רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שלושים ושישה
ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת
לתרנגולת פצועה והורגות אותה.
החרם על פוּלִיק שוֹמרון

ארוחת-צהריים הכנו שוב במו-ידינו. קלי תירס. מלפפונים. נקניק. לחם קלוי. בישלנו קפה מתוק בסיר האמאיל הישן. צבי הביא אבטיח קריר שאותו טמן בבוקר בתעלת-המים בפרדס הסמוך, וגם ענבים צוננים שהסתיר שם. עם האבטיח והענבים חיסלנו גם חריץ גבינת-עיזים קשה ויבשה שהביא גיורא מביתו. צבי וגיורא הוציאו שוב את קופסת ה"מטוסיאן" ועישנו. שכבנו בצל המלונה. על ריפוד השקים. שתינו מים קרירים מן הג'ארה. וצבי אמר:
"עוד מעט נגמר החופש הגדול. מתחילים הלימודים. ונצטרך שוב לראות את הפרצוף של פוּלִיק."
אביו של פוליק בא יום אחד אל אבא-של-צבי, לקח ממנו בהשאלה את הג'יפט, רובה-הציד, הלך אל בית-הבאר שבפרדסו, במערב המושבה, חלץ את נעלו ובבוהן-הרגל לחץ על ההדק ולוע-הקנה בפיו. פניו שוסעו ומוחו ניתז אל הקירות. אמרו שזו היתה תאונה. שרצה לנקות את הנשק ונפלט כדור. אמרו גם שהיה חולה ב"מרה שחורה". מה זאת "מרה שחורה"? – היה במותו דבר סוד אשר לא ידענו. אולי פרשת אהבה ובגידה נוראה?
ביום בו הרג אביו את עצמו לדעת, אכל אצלנו פוליק ארוחת-ערב. אני זוכר במעומעם את הארוחה על המרפסת הפונה לרחוב אך אז לא ידעתי כי אותה שעה היה כבר פוליק יתום מאב. גם הוא לא ידע. אירחו אותו אצלנו כדי להרחיקו מן האסון שבביתו.
פוליק התגורר עם אימו ברחוב הראשי של המושבה, רחוב המייסדים. הוא היה ראשון בכיתה בציוניו אבל צבי היה תלמיד טוב ממנו, ואני הייתי השלישי, חוץ מאשר בחשבון ובאנגלית, שבהם היו עוד תלמידים שהקדימו אותי בציוניהם.
היתה בינינו תחרות עזה. היה נדמה לנו שהמורים מַפְלים את פוליק לטובה, ולא סלחנו לו על כך. ציוניו בחיבור היו תמיד הגבוהים ביותר, והמורה נחמיה גבעולי שיבח את התיאורים המשעממים (בעינינו) של זריחת השמש ושקיעתה, של השדות הירוקים, בעלי-החיים, עונות השנה. זה ניראה לנו בזבוז זמן. לנו היו רעיונות ודֵעות, והבענו אותם בקיצור בחיבורים. מתוך אותו דחף הוצאנו יום אחד שולחן מתקפל אל מתחת לעץ הזית בחצר ביתי, שם ישבנו עם ספר התנ"ך ועם הכרך הראשון של "דברי ימי ישראל" המנוקדים של גרץ, בכריכת עור חומה, והחלטנו להמחיז ולספֵּר את תולדות העולם עד לתקופתנו, ולכלול גם את ייסוד המושבה, אלא שקורות השבוע הראשון לבריאת העולם כה עייפו אותנו עד כי נואשנו עד מהרה מן ההמשך. כלומר, צבי נואש, ואילו אני ממשיך לכתוב עד עצם היום הזה...
בימים הרחוקים ההם עדיין היתה לַמוֹרֶה העברי היכולת הלשונית והשכלית לבדוק חיבור עברי ולכן לא היססו להטיל עלינו לכתוב חיבורים רבים ובדקו ותיקנו אותם, וקיבלנו עליהם ציונים – פעילות אינטלקטואלית פשוטה של תלמיד בשפת אימו, שלמיטב ידיעתי כיום אפילו סטודנטים באוניברסיטה מתקשים לעשותה. לא למדנו הבעה עברית כשם שלא לימדו אותנו לנשום. זה שכמה מטומטמים ומפגרים לא הצליחו גם אז לכתוב חיבור או משפט עברי בלי שגיאות – שייך לאחוז מסויים של פיגור שכלי שקיים בכל אוכלוסייה, אבל לפחות המורים ידעו לכתוב ולדבר עברית בלי שגיאות ולא גידלו דורות של עילגי לשון.

ועוד מידה מגונה היתה בו, בפוליק. לא רק שהיה תלמיד טוב אלא גם שמר בקנאות על מחברותיו ולא הִרשה לאף תלמיד להיעזר בהן, מה שנקרא בלשון פשוטה – להעתיק שיעורים, או אפילו סתם כך, להשוות. "מה פתאום שאני אתן למישהו מהדברים שלי?" – היה אומר בקולו המתפנק, הבכייני-מעט, כשהוא מסוכך בידיו על המחברות הפרושות על שולחנו ומחייך כאילו החזיק אוצר.
אוּך, כמה שנאנו אותו – למרות שלא היינו זקוקים לו כלל כדי להעתיק ממנו, אך העיקרון היה חשוב לנו. והמרגיז ביותר שאבא-של-צבי היה מפציר בנו שנתחבר עם פוליק ונשתף אותו במשחקינו. שבת אחת אף הופיע פוליק אצל צבי, במכנסיים קצרים, חגיגיים, לא מחאקי, עם כתפיות, צוחק מדי פעם שלא לצורך. מתפאר בספריו ובמשחקים שבביתו כדי למשוך אותנו שנבוא לבקר אצלו. לכאורה היינו שלושתנו חברים, אך בין שנינו לבינו רחשו קינאה עזה ואיבה. ביקרנו בביתו. הִירשה לנו לרכוב על האופניים שלו. צילם אותנו במצלמתו. היו לו משחקים רבים יותר מאשר לנו, אימו ביקשה כנִראה לפצותו על מות אביו בהרבותה לקנותם לו. כאשר הזמינה אותנו להישאר עימו לארוחת-ערב, ברחנו בלי לומר תודה.
ובינתיים נמשכו ההפליות-לטובה בבית-הספר. שבת אחת לפנות-ערב חזרנו, רוב ילדי הכיתה, ממסיבת יום-הולדת אשר פוליק, מִסיבה כלשהי, לא השתתף בה. כאשר צעדנו ברחוב, ליד ביתו, אינני יודע איזו רוח-שטות עברה בנו, ומי היה הראשון שהתחיל בכך, צעקנו יחד –
"פוּ – לִיק! – פוּ – לִיק!"
קריאה שלא היה בה שמץ של ידידות אלא מעין הוקעה ולעג. תהלוכה פרועה, בצלצול פעמון-אופניים, בצהלה אכזרית –
"פו – ליק! – "
וכשהתרחקנו חשנו איזו שמחה של גנבים.

אימא-של-פוליק התלוננה בבית-הספר. הדודות שלו באו לדבר עם הורינו. אבא-של-צבי שוחח איתו ואיתי. תחילה לא איים. לא הפציר. רק ניסה לדבר אל תבונתנו. כאשר נוכח כי לדבריו אין השפעה עלינו, החל מתחנן. פניו קדרו. היתה הרגשה שהוא חש עצמו אחראי לְמה שאנחנו מעוללים לבן ידידו הטוב. שעדיין מכרסמת בו אולי תחושת אשמה על שנתן את הרובה לאבא-של-פוליק.
גם אבא שלי דיבר, תחילה איתי בלבד ואחר-כך עם שנינו. דיבר על רוח רעה שנכנסה בנו. על עקשנות מטומטמת. על כך שיבוא יום ונבין, ונתחרט. "ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרגולות פצועה בלול והורגות אותה," אמר ושילח אותנו מעל פניו בארשת חמלה ובוז. "איזה רעל מפעפע בכם!"
כל זה אירע לפני החופש הגדול האחרון (בחיים אנחנו לא נקרא לחופש הגדול – החופשה הגדולה, ושיקפצו לנו חכמי האקדמיה ללשון העברית!). ועתה היה הזמן המתאים להתחיל לחשוב על האסטרטגיה שלנו לשנה הבאה. נפשנו, כך ניראה לי כיום, אכן נעשתה אז חולה באיזו הרעלה פנימית. אולי השפיעה האכזבה מן החלום לבנות אווירון. אם אין אנו יכולים לעוף, צרות אנחנו יכולים לעשות, ועוד איך. עוד יראו שאי-אפשר להתעלם מאִיתנו או לגרום לנו עוול. צבי התלונן בסוף השנה על כאבי-ראש עזים בגלל ה"הפלייה" של המורה נחמיה גבעולי.
כן, חוש הצדק שלנו היה מפותח מאוד, וכמובן, רק לגבי מה שעוללו לנו, ולא להיפך. "אם נחמיה גבעולי ימשיך להפלות את פוליק לטובה," קבע צבי כשהוא משתרע על מרבד השק, ועשן הסיגריה מסתלסל מפיו אל חלל המלונה המוצל והחם, "אז תישאר לנו רק דרך אחת – שכל הכיתה תעשה 'ברוגז' עם פוליק. אנחנו נחרים אותו. ולא איכפת לי מה יגידו אבא שלי ונחמיה גבעולי, ואפילו אם יזמינו אותנו אל החדר של חיים-צימוקי והוא ישלח אותו משם ישר כעונש למחנה-ריכוז, ההיטלר הזה – "
"יותר טוב פעם אחת לתפוס אותו ולהרביץ לו מכות," הציע גיורא, ומנחיריו מסתלסל גם כן עשן, "זה אמנם כואב יותר אבל עושה פחות בעיות אחר-כך. אם כולם יכריזו עליו ברוגז – בסוף, כּוּס-אֶמוֹ, עוד יכריחו את כולנו לבקש ממנו סליחה – "
"לא," אמר צבי, "אם נרביץ לו אז הוא יקבל ציונים עוד יותר גבוהים מפני שכל המורים ירחמו עליו. אבל אם נחרים אותו אז כל הציונים שהוא יקבל כבר לא יהיו חשובים בכלל, והוא יֵדע היטב שאף אחד בכיתה לא חושב שהם מגיעים לו, ובצדק!"
צֶדֶק. צדק. גם אני השתתפתי בעשייתו. נגרפתי אחר צבי. אבל האמת היא כי בילדותו היה פוליק בא לא פעם לבקר אצלנו עם אביו כשהוא מחזיק בידו, ואנחנו הסתדרנו בינינו לא רע, ואפילו חיבבתי אותו אם כי היה בו משהו מוזר: צהלני מדי, משתדל להיות חבר טוב אך נותר תמיד סגור ומפונק. ביקרתי בביתו פעמים אחדות גם אחרי מות אביו ואכלתי אצלם, והאמת היא שרק כאשר החלה החברות ההדוקה שלי עם צבי – התחלתי לחוש סלידה מפני קירבתו של פוליק ומפני ניסיונותיו להיות נחמד אליי ולקנות את ליבי –
כן, אולי קינאתי בפוליק מחשש פן יתיידד הוא עם צבי ויחד יהיו מנהיגי הכיתה, ואני אֶשאר בצד. ואולי, וגם זו כנִראה אמת – חשתי עיוורון כלפי הסבל שלו וראיתי רק את הציונים הגבוהים שקיבל – וזאת דווקא משום שהייתי ילד מופנם, חלש ובעל רגש נחיתות, ולכן היתה בי רגישות עצומה לעניין הציונים. זה היה מִבחן הכוח היחיד שבו היה לי סיכוי להגיע להישגים. לכן הייתי ילד תחרותי מאוד בלימודים, ובייחוד באותם מקצועות שבהם הצטיינתי כגון עברית ודברי-הימים וידיעת-הארץ ותנ"ך וטבע ונגרות (כן, למדנו גם נגרות, ועד היום אשתי משתמשת בקופסת כלי-תפירה דו-קומתית שהתקנתי במו-ידיי בנגריית בית-הספר לפני שישים שנה).
ובייחוד הייתי רגיש לציונים שקיבלתי על חיבוריי. ראיתי עצמי, גם מכוח היותי מחבר הפיליטונים של ה"שִיכְבָה" בצופים, ככותב החיבורים המצטיין בכיתה. ואם אירע ומישהו קיבל ציון טוב משלי – היה הדבר ממלא אותי זעם ומרירות כי הייתי בטוח שכל מה שכתוב בחיבורו הן שטויות במילים יפות וחגיגיות כדי למצוא חן בעיני המורה נחמיה גבעולי. רק על צבי לא כעסתי אף פעם כי החיבורים שלו היו יבשים ותמציתיים, ולפעמים אפילו עם שגיאות כתיב, ואף שזכה לציונים טובים כי כתב בחוכמה, ראיתי כי כל העניין הזה של חיבור באמת לא מעניין אותו. אבל כשפוליק קיבל ציון גבוה ממני בחיבור הייתי בא הביתה וצורח ומאיים שלא אלך יותר לבית-הספר אם יימשך האי-צדק הזה.
"לא איכפת לי שאבא שלו מת," אמרתי, "אבל גם לי מגיע טוב-מאוד בחיבור ולא כמעט-טוב-מאוד! אתם רוצים שבגללו אני אחדל ללמוד? זה יהיה לכם טוב?"
אימא לא התעצלה והלכה עם החיבור שלי למורה נחמיה גבעולי ואמרה לו, כך נודע לי אחר שנים, שבאתי הביתה והתחלתי לסבול מכאבי-ראש נוראים בגלל הכמעט-טוב-מאוד, ושגם לדעתה מגיע לי טוב-מאוד על החיבור שלי.
אבל המורה נחמיה גבעולי סירב בכל תוקף לשנות את הציון. הוא אמר שאם הדבר כל-כך איכפת לי, שאני אגש אליו בעצמי ואומר לו זאת, דבר שכמובן לא הסכמתי לעשותו כי ראיתי בכך ויתור על כבודי.

באותה שיחה בְּטֵלָה ביום-השדה, כשאנו מתייעצים בינינו בכובד-ראש כיצד להשליט צדק בכיתה ולהפסיק הפליות מצד המורים – הונח היסוד לתוכנית ה"ברוגז" עם פוליק. וכך אמנם קרה. כבר בשבוע הראשון ללימודים הרגשנו כי שוב חוזרת אותה תופעה – כל פעם שפוליק מצביע – הוא הראשון שמקבל את רשות הדיבור, ולא חשוב כמה פעמים דיבר כבר קודם, והאחרים – לא.
אז חדלנו לדבר איתו. קודם צבי ואני. ואחר-כך שאר הכיתה. הדבר חיזק בקִרבנו את הרגשת החשיבות העצמית. אם מתנגדים לנו – סימן שאנחנו צודקים. הלא כך ממש, למרות שהייתי ילד רזה וחלש ונמנע מתגרוֹת – היה תופס אותי לפעמים חשק מטורף להרביץ למישהו. הלא כך נלחמתי בשעתו מלחמת דוויד בגוליית בעתידי הבריון שרדף אחריי והרביץ לי על אם-הדרך, בחזרה מן הטיול לקיבוץ הסמוך למושבה. וזאת מפני שרציתי לחזור לבדי הביתה. לעיתים קרובות חשתי צורך ללכת לבד, להתחמק, להתבודד ולברוח. לא הייתי עז-פנים או חצוף, פשוט הייתי נעלם כי לא יכולתי לסבול שאני נתון למרותו של מישהו, שנותנים לי פקודות.
גם צבי לא היה כה חזק בילדותו, אבל הוא היה חכם מאוד וערמומי וידע לשמור את גופו ממכות, ולנַצֵח לא-פעם בהיאבקות בזכות תרגילי ג'ודו שלמד, לפי דבריו, מתוך חוברת שאף פעם לא הראה אותה לנו. ועם זאת ידענו כי הוא נער חולני, סובל מאסטמה, וכי אימו אוסרת עליו באיסור חמור לשתות מים מברז אלא רק מים רתוחים. במִטבח בביתו היתה ניצבת צִנצנת גבוהה, מכוסה מטלית בד לבן, ובה המים הרתוחים עבורו.
התחילה תקופה של שיחות ובירורים. והזמנת ההורים לבית-הספר. קראו לנו "המסיתים", איימו עלינו בעונשים – שיעבירו אותנו לכיתות נפרדות אם לא נבטל את החרם על פוליק. ואנחנו בעקשנות – לא. זה לא רק אנחנו. זאת כל הכיתה. מגיע לו. שהמורים יפסיקו להפְלות אותו לטובה.
פוליק היה מתבונן בנו בעיניו העצובות. מסדר את הספרים והמחברות בילקוטו הגדול. כאילו כל רגע הוא מתוכנן לפנות אלינו בדברים ואינו כועס כלל עלינו. אבל אנחנו הפנינו לו עורף. התעלמנו ממנו. שנאנו אותו.
אולי, מפני שהיה מִסְכֵּן.
"בזויה חוכמת המִסְכֵּן," היה אבא אומר לא פעם, ודאי כהד לכישלונותיו שלו, לכך שלא שמעו בקולו, לא הקשיבו לעצותיו, וגם מסנן מבין שיניו: "מַסְכִּין אַלְלָה יַחְרַבּ בֵּיתוֹ!" – ולא פעם המחיש דבריו בסיפור מהווי בני-דורו וקודמיהם, המשגיחים על הפועלים העובדים במושבה. כאשר בחבורה של פועלים נמצא אחד שעושה צרות, עַבַּדַאי, מוטב להיזהר ולא להגיע לעימות עימו כדי שלא לאבד את הכבוד והסמכות בעיני הפועלים האחרים. שיטה קלה ובדוקה יותר היא לחפש דווקא את החלש מביניהם, להתאנות אליו, לקרוא לו ולביישו ולחרפו לעיני כולם, אפילו על לא עוול בכפו, וכך להטיל עליהם פחד מבלי להסתכן הרבה.
אני לא מאמין שאבא נהג כך מימיו בפועלים שלו, אבל הסיפור ודאי מצא חן בעיניו, בגלל ההתאכזרות העצמית שבו.

אינני זוכר איך הסתיימה פרשת החרם על פוליק. ככל שאני מתאמץ לחזור לאותה תקופה ולהיזכר – יורד איזה קיר על אותה פרשה ומסתיר את סופה מפניי. אבל הייתי רוצה לסיים את הפרק במילים:
"פוליק, אם אתה קורא עכשיו את הדברים האלה, סלח לי. התנהגנו כלפיך כִּנְבָלִים. כמו תרנגולות אכזריות שכוחן בהיותן להקה והן מתנפלות על החלשה והפגועה מביניהן. פוליק, לא ארמה אותך, אני יודע שאילו היה עליי לחיות את ילדותי מחדש הייתי מתנהג כלפיך באותה אכזריות ממש. לא הייתי מסוגל לשנות את עצמי. ילדים הם באמת חיות צמאות-דם, לפעמים. לכן סלח לי, כי אתה האדם היחיד אשר חטאתי כלפיו בנעוריי, חטא נורא, למרות שמעודי לא הרמתי עליך יד –
"אתה היחיד אשר ממנו עליי לבקש סליחה – "

אבל פוליק אינו יכול לקרוא את הספר הזה. הוא נהרג בקיץ של שנת 1961 בתאונת-אימונים מוזרה, בעת שירותו במילואים. לפני כן נפגשנו לא פעם כי למדנו אותה תקופה יחד באוניברסיטה בירושלים, אבל אף פעם לא דיברנו על פרשת החרם. עד שבא היום ופוליק, כנִראה, בדרכו של אביו הלך.
אהוד בן עזר