שושן פורים, ט"ו באדר תשפ"ה, 4.3.2026
* יינתן גם מחר – י"ג באדר הוא היום שעליו נפל הפור, ובו אמורים היו להשמיד את כל היהודים בממלכת פרס, שהשתרעה מהודו ועד כוש. על פי החוק הפרסי, צו שניתן בחותמת המלך הוא בלתי הפיך. לכן, אי אפשר היה לבטל את פקודת ההשמדה, אלא ניתנה תחתיה הפקודה המאשרת ליהודים "לעמוד על נפשם, ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל-חיל עם ומדינה הצרים אותם." וכך היה.
מסתבר שבשושן הבירה לא היה די ביום הזה, כי נשארו כיסי התנגדות של האוייב. לפיכך אסתר פנתה לאחשוורוש וביקשה הארכה של יום נוסף: "יינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום." דת=חוק. כלומר, להאריך ביום נוסף, בשושן עצמה, את החוק המאפשר ליהודים לעמוד על נפשם ולהרוג בצרים אותם. וכך היה. ולכן, לזכר היום הנוסף הזה, למחרת פורים, אנו מציינים עד עצם היום הזה את שושן פורים, ובערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון, כדוגמת ירושלים, חוגגים את פורים יום נוסף.
הלקח לימינו, הוא שבמלחמה ברשע ובטרור יש להשלים את המלאכה. לפני שמונה חודשים היכינו באיראן במבצע "עם כלביא", המלאכה לא הושלמה, ולכן יצאנו למבצע המשך, שושן עם כלביא – מבצע "שאגת הארי". במלחמת "חרבות ברזל" הוכה חיזבאללה, אך לא מכה ניצחת, ונותר לו עוד כוח לתקוף אותנו בעקבות הפעולה באיראן. ולכן יצאנו שוב למקצה שיפורים להכות בחיזבאללה מכת מחץ. אין לנו מנוס גם מחידוש המלחמה בעזה, למיטוט חמאס וגא"פ.
* ויתפוס את אגג מלך עמלק חי – בספר שמואל מסופר ששאול המלך הצטווה לצאת למלחמה בעמלק, על מנת למלא את המצווה של מחיית עמלק, כלומר של השמדת העם העמלקי כולו. שאול לא מילא את ההוראה עד הסוף, ולכן שושלתו הודחה מן המלוכה.
אבל כתוב בפירוש על שאול שהוא "אֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב." החרים = השמיד. כמו "מלחמת חורמה". אז על מה נענש? כי באותו פסוק נאמר "וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי." כלומר, דווקא על המלך הוא ריחם, במעין קוד מעמדי של חסינות למעמד המלכים. זה היה חטאו. אגג העמלקי נשאר בחיים וצאצאו היה המן, שעמד להשמיד את העם היהודי כולו.
חז"ל מבהירים שעמלק כבר אינו קיים, לא ידוע מיהו עמלקי ולכן אין עוד שום תוקף למצווה המחייבת או מתירה לנו להשמיד עם. אולם עמלק נותר כמטפורה לרוע המוחלט, שאותו יש לגדוע. העם הגרמני אינו עמלק, אבל הנאצים כן. איננו יכולים לראות בפלשתינאים עמלק, אבל בחמאס – כן, ואותו יש לרדוף עד חורמה. אל לנו לפגוע לרעה בעם האיראני, אך יש לרדוף עד חורמה את שלטון האייאתולות.
ואת אגג אין להשאיר חי. אין חסינות למנהיגי ארגוני טרור ולא למנהיגי מדינות טרור. ולכן חיסלנו את נסראללה, את סינוואר ואת חמינאי.
* באבוד רשעים – האם נכון לשמוח על מותו של חמינאי?
במשלי פרק כד נאמר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ." כלומר, במלחמה עלינו להגן על עצמנו, לנצח ולהביס את אויבינו. נכון לשמוח על ניצחוננו, אך לא על מפלת האוייב.
אולם באותו ספר, בפרק י"א, נאמר גם "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." האין סתירה בין שתי האמירות?
אין סתירה בין האמירות, אלא הבדל בין אוייב לרשע. כאשר מתנהלת מלחמה בין שתי מדינות שיש ביניהן סכסוך, אין מקום לשמחה על מותו של חייל ומפקד בצבא האויב. כאשר המלחמה היא נגד ארגון טרור או מדינת טרור, האוייב הוא רשע. יש גם יש מקום לרינה, על אובדנו של רשע, בין אם קוראים לו המן, היטלר, ערפאת, נסראללה, סינוואר או חמינאי.
* את שרשרת הפיקוד – אני תומך ותיק, זה עשרות שנים, בסיכולים ממוקדים כאמצעי מרכזי ומשמעותי מאוד במלחמה בטרור. מול עמדה זו, תמיד נעניתי בטענה שהמחליף עלול להיות גרוע יותר, וניתנה לי ההוכחה – נסראללה שהחליף את מוסאווי.
גם לי היתה תשובה קבועה – חיסול ספורדי של מס' 1 אינו פותר את הבעייה. אחרי שמחסלים את מס' 1 יש לחסל את המחליף שלו, ואת המחליף של המחליף שלו, ואת המחליף של המחליף של המחליף שלו, ואת כל המחליפים הפוטנציאליים ואת שרשרת הפיקוד. מלחמה בטרור אינה פיקניק, זה לא חסל ושכח. זו מלחמה מתמדת עד מיגורו של ארגון הטרור.
כך נהגנו בשנתיים האחרונות כלפי חמאס וחיזבאללה וכך עכשיו, כלפי מדינת הטרור איראן.
* היפוכה של מדיניות המחדל – מבצע "שאגת הארי" הוא היפוכו של מחדל 7 באוקטובר. בשני המקרים, האחריות היא של אותו ראש ממשלה, אלא שמדיניותו בשני המקרים היתה הפוכה ב-180 מעלות.
מה היה מחדל 7 באוקטובר? שנים רבות, שבהן התפתח על גבולנו איום ממשי, מפלצת טרור, שהלכה והתעצמה, בנתה לנגד עינינו עיר טרור תחתית, בנתה ארסנל-על של משגרים ורקטות ואף שיגרה רקטות על כל הארץ, בנתה תוכניות לכיבוש הנגב המערבי כחלק מתוכנית להשמדת ישראל והתאמנה ונערכה למימושה, ואנו ידענו הכול ולא נקפנו אצבע, מתוך התמכרות לשקט, פחד משתק מהסלמה, פחד מיוזמה, תשלום פרוטקשן כדי להרוויח עוד כמה שבועות של שקט, ותקווה שיהיה בסדר איכשהו. טבח 7 באוקטובר היה התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות המחדל. בצפון, מול חיזבאללה, ההתמכרות לשקט היתה חמורה אף יותר. אלמלא הפליטה המוקדמת של סינוואר, אילו הותקפנו במקביל משתי הזירות, קיומה של ישראל היה בסכנה.
לעומת זאת, מבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי" הם ההיפך המוחלט – מופת של נטילת יוזמה והשמדת האיום בטרם יתממש. לא התמכרות לשקט, אלא הבנה ששקט הוא רפש, ושהמלחמה עם איראן היא בלתי נמנעת, והשאלה היא רק האם היוזמה תהיה בידינו או בידיהם, במתקפת פתע רצחנית של עשרות אלפי טילים, אולי אפילו פצצת אטום.
ילו המדיניות שהובילה למבצעים באיראן היתה מדיניותנו בעזה, היינו יוזמים ומחסלים את האיום לפני שלושים שנה, עשרים שנה, עשר שנים. ככל שהיינו עושים זאת מוקדם יותר, זה היה קל יותר ובמחיר קטן יותר.
אילו מדיניות ההתמכרות לשקט היתה נקוטה גם כלפי איראן... בעצם, היא היתה נקוטה גם כלפי איראן. גם שם התמכרנו לשקט. גם לאיראן נתנו להתעצם, נתנו לאיום לגדול ולהיות ממשי, ניהלנו אמנם מערכה מדינית והסברתית חשובה ומוצלחת, אך לא נקטנו יוזמה להסיר את האיום.
מה שגרם לשינוי המדיניות היה 7 באוקטובר. השינוי לא היה מיידי. לקח לנו בערך שנה להתעשת ולהתנער מהדרך המסואבת של המחדל ומהקונספציה שחדרה לעומק תודעתנו ולהחזיר לעצמנו את הביטחון העצמי. אני שמח שהיום אנו במקום אחר לגמרי.
מי שתומך במבצע "שאגת הארי" ומגונן על מדיניות ההתמכרות לשקט או מכחיש אותה, סותר את עצמו ולוקה בחוסר קוהרנטיות מחשבתית, או שהוא צבוע. הקוהרנטיות שלו אינה בחשיבה סדורה, עצמאית, לוגית, אלא בתמיכה אוטומטית בנתניהו בכל מה שיעשה, גם כאשר יעשה דבר והיפוכו. מי שמגנה את נתניהו על אחריותו למחדל ומוקיע את בריחתו מאחריות, אך מתנגד לפעולה באיראן (לשמחתי אין הרבה מתנגדים) או ממעיט מאחריותו של נתניהו להצלחה הגדולה, אף הוא לוקה בחוסר קוהרנטיות מחשבתית או בצביעות. גם הקוהרנטיות שלו אינה עניינית, אינה רציונלית, אלא התנגדות אוטומטית לכל דבר שנתניהו עושה, גם כשהוא עושה דבר והיפוכו.
גישה עניינית היא שיפוט של המדיניות והמעשים כפי שהם, ולא על פי פוזיציה או הערצה / סלידה למנהיג.
[אהוד: האין גבול לקוצר השגתך הילדותית בהבנת ההיסטוריה?]
* עוד קונספציה שהתנדפה – עם חיסולו, בשעה טובה ומוצלחת, של חמינאי, כדאי להזכיר עוד קונספציה שהתנפה, הנוגעת לאיראן, והיא "נשיא איראן"; האמונה שיש כוח ומשמעות לנשיא איראן, שהוא קובע המדיניות. שאם הנשיא הוא אחמדיניג'אד פני איראן למלחמה ואם הנשיא הוא רוחאני – פניה לשלום. מי שהיה שבוי יותר מכל בקונספציה היה אובמה, שהתרשם ממתקפת החיוכים של רוחאני וזאריף וחתם אתם על הסכם מינכן 2, שכשמו כן הוא – הסכם הגרעין, כלומר הסכם שמאפשר את קיום תוכנית הגרעין האיראנית עם חותמת אמריקאית, תמורת הבטחות סרק. גם פֶּזֶשְׁכִּיָאן שוייך למחנה ה"רפורמיסטי", אבל הפעם אף אחד, כמעט, לא קנה את ההבל הזה.
האמת היא שהנשיא הוא סוג של סמנכ"ל. הוא לא המנהיג, הוא לא קובע את המדיניות, הוא לא שותף להחלטות, הוא לא אחד מבעלי התפקידים המשמעותיים והמשפיעים. כל המועמדים בבחירות לנשיאות הם מי שחמינאי אישר את התמודדותם, כלומר אנשי המהפכה האיסלמית. וגם אם יש פרשנים הטוענים אחרת, ברור שהנשיא הנבחר הוא מי שחמינאי רצה שייבחר. הנשיא היה המכשיר של חמינאי לשנות טקטיקה, על פי הצרכים המשתנים. כאשר הוא רצה להגיע להסכם גרעין שישרת את מטרתו האסטרטגית, הוא בחר ברוחאני. אך האסטרטגיה – תמיד היתה אותה אסטרטגיה.
* ראויים לחירות – המערכה באיראן טרם הסתיימה, אך אני מאמין שהמכה הניצחת שהמשטר האיראני חטף ויחטוף בימים ובשבועות הבאים, ובעקבותיה התקוממות עממית של המוני איראנים, ישימו בקרוב קץ לרפובליקה האיסלמית.
לעם האיראני מגיעה חירות. גם לפני הרודנות האיסלאמיסטית של שלטון האייאתולות, אזרחי איראן חיו תחת דיקטטורה – השלטון של השאה, מוחמד רזא פהלווי. בהנחה שהמנהיג הבא של איראן, לפחות בתקופה הראשונה אחרי הפלת המשטר, יהיה בנו של השאה, רזא כורש פהלווי, יש לקוות שהוא לא ינסה לשחזר את המונרכיה הדיקטטורית, אלא יוביל את איראן לדמוקרטיה. יש לקוות שטראמפ יבהיר לו שרק זו הדרך שעליו לנקוט, ושארה"ב והעולם החופשי יסייעו לו לשקם את איראן רק בדרך זו.
* לא עוד פינוי – שמחתי על הצהרתו של הרמטכ"ל שלא יהיה עוד פינוי יישובים בישראל. אמנם החלטה על פינוי יישובים אינה של הדרג הצבאי אלא של הדרג המדיני, קרי ראש הממשלה, אבל ככל שהמסר הזה מחלחל ונשמע, יש בכך חשיבות רבה.
זה גם המסר של רוב תושבי קו העימות בגליל, שהתפנו בחרבות ברזל. המסר הוא שהפינוי היה טעות חמורה, שלעולם אין לחזור עליה, ושהם לא יתפנו עוד.
תפקידה של המדינה היא להגן על יישוביה ואזרחיה ולא לפנות אותם.
* היכן תהיה רצועת הביטחון – מבצע "שאגת הארי" מעיד על כך שהפקנו את לקח המחדל שהוביל לטבח 7 באוקטובר. זה לא הסימן הראשון לכך. אולם לקח זמן, לפחות שנה, להתנקות משיירי הקונספציה שבלב המחדל. במילים אחרות, המחדל נמשך גם אחרי 7 באוקטובר, ושיאו – חרפת הפינוי הממושך של יישובי קו העימות עם לבנון. למעשה, מה שעשינו בשנה הראשונה למלחמה, היה הקמת רצועת ביטחון לאורך הגבול, בצד שלנו.
חלק מן ההתפכחות וההתנקות, הןא שנבהיר לעצמנו שלא נחזור שוב על חרפת הפינוי, ולא נקים עוד רצועת ביטחון בשטחנו. כדי להבטיח זאת, עלינו להקים רצועת ביטחון בשטחם.
* היום שאחרי בלבנון – אין די במכה שנכה את חיזבאללה, קשה ככל שתהיה.
יש ליצור רצועת ביטחון בדרום לבנון.
אין לאפשר את חזרתם של כפרי רדואן שאיימו על יישובינו. שישקמו את הכפרים שלהם מצפון לליטני.
* האיום הטורקי – הפלת המשטר האיראני תהיה מכה אנושה לחיזבאללה, שיתקשה להתאושש ממנה. התערבותו במלחמה, תמיט עליו מכה ניצחת של צה"ל. אני מקווה שממשלת לבנון תמנף זאת לווידוא הריגה של הארגון.
לא כן באשר לחמאס ולג'יהאד האיסלמי. שיתוף הפעולה בין הארגונים הסוניים הללו לבין איראן השיעית לא היה טבעי, אלא רק סביב המכנה המשותף – ישראל. הפטרונים הטבעיים של חמאס וגא"פ הם טורקיה וקטאר, שעלולות להתעצם ולהיבנות ממפלת איראן.
עם נפילת שלטון האייאתולות באיראן (בהנחה שאנו בדרך לשם, בשעה טובה), יתעצם האיום על ישראל של ציר האחים המוסלמים, שהמנהיג העליון שלו הוא ארדואן, השואף לחידוש הסולטנות בהנהגתו, והגזברית שלו היא קטאר. הציר הזה כולל גם את פקיסטן. השלטון הג'יהאדיסטי הקנאי של אל-ג'ולאני בסוריה הוא פרוקסי של ארדואן. כך גם סומליה. והוא בוחש בלוב. והחמור מכל, מבחינתנו, הוא ניסיונו להשתלט על עזה.
הקשר ההדוק בין טראמפ לארדואן מסוכן מאוד. החשש שלי, הוא שבעקבות שיתוף הפעולה הנפלא בינינו לבין ארה"ב באיראן, נתקשה יותר לעמוד מול טראמפ בעזה. אך מה שטראמפ עם "מועצת החלום" הפאתטית שלו ובשיתוף עם טורקיה וקטאר מנסה להנהיג בעזה, מסכן אותנו.
כאן נידרש לעמידה איתנה – עמידה על פירוק חמאס מנשקו בתוך זמן קצר, ואם זה לא יקרה בטוב, לעשות זאת בחידוש המלחמה, להשגת המטרה של מיטוט חמאס. עד אז, אסור לזוז מילימטר מהקו הצהוב ולא לאפשר אפילו התחלה של שיקום הרצועה. פירוק חמאס – תחילה.
ועלינו להטיל וטו על כל מעורבות של טורקיה וקטאר בעזה.
* אויבו של אויבי – אויבו של אויבי הוא ידידי, אומרת הקלישאה. זה נכון, אך לא תמיד.
כאשר עיראק של סדאם חוסיין לחמה באיראן של חומייני, זה לא הפך את סדאם לידידנו וגם לא את חומייני.
הוא הדין – קטאר. העובדה שקטאר הותקפה בידי איראן ואולי תתקוף בחזרה, לא תשנה את העובדה שמדובר באוייב מר של ישראל, במדינת טרור, במדינה שמממנת טרור, במדינה שמימנה את חמאס ואת הטבח, במדינה שעומדת מאחורי המתקפה האנטישמית במערב ומממנת אותו. אסור לנו להתבלבל.
* לא בכל מחיר – נתניהו הצהיר שהמלחמה באיראן מקרבת את הסיכוי לשלום בין ישראל לסעודיה. אני מקווה מאוד שזה נכון.
אמנם סעודיה היא דיקטטורה איסלמיסטית פונדמנטליסטית חשוכה, אך זו אחת המדינות החשובות במזה"ת, מדינה גדולה, עשירה ורבת השפעה, והיא גם שכנה שלנו, כך שהאפקט של שלום עמה חזק יותר מאשר הסכמי אברהם הקודמים. סעודיה שייכת לציר המתון יחסית, והיא בעלת אוריינטציה אמריקאית. ארדואן מחזר אחריה ורוצה אותה בציר האחים המוסלמים בהנהגתו, והאינטרס שלנו הוא לשלב אותה בציר פרו-ישראלי, שאינשאללה יכלול גם את איראן החדשה.
שלום עם סעודיה הוא אינטרס ישראל מובהק, אך לא בכל מחיר. עד כה, סעודיה יצרה זיקה בין השלום עם ישראל לבין הסוגייה הפלשתינאית ודרשה מישראל להצהיר על מחויבות למדינה פלשתינאית ולצעדים מעשיים בכיוון. אבל מדינת טבח בלב ארץ ישראל, שתהפוך את גוש דן לעוטף פלשתין ושהמרחק בינה לבין הים קצר יותר מהמרחק בין גבול עזה לאופקים שאליה הגיעו ה"מחבלים עם כפכפים" בטבח 7 באוקטובר, היא איום קיומי. אם קידום האיום הזה הוא מחיר השלום עם סעודיה, אז לא, תודה.
* אין פנאי לה – החקלאות מוגדרת ענף חיוני.
ביום ראשון היה אישור לעבודה רק בענפי בעלי החיים.
לקראת יום שני, קיבלנו אישור לעבוד, אך בלילה, כשחיזבאללה הצטרף, האישור בוטל.
ביום שלישי חזרנו לעבודה. פתחנו את הבוקר בתדריך ביטחוני לעובדים הזרים. בתוך דקות כבר השתטחנו על אימא אדמה וחיפינו בידינו על ראשינו.
בשטח לא שמענו את האזעקה מהצופרים אלא רק מהטלפון, ובמקביל – את הבומים. טווח ההתרעה אצלנו הוא אפס.
חלפו שעתיים – השתטחות שנייה.
מדוע אנחנו ממשיכים לעבוד ביום כזה?
את התשובה לשאלה נתן יחיאל מוהר ב"שיר ערש נגבי": "אדמתנו, בני, אין פנאי לה."
* עיתון מגויס – כמו בכל מלחמה, "הארץ" מיד מתגייס, ומתנבא בלשון אחת, נגד המלחמה. עיקר החיצים מופנים כלפי האופוזיציה. הם לועגים לה שאינה אופוזיציה, כי היא תומכת במלחמה. הם פשוט אינם מבינים את ההבדל בין אופוזיציה לממשלה לבין אופוזיציה למדינה. "הארץ" הוא אופוזיציה למדינה. וגם במלחמה הזאת הוא תפס צד, ולא הצד הישראלי.
גם בתקשורת, שאותה הם מכנים בבוז "תקשורת המיינסטרים", הם משתלחים, בשל תמיכתה במלחמה נגד הרוע.
כותבת נועה לימונה: "כמקהלה אחידה כינו הכול את המתקפה על איראן 'מתקפת מנע', בלי שהציבו את השאלות ההכרחיות: האם עמדה איראן לתקוף את ישראל בטווח הקרוב?" איזו חשיבה של 6 באוקטובר. רק ב-8 באוקטובר האמנו שהם יתקפו אותנו "בטווח הקרוב". לימונה רוצה שנמתין למתקפה שלהם. אחרת אנחנו "מיליטריסטים חרדתיים."
המרגלת ענת קם מגדירה את המלחמה "מלחמת יש-ברירה ששני המנהיגים המפוקפקים ביותר בעולם המערבי יצאו אליה בשבת" שוב ההבל על "מלחמת יש-ברירה". מהי מלחמת יש ברירה? כל מלחמה שאינה 7 באוקטובר. כלומר, מתקפה מקדימה שלנו אינה לגיטימית. מותר לנו רק להתגונן אחרי שתוקפים אותנו. האמנם? נו נו. לא זכור לי שהשוקניה תמכה אפילו במלחמת המגן בעקבות פלישת הטבח ב-7 באוקטובר.
* מלחמת הצדק המוחלט – "מלחמת שלום המנדט" מכנה השוקניסטית הנרגנת יסמין לוי את המכה באיראן, ומכנה את נתניהו "מחרחר המלחמות לשנת הבחירות." ובמשפט שאחריו – "ראש ממשלת 7 באוקטובר." אבל המונח "ראש ממשלת 7 באוקטובר" מציין את אחריותו למחדל, והמחדל הוא בדיוק ההיפך מהטענה של "מחרחר מלחמות לשנת בחירות". לפני הבחירות הקודמות, נתניהו פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, שהיתה כרטיס הביקור שלו לבחירות, ובה טען שבזמנו ובזכותו ישראל נהנית מהשקט הארוך ביותר, והתגאה שסיכל הרפתקאות בעזה שבנט וליברמן רצו לסבך אותנו בהן.
אילו נהג אחרת ויצא למתקפת נגד מקדימה, הוא היה מונע את 7 באוקטובר, אך יסמין לוי ושכמותה היו מגנים אותו שהוא "מחרחר מלחמות בשנת בחירות" ומכנים את מתקפת הנגד "מלחמת שלום המנדט."
למעשה, נתניהו של טרום 7 באוקטובר מימש את דרכם של יסמין לוי ושכמותה. דבקות בדרכם גם אחרי הטבח, היתה ממיטה עלינו 7 באוקטובר איראני, ואז היינו מתגעגעים ל-7 באוקטובר העזתי.
חיסול חמינאי והמכה לאיראן היא הצדק המוחלט. התנגדות למלחמה באיראן היא בלתי מוסרית בעליל, וכמוה כהימנעות ממלחמה בהיטלר וגינויה של מלחמה כזו.
* שמנוסייד – בפשקוויל שכתבה נגד מבצע "שאגת הארי", לעגה יסמין לוי לנתניהו על כך שדיבר על הטבח הנוראי שביצע חמינאי בבני עמו, בעוד הוא עצמו ביצע טבח המוני בתושבי עזה.
האמת היא שדווקא הטבח באיראן מגחיך את קמפיין ה"ג'נוסייד"-שמנוסייד בעזה. כאשר משטר רצה בהרג המוני, הוא רצח בתוך יומיים למעלה מ-30,000 איש. ואילו אנו, במשך שנתיים של מלחמה, הרגנו 60,000, קרוב למחציתם מחבלים חמושים.
עד כדי כך אתם מזלזלים ביכולות שלנו?
* המוסרי ביותר – אחד המרכיבים המכריעים בהצלחה בְּמלחמה, הוא מומנט ההפתעה.
למדנו זאת היטב על בשרנו ב-7 באוקטובר. חיזבאללה למד זאת ב"עיד אל-ביפר". איראן למדה זאת במכת הפתיחה של מבצע "עם כלביא" ושוב השבוע, במכת הפתיחה של "שאגת הארי". אנו מכירים זאת גם מן העבר – במתקפת הפתע על ישראל במלחמת יום הכיפורים ובמבצע "מוקד", שבו השמדנו את חילות האוויר של האוייב במכת הפתיחה של מלחמת ששת הימים. וכך גם בהיסטוריית המלחמות בעולם, ע"ע פרל הארבור ומבצע "ברברוסה" במלחמת העולם השנייה.
על הרקע הזה אני מבקש לבחון את פעולת צה"ל במלחמת "חרבות ברזל". ספק אם היתה עוד מלחמה בהיסטוריה, שבה צבא הודיע ימים מראש שהוא עומד לתקוף שכונה מסוימת, עיר מסוימת, כפי שצה"ל הזהיר לפני כל התקפה לאורך המלחמה. צה"ל ויתר מראש, ביודעין, על אפקט ההפתעה, כדי להגן על האזרחים בעזה ולאפשר להם לעזוב את האזור המותקף. זאת, למרות שרבים מה"בלתי מעורבים" השתתפו בגל האחרון של הביזה ב-7 באוקטובר ובמעשי הלינץ' בחטופים באותו יום. כאשר אנו מודיעים לאויב היכן נתקוף, אנו מאפשרים לו להיערך בהתאם. בדרך זו אנו מחבלים במודע בהישגינו במלחמה ואף משלמים על כך במחיר דמים.
לכן, כל כך מרושעת ומסולפת עלילת הדם על פשעי המלחמה שלנו, על "ג'נוסייד" וכו', במכונת התעמולה האנטי ישראלית ב"הארץ" ובעולם. זו פשוט תעמולת כזב גבלסית טיפוסית.
נכון, אזרחים רבים וילדים רבים נהרגו בעזה במלחמה. הם נהרגו בשל פשע נגד האנושות של חמאס, שהפך אותם למגן אנושי. דמו של כל ילד ואזרח עזתי, שנהרג במלחמה, בראשו של חמאס. וכי מה עלינו לעשות? לתת חסינות למחבלים שהפכו אזרחים למגן אנושי? אם ניצב מולך מחבל, שתופס מחסה מאחורי ילדה, ומכוון את הנשק שלו לעבר הילדה שלך, לא תירה בו?
כן, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של המלחמות. מי שטוען אחרת – שקרן. וחבל שההסברה הישראלית משותקת.
* דובר משמרות המהפכה בעברית – אייבי בנימין הוא מחאן מרכזי ופעיל במפלגת הדמוקרטים.
מתחילת "שאגת הארי" הוא באמוק. אחת לכמה דקות הוא מעלה פוסט משתלח נגד המלחמה המיותרת והפוליטית, שאין לה שום מטרה זולת מטרות אישיות של נתניהו וטראמפ בלה בלה בלה ולועג ל"ביביסטים" שתומכים במלחמה. הוא שוכח שאחד "הביביסטים" הללו הוא יו"ר מפלגתו, שלפני המבצע קרא לצאת אליו ומתחילת המבצע הוא תומך בו ללא סייג. אני בטוח שרוב תומכי מפלגת הדמוקרטים הם "הביביסטים" כמו יאיר גולן.
אחד הפשקווילים המטומטמים ביותר, היה נגד חיסול חמינאי, וזה ההיגיון העקום שלו: חמינאי הוא האיש שמנע לאורך עשרות שנים את הפצצה האיראנית. עכשיו, אחרי שחיסלנו אותו, יבוא מנהיג אחר, יפתח פצצה וישמיד אותנו בגלל ביבי.
אפשר לומר שהוא מוציא שם רע לאינפנטיליות.
* הלועגים – גל מכוער ברשתות בימים האחרונים, של לעג לעמוס ידלין כפרשן, והטלת ספק רטרואקטיבי בכישוריו להיות ראש אמ"ן, על סמך פרשנותו.
המשותף ללועגים, הוא שהינם צופי ערוץ 14, שספק אם הם יודעים איך ידלין נראה.
* אחריות ואשמה – בדרך כלל איני נוהג להתייחס לתגובותיו ה"קצת" מוזרות של אהוד בן עזר לדבריי. בסך הכול ההערות הללו מביישות אותו, ואין צורך להוסיף על כך.
אחרוג הפעם ממנהגי ואתייחס להערה שכתב על מאמרי: "מכתב גלוי לראש הממשלה הבא", שאותו פרסמתי ב-ynet וב"חדשות בן עזר", ועסקתי בו במהות אחריותו של ראש הממשלה, ובכך שאחריותו היא קדימה, להבטיח את ביטחון ישראל, אך אם נכשל, זו אשמתו.
כותב על כך אהוד, בהערה "קצת" מוזרה: "באמת חבל שנתניהו, 'הסמרטוט' בלשונך המגלומנית, יבזבז את זמנו על שטויות של פגישה עם ראש ממשלת הודו. יותר טוב שיקרא את דברי החוכמה שלך, שהרי לא מאות מיליוני המוסלמים, השואפים להשמידנו, מאיימים על קיומנו – אלא נתניהו! האין גבול לסכלותך?"
תגובה "קצת" ילדותית, הלא כן?
ובכן, מאות מיליוני המוסלמים שואפים להשמידנו, מאיימים על קיומנו. אחריותו של נתניהו להפר את זממם ולהגן על קיומנו. במבצע "שאגת הארי" נתניהו מממש את אחריותו, נוקט ביוזמה ואינו מאפשר לאוייב לבצע את זממו, ועל כך הוא ראוי לכל שבח. במחדל הממושך בעשור וחצי של שלטונו לפני 7 באוקטובר הוא לא מימש את אחריותו, הוא איפשר לאיום להתפתח ולבסוף להתממש באסון הגדול ביותר שחווה עמנו מאז השואה. כיוון שהוא לא מימש את אחריותו – זו אשמתו. הוא אשם במחדל. אם היה נמנע מהפעולות החשובות נגד איראן, ואיראן היתה תוקפת אותנו בעשרות אלפי טילים ואולי בפצצת אטום, הוא לא היה מממש את אחריותו והוא היה אשם בתוצאה. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין מהי אחריות, אינו מבין מהי מנהיגות ואינו מבין מהו תפקיד ראש הממשלה.
אגב, אולי אילו התפנה נתניהו למאמרים הרבים שכתבתי, בעיתונים שונים וגם ב"חדשות בן עזר", מאז ביטול מבצע "חומת מגן" בעזה בידי שרון (2002) ועד 7 באוקטובר, שבהם קראתי לצאת למתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס ברצועת עזה (עוד בטרם עלה לשלטון ברצועה), הוא היה נוהג אחרת? בכל השנים הללו גם קראתי לצאת לפעולה יזומה להשמדת מיזם הגרעין האיראני. ונודה על האמת – אלמלא טבח 7 באוקטובר, תוצאת מחדל 7 באוקטובר שנתניהו אחראי לו, נתניהו לא היה יוזם את הפעולות באיראן. לזכותו ייאמר, שהוא הפיק את הלקח ושינה את דרכו. אילו היה מנהיג, או סתם אילו היה בן אדם, היה מודה באשמתו במחדל, ולא מגלגל אותה ברשעות על הכפופים לו, שביצעו את מדיניותו ואת "הנחיותיו" וה"דירקטיבות" שלו.
ועוד הערה. אהוד מרבה לנפנף בכך שכיניתי את נתניהו "סמרטוט". אני ממליץ לאהוד לחזור ולקרוא בגיליונות הישנים, והוא ייווכח שכל המקרים שבהם כיניתי אותו כך נוגעים אך ורק לעניין אחד – האופן הסמרטוטי שבו הוא מתנהל מול ראש הכנופייה בן גביר, שמהתל בו ומשתמש בו כבסחבה.
* לדכא את הפרעות ביו"ש – גם בשבת שבה נכנסה ישראל למלחמה באוייב האיראני, כנופיות הטרוריסטים היהודים ביהודה ושומרון לא שבתו והמשיכו לבצע פרעות בערבים. יום קודם לכן הם עשו ניסיון לינץ' בשני פעילי שמאל יהודים. ולא אחת הם פגעו גם בצה"ל, כאוייב לכל דבר.
אבל חשוב להבהיר, שגם אלמלא לחמו בצה"ל וגם אלמלא פגעו ביהודים – הפרעות שהם מבצעים בערבים חמורות מאוד, ועל המדינה לדכא אותן בכל הכוח.
הבעייה היא שהדוצ'ה של המחבלים הללו הוא שר בממשלה ובקבינט, השר ל"ביטחון" לאומני, הוא האיש החזק בממשלה, וכך הם חשים שהממשלה מאחוריהם, וחוצפתם ותעוזתם מתחזקת. אין לי צל של ספק, שנתניהו היה רוצה למגר את התופעה, אבל הוא משקשק מבן גביר.
מי שמדברים על "אלימות המתנחלים", אף שמדובר בקומץ בשולי השוליים של שולי השוליים, לא רק מעלילים עלילת דם על ציבור גדול, אחראי ומכובד, אלא גם מחזקים את המחבלים היהודים, במקום לבודד אותם.
* עגל הזהב – פרשת השבוע, "כי תישא", מספרת את סיפור עגל הזהב.
לאורך כל ההיסטוריה, קיים בתוכנו מאבק בין ערכי האמת של היהדות, המבוססים על עשרת הדיברות, לבין עגלי זהב, פולחנים אליליים של עבודה זרה. כל דור ועגלי הזהב שלו.
עגל הזהב הפופולרי בישראל בשנים אלו הוא פולחן האישיות למנהיג. פולחן זה הוא עבודה זרה, והוא סותר את ערכי היהדות.
* ישראל קניג – בירושלים, הלך לעולמו בגיל 102, שבע ימים ומעשים, ישראל קניג.
קניג היה לוחם בלח"י. לאחר קום המדינה הצטרף לשירות הציבורי, שבו תרם למדינה במשך עשרות שנים. הוא היה המנהל המיתולוגי של מחוז הצפון במשרד הפנים, ותרומתו להתיישבות בגליל גדולה מאוד. מפעל חייו היה ייהוד הגליל. הוא אבי תוכנית המצפים בגליל. הוא אבי גוש משגב – היוזם והמוביל של הקמת גוש היישובים והמועצה האזורית. קניג התפרסם בעקבות הדלפת "מסמך קניג", מסמך פנימי שעסק באיום הדמוגרפי בשל הרוב הערבי בגליל, ובדרכים להתמודד עם הבעייה, בעיקר באמצעות התיישבות יהודית ענפה בגליל. המסמך נכתב ב-1976, בעקבות אירועי "יום האדמה". היום, למרבה הצער, המונח "ייהוד הגליל" אינו פוליטיקלי קורקט, אך זו הציונות, וקניג היה ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. בשנות ה-70 זה עוד היה לגיטימי. ראש הממשלה יצחק רבין, בקדנציה הראשונה שלו, אימץ את המסמך, ועיקריו הם בסיס מדיניות הממשלה בגליל עד היום. הניצנים של הפניית העורף לחזון ייהוד הגליל והדה-לגיטימציה לו החלה כבר אז. לא בכדי הוא הודלף לביטאון מפ"ם "על המשמר" (מפ"ם היתה אז חלק מהמערך ומהקואליציה, אך היה בה אגף שמאל רדיקלי, שנקט קו אופוזיציוני). הפרסום עורר סערה גדולה בארץ ובעולם, בטענה שהמסמך "גזעני". אגב, גם בעיניי היו בו כמה המלצות בעייתיות של הצרת רגלי הערבים, אך עיקרו היה עידוד ההתיישבות היהודית. הבעיה הדמוגרפית בגליל עדין קיימת, ומן הראוי שממשלת ישראל תיתן לו מענה של עידוד התיישבות יהודית גדולה. יש לציין, שכמנהל המחוז, נהג קניג בהוגנות רבה כלפי הרשויות הערביות וסייע מאוד להתפתחותן.
לקניג מניות רבות בגולן (ויש לו בגולן גם נכדה ונינים). כמנהל מחוז הצפון הוא עודד מאוד את ההתיישבות בגולן, הוא עמד מאחורי הקמת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, עוד לפני חוק הגולן. הוא היה עדיין בתפקיד בהחלת הריבונות על הגולן. הוא תמך מאוד בצעד, אך התנגד בתוקף לכפיית תעודות הזהות על הדרוזים בגולן. הוא הזהיר שהדבר יביא להתנגדות קשה, כפי שאכן קרה. הוא ניסה בכל כוחו למנוע את המהלך, ולהמיר אותו בחלוקה וולונטרית ברוח טובה, ואף שיכנע בכך את ראש הממשלה מנחם בגין, אך שר הביטחון שרון ציפצף על כולם, עשה כטוב בעיניו וגרם בכך לנזק לעשרות שנים.
במלחמת "צוק איתן", איבד ישראל קניג את אחד מנכדיו.
לפני שנים אחדות, ראיינתי את קניג למחקר שעשיתי על הקמת קצרין, בירת הגולן. הריאיון חרג בהרבה מתחום המחקר. ישבתי שעות בביתו וגמעתי בצמא את סיפוריו. בימים הקרובים אפרסם קטעים נבחרים מהריאיון.
יהי זכרו ברוך!
* הראשון לזהות – בשנים 1967-1986 כיהן ישראל קניג כמנהל מחוז הצפון במשרד הפנים, אחרי שנים שבהן כיהן כתקציבן המחוז. הוא שירת תחת השרים משה חיים שפירא, יוסף בורג, שלמה הלל והרב יצחק פרץ. כשפרץ, יו"ר ש"ס, מינה לעוזרו את אריה דרעי הצעיר, קניג זיהה שמדובר באדם מושחת, ומשחית את סביבתו. כאשר מונה דרעי לתפקיד המנכ"ל, ב-1986 (בגיל 27), הודיע קניג על התפטרותו מהתפקיד. השר פרץ הלך לביתו של קניג, לשוחח עם אשתו, כדי שתשכנע אותו להישאר, אך קניג, איש עקרונות, עמד על דעתו.
* קריאה דו-משפחתית – אני בעל הקריאה (או בעילגית בית כנסתית "הבעל קורא") באורטל.
כבכל שנה, תיכננו לקרוא את המגילה בבית הכנסת. כשפרץ המבצע, העברנו את קריאת המגילה למקלט של התיירות. אך כשחיזבאללה הצטרף, חל איסור להתקהל גם במקלט.
אז לא היתה השנה קריאה קיבוצית.
משפחתי התארחה אצל חברינו, משפ' בן ארי, שמתגוררת בשכונת היער, שהיא שכונה צעירה ויש בבתיה ממ"דים.
הייתה זו קריאה דו-משפחתית והיה כיף ומשמעותי. והמן חטף באבי אביו מארסנל הרעשנים.
* ביד הלשון: התראה או התרעה – מה ההבדל בין התראה להתרעה? המילים דומות מאוד, ההבדל הוא רק באות אחת, שבמבטא הצברי נהגית באותה הצורה.
יש דימיון גם במשמעות – שתי המילים הן סוג של אזהרה.
האזהרה במילה התרעה, היא מפני סכנה מתקרבת. ולכן, ההודעות על ירי טילים או שיגור כטב"מים הן התרעות. מקור המילה הוא חז"לי, והוא מתייחס למילה תרועה – קול שופר או חצוצרה שהשתמשו בהם כדי להתריע מפני סכנה, בדיוק כמו צופרי האזעקה והרעשים המטרידים במכשירים הניידים בימינו.
האזהרה במילה התראה היא איום מפני עונש למי שיפעל בניגוד לחוק או לנורמה. אנו מתרים בפני אדם, שאם יעבור על החוק הוא צפוי לקנס כזה או אחר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 4.3.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר