* ליזום ולהסיר את האיום – הלקח החשוב ביותר מ-7 באוקטובר, הוא שעלינו ליזום ולהסיר את האיומים, ולא להמתין שהאויב יתקוף.
על כל עם ישראל להתייצב היום מאחורי ממשלת ישראל, צה"ל והמוסד, בתמיכה לאומית רחבה במלחמה הצודקת.
יחד ננצח!
* המטרה – הפלת המשטר – המטרה של המערכה צריכה להיות הפלת משטר האייאתולות, שהוא איום על העולם החופשי, על ישראל ועל אזרחי איראן.
אילו ישראל לחמה לבדה, לא הייתי סבור שזו צריכה להיות המטרה, כי היא גדולה עלינו. אבל כיוון שארה"ב שותפה – זו צריכה להיות המטרה.
איני חושב שניתן להחליף משטר כזה בלי לכבוש שטח, וארה"ב כנראה לא תרצה להסתבך במלחמה יבשתית, אבל היא יכולה להכות מכות קשות את מרכזי השלטון ולחסל את ראשי השלטון, ולעודד בכך התקוממות עממית שתשים לו קץ.
* שח מת.
* העזרה הגיעה!
* האריה השואג 2 – אין שם מתאים יותר למבצע שנפתח בי"א באדר מאשר "שאגת הארי".
* תקופת ההמתנה – בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, נמתחה ביקורת חריפה על "הססנותו" של ראש הממשלה לוי אשכול, שלא יצא למתקפה. אבל בדיעבד, שלושת השבועות הללו נוצלו היטב להיערכות של צה"ל, לגיבוש העם ולהשגת תמיכה בינלאומית, בהבנה שעשינו הכול כדי למנוע מלחמה. ההמתנה שירתה את המלחמה.
כך גם עתה. התנהלותו של טראמפ נראתה הססנית ותמוהה. ייתכן שבאמת רצה לתת צ'אנס למו"מ וייתכן שזו היתה הטעייה.
בדיעבד, היתה זו המתנה לטובה.
* והיד רושמת – שעה שארה"ב נלחמת באוייב הגדול ביותר של העולם החופשי, ארדואן, חברו ואהוב נפשו של טראמפ, נשיא טורקיה החברה בנאט"ו, מצהיר שלא יאפשר מעבר בשמי ארצו לצורך הפעילות באיראן.
נקווה שטראמפ רושם לפניו את העובדה הזאת, ויזכור גם אחרי המלחמה, מי עמית ומי טורף.
* הראש אחראי – כל הכבוד לנתניהו על מבצע "שאגת הארי"!
הוא הראש – הוא אחראי. להצלחות ולכישלונות.
האחריות אינה ניתנת לחלוקה.
כל הכבוד לצה"ל! לרמטכ"ל, למפקדים, לטייסות ולטייסים, לפיקוד העורף. כל הכבוד למוסד.
* עשבים שוטים – האופוזיציה מגלה אחריות, ממלכתיות ופטריוטיות ומתייצבת מאחורי הממשלה וצה"ל במערכה באיראן. ראש האופוזיציה יאיר לפיד הודיע שבעת הזאת אין קואליציה ואופוזיציה.
אבל יש עשבים שוטים, ויש להם מכונת רעל וכבר החלו להמציא קונספירציות מתועבות. ניצב בדימוס אריה עמית כתב: "מלחמת ביטול הבחירות החלה." חכ"ל רם שפע כתב: "יש הסבר ביטחוני מינימלי להקפיץ למקלטים מיליונים אנשים סתם? או שזה הכול שוב בשביל לנפח את החזה של הברברים בממשלה שהבטיחו לנו שהם הסירו את האיום האיראני לדורות רק לפני פחות משנה?" האנשים הללו הם תמונת הראי של מרדכי דוד."
* עקביות – יגאל סרנה גינה את חיסול חמינאי, ואת ישראל שהורגת כל מנהיג שלא נראה לה.
כיוון שסרנה עקבי – תמיד הוא בצד של אויבינו, ברור לצד מי הוא היה לו חי במלחמת העולם השנייה.
* התחשבות – שאפו על ההתחשבות. שלא העירו אותנו באמצע הלילה.
* תסכול – החל גיוס כיתת הכוננות, ולי צה"ל טרם אישר את ההתנדבות לשנה נוספת, בשל כסת"ח רפואי וגילנוּת. אני כבר ארבעה חודשים נאבק על זה.
תסכול נורא.
לפחות, אני בצח"י (צוות חירום יישובי).
* בפורים הבא בשושן הבנויה!
* לקח הפינוי –דו"ח מבקר המדינה מותח ביקורת חמורה על אופן ניהול הפינוי של היישובים בצפון ובדרום במלחמת "חרבות ברזל". הדו"ח מצביע על כשלים חמורים בנושא הזה, גם בנושא הזה. הממשלה, ראש הממשלה, השרים והפקידות הבכירה לא תיפקדו. מול תת-התפקוד הזה, הרשויות המקומיות קצת הצילו את המצב.
בעיניי, הדו"ח הזה הוא החמצה גדולה, כי הוא מבקר את אופן הפינוי, אך לא את עצם הפינוי, ובכך הוא יוצר נורמליזציה של הפינוי. המסקנות שלו הן – איך לעשות זאת נכון בעתיד. אולי ועדת החקירה הממלכתית תבקר את חרפת הפינוי.
איני שולל קטגורית כל פינוי. ברור שב-7 באוקטובר צריך היה למלט את התושבים בשטח שהפולש כבש בנגב המערבי. אך אחרי שבוע נכון היה להחזיר את היישובים שלא נהרסו פיזית. גם בצפון אפשר להבין את הפינוי המיידי, כאשר היה חשש מפלישה דומה של חיזבאללה, וצה"ל לא היה שם כדי להגן על היישובים. אחרי שבוע התושבים היו צריכים לחזור. תפקיד המדינה להגן על היישובים, לא לפנות אותם. היה נוח מאוד לממשלה לפנות ובמשך שנה לא להילחם ממש בצפון, בניסיון נואש להגיע להסדרה. רק אחרי הטבח במג'דל שמס הממשלה התעשתה, ועשתה את מה שהיה עליה לעשות זמן קצר אחרי תחילת המלחמה.
הנזק לציונות, להתיישבות, לקהילות ולתושבים כתוצאה מהמדיניות המופקרת הזאת עצום, והנזק הוא לשנים קדימה. חובתנו להפיק לקחים, אך לא לקחים של איך עושים זאת נכון, אלא איך לא עושים זאת.
* הרחבת אסטרטגיית הפריפריות – שדרוג היחסים בין ישראל להודו הוא הישג מדיני חשוב לישראל. ראשית, עצם הידוק היחסים עם אחת המדינות הגדולות והחשובות בעולם, שבעבר הייתה עוינת מאוד לישראל, התנגדה לעצם הקמתה ותמכה באויביה. שנית, בשל ההישגים הכלכליים המשמעותיים בהסכמי שיתוף הפעולה. שלישית, יש בכך ביטוי והרחבה לאסטרטגיית הפריפריות שבן-גוריון הגה עוד בשנות ה-50; בריתות עם גורמים לא ערביים ידידותיים, הפורצים את טבעת החנק הערבית על ישראל. אז הפרטנריות המרכזיות היו איראן, טורקיה ואתיופיה. היום איראן וטורקיה הן האויבות המרות ביותר שלנו. אני מאמין שרבים הסיכויים שהרפובליקה האיסלמית באיראן תיפול בהתקוממות עממית אחרי המכה הקשה שארה"ב וישראל מטילות על איראן, והשלטון החדש יהיה פרו ישראלי. ברית עם איראן והודו, עשויה להיות משקל נגד לציר הסוני המאיים בהובלת ארדואן וקטאר, השולח את זרועותיו לסוריה, לעזה וארצות אחרות, והוא מחובר גם לפקיסטן, אויבתה הסונית של הודו. גם עם אתיופיה מתהדקים היחסים, ובימים אלה נשיא המדינה עורך ביקור מדיני חשוב באתיופיה (וכך נחסכה ממנו חרפת הדיון בכנסת בהשתתפות מודי).
נתניהו יכול להתברך בהישג המדיני, בביקורו של מודי. חבל שהוא פגם בו בפוליטיקה קטנה, אינפנטילית ומרושעת, בהחרמת נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית בדיון בכנסת.
* נער שליחויות – הזעם על ההשתוללות הבריונית של אמיר אוחנה מוצדק, אבל אסור לשכוח שמי שעומד מאחוריו, ומותח את הקפיץ בגבו, הוא נתניהו.
אוחנה אינו ממלא את תפקידו על פי המודל של כל היו"רים משפרינצק ועד אדלשטיין, אלא על פי המודל המהפכני שעיצב יריב לוין. עד אז, כל היו"רים ראו בתפקידם תפקיד ממלכתי, של מייצגי הריבון ומי שעומדים על כבוד הכנסת ועל עצמאותה. חלקם עשו זאת ביתר הצלחה, חלקם הצליחו פחות. אך זו היתה המחויבות של כולם.
מודל לוין-אוחנה אחר לגמרי. הם מבהירים בפירוש שהם שליחי ראש הממשלה. כלומר, אוחנה הוא הפיון של נתניהו, המנהיג העליון, לניהול הכנסת. וכך, הכנסת הפכה לאסקופה נדרסת של הממשלה ושל ראש הממשלה. הכנסת בהנהגת אוחנה הידרדרה לשפל שלא היה כמותו מאז קום המדינה.
איני יודע אם נתניהו "הינחה" את אוחנה לא להזמין את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית לישיבה החגיגית עם ראש ממשלת הודו, או שאוחנה הבין את רוח המפקד. כך או כך, ברור מי היום "מפקד הכנסת" ומה הוא רוצה. אוחנה הוא עושה רצונו.
כל סיפור ההחרמה הבזויה של נשיא בית המשפט העליון, מתחיל ונגמר באינטרס אישי של נתניהו. כל הסיפורים על עמית הם שקרים, כל הטענות על אופן מינויו הן חרטא ברטא. אין להם שום בעייה עם עמית האיש, אלא עם נשיא בית המשפט העליון. אם זה לא היה עמית, מי שהיה נבחר היה עובר בדיוק אותו מסע של הסתה, דה-לגיטימציה, הכפשות ושקרים.
הבעייה היא שעל פי חוק ועדות חקירה ממלכתיות, מי שממנה את הוועדה הוא נשיא בית המשפט העליון. כיוון שאסטרטגיית-העל של נתניהו היא סיכול, בכל מחיר, של חקירת המחדל שהוביל לטבח, הוא מוביל קמפיין נתעב נגד בית המשפט העליון ונגד נשיא בית המשפט העליון, כדי לחלץ את עצמו מאימת ועדת החקירה. ואם לשם כך צריך לבזות את בית המשפט, לבזות את הכנסת, לזמן חכ"לים כחלקי חילוף, לבזות את ראש ממשלת הודו – הכול כשר.
ולאוחנה יש רווח נוסף – עוד נקודות בפריימריז.
* כנסת נכבדה –על ח"כי האופוזיציה שינאמו במליאה בשעה שאוחנה יישב בראש הישיבה, לא לפתוח את נאומם בנוסח המקובל "אדוני היו"ר, כנסת נכבדה", אלא לפתוח ב"כנסת נכבדה". זה צריך להיות צעד סמלי אחד, לביטוי דה-לגיטימציה לביריון שמבזה את הכנסת, ומרשה לעצמו, כאילו בשם הכנסת (!) "לא להכיר" בנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית.
* איך ייבחר יו"ר הכנסת – נדרשת רפורמה משטרית משמעותית, בהסכמה רחבה, ועיקרה –עיצוב חדש למערכת האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון בישראל.
הדבר החשוב ביותר הוא לחזק את הכנסת, הרשות המחוקקת, שמעמדה ותפקודה הם בשפל חסר תקדים. יש לחזק את הכנסת הן מול בית המשפט העליון, אך בעיקר מול הממשלה שרומסת אותה היום.
בין השינויים יש לעצב מחדש את תפקיד יו"ר הכנסת – להנהיג את הכנסת ולהבטיח את עצמאותה וריבונותה, ולהיות אחראי לכך שהכנסת תמלא את תפקידה לפקח על הרשות המבצעת. יש לשנות את אופן בחירת יו"ר הכנסת – הבחירה תהיה בהצבעה חשאית, כפי שנבחרים נשיא המדינה ומבקר המדינה. כך תקטן תלותו של יו"ר הכנסת במפלגתו ובראש הממשלה.
* גם המובן מאליו צריך להיאמר – עצוב ומזעזע שהידרדרנו, או ליתר דיוק דירדרו אותנו, לשפל המדרגה, שיש צורך שראש השב"כ יאמר שלא היתה בגידה.
אבל משהידרדרנו, כלומר דירדרו אותנו, לדיוטא הנחותה הזאת, טוב וחשוב שראש השב"כ אמר את הדברים.
עכשיו יהיו מי שיטענו שהוא קפלניסט.
* שתי קונספירציות – ביום שבו זיני הפריך את הקונספירציה המרושעת על "בגידה", כביכול, הוצגו מסמכי אגף המבצעים שהפריכו את הקונספירציה על כך שערב 7 באוקטובר הוסטו כוחות מהנגב המערבי ליהודה ושומרון, ולכן חסרו בעת הטבח.
כפי שהקונספירציה על הבגידה נרקחה כבר בימים הראשונים אחרי הטבח, כדי לחפות על אשמתו של נתניהו במחדל, כך הקונספירציה על הזזת הכוחות נרקחה באותם ימים בדיוק, כדי לשלוח אצבע מאשימה כלפי ההתנחלויות. שתי הקונספירציות התקבלו בידי ציבור רחב, כי הן התאימו לפוזיציה.
ואין ספק שגם להבא רבים מהם ימשיכו להאמין בקונספירציות, ועוד יומצאו עוד ועוד "הוכחות" לצדקתן.
* סותר חוק יסוד –חוק הכותל סותר חוק יסוד.
בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, המוכר כ"חוק הלאום", שבעיניי הוא אחד החוקים החשובים ביותר בספר החוקים של ישראל, ונדבך מרכזי בחוקת המדינה, נאמר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.
הדרת מיליוני יהודים מן הכותל המערבי, שריד מקדשנו, אינה מתיישבת עם ההגדרה הזאת. לפיכך, מדובר בחוק בלתי חוקתי, שדינו להיפסל.
* 7 שנים על לבישת מכנסיים – על פי הצעת החוק הדרקונית, חוק הכותל, מי שלא ינהג בכותל על פי הנחיות הרבנות הראשית, מעשהו ייחשב כחילול מקום קדוש, והוא צפוי למאסר של עד 7 שנים. אם הרבנות תקבע שאסור לאישה וילדה ללבוש מכנסיים בכותל, מי שתלבש מכנסיים עלולה לשבת עד 7 שנים בכלא.
אגב, הרבנות הראשית שוללת, מסיבות הלכתיות, עליית יהודים להר הבית. האם כל הקואליציה, שהצביעה כאיש אחד בעד הצעת החוק הביריונית של אבי מעוז, נשמעת גם בנושא הזה לרבנות? אגביים, גם בנושא הר הבית אני מתנגד לפסיקת הרבנות ואיני נשמע לה (ביקרתי לא פעם בהר הבית), וכמובן שהיא לא מחייבת אותי באופן שבו אני רוצה לממש את יהדותי, על פי אמונתי, בכותל המערבי.
* הרע והמכוער בפוליטיקת הזהויות – גלגוליה של פשרת הכותל הם התגלמות הרע, המכוער והמסוכן בפוליטיקת הזהויות. זו דינמיקה של הידרדרות הרסנית.
ראש הממשלה נתניהו יזם, בצעד ציוני ראוי לשבח, פשרה בין הזרמים ביהדות ובין הגורמים השונים בחברה הישראלית, בנושא הכותל המערבי, כראוי לנכס לאומי. הוא מינה את נתן שרנסקי להוביל את הפשרה. שרנסקי הוביל פשרה יפה וחכמה, התגלמות ה-win-win: שטח הכותל, שעליו נסוב הדיון, הורחב הרבה מעבר לרחבת הכותל הקיימת. סוכם שהרחבה הקיימת תמשיך לפעול במתכונת האורתודוקסית הקיימת, וכמה מאות מטרים משם, במקום שאי אפשר לראותו מהרחבה הראשית, תקום עזרת ישראל, שבה תתקיים תפילה מעורבת, נשים תוכלנה לעלות לתורה וכד'.
נתניהו התהדר בצדק בהישג הזה. הפשרה התקבלה בממשלה בהסכמה מלאה. כל הגורמים, כולל המפלגות החרדיות, תמכו בפשרה. הרי הפשרה הזו היא המודל לאפשרות להגיע להסכמות רחבות בחברה הישראלית.
אבל אז קמו כמה רבנים קנאים והטילו וטו. המפלגות החרדיות התיישרו על פיהם ואיימו על הקואליציה. נתניהו נכנע. ההחלטה לא מומשה עד היום, כעבור עשור.
ועכשיו, בפוליטיקת הזהויות והקרע, כל שבט ביבי התיישר בהתלהבות אחרי העמדה הקנאית ותומך בחוק החוליגני האלים של אבי מעוז להדרת מיליוני יהודים משריד מקדשנו.
המחנה ה... "לאומי".
* אשכיו אחוזים – נתניהו מתנגד ל"חוק הכותל" המרושע והאנטי ציוני, אבל אשכיו אחוזים בצבתות של בן גביר, סמוטריץ', אבי מעוז, החרדים והכהניסטים בליכוד.
הלוואי שבאופן נדיר וחריג הוא יגלה מנהיגות ויסכל את הפיגוע.
* מיהו לוזר – ח"כ פורוש מכנה את ממשלת בנט "ממשלה של לוזרים". וחשבתי לעצמי, שאם הוא ועדתו כאלה וינרים, למה שלא יתגייסו לצה"ל ויתרמו לניצחון בשדה הקרב?
עדיפה ממשלה של לוזרים על ממשלה של משתמטים.
* אפשר גם אחרת – אילו במקום להצהיר בהתרסה שהוא יחנך את בתו לא להתגייס לצה"ל, סמוטריץ' היה אומר שיחנך את בתו לשירות לאומי משמעותי, לא היתה מתעוררת המהומה שפרצה.
אבל אילו אמר כך, הוא לא היה סמוטריץ'.
* שאילתא לאיזנקוט – אני מעריך מאוד את גדי איזנקוט. אולם אם הוא מבקש את תמיכתי בו לראשות הממשלה, עליו להבהיר את עמדותיו, ולהצהיר שגבולה המזרחי של ישראל הוא הירדן, ולא תהיה ממערב לו כל ריבונות זרה או צבא זר.
* מופת של השתלבות – לוסי אהריש מגלמת את השאיפה של מי שחפצים להשתלבות ערביי ישראל במדינה. היא ישראלית פטריוטית אקטיבית. אינשאללה (סליחה על הביטוי) שדרכה היתה הדרך של ערביי ישראל. ראוי להעלות אותה על נס, כמופת של השתלבות.
לכן היא שנואה על הלאומנים הערבים, בשל בחירתה בישראליות, ועל הגזענים היהודים הכהניסטים בשל החוצפה שלה – להיות ערבייה.
בעקבות המתקפה הבריונית עליה של האיש המיותר ומעריציו הרבים, היה גל גדול של אהדה כלפיה וסולידריות עימה של יהודים ממגוון ציבורי רחב מאוד. הגל הזה עורר את חמתה של המרגלת ענת קם. לטענתה, זו לא חוכמה לגלות סולידריות עם מי שמגלה סולידריות איתנו. היא מצפה שנזדהה עם ערבים לאומנים. ובעיניה, מי שמזדהים איתה אך לא עם הלאומנים, והיא נקבה בשמותיהם של בן דרור ימיני ובנט, הם... גזענים.
אין בי שמץ של סולידריות עם ערבים אנטי ישראלים, לא בשל ערביותם אלא בשל דעותיהם. אדרבא, הם עדיפים בעיניי על יהודים אנטי ישראלים. אני מעדיף מאה אחמד טיבי ולא עופר כסיף אחד, מאה איימן עודה ולא גדעון לוי אחד, מאה זועבי ולא המרגלת ענת קם אחת.
* אינשאללה – הודעה דחופה למרדכי דוד. עליך לחסום מיד את "הצל", כיוון שבשירו "עם הנצח" הוא כתב: "אתה שם במרומים למעלה / תן לי כוח לא להתייאש / תעזור לנו אינשאללה / כי הכול פה עולה באש." אינשאללה?!
* הבחנה בין טוב לרע – לפני כשנתיים וחצי, בשיא המאבק נגד המהפכה המשטרית, קיימתי שיחה עם ח"כ בכיר באופוזיציה. השמעתי באוזניו את תפיסתי השוללת מכל וכל את סרטן הסרבנות. הוא האזין בקשב ואמר, אתה צודק, זה באמת עלול לתת לגיטימציה לסרבנות של הימין כשאנחנו נהיה בשלטון.
התגובה הזאת ביאסה אותי. נכון, זה היה אחד הטיעונים שלי, אך היה זה טיעון צדדי. קודם כל שללתי את הסרבנות הממארת, כי היא רע מוחלט. ועם זאת, הלגיטימציה לסרבנות הממארת באמת עלולה להביא לסרבנות דומה אחרי חילופי השלטון, ומי שתמכו, בפועל או בשתיקה, בסרבנות הממארת אז, יתקשו לצאת נגדה כשתופנה נגדם.
אנו רואים זאת היום, מול פשעיו הנתעבים של האיש המיותר מרדכי דוד, המנהל מרדף אלים נגד מתנגדי משטר בתמיכה נלהבת של הממשלה. יש מידה של צביעות בגינוי המעשה מפי מי שתמכו במעשים דומים, כמו רדיפת ילדיו של שיקלי, למשל. וכך גם בזעזוע מצד אלה שאולי לא תמכו, אך שתקו או המעיטו בחומרת המעשים.
פוליטיקת הזהויות, המחרבת כל חלקה טובה בחברה הישראלית, מחליפה את האבחנה המוסרית הקטגורית בין טוב ורע, לאבחנה בין טובים ורעים. הטובים הם כמובן "אנחנו". הרעים הם כמובן "ההם". השיפוט של כל מעשה אינו בפני עצמו, שיפוט בין טוב ורע, אלא הוא מותנית זהות. אם את המעשה עשה מישהו מהשבט שלנו, המעשה טוב. אם עשה אותו מישהו מהשבט היריב, המעשה רע.
מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. פוליטיקת הזהויות שמחליפה את המהות במיהות, את המה במי, היא פוליטיקה בלתי מוסרית.
מי שמגנה, בצדק, את מרדכי דוד, אך רואה בנאווה רוזוליו ובברק כהן גיבורים, הוא צבוע. אגב, אילו מרדכי דוד לא חסם את אהרון ברק ואהוד ברק אלא את ברק כהן, היה לי קשה לצאת נגדו, כפי שאתקשה לא לתמוך בחסימה דומה של מרדכי דוד.
* בקשה מהפריץ – נעמן כהן צודק בביקורתו החריפה על העצומה הבוגדנית שיזם משה איליה כהן לנשיא טראמפ, בבקשה להטיל עיצומים אישיים על היועמ"שית בהרב מיארה.
במשפט הבא הוא אינו מדייק: "דומה שמאז פנו אריסטובלוס השני [כאן נשמט בטעות שמו של הורקנוס השני], בניו של אלכסנדר ינאי ושלומציון לפומפיוס שיבוא ויכריע ביניהם וישלוט על יהודה, טרם היתה פנייה בוטה כזו של ישראלי להתערבות גורם זר בריבונות הישראלית."
בין שני המקרים היה מקרה חמור לא פחות – תחינתו של נתניהו לפריץ טראמפ שיפעל לחלץ אותו מאימת הדין.
* גם אחרי המהפכה – כתב משה גרנות: "אורי הייטנר צודק שהשמאל והמרכז לא נידו את נתניהו בעבר – הם הצטרפו לממשלותיו בעבר, הנידוי החל עם הרפורמה המשפטית בממשלה הנוכחית."
תודה, ותיקון קטן. גם אחרי המהפכה המשטרית, הצטרפה כחול לבן לממשלה אחרי 7 באוקטובר. וגם לפיד היה מוכן להצטרף אם יגורש בן גביר.
* אותה בכיינות – גדעון לוי משתפך במאמר ביקורת ב"הארץ"-ספרים על ספרו של אסף שרון "מלחמת אחים". "לתזה הזאת חיכיתי," הוא פותח את מאמרו. התזה היא בוז וסלידה עמוקים מרעיון האחדות ומהאיום מפני מלחמת אחים. נו, אך טבעי שקיצוני הקיצונים יסלדו מאחדות ויחרחרו מלחמת אחים.
התזה של שרון ולוי היא שמשמעות המושג "אחדות" הוא שהשמאל יאמץ את עמדות הימין, יוותרו על עמדותיהם, והימין לא יוותר על כלום. המרכז, הוא סוכן הימין לסתימת פיות השמאל.
המעניין הוא שזה בדיוק, אבל בדיוק, באותן מילים, מה שטוען הימין הקיצוני. זה בדיוק מה שכותבים לי קוראים ימניים כל אימת שאני מטיף להסכמה לאומית. הסכמה לאומית הוא ש"אנחנו", הימין, נוותר "כרגיל" על עמדותינו ונאמץ את עמדות השמאל. והמרכז הוא שמאל בתחפושת. אותו מסר, אותן מילים, אותה בכיינות.
והאמת היא שהמחלוקת האמיתית אינה בין השמאל לימין אלא בין המיינסטרים הציוני, הממלכתי, מרכז הכובד של החברה הישראלית, לבין השמאלימין הקיצוני, מחרחר מלחמת האחים. הבעיה היא שפוליטיקת הזהויות מעניקה את כובד המשקל למחנה הקיצוני על שתי דפנותיו. האתגר להצלת ישראל, הוא שיקום המיינסטרים ודחיקת הקיצונים לשוליים.
* המקור מצחיק יותר – ככל שכותבי "ארץ נהדרת" מאמצים את דמיונם הפרוע ואת חוש ההומור שלהם כדי להמחיש את טיפשותו של הגנו"ט (הגאון ניסים ואטורי), התוצאה חיוורת לעומת המציאות. במקרה הזה, עדיף לוותר על החקיין ולהביא את המקור. זה יהיה יותר מצחיק. הבעיה היא שהבדיחה היא על חשבוננו.
* ביד הלשון: רחוב – "וַיִּקַּח הָמָן אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת-מָרְדֳּכָי, וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ!" (אסתר ו', י"א).
מהו רחוב העיר? האם זה רחוב ששמו העיר? האם זה הרחוב הראשי בעיר? או שמא זה הרחוב היחיד בעיר?
המילה רחוב במובנה המודרני, שונה ממובנה התנ"כי. בלשון התנ"ך המילה רחוב נובעת מהמילה רחב. כמו היום – רחבה.
הרחוב הוא החוץ. כמו חוצות העיר.
הרחוב הוא המקור הרחב בעיר. בלשון ימנו היינו אומרים שהמן הרכיב את מרדכי בכיכר העיר.
(תודה לאבשלום קור, שעימו התייעצתי בהכנת הפינה).
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 1.3.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר