אורי הייטנר
צרור הערות 25.2.26
* נכס לאומי – הכותל המערבי הוא נכס לאומי. הוא לא שטעטל חרדי. הוא שייך לכל יהודי באשר הוא, ולא לזרם אחד.
מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. היא לא מדינת מגזר של החרדים.
החצופים האלה משתמטים מההגנה על המולדת, ומרשים לעצמם בעזות מצח להדיר יהודים אחרים.
* תוספת לחוק הלאום – חוק הלאום, הוא אחד החוקים החשובים בתולדות המדינה, נדבך מרכזי בכל חוקה של מדינת ישראל.
אבל יש להוסיף בו אמירה, שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי כולו, על כל זרמיו, היא מכירה בכל הזרמים ומכבדת אותם, ואינה מדינת מגזר של זרם אחד.
מדינת ישראל היא ביתם של כל היהודים ולא רק של זרם אחד.
הדרתם של מיליוני יהודים היא מדיניות אנטי ציונית.
* הדרת יהודים – כל אימת שעלה על הפרק הניסיון הדוסופובי הנואל להדיר את הציבור הדתי מהמרחב הציבורי בתל-אביב, לא לאפשר לו לערוך במרחב הציבורי תפילת יום הכיפורים והקפות שניות בשמחת תורה בדרכו, כולל בהפרדה מגדרית, נזעקתי, גיניתי, הוקעתי. איני חובב את ההפרדה. בנושא הזה אני במחלוקת עם האורתודוקסיה. אבל מחלוקת מנהלים בשיח מכובד, לא בהדרה, לא בכפייה. ברגע שניסו להדיר אותם מהמרחב הציבורי, המחלוקת כבר אינה על ההפרדה, אלא על זכותו של ציבור לנהוג בדרכו ועל השאלה האם בחברה דמוקרטית יש זכות לרוב להדיר את המיעוט. והאם בחברה יהודית יש לאסור על יהודים לנהוג על פי אמונתם. ראיתי בטענה שתל-אביב היא "עיר חילונית" ולכן יש להדיר את הדתיים שבה מהמרחב הציבורי, עזות מצח. ראשית, מי הגדיר את תל-אביב "עיר חילונית"? היא עיר ישראלית והיא שייכת לכל תושביה, והמרחב הציבורי שלה שייך לכל תושביה. שנית, גם אילו הייתה "עיר חילונית", בשם איזה עיקרון היא יכולה לקבוע שאין מקום לדתיים במרחב הציבורי שלה? העיר הזאת שייכת לאבא של חולדאי? וכל זאת, בשם ה..."ליברליזם" עאלק.
כיוון שזו גישתי ועל כך כתבתי רבות וחטפתי לא מעט, תהיה זו צביעות מצדי לשתוק כאשר מנסים להדיר מן הכותל המערבי את מי שאינם אורתודוקסים. הכותל המערבי הוא של אבא של אבי מעוז, יוזם החוק הנואל הזה? באיזו זכות הוא ושכמותו מרשים לעצמם להדיר מהכותל המערבי את מי שדרכם שונה משלהם? באיזו חוצפה?
אם כך כאשר מדובר במרחב הציבורי בתל-אביב, קל וחומר כאשר מדובר בנכס לאומי כמו הכותל המערבי, שלבטח אסור להפקיע אותו מכלל ישראל לקבוצה מסוימת. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בהדרת רוב היהודים העולם, במדינה שמתיימרת להיות מדינת הלאום של העם היהודי כולו.
הצעת החוק של אבי מעוז היא הצעת חוק אנטי ציונית. בשם ה..."לאומיות" עאלק.
* שכם אל שכם – נתניהו קורא לאחדות לקראת האתגרים הביטחוניים: "עלינו לעמוד יחד, שכם אל שכם."
מילים כדורבנות.
מנהיגות מתבטאת בדוגמה אישית. הנה, ארבעה צעדים שעל נתניהו לעשות כדי לאחד את העם.
א. להזמין את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית לישיבה החגיגית של הכנסת עם ראש ממשלת הודו.
ב. למשוך את הצעת החוק המפקיעה מידי העם היהודי את הכותל המערבי והופכת אותו לנכס מגזרי.
ג. לבטל את הצעת החוק לקידום השחיתות בישראל והפיכת הממשלה לעיר מקלט לעבריינים.
ד. להוקיע בכל לשון את הפושע מרדכי דוד, איש ההוצאה לפועל של המשטר נגד מתנגדיו.
ארבעה צעדים מתבקשים, אם הוא אכן רוצה שנהיה שכם אל שכם.
* פוטיומקין – ב-1787 ערכה הצארינה יקטרינה הגדולה, מנהיגת רוסיה, ביקור בקרים, בדרום רוסיה. הגנרל גריגורי פוטיומקין, שניהל מסע צבאי בקרים, הקים לקראת הסיור, לאורך גדות נהר דנייפר, כפרי-דמה: חזיתות-בניינים ריקות, שנועדו ליצור מצג שווא של כפרים שהוקמו באזור, ולהרשים בכך את הצארינה, ולהגדיל את מניותיו אצלה.
אמיר אוחנה הולך בדרכו, ומתכוון למלא את אולם מליאת הכנסת בח"כי-דמה, אולי לא מקרטון אלא חכ"לים חסרי כבוד עצמי, בישיבה שבה יתארח ראש ממשלת הודו מודי, כדי להסתיר את החרפה שמליאת הכנסת חצי ריקה, עקב מעשה הטירוף שלו.
ספק אם הסיפור על כפרי פוטיומקין הוא אגדה או אמת. ואם אמת, לא ברור אם יקטרינה הגדולה קנתה את הסיפור. אבל בטוח שמודי יודע את האמת, וגם אם המושבים של הח"כים ימולאו בגרוטאות; אורן חזנים למיניהם, המליאה היא חצי ריקה.
אוחנה ביצע פיגוע כפול – התנקשות בממלכתיות באי הזמנת נשיא בית המשפט העליון יצחק עמיד לטקס, והתנקשות ביחסי החוץ של ישראל, בתוצאה המובנת מאליה של מעשהו הנואל – היעדרות האופוזיציה מן הדיון. אבל מה אכפת לו? מה הוא לא יעשה בעבור חופן קולות בפריימריז?
[אהוד: לפיד הוא שביצע פיגוע כפול – של טיפשות, ובכך גזר את דינה של "יש עתיד" שלו שלא לעבור את אחוז החסימה!]
* מלחמת אין ברירה – אם תוצאת המלחמה תהיה שלטון חמאס על קרוב למחצית רצועת עזה, קיומו כארגון טרור חמוש, כשמאחוריו פטרוניותיו טורקיה וקטאר, זהו ניצחון של הטבח ותבוסה של ישראל.
הניצחון הזה יהדהד בכל רחבי העולם המוסלמי, כהוכחה – זו הדרך שיש ללכת בה.
אסור שזה יקרה. המלחמה הזו חייבת להסתיים בניצחוננו, ופירוש הדבר מיטוט חמאס ופירוז הרצועה.
את התוצאה הזאת יכול להשיג רק צה"ל. ולכן, חובתנו לחדש את המלחמה, לחסל את חמאס, להשמיד את המנהרות. במקביל, עלינו לעצב את היום שאחרי, כך שפרימטר רציני, כולל שליטה על כל האזורים החולשים על יישובים ישראליים, יישאר בידינו, וברוב הרצועה יהיה שלטון אזרחי של רש"פ עם שליטה ביטחונית שלנו, כמו בשטחי רש"פ ביו"ש, כי בכל פתרון אחר לא יהיה לנו חופש פעולה אמיתי. לא מועצות שלום, לא כוחות בינלאומיים, לא טורקיה וקטאר ולא כל מי שעלול להפריע לו.
איני טוען שיש לחדש את המלחמה מחר. צריך לעת עתה לשחק את המשחק של טראמפ ומועצת החלום. אבל אנחנו יודעים שהם לא יפרקו את חמאס, ולכן יהיה עלינו לחדש את המלחמה.
לשם כך יש להכשיר את הלבבות בבית ובחוץ. כלפי חוץ, עלינו להבהיר שלא ניסוג שעל אחד מהקו הצהוב ולא נאפשר שום שיקום של הרצועה, בלי שחמאס יתפרק מנשקו, כולל רובים ואקדחים, ורק ישראל תקבע שאכן הדבר בוצע, ואם זה לא יקרה עד מועד נתון, ישראל תחדש את המלחמה.
כלפי פנים, יש להכין את העם לכך שחובתנו להשלים את המשימה, אף שהדבר מחייב עוד גיוס מילואים, וכרוך גם במחיר בחיי אדם. אך זו מלחמת אין ברירה.
התפיסה העקומה, שנולדה בהתנגדות למלחמת שלום הגליל, שעל פיה מלחמה שלא הותקפנו בה בפועל היא מלחמת ברירה וככזו היא אינה לגיטימית, היא המבוא ל-7 באוקטובר. אל לנו להמתין שיטבחו בנו, אלא עלינו להקדים במתקפת נגד. במקרה הזה, חידוש המלחמה הוא אפילו לא מתקפת מנע, אלא המשך המלחמה שפרצה בטבח, ולא תושלם לפני שהארגון שביצע אותו יחוסל.
אפשר ורצוי להתווכח על השאלה איך הגענו למצב הנוכחי, אבל אין כל מקום לוויכוח על ההכרח לחדש את המלחמה עד הניצחון. בעניין הזה, על האופוזיציה לדרוש את חידוש המלחמה ולהבטיח שתתייצב מאחורי הממשלה וראש הממשלה אם יעשו כן. דווקא אלה שקראו להחזיר קודם כל את החטופים, כי להילחם בחמאס נוכל תמיד אבל את החטופים חייבים להציל, הם הראשונים שצריכים לתמוך היום בחידוש המלחמה בחמאס. והפעם, לא נילחם בידיים כבולות מחשש לפגיעה בחטופים.
* על צווארו של חמאס – שליטת צה"ל על למעלה מ-50% מרצועת עזה, היא בעלת חשיבות גדולה מאוד במלחמה, שטרם הסתיימה. היא חשובה במיוחד כל עוד חמאס לא פורק מנשקו ורצועת עזה טרם פורזה.
התועלת הראשונה, היא הרחקת האוייב מן הגבול ומיישובי ותושבי הנגב המערבי. במצב הנוכחי, כל שטח שאינו בידינו הוא בשליטה מוחלטת של חמאס. אילו נסוגונו לקווי 7 באוקטובר, חמאס החמוש היה יושב על ראשם של תושבי הנגב המערבי.
התועלת השנייה, היא עצם המסר שמי שתקף אותנו איבד אדמה. בוודאי כאשר מדובר באוייב, שאובדן חיי אדם אינו מזיז לו, ולעומת זאת אובדן אדמה היא מכה בעבורו. לכן, גם לאחר מיטוט חמאס, אסור יהיה לחזור לקווי 7 באוקטובר, אלא להתייצב על פרימטר משמעותי, כולל ציר פילדלפי רבתי, התוחמת הצפונית והגבעות השולטות על היישובים. מן הפרימטר הזה לא ניסוג.
התועלת השלישית, היא מנוף למימוש מטרת המלחמה – פירוק חמאס. אנו יושבים לחמאס על הגרון, רוב הרצועה בידינו, יש לנו יכולת לסכל שיקום ללא פירוק חמאס.
על מנת למקסם את התועלות הללו, על ישראל להרחיב את השטח שבידה בעקבות כל הפרת הפסקת האש בידי חמאס.
* אינטרס קיומי – בימים האחרונים נשמעו קולות המזהירים מפני תגובה אנטישמית בארה"ב, בעיקר בימין הבדלני, על כך שישראל דוחפת את ארה"ב למלחמה.
אין זו טענה מופרכת ואין לזלזל בה, אולם בסדרי העדיפויות של האינטרס הלאומי הקיומי שלנו, הטיעון הזה אינו עומד מול האינטרס במכת מחץ לשלטון האייאתולות, עד מיטוטו (אם כי המיטוט הסופי יהיה במהפכה עממית, אחרי המכה שתונחת על השלטון). במיוחד, כאשר מדובר גם באינטרס אמריקאי ובאינטרס של העולם החופשי כולו.
טראמפ מתלבט, הוא נתון במערכת לחצים מכל הכיוונים, וחובתה של ישראל לעשות כל שביכולתה לשכנע אותו לא לחתום על הסכם מינכן אלא להכות ברֶשע האיראני בכל העוצמה.
* הגנו"ט – הגאון ניסים ואטורי.
* מתפלא על המתפלאים – אני מתפלא על אלה שמתפלאים על כך שבאוסטרליה קמה ועדת חקירה ממלכתית ואצלנו לא.
זה הרי מובן מאליו. שם נרצחו 15 יהודים ואצלנו רק 1,200. בסידני היה טבח ואצלנו אירוע.
וחוץ מזה, שם האירוע היה בחנוכה. אנחנו כבר שנתיים ורבע אחרי. את מי מעניין שיעור היסטוריה משעמם על אירוע שכבר שכחנו. די, שחררו.
* מקורבי - בכתבה ב-ynet על ההשתוללות החדשה של הפושע הביביריון האלים מרדכי דוד, נכתב צירוף המילים: "אנשיו של דוד אמרו." יש לחוליגן הזה "אנשיו". בקרוב נקרא על "מקורבי מרדכי דוד." אם האיש המיותר הזה, האפס שמעולם לא עשה דבר חיובי, יתמודד בפריימריז בליכוד, הוא עלול לעקוף אפילו את ח"כית ה[----]ת גוטליב, ללמדך שבביביה לכל תחתית יש עוד תחתית כפולה.
* בריוני השלטון – דף המסרים שמדקלמים כמו תוכי, במקוריות יצירתית, אוהדיו של האיש המיותר, הפושע מרדכי דוד: מציבים בפניכם מראה בלה בלה בלה, שרה במספרה בלה בלה בלה הבית של גוטליב וכו'. למה לא גיניתם בלה בלה בלה.
קל לי להשיב על כך, כי אותי אי אפשר להאשים שלא הוקעתי את המעשים הללו. גיניתי, הוקעתי, יצאתי נגדם ונגד דברים חמורים אף יותר (איום בסרבנות המונית, פשעי שנאה דוסופוביים ועוד) בכל תוקף. גיניתי אישית פעמים רבות את מייסד הז'אנר, עוכר הדין ברק כהן.
איני רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. במאבק שהייתי אחד ממנהיגיו, המאבק על הגולן בשנות ה-90 ("העם עם הגולן"), ניהלנו מאבק נחוש, אך ממלכתי, דמוקרטי, על פי חוק ובלתי אלים לחלוטין. זה המודל הראוי למאבק ציבורי.
דווקא כמי שיצא נגד אותם מעשים, אני סולד מהווטאבאוטיזם הנחות של אוהדי האיש המיותר מרדכי דוד. אם המעשים האלה רעים ופסולים כשנעשו מצד אחד של המפה, מדוע הם פחות רעים כאשר הם מהצד שלך? אדרבא, צא נגדם קודם כל כשהם מהצד שלך, בשמך. זו פוליטיקת הזהויות הנחותה ביותר. אותו מעשה מגונה כשהוא מצד אחד ומבורך כשהוא מהצד השני; איזו צביעות. למה הדבר דומה? מישהו ירצח את נתניהו, ויסביר שהוא רק הציב מראה. "אתם" רצחתם "לנו" את רבין אז "אנחנו" רוצחים "לכם" את ביבי.
ולמרות הדמיון בין המעשים, ולמרות שכולם מגונים, יש בכל זאת הבדל. יש הבדל בין מעשי מחאה נגד השלטון, ככל שאתנגד להם, לבין מעשים של השלטון נגד מתנגדיו. אני גם נגד הפגנות חוקיות ושקטות של השלטון. כאשר השלטון משגר ביריונים לתקוף מתנגדי המשטר, זה איום של ממש על הדמוקרטיה. ואת האיש המיותר השלטון שולח לפעולותיו. הוא נהנה מתמיכתם של מי שבאופן רשמי נושא בתואר שר המשפטים, מי שנושא רשמית בתואר השר לביטחון לאומי, גרופיות פותות כמו הסילמן והגוטליב (שרוצה להתחתן איתו) ואין אפילו צדיק אחד בסדום שמוקיע אותו. זה רקב יסודי.
* שינסה – מי שצפה בראיון של הדס שטייף אצל רוני קובן, יבין את האמירה הבאה:
אולי כדאי שמרדכי דוד יתקוף את הדס שטייף.
* מה ההגדרה למעשים הללו? – משה אליה-כהן מפיץ עצומה לנשיא טראמפ, הקוראת לו להטיל סנקציות על היועמ"שית בהרב מיארה.
זה בדיוק מה שעשו הישראלים שפנו לבית הדין בהאג, וקראו לטריבונל האנטישמי להוציא צווי מעצר לנתניהו.
מה ההגדרה של המעשים האלה?
בגידה.
* האגף הקומוניסטי – הידעתם? יש בליכוד אגף קומוניסטי. קומוניסטי! כך לפחות טוען סמוטריץ', איש האגף ההיסטרי במשרד האוצר.
* מה מצופה ממזרחי משדרות – מני אסייג מתגולל בגסות בקובי אוז. הוא רואה בו בוגד, כי אינו נוהג כפי שהוא מצפה ממזרחי משדרות.
מזרחי משדרות צריך להיות עבד נרצע של המיליונר האשכנזי מקיסריה.
וזה עוד כלום. יעקב אוזן העז להקים את "טיפקס" עם נגנים, שומו שמיים, מקיבוצי האזור. וזו כידוע בגידה.
* מנהיגות מעוררת השראה – ארבע שנים מלאו לפלישה הרוסית לאוקראינה. ביום הפלישה, גורמים במערב הציעו לנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי חילוץ ומקלט. הם היו בטוחים שבעוד כשבוע לא תהיה אוקראינה וזלנסקי יוצא להורג. זלנסקי דחה בנימוס אך בתקיפות את ההצעות, והנהיג את עמו למלחמת מגן נגד המעצמה הפולשת.
כעת, אנו נכנסים לשנה החמישית של המלחמה, כאשר גוליית הרוסי לא הצליחו להשיג אפס קצהו של מה שהתכוון להשיג בשבוע הראשון. זאת, בזכות גבורתו ואומץ ליבו של העם האוקראיני ומנהיגותו מעוררת ההשראה של זלנסקי.
* כשמגיעים שבחים – שמגיעים שבחים לממשלה ולראש הממשלה, אני תמיד שמח לשבח אותם.
כל הכבוד על ההצבעה באו"ם בעד אוקראינה, בניגוד לעמדת ארה"ב.
* פרשת אנדרו – אם המלכה אליזבט היתה חיה – היא הייתה מתה.
* איני מתווכח עם עובדות – כלל ברזל, הנקוט בידיי לאורך כל חיי ומשמש נר לרגליי תמיד – הוא שלעולם איני מתווכח עם עובדות. מרגע שנעמן כהן הוכיח בעובדות ששלישיית "לא אכפת להם" הופיעה בכנס בגבת ב-1969, אין לי אלא להודות בטעותי.
ובמקרה כזה, אני בוחן את עצמי – מנין נובעת הטעות? נעמן כתב שמתי כספי "הנער" הופיע בשנות השישים. אני יודע שלהקת "לא אכפת להם" קמה ב-1970, כשמתי כבר לא היה נער. מסתבר שכבר בדצמבר 1969 היא הופיעה בכנס הזה. כלומר, עוד לפני תאריך-הקמתה הרשמי, כפי שהוא מופיע בכל פרסום שאני מכיר. אולי היו אלו הופעות הרצה. אולי ההופעה הזאת היתה ימים ספורים לפני ההקמה הרשמית. כך או כך, ההסבר נעוץ, כנראה, במועד המדויק – דצמבר 1969.
* שישו ושמחו – שמחה גדולה! התרגשות גדולה!
במדרשת השילוב נטור נערך שלשום, ז' באדר, יום הולדתו ומותו של משה, ספר תורה, תרומת אלי מלכה ומשפחתו, לעילוי נשמת אחותו הבכורה של אלי. אלי, ראש המועצה האזורית גולן לשעבר, אפשר לומר – ראש המועצה המיתולוגי, הוא ידיד המדרשה, עזר לנו לכל אורך הדרך, וכעת הוא מסייע לנו במעבר לקמפוס הקבע.
עד עכשיו היו לנו שני ספרים אשכנזיים (אחד מהם ספר שהתגלגל לאורך כל השואה ושרד, הועלה לארץ ישראל ומצא את מקום הקבע שלו במדרשת השילוב). עכשיו יהיה גם ספר ספרדי. וגם זה שילוב.
פתחנו את האירוע בתפילת מנחה. איך מתנהלת התפילה במדרשת השילוב? כשבית המדרש משמש כבית כנסת, הוא מחולק לשלוש עזרות - עזרת גברים, עזרת נשים ועזרת ישראל. אני מתפלל, כמובן, בעזרת ישראל. כדי לפתוח בתפילה, יש צורך ב"מניין עשרים" – עשרה גברים ועשר נשים.
אחרי התפילה עברנו לחדר האוכל, לטקס כתיבת האותיות האחרונות בספר. וגם אני התכבדתי בכתיבת אות.
עם סיום הכתיבה, יצאנו בתהלוכה, בשירה, נגינה וריקודים, אל בית המדרש, לשם הכנסנו את הספר. בהתכנסות בבית המדרש, מיספר אנשי צוות וחניכים דיברו על פסוק בתורה שמדבר אליהם.
אלי מלכה סיים את האירוע בדברים על הצורך באחדות העם. נציל את עצמנו מעצמנו, אמר אלי, ביכולת לבנות חברה הכוללת את כולם; חברה עם חוסן אמיתי ועם שורשים עמוקים. אלי דיבר על בית הכנסת העתיק הסמוך, באום אל קנאטיר, עין קשתות, כביטוי לשורשים העמוקים שלנו, ולהתחדשות שלנו כאן, בחלוף 1,600 שנה.
* ביד הלשון: ביינישים – סמלת מ' היא פרמדיקית-לוחמת דתייה בצה"ל. היא הופיעה בדיון בכנסת, ותיארה כיצד היא משרתת עם הלוחמים ושומרת על חוקי הדת וההלכה ללא כל פשרות, ואין שום סתירה בין שירותה הקרבי לאורח חייה הדתי.
הסרטון עם דבריה היה לוויראלי ברשת. באחד המשפטים שלה, כך נכתב בכיתוביות: "בתחילת התמרון היינו שבת עם מחלקת בין אישים..."
מה זו מחלקת בין אישים?
אין אלה "בין אישים" אלא ביינישים. זה הכינוי הרווח לבני ישיבות, בני ישיבות ההסדר הלוחמים ביחידות הקרביות בצה"ל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר