פרומה גולדבלאט? בוודאי שאני זוכר, ועוד איך אני זוכר. הם גרו אצל משפחת שוורץ, נכון? בחורה יפיפייה, עיניים כחולות כמו השמיים, השיער שלה היה זהוב ממש – נראה לא אמיתי, ופניה צחים. היא נראתה כמו בת אצילים, כמו מלאך, או כמו להבדיל, האיקונין של מאריה הקדושה. אי-אפשר היה להסיר את העיניים ממנה. אסור להיות כל כך יפה, האל עצמו, כביכול, מתקנא. בוודאי שאסור להיות כל כך יפה בימי המלחמה. גברת שוורץ החכמה היתה מלבישה אותה בסמרטוטים כדי להבריח מעליה מטרידנים, אבל הרבה זה לא עזר – יהלום נוצץ אפילו יקברו אותו באפר.
זה היה בחודש אפריל 1944, כמעט שלוש שנים מאז גורשנו מפרומושיקה, התותחים של הרוסים כבר הדהדו בפרוורי בוטושאני, ופצצות נחתו על הבתים ובחצרות. רבים נהרגו דווקא ערב השחרור. הרומנים החלו לברוח – קודם הפקידות הגבוהה הפאשיסטית, אחר כך העשירים, שידעו מן השמועה איך מטפלים הבולשביקים בבורגנים. החיילים נעלמו גם כן. היו גרמנים שערקו מיחידותיהם, וביקשו מקלט... אצל היהודים. בוטושאני התרוקנה מתושביה – נותרו רק היהודים ודלת העם, ואז החלה הביזה הגדולה: פרצנו אל בתי העשירים, ומצאו שם מכל טוב: רהיטים ובגדים, וילונות ושטיחים, ועיקר העיקרים – מזווים מלאים בגבינות קשות, בשר מעושן, בצל ותפוחי אדמה. קטטות פרצו בין הצוענים לאנשי הפרוורים, ולא מעט אנשים מצאו את מותם שם, ליד סיר הבשר הנחשק – לך תדע בימי תוהו ובוהו האלה מי אשם שיש גווייה בחדר המדרגות.
אני גררתי הביתה שק תפוחי אדמה, שאיתו נשרכתי דרך שבילים עוקפים כדי שהפושעים לא יראו אותי ולא ישדדו את שללי. הייתי ילד בן תשע, אבל כבר הייתה לי תבונת הישרדות של איש זקן. אחר כך חזרתי לבית של חֶרֶסְקוּ, אחד מעשירי העיר, ומצאתי אותו ריק לחלוטין – הפורצים עקרו אפילו את התריסים. ירדתי למרתף, ולמרבה הפליאה – איש לא נגע בחביות היין. חיפשתי בקבוק או כד, ולא מצאתי. רצתי לאורווה, שם מצאתי שני דליים שבהם היה הסייס משקה את ארבעת הסוסים של אדונו, סוסים שהיו רתומים לשתי כרכרות – אחת שלו ואחת של אשתו. רצתי עם הדליים למרתף, פתחתי את ברז החבית, והאדום האדום זרם לתוך הדלי. אחר כך מילאתי את הדלי השני. הדליים היו כבדים, אבל אני הייתי עקשן. לא ויתרתי – ושעה שלמה עברתי מחצר לחצר, מרים דלי אחד מעל הגדר, ואחר כך את השני - עד שהגעתי ל"דרך הלאום", שם התגוררה המשפחה שלי, שם התגוררו גם השוורצים, ועוד רבים ממגורשי פרומושיקה.
כשהגעתי הביתה התבשרתי שהרוסים כבר נכנסו לעיר, ושומר נפשו ירחק מהם. שמועה הילכה בין תושבי העיר, שלבולשביקים יש מסורת שבבואם לעיר כבושה, הם רשאים במשך שלושה ימים לעשות כעולה על רוחם, ורק אחר כך הם נדרשים להיכנס למשטר של משמעת. מה פירוש "כעולה על רוחם"? – עיקר העיקרים – לאנוס בחורות. תושבי העיר, אלה שלא ברחו מאימת המשטר החדש, הסתגרו בבתים, ושמעו בחרדה איך החיילים השיכורים מתדפקים על הדלתות, וצונחים שם הלומי טמטום. אחד מאלה הגיע גם אלינו. הוא חיפש את "הקרסביצה", כלומר את השכנה היפה שלנו, את פרומה. הוא דפק על הדלת שלנו ועל הדלת של השוורצים, ואיים לירות אל תוך הבית. גברת שוורץ ופרומה היו אחוזות אימה: "הנה, שוב – גרמנים, רוסים – לכל החיילים אוייב אחד – נשים!"
אני אחזתי בדלי אחד ורציתי לצאת אל החייל. אימא החזיקה בי:
"נֶלוּ, לא!!! הוא יהרוג אותך. אלה הורגים בשביל שעון, בשביל נעליים, לא!!!"
"אימא, אם הוא ייכנס ויירה בכולנו יהיה יותר טוב?"
האמת? היד שהחזיק בדלי רעדה.
לפני שיצאתי שאלתי אותו מבפנים:
"חוצ'ש וודקה?"
לא ידעתי איך אומרים ברוסית יין, והוא עונה לי:
"דָא!"
ואז אני יוצא מאחור, ומפתיע אותו מהצד. לך תדע מה יעשה חייל רוסי שיכור כשיראה ילד מחזיק דלי מלא יין. הוא עמד מול הדלת, ואני באתי אליו מהצד. נתתי לו את הדלי, והוא חייך אלי, ואפילו ליטף לי את הראש. הוא התיישב על המדרכה, קירב אליו את הדלי, והחל שותה ישר ממנו – אני חושב שאולי רבע דלי הערה אל תוך גרונו. אחר כך, קצת מתנדנד, החזיק בידית הדלי, ועם הנותר הלך לכבד את חבריו. נדמה לי שפלט לעברי – "מולודייץ."
כשחזרתי פנימה, אימא אימצה אותי אל ליבה, ולא אמרה דבר. למרות הפוזה של גיבור, עיניי דמעו, ושפתיי רטטו.
משה גרנות
משה גרנות
חוצ'ש וודקה?
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר