפנות שמאלה או ימינה – קופץ קדימה, כמתאבד. כמי שמוציא את הנִצרה מן הרימון כדי לדעת אם באמת יתפוצץ.
פעם באמת כך קרה לי, בהיותי ילד. עמדתי לחצות את הכביש ליד ביתי. הסתכלתי ימינה ושמאלה, ראיתי מכונית מתקרבת, ובכל זאת קפצתי קדימה לחצות, כאילו נמאס לי לרגע אחד לעשות מה שצריך לעשות ואני מבקש לנסות איזו דרך אחרת.
ומה קרה?
כמעט נדרסתי. ברגע האחרון ממש עצרה המכונית, והנהג לא היה יכול להבין מדוע קפצתי לפני מכוניתו.
למי שמוצאים את עצמם לפעמים במצב דומה, אני מציע – תבלמו את עצמכם בכל הכוח, ויותר טוב אפילו שתיפנו אחורה ותברחו (או שלא תעזבו אף לרגע את האישה שלכם, והיא תשמור עליכם). אחרת אתם עלולים למצוא את עצמכם בבית-חולים, או מה שיותר גרוע – בבית-משוגעים, צורחים וכבר קופצים ככל אוות נפשכם ודופקים על הקירות עד שתוקעים לכם את זריקת ההרגעה.

והיו עוד מקרי סכנה אשר אני, בטיפשותי, הבאתי לא פעם על עצמי:
יום חורף אחד נכנסתי למחסן שלנו ומה אני רואה בפינה? איזה חבל עבה, מגולגל. מוזר. ניגשתי והרמתי אותו. כבד וחלקלק-משהו, חום-בהיר וקר. לקחתי את הפקעת וניגשתי אל אבא, שייצא אותו רגע מן המטבח לחצר.
"אבא, תראה!" התפארתי כמי שמביא לו אוצר, "מצאתי חבל מצוין!"
אבא העיף רגע מבט לעברי, תפס בידי ושמט עימה בכוח את ה"חבל" אל הקרקע, ומיד רמס את קצהו-ראשו בעקבו והשלים את המלאכה באבן גדולה שנמצאה לו בחצר. עיסה דביקה ומגעילה נתערבבה בעפר הלח מן הגשם.
"לא ידעת שנחשים ישנים בחורף?"
ברחתי הביתה בבכי. איזו זוועה! החזקתי נחש חי בידי. אמנם ישֵן, אבל חי. אילו היה מתעורר –

*
הנחשים העסיקו אותי רבות. את הנחש הראשון בחיי ראיתי, זקוף כמקל, מזדקר מִכַּר האִינְגִ'יל, זו היבלית, שצמח בצד המערבי של ביתנו – וגופו הצינורי ממש מקביל לקיר, כמו ברז. מסתבר שהיה בתנוחת-ציִד, ארב ללטאה שתעבור על פני הקיר.
אבא ניגש לקרוא לאבא-של-גיורא, אשר מיד הביא, מחדר-הנשק של אחוזת פֶלְז, רובה טוּטוּ וחצובה. נחשים אי אפשר לצוד ברובה-ציד, והנשק הטוב ביותר נגדם, אם אינם בתנועה, הוא רובה בעל קוטר זעיר.
אבא-של-גיורא התקין את החצובה בפינת הבית (אותה תקופה היו מתאמנים בקליעה למטרה מעל גבי חצובות גבוהות כמעט כקומת-אדם, אולי משום שחסכו בכדורים, ורוב האימונים היו "על רֵיק". הגָפִיר, זה הנוטר, שהיה מעין חייל של אותם ימים, מטעם היישוב העברי, תחת פיקוד הבריטים ששלטו בארץ – היה מכוון את הרובה למטרה, וזז הצידה, והסרג'נט, הסָמָל, ניגש אל החצובה ומציץ מבעד לכוונות הרובה לבדוק אם אכן כוּוַן הנשק נכונה אל לוח המטרה).
אבא-של-גיורא כיוון לאט, ובשקט, אנחנו השקפנו כולנו, בנשימה עצורה, מתוך הבית, גבוה מבעד לחרכי-התריס. נשמעה נקישת-ירייה קלה, והנחש התפרפר והועף באוויר כשראשו ניתז, וצנח בעשב הגבוה.
והיו נחשים שאתה נתקל בהם בחצר או בשדה. נחש שחור שכמעט תחת רגליך היחפות חומק מן הגינה אל שדה הקמה, ואחר-כך אומרים לך שנחש שחור אינו ארסי ולכן אינו מסוכן, להיפך, הוא מביא תועלת רבה כי הוא משמיד את העכברים שמכרסמים את הדגן ומזיקים באסמים, במחסנים ואפילו במזווי-הבתים. אבל לך תחשוב על כל זה בשעה שהנחש השחור זוחל בדשא ממש לידך.
יום אחד הִשקה אבא ערוגה בחצר ופתאום הזדחלה ויצאה ממנו פקעת נחשים קטנה, כנִראה מילאו המים את החור שבו בקעו לבטח מביצי אימותיהם הנחשיות, וכך נזעקו החוצה ופִּרפרו בשלולית, רִשעונים שכאלה אך כבדי תנועה וחלשים עדיין, בבטניהם הלבנבנות ובגבות הכסף האפור-חום שלהם. אבא קצץ אותם בלהב החד, המבריק, של הטורייה. אבל הם חזרו והופיעו, חיים ורוחשים בסיוטי החלומות שלי, בוקעים מחורים רבים באדמה עד שאין לך מקום פנוי מהם להניח את כף רגלך. מין רחישה זדונית כזו של לחשנים שלשונם שלוחה ושיניהם מכישות ארס. אילו הייתי סופר סימבולי ומבקש לבטא בספריי את הדֵמוֹנִיוּת בסמלים – הייתי משתמש עוד רבות בנחשים של ימי ילדותי –

מה לעשות שאין בספריי גיבורים סימבוליים, ייצוגיים או גזורים מלכתחילה כדי לענות על ציפיות הקוראים, ספרים שאפשר למלא על אודותם במות ספרותיות במאמרים חשובים ובמחקרים מרתקים שגם מגלים בהם חוקים שאינם קיימים.
ספר שלי הוא כמו בֵּית מילים מרוהט בְּדימיון ובזיכרונות שאליו אני מזמין את הקורא. מי שלא נעים לו, שיישאר בחוץ ויחלום נחשים בלילות. "פְרוֹם דֶה שְׁרַיינְס אוֹף מוֹנטֶזוּמָה – טוּ דֶה שׁוֹרְס אוֹף טריפּוֹלי!" – שהרי הספרות העברית איבדה כבר כמעט כליל את חוש ההומור. המלכים לא רק ערומים אלא גם אֵין להם זין. רק למלכּוֹת יש. כן, להן מותר לזיֵין. כמו שחווה אימֵנו זיינה את הנחש.

– והיו נחשים שמתחמקים ממך פה ושם במעבה שדרה, ברפידת עלים יבשים תחת השיחים, בצפצוף ציפורים עצבניות ממעל, בהלמות-לב שבהיתקלות פתע – ובתחושת רווחה עצומה על שלא הרגזת בלי כוונה את הנחש והוא חמק לו והסתלק, חושש מפניך!
את הנחש האחרון, כך אני מקווה, שראיתי בחיי (שלא מבעד לזכוכית העבה של בגן-החיות), פגשתי לפני שנים רבות במאפייה בעין-גדי. היצור המפחיד שכב צנוף על רצפת-המלט הקרירה, מתחת למָלוֹשׁ הכרסתני. צפע ארסי. הכּשה שלו עלולה להמית בתוך שעות אחדות. התבונַנו זה בזה שניות בודדות בעודי עומד על סף הדלת, ומיד הסתלקתי לחדרי, נרגש. לקחתי את רובה הטוטו שלי, טענתי בו כדור, חזרתי לצריף המאפייה, ומבעד לחלון הפתוח כיוונתי ויריתי אל ראשו של הצפע ומעכתי אותו.
היה לי מזל משום שהרִיקוּשֶט, נתז-הקליע, ואולי הקליע כולו, המשיך לקפץ פעם ופעמיים מגג הפח אל תנור הברזל, ומשם לדופן המלוֹש, שענה לו בצליל מתכתי אחד של פעמון ענק, אך עלול היה לחזור אל פניי ולהוציא לי עין.

אלה תולדותיי בתור צייד נחשים. עכשיו, כשאני גר בעיר, בעלי-החיים היחידים שאני רואה הם ג'וקים, ובייחוד כשאני נכנס בלילה, למטבח, ומדליק את האור כדי להכין לי כריך, פֶחְססס...
אהוד בן עזר