* טיפטופים – לא נעים. ממש לא נעים.
אזעקות, רקטות, קטב"מים, מקלט, השתטחות על האדמה, שתי נפילות בשטחים פתוחים בקרבת אורטל. ואנו, החקלאים, עובדים בשטחים פתוחים, שכיפת ברזל אינה מכסה אותם.
לא נעים.
ומחשבה אחת אינה נותנת לי מנוח. תושבי הנגב המערבי חיו כך למעלה מעשרים שנה. למעלה מעשרים שנה! ומדינת ישראל הפקירה אותם. מדינת ישראל נקטה בהבלגה, "הכילה" את הירי, נתנה לו שם חיבה – "טיפטופים". מדי פעם יצאנו ל"סבבים" שהיו בהם הישגים טקטיים, לעיתים הם הביאו לתקופה מסוימת של שקט, אך לא שינו את המצב היסודי.
התייחסנו לתושבי הנגב המערבי כאילו הם אינם "אנחנו". מה, הם בכלל "העוטף".
כיוון שבאופן בסיסי, בוודאי בימים אלה של "שאגת הארי", אנו נוכחים במהפך חד באסטרטגיה של ישראל לעומת שנות המחדל וההתמכרות לשקט, אני מקווה שננצל את הטעות של חיזבאללה למכה אסטרטגית שתפיל את חיזבאללה לקרשים כך שממשלת לבנון תוכל להשלים את המלאכה ולפרק את הארגון מנשקו, להרחקת הגבול עד לליטני ולאי החזרת תושבי כפרי רדואן למקומם המקורי השולט על יישובים ישראליים.
אם כך נעשה הפעם, אני מקבל את אי הנעימות, את האזעקות, את הרקטות, את הקטב"מים, את המקלט, את ההשתטחות על האדמה, את הנפילות, באהבה ובשמחה. לא נעים? לא נורא!
* לא עוד ילד כאפות – נעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה, מתבכיין: "שיגרנו רק מטח אחד, וישראל פתחה במלחמה, האם מטח בודד מצדיק מלחמה?"
אפשר להבין אותו. הרגלנו אותם במשך למעלה מעשרים שנה, מאז הנסיגה מלבנון, שישראל היא ילד כאפות מורתע, שבורח מעימות, מפחד מהסלמה, מכור לשקט. הרגלנו אותם שיש "משוואות" ו"כללי משחק", שחיזבאללה כמובן קובע אותם, ואנו רוקדים על פי החליל שלו.
כל כך הרגלנו אותם, עד שגם אחרי שנה וחצי, שבה אנחנו כבר נוהגים אחרת לגמרי, מאז מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, התמרון הקרקעי בלבנון והאופן האקטיבי שבו אנו אוכפים את הפסקת האש, בניגוד לעבר, עדיין לא נפל להם האסימון.
אז כן. מי שיורה עלינו, מזמין מלחמה קשה, מלחמת מחץ, מלחמה למיטוטו.
* גבולנו הטבעי – לקראת ועידת פריז 1919, ועידת השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה, ביקש חיים ויצמן, הדמות המרכזית בהנהלה הציונית (וכעבור שנה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית) מאהרון אהרונסון, מנהיג ציוני, מדען בכיר ומנהיג מחתרת ניל"י, לשרטט בשם התנועה הציונית את מפת המדינה היהודית שתוגש לוועידה. שני העקרונות המובילים בשרטוט המפה היו שטח שיספיק כדי לקלוט את מרבית העם היהודי, ושליטה על מקורות המים של ארץ ישראל. המפה ששורטטה והוגשה לוועידה החלה בנהר הליטני, דרך החרמון, מזרעת בית ג'אן, לאורך פרשת המים עד מסילת הברזל החיג'אזית מהירמוך עד עקבה. על התוכנית היו חתומים ויצמן, נחום סוקולוב, הלורד רוטשילד ואהרונסון. יש לציין, ששטח הגולן, שאמור להיות בידי ישראל על פי המפה הזאת, כולל את השטח שנמצא בידינו כעת, מאז נפילת משטר אסד, ואף מעבר אליו. כאמור, הגבול בין ישראל ללבנון היה הליטני, גבול טבעי, השולט במקורות המים, והוא בעל יתרונות טופוגרפיים משמעותיים מאוד להגנה על ישראל.
לחיים ויצמן היה חשוב במיוחד להבטיח שהליטני והחרמון יהיו בידי המדינה היהודית, והוא הפעיל מערכת לחצים על ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' בנדון.
ב-1920, יצאה לסיור לימודי בארץ ישראל משלחת של תנועת פועלי ציון, ללימוד מצב הפועלים בארץ ולהכשרת הקרקע לעלייה המונית לארץ ישראל ולהתיישבות רחבה בה. הדו"ח המפורט עסק בין השאר בגבולותיה הראויים של הארץ. את הפרק הזה בדו"ח כתב בן גוריון, ומאוחר יותר הוא פירסם אותו כמאמר תחת הכותרת "גבולי ארצנו ואדמתה". מאמרו המלומד עוסק בגבולות הארץ ההיסטוריים, החל בגבולות ההבטחה, תיאורים שונים של גבולות הארץ בתנ"ך ובמקורות חז"ל וההיסטוריה של ההתיישבות היהודית לאורך הדורות. מסקנתו העיקרית היא שהגבולות המקראיים האידאליים גדולים מדי ואינם ריאליים ואילו גבולות ההתיישבות היהודית ההיסטורית לאורך הדורות קטנים מדי ואינם מספקים את הצורך לקלוט את רוב העם היהודי. בין השאר הוא שרטט גם את הגבול בין ישראל ללבנון: "נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בין שני חלקי הארץ. מדרום הנהר – הטבע של הארץ וצפיפות יישובה יותר קרובות לאלה של הגליל, מצפון הנהר – לאלה של הלבנון. עכו וצור הן ערי-החוף הטבעיות של 'פנים הארץ', זהו הגליל התחתון והעליון, ובלא ה'הינטרלנד' [המרחב העורפי] של ארץ-ישראל אין להן כל ערך מסחרי ואפשרות של קיום. צידון, להיפך, קשורה יותר בחבל הלבנון, והרי היא נמצאת כבר מחוץ לגבולי ארצנו. גבול צפון של ארץ ישראל צריך אפוא להיות הנהר קסימיה, בנטייתו הצפונית עד הקו שלושים ושלוש מדרגות ושלושים דקים של הרוחב הצפוני מעבר הצפוני של הר חרמון."
למרבה הצער, לא כך נקבע הגבול. את קו הגבול שרטטו המעצמות הקולוניאליסטיות בריטניה וצרפת על פי האינטרסים שלהן, וזה הבסיס ל"גבול הבינלאומי" שנקבע בידי חבר הלאומים (הארגון שקדם לאו"ם) ב-1923; גבולות בעייתיים למדי בכל רחבי המזה"ת, אך קצרה היריעה מלהיכנס לכך כאן. הגבול הבינלאומי הוא הגבול בין ישראל ללבנון עד היום. זה גבול בעייתי מאוד מבחינה ביטחונית, כיוון שלבנון נהנית מיתרונות טופוגרפיים משמעותיים וחולשת על יישובינו.
האם עלינו לחתור להרחבת גבול הארץ על פי המפה הציונית ששורטטה לפני למעלה ממאה שנה? האם יש קדושה בגבול הבינלאומי?
אילו הגבול הבינלאומי היה גבול של שלום, לא היתה לנו כל עילה לתביעה לשטח שמעבר לו. אולם למחרת הקמת המדינה, לבנון פלשה למדינת ישראל, יחד עם שאר צבאות ערב, במטרה להשמיד את המדינה היהודית בת יומה ולהטביע בדם את היישוב היהודי, שלוש שנים לאחר השואה.
במבצע "חירם" במלחמת השחרור, צה"ל שחרר את הגליל כולו ואף כבש שטחים בדרום לבנון, עד הליטני. הייתה לנו כל הצדקה להישאר בשטחים הללו, שנכבשו במלחמת מגן מול פולש תוקפן, אך ישראל נסוגה מהם, ואף מעמק עיון הכולל שטחים של חקלאי מטולה.
בעשרים השנים שאחרי הסכם שביתת הנשק, שנחתם במרץ 1949, גבולנו עם לבנון היה שקט. לבנון היא המדינה היחידה סביבנו, שלא הצטרפה למלחמת ששת הימים. אולם ב-1969 החלו להתבסס כוחות פת"ח בדרום לבנון וביתר שאת לאחר גירוש אש"ף מירדן בספטמבר 1970, אז ביסס ערפאת את צבאו לאורך הגבול עם ישראל. גבול לבנון הפך לגבול מלחמה וטרור עקוב מדם, מאז ועד היום. תחילה העימות היה עם הפלשתינאים בלבנון, ולאחר המהפכה באיראן הוקם חיזבאללה, שלאחר גירוש אש"ף מלבנון במלחמת שלום הגליל הפך לאוייב העיקרי. במשך כשני עשורים ישראל שלטה ברצועת ביטחון בדרום לבנון אך נסוגה מהם באופן חד-צדדי ב-2000. הנסיגה לא הביאה לשקט או להרגעת הסכסוך, עד היום.
יש לישראל כל ההצדקות לשנות את גבולה ולגבות מחיר טריטוריאלי מהתוקפן הסדרתי. איני מציע לספח לישראל את השטח שעד הליטני, וזאת מסיבה דמוגרפית. הרי רק צור ובנותיה מונה 175,000 איש. אך על ישראל ליצור רצועת ביטחון עד הליטני ובמקומות שהליטני קרוב לגבול – אף מעבר לו, כדי להבטיח שלא תהיה סכנה של פלישה קרקעית ליישובי הגליל ולא אפשרות לירי נ"ט. אין לאפשר חזרת כפרי רדואן שחלשו על יישובינו וכל בית בהם היה מיני מוצב של חיזבאללה. את היישובים החרבנו, ומן הראוי שישוקמו מצפון לליטני. בעתיד, נכון יהיה לספח חלק מאותם שטחים לישראל, על פי שיקול דמוגרפי. ולבטח שיש להחזיר סוף סוף לאיכרי מטולה את אדמותיהם, שרשומות בטאבו, ואפילו על פי החוק הלבנוני הן שייכות להם.
* דונלד לא גר פה יותר – ריבוי האזעקות ברמת הנשיא טראמפ מעורר בי חשד שחיזבאללה חושבים שטראמפ גר שם.
* חמינאי ג'וניור עדיין חי.
* קדושת הרצון – במשך 21 שנה, עד לפני עשרים שנה, שירתי בגדוד הצנחנים 420. כמובן, שיש לי אליו פינה חמה בלב, וכיוון שנשארו בו עוד כמה חתייארים מהתקופה שלי (אז הם היו ינוקות) אני מתעדכן מפעם בפעם.
מאז 7 באוקטובר, הם שירתו כבר 370 יום ברצועת עזה ובלבנון. והשבוע שוב נקראו לצו 8, הפעם בגבול סוריה. כמה אחוזי התייצבות היו בגדוד?
ככל שהמלחמה התארכה, שמענו כל מיני סיפורים על השחיקה, ושמסתירים מאיתנו את הנתונים, וקשה לגייס את המילואימניקים וכו'. אבל הנה, אחרי 370 ימי מילואים, כשקראו להם, 95% התייצבו.
אסור לנו לראות זאת כמובן מאליו. מדובר באזרחים, לרבים מהם יש כבר אישה וילדים או לפחות חברה, יש להם מקום עבודה או עסק, או שהם בלימודים ובשנתיים וחצי האחרונות הכול עבר למדרון אחורי והזהות שלהם היא קודם כל כמילואימניקים. ומדובר בנכונות לחירוף נפש, לפציעות בגוף ובנפש, בקושי פיזי ומנטלי גדול. והם מתייצבים. הם רואים סביבם את אלה שאינם משרתים. הם רואים איך הממשלה, ששולחת אותם לקרב, מקדמת במקביל חוק השתמטות מושחת, אך הם חשים שקיום המדינה ושלום אזרחיה מוטל על כתפיהם, והם באים.
אחד הגורמים ל-7 באוקטובר הוא השדר שהעברנו לאוייב בעשרות השנים האחרונות, שאיבדנו את רצון הלחימה. והנה, המילואימניקים שואגים: אנחנו פה.
ב"יזכור" שכתב ברל כצנלסון על טרומפלדור וחבריו, שהוא המסד ל"יזכור" לחללי צה"ל, הוא אמר את המילים האלמותיות: "חמדת הגבורה, וקדושת הרצון, ומסירות הנפש." ואלה, אנו נוכחים, פועמים בלבות הנינים והחימשים של דורו של טרומפלדור.
זה לא רק הגדוד הזה. כך כל היחידות הלוחמות. אני רואה זאת בשירותו של בני, הנושק כבר ל-400 יום מתחילת המלחמה וגם כעת מגויס, ובשירותם של חברים שלי מהקיבוץ.
עלינו להוקיר אותם ולהצדיע להם, אך גם לחולל שינוי משמעותי בחוזה בין המדינה לאזרחיה, שיבטיח הרחבה משמעותית של מעגל המשרתים. אין זה הוגן לנצל את נכונותם ומסירותם של המילואימניקים ולהעמיס עליהם בלי סוף.
* גדעון לוי מודל 1945 – גדעון לוי תוהה בסרקזם: "תרומה אירופאית זעירה לארגון זכויות האדם – התערבות זרה בענייני המדינה. ניסיון להפיל משטר במדינה אחרת באמצעות הפצצות מטורפות – צעד דמוקרטי לגיטימי." מה הייתה דעתו, על המטרה של הפלת משטר בגרמניה באמצעות הפצצות מטורפות, לפני 81 שנה?
מי ששנים מטיף לחרם בינלאומי על ישראל, לסנקציות על ישראל; מי שכתב לאובמה "אנא, בכוח," כלומר השתמש בכוח נגד ישראל ואח"כ תקף אותו לאורך שנותיו על כך שאינו פועל נגד ישראל, פתאום מתנגד להתערבות זרה למען הפלת משטר טרור, שהוא האיום הגדול ביותר על העולם מאז גרמניה הנאצית ומטרת העל שלו, שהוא מקריב למענה את כלכלת ארצו ואת משאביה, היא השמדת ישראל.
* כל פטריוט ישראלי – כל פטריוט ישראלי יתייצב לצדו של נשיא המדינה, מול המתקפה הברוטלית וגסת הרוח של טראמפ, וידחה כל ניסיון של טראמפ להתערב ברגל גסה בענייניה הפנימיים של ישראל.
ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית וריבונית. נתניהו נמצא כחוק בהליך משפטי, עקב אישומים פליליים. המקום היחיד שבו האישומים נגדו יתבררו, אך ורק על סמך הראיות, הוא בית המשפט, ושום התערבות זרה לא תחלץ אותו מאימת הדין.
* אם יקבל בקשת חנינה – על הרצוג להבהיר, שאין לו סמכות להפסיק משפט פלילי.
יש לו סמכות לחון מי שהורשע.
יש לו סמכות תקדימית לחון נאשם או חשוד שהודה בהאשמות נגדו ולקח אחריות, גם אם המשפט לא הסתיים.
כיוון שלא קיבל בקשת חנינה, אין הוא יכול לדון בה.
* מעשה בוגדני – השרה המטומטמת עידית סילמן בצרות בפריימריז, ואין לה מעצורים במרדף אחרי הבייס. האידיוטית פירסמה פניה לנשיא טראמפ להטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון והיועמ"שית של ישראל. שרה בממשלה! הפנייה הזאת היא מעשה בגידה, שווה ערך לפניות של ישראלים לבית הדין בהאג להוציא צו מעצר לנתניהו, ואף חמור יותר כי היא נכתבה בידי שרה בישראל.
השרה הכושלת אינה מתעניינת כלל בתחומי אחריותה, אלא רק בפריימריז וחנופה לבייס. זה מה שיש לה לעשות בזמן מלחמה, כאשר נדרשת אחדות לאומית. העובדה שנתניהו לא פיטר אותה בעקבות המעשה החמור ואף לא גינה אותו ולא יגנה אותה, מעידה על כך שהדברים נעשו ברשותו ובכל מקרה הוא נושא באחריות להם.
מן הסתם, הוא שולח את האהבלה כבלון ניסוי ובהמשך אולי נשמע את הדרישה הבוגדנית הזאת גם מפיו.
* הפסקת אש – לא אהבתי את העיתוי שבו הגישה היועמ"שית את חוות דעתה לבית המשפט העליון, שעל פיו יש להורות לראש הממשלה לפטר את בן גביר, אם לא יחול שינוי דרסטי בהתנהגותו.
אנו בעיצומה של מלחמה, העורף נמצא במצב חירום, הציבור מבלה במקלטים, וזה לא הזמן להחריף את העימות הפנימי, ובוודאי לא בחוות דעת תקדימית ושנויה כל כך במחלוקת, שעלולה להחריף את המשבר החוקתי. זה לא הזמן. אין לציבור קשב לכך. זה רק יחזק את ראש הכנופייה וייתפס בציבור כאובססיה. מן הראוי היה שהיועמ"שית תכתוב לבית המשפט, שבשל מצב החירום, היא מעכבת את חוות הדעת עד אחרי המבצע.
באותה המידה, על הממשלה והקואליציה היה לעצור לחלוטין עד סוף המבצע את כל החקיקה השנויה במחלוקת, כלומר את חוקי המהפכה המשטרית ואת חוק ההשתמטות.
ישראל נלחמת, וזו העת להפסקת אש פנימית.
* עצירת החקיקה המטורללת – פרשנים פוליטיים מעריכים שנתניהו מעונין להקדים את הבחירות, כדי שתתקיימנה סמוך למבצע "שאגת הארי" ולביקורו הצפוי של טראמפ ביום העצמאות, ושהן תתקיימנה בסוף יוני.
אין לי מושג אם זה נכון, אך אני מקווה שכן. או-טו-טו הכנסת יוצאת לפגרת הפסח. אם הבחירות תוקדמנה, הפגרה תגלוש היישר לפגרת הבחירות. הכנסת תושבת עד אחרי הבחירות.
לנוכח צונאמי החקיקה המטורללת המאיים על החברה הישראלית, עצירת החקיקה היא אינטרס לאומי חשוב מאוד.
* בעלי הברית של הטובחים – בטבח בניר עוז ב-7 באוקטובר, נטבחה משפחת קדם סימן טוב – ההורים תמר וג'וני וילדיהם ארבל ושחר, תאומות בנות חמש וחצי, ועומר בן השנתיים.
"מתו הנכדים" זעקה מדם לבה הסבתא ראומה קדם. ראומה היא פעילה מוכרת במחאה נגד המהפכה המשטרית.
הסרטון הוויראלי של המשפחה מפ"ת הצוהלת ורוקדת בשירי "ביבי המלך", כאשר כל בני המשפחה לבושים בחולצות שמלפנים כתוב "פאק קפלן", הסיסמה של מרדכי דוד, ומאחור "מתו הנכדים", מכוונת לראומה קדם. זה ריקוד של שמחה לאידה של יריבה פוליטית, מתנגדת משטר, על אסונה הכבד.
המנוולים המוסתים ומוכי השנאה הללו הם בני בריתם של רוצחי המשפחה. יש להם אוייב משותף, "הקפלניסטים"; אלה רצחו ובני בריתם צהלו. ועל כך אפשר לומר: רשעים – מלאכתם נעשית בידי אחרים.
עד לאלו תהומות עוד תדרדר אותנו ההסתה והשנאה?
* חילול השם – הרבנים הראשיים (אלה שהקואליציה רוצה להפקיר בידיהם את הכותל המערבי) תקפו את שרת התחבורה מירי רגב על החלטתה לאפשר תחבורה ציבורית בשבת, לצורך הסעות לישראלים המחולצים מחו"ל, ומחו נגד "חילול השבת ההמוני."
איזה אנשים מנותקים, שאינם מסוגלים להתעלות לגודל השעה, גם בזמן מלחמה. הרי אין דבר שממאיס על הציבור את השבת ומשניא את הדת, יותר מחילול השם הזה שלהם.
* תסריט 7 באוקטובר של וינגייט – בבית שטורמן בקיבוץ עין חרוד מוצגת תערוכת קבע על אורד וינגייט, מייסד פלוגות הלילה המיוחדות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, וממעצבי תורת הלחימה של היחידות המיוחדות בצה"ל (שנוסד כעשור אחרי נפילתו) ותפיסת הביטחון של ישראל. מדי שנה נערך יום עיון על וינגייט בבית שטורמן. פעם אחת באתי ליום העיון המרתק הזה. השנה לא הצלחתי לפנות לכך זמן, אך נשלחה אליי הקלטה של יום העיון, והאזנתי לה מרותק.
ההרצאה המרכזית הייתה של מזכירו הצבאי של ראש הממשלה והמיועד לתפקיד ראש המוסד רומן גופמן. הוא היה מרשים מאוד. ראשית, הוא הרשים ברמה האינטלקטואלית שהפגין בדבריו ובידע ההיסטורי הנרחב שלו והבקיאות במקורות ישראל. שנית, המסרים שהוא ביטא היו המסרים שאני מאמין בהם בכל ליבי, ושאני משוכנע שאלמלא נטשנו אותם לא היה מתרחש עלינו טבח 7 באוקטובר: ערך היוזמה הצבאית, כהכרח ביטחוני, והתובנה שאם לא ניזום ונפתיע את האוייב, חזקה עליו שהוא ייזום ויפתיע אותנו.
פרק מרכזי ביום העיון הוקדש לשלושה ארגזים מארכיונו הפרטי של וינגייט שהגיעו לאחרונה לספרייה הלאומית, ובהם ממצאים מרתקים. אחד מהם הוא מסמך שכתב וינגייט לחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, שבו הציג תוכנית מפורטת כיצד להקים את הצבא של המדינה היהודית שתקום בארץ ישראל (שהוא חלם, כנראה, לפקד עליו) ואת תפיסת הביטחון של המדינה שתקום. בין השאר הוא הציג תסריט 7 באוקטובר (!) על פלישה של אלף ערבים לבצע פרעות בחדרה. הוא דיבר על האמצעים המודיעיניים שיש לנקוט בהם כדי לסכל הפתעה כזו, ותיאר את דרך ההתגוננות – מיליציות מקומיות שיש להקים בכל יישוב (כיתות הכוננות) שתיתנּה את המענה המיידי וכוחות משמר הגבול שיצטרפו אליהם בתוך זמן קצר ויגנו על היישוב ויהדפו את הפולש, עד הגעת כוחות הצבא. אפשר לומר שווינגייט היה גם אבי ההגמ"ר (ההגנה המרחבית).
* שר הדואר – השר דודי אמסלם בראיון לערוץ הכנסת: "אומר לנתניהו – חייבים שרים מזרחים בכירים, אותנו לא שמים שרי הדואר".
מה זה שר הדואר? היה היה משרד כזה. לאן הוא נעלם? הוא הפך למשרד התקשורת.
שר הדואר האחרון היה אלימלך רימלט מגח"ל (גוש חירות ליברלים – גלגולו הקודם של הליכוד), בממשלת האחדות הלאומית (אז היא נקראה ממשלת הליכוד הלאומי) בראשות גולדה מאיר שקמה ב-1969.
באוגוסט 1970 גח"ל פרשה מהקואליציה. תיק הדואר נמסר לידי שמעון פרס, עד אז שר ההסברה. מיד עם כניסתו לתפקיד, שינה פרס את שמו למשרד התקשורת. פרס קיבל לידיו גם את משרד התחבורה, שאף הוא עד אז היה בידי גח"ל, וכיהן בו עזר ויצמן.
פרס היה שר התחבורה והתקשורת. עזר ויצמן היה נותן בו סימנים: שר התח"ת.
* החטוף מחפש משמעות – 80 שנה מלאו לצאת ספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". זו הזדמנות לחזור ולקרוא אותו.
ויקטור פראנקל (1905-1992) הוא פסיכיאטר יהודי אוסטרי בעל שם, מייסד תורת הלוגותרפיה; תפיסה פסיכולוגית, שעל פיה הדרך לנתח את נפש האדם מתמקדת בשאיפה למשמעות (חלקו השני של הספר הוא מבוא ללוגותגרפיה). פראנקל הוא שורד שואה, ששרד את מחנות אושוויץ ודכאו.
בספרו, פראנקל מספר את חוויותיו הנוראות במחנה, ומנתח את דרכי ההתמודדות שלו, ושל אנשים אחרים, שאותם ראה במחנה כבתצפית מקצועית, באמצעות חיפוש המשמעות, שנתנה פשר לסבלם ואיפשרה להם לשרוד את התקופה. המוטו של הספר – משפט שמופיע בו שלוש פעמים, והשאר – פירושו הוא, הוא של הפילוסוף ניטשה: "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך." אגב, שמעתי לא פעם אנשים המייחסים את המשפט לפראנקל עצמו, למרות שהוא הביא אותם בשם אומרם, מה שמעיד על כמה שהוא וספרו מזוהים עם הרעיון. אני רואה בספר – ספר מופת, בעיקר כיוון שאני מאמין מאוד ברעיון.
קראתי את הספר לראשונה לפני כארבעים שנה. מה נשתנה בקריאה הפעם? מן הסתם היא בוגרת יותר, ויש בה יותר ניסיון חיים, אבל בעיקר – היא היתה בצל סיפורי החטופים, שורדי השבי, שאני שומע וקורא את עדויותיהם.
יש כמובן הבדלים רבים בין שבי במחנה השמדה נאצי לשבי במנהרות חמאס, אך גם הרבה דמיון. עצם העובדה שאינך מרצה עונש כלשהו, אלא איבדת את חירותך רק בשל זהותך הלאומית, לשבי שאינו קצוב בזמן, ובכל יום אתה עלול לאבד את חייך. מה שעורר בי, בקריאת הספר, את האסוציאציות בקריאת עדויות שורדי השבי יותר מכל, הוא הרעב וההתמודדות עם ההתעללות הנוראית הזאת.
וגם בסיפורם של פדויי השבי, המוטיב המרכזי היה חיפוש המשמעות, שהוא שנתן לחטופים את הכוחות להתמודד. כמעט כל מי ששמעתי או קראתי את עדותו דיבר על זה. אצל אחד זו המשפחה שנשארה בארץ, אצל אחר זו הזהות היהודית, אצל שלישי זו האמונה באלוהים. בספרו של אלי שרעבי "חטוף" הדבר בולט במיוחד, הן בסיפורו על עצמו והן בדרך שבה חיזק אחרים. והיו שציינו שהספר "האדם מחפש משמעות" ליווה אותם במנהרות והעניק להם כוחות.
* ביד הלשון: היית לנצח – בסיום הצהרתו היומית, ערב פורים, הזכיר דובר צה"ל שהערב קראנו את מגילת אסתר ואח"כ שרנו את השיר:
תשועתם היתה לנצח
ותפארתם לכל דור ודור.
לפי ההיגוי הזה, התשועה שלהם, כלומר של היהודים בממלכת פרס, היתה לנצח. אך ההיגוי הזה שגוי. השגיאה הזו שגורה, ולדעתי היא נובעת מלחנו של ידידיה אדמון.
מילות הפיוט, "שושנת יעקב" שמחברו אינו ידוע, אחרות:
תְּשׁוּעָתָם
הָיִיתָ לָנֶצַח,
תִּקְוָתָם
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.
כלומר, השיר הזה נאמר בגוף שני. למי הוא פונה? לאלוהים. והוא שר לו, שאתה, אלוהים, היית תשועתם לנצח, ותקוותם בכל דור ודור.
וזה הפיוט במלואו:
שׁוֹשַׁנַת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה
בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח
וְתִקְוָתָם – בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.
לְהוֹדִיע שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ
וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ.
אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי.
בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי.
אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי.
בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי.
אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים.
בְּרוּכִים כָּל הָצָדִיקִים.
וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 8.3.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר