כשמלחמה מופסקת בטרם הושגה המטרה, מתחילה הספירה לאחור למלחמה הבאה.

חיזבאללה הוכה קשות במלחמת "חרבות ברזל", בשבועות הספורים שהחלו ב"עיד אל ביפר", דרך מבצע "חץ הצפון", חיסול נסראללה וצמרת הפיקוד של הארגון, התמרון הקרקעי שהרחיק את כוחות חיזבאללה מיישובי הצפון והרס כפרי רדואן שחלשו על יישובינו, כאשר כל בית בהם היה מוצב, מוכן להפעלת 7 באוקטובר על סטרואידים לכיבוש הגליל בבטח שבו היו נרצחים, נחטפים ונאנסים אלפי ישראלים. ובמקום להשלים את המלאכה ולהכות את הארגון מכת מחץ, כנראה נבהלנו מעצמנו, ועם קצת לחץ אמריקאי הפסקנו את האש והצלנו את חיזבאללה.

אמנם, בניגוד לשנות חוסר המעש, ההתמכרות הפאסיבית לשקט, ההבלגה וההכלה, שבין מלחמת לבנון השנייה ל-7 באוקטובר, את הפסקת האש הזאת אכפנו בהגנה אקטיבית. הפעם, בניגוד לשנים שאחרי מלחמת לבנון השנייה, לא איפשרנו את ההתעצמות הדרמטית של האוייב. בשנות ההתמכרות לשקט והאימה המשתקת מפני "הסלמה" לא רק איפשרנו את ההתעצמות האדירה של חיזבאללה, אלא גם לא הגבנו על הפיגוע במגידו, לא הגבנו על ניסיון ההתנקשות בבוגי יעלון, כאשר חוליית מחבלים חדרה לבצע פיגוע ההוראה הייתה לירות כדי להבריח אותם אך לא לפגוע בהם חלילה, כדי שלא תהיה "הסלמה", ובמשך חצי שנה איפשרנו לאוייב להקים מאחז על אדמתה הריבונית של ישראל בלי לנקוף אצבע. בשנות ההתמכרות לשקט, העברנו לאויב, באמצעות חוסר המעש, את המסר שאנחנו מורתעים.

הפעם נהגנו אחרת. בחודשים מאז הפסקת האש, פעלנו לאכיפתה ולא איפשרנו לחיזבאללה להשתקם ולהתעצם. אולם את מחיר ההחלטה הנמהרת להפסיק את המלחמה בטרם עת, כאשר רבע מכוחו של חיזבאללה עדין קיים (רבע מבחינה כמותית, פחות מכך מבחינה איכותית) אנו משלמים היום, במבצע "שאגת הארי", כאשר אנו שוב נאלצים להילחם, ואנו, תושבי הצפון, שוב מותקפים בידי חיזבאללה. אני מקווה, שהפעם באמת ניתן לחיזבאללה את מכת המוות, ובעיקר שנוריד את ראש התמנון, שהקים את חיזבאללה כחלק מתוכניתו להשמדת ישראל, והוא מחזיק אותו ומממן אותו –  את שלטון האייאתולות באיראן.

וכשאנו במלחמה בצפון, ושוב אנו מופגזים, ושוב אזעקות וירידה למקלטים, ואנו – החקלאים, שוב עובדים בשטחים פתוחים, שאינם מכוסים בידי כיפת ברזל ופעמים אחדות ביום נאלצים להשתטח על אמא אדמה ולחפות בידינו את ראשנו, המסר העליון שחייב לצאת מאיתנו הוא לא עוד פינוי. לא עוד פינוי!

אנו רואים היום מהפך אסטרטגי בתפיסת הביטחון של ישראל, לאחר שהקודמת קרסה ב-7 באוקטובר. מעבר מהתמכרות לשקט, שתוצאתה הבלתי נמנעת היא 7 באוקטובר, ליוזמה אקטיבית ולהשמדת האיום בטרם יתממש במתקפת נגד מקדימה.

אולם המהפך לא היה מיידי. לקח לנו בערך שנה להתנקות משיירי הקונספציה החולה של ההתמכרות לשקט. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בחזית הצפון. אקדים ואומר, שהמחדל בצפון היה חמור יותר מהמחדל בדרום, והאוייב בצפון חזק הרבה יותר מבדרום. אלמלא הפליטה המוקדמת של סינוואר, אילו ישראל הותקפה במשולב מעזה ומלבנון, היינו באיום קיומי מיידי. אך המחדל בצפון נמשך כמעט שנה אחרי 7 באוקטובר.

במשך שנה, חיזבאללה פגע בנו ללא הרף, ואנחנו חתרנו ל"הסדרה". במקום להגן על יישובינו – עקרנו אותם. במקום להגן על האוכלוסייה – פינינו אותה. במקום להעביר את המלחמה לשטח האויב – הקמנו רצועת ביטחון בשטח ישראל.

הפינוי הממושך של חבל ארץ שלם לתקופה של כשנה וחצי, היא אחת התבוסות הקשות ביותר בתולדות הציונות. הנזק ליישובים ולתושבים הוא לשנים רבות מאוד קדימה. אסור שדבר כזה יקרה עוד לעולם. הקריאה הזאת חייבת לצאת בראש ובראשונה מאתנו, המתיישבים בספר – לא עוד פינוי. אגב, הקריאה הזאת יצאה מהגולן כבר ב-8 באוקטובר.

בכל מחיר? אף פעם אין מקום לפינוי?

יש מקרים שבהם יש הצדקה לפינוי טקטי. למשל, אם ב-7 באוקטובר היה חשש לפלישה מיידית של חיזבאללה וצה"ל לא היה ערוך להגן על היישובים, הייתה הצדקה לפינוי. אחרי שלושה ימים הם היו צריכים לחזור. גג – שבוע. פינוי יישובי הדרום תחת אש, כשהאזור עוד שרץ מחבלים, היה מוצדק. כעבור שבועיים ניתן היה להחזירם, זולת היישובים שבתיהם חרבו פיזית. אך בשום אופן לא פינוי אסטרטגי, המוני וממושך, כמו חרפת הפינוי ב"חרבות ברזל".

יישובי הספר צריכים לחזור להיות חלק מהמערך המגן של צה"ל. מחלקות כוננות גדולות, מאומנות ומצוידות היטב, ויחידות אזוריות ניידות המבוססות על לוחמים מתוך היישובים, הם התשובה למקרה של מתקפת פתע של האוייב. אנו יודעים שבעשרות השנים האחרונות ההגנה המרחבית וכיתות הכוננות יובשו, הן בדרום וביתר שאת בצפון. אילו אורטל הותקפה ב-7 באוקטובר, היה בה נשק אחד בלבד, בידי הרבש"ץ. כל כלי הנשק נלקחו מאתנו ב-2019. גם בדרום כיתות הכוננות היו מדוללות. בזכות כיתות הכוננות, על אף היותן מיובשות, מוחלשות ומדוללות, ניצלו חייהם של מאות ישראלים. בחלק מהיישובים כיתות הכוננות הדפו את ההתקפה ומנעו את הטבח. טיפוח מחלקות כוננות והגנה מרחבית ראויה, ימנעו טבח, גם במקרה של פלישה.

לקח נוסף מ-7 באוקטובר, הוא ההכרח ברצועת ביטחון ישראלית מעבר לגבול, בלבנון, בסוריה ובעזה.

בימים האחרונים שוב נשאלים תושבים בצפון בידי התקשורת: מה תעשו? תתפנו?

עלינו להגיע למצב ששאלה כזו לא תישאל עוד. היא לא תישאל, כי רעיון הפינוי יימחק. היא לא תישאל, כי היא לא תהיה לגיטימית.

כדי שרעיון הפינוי יימחק, המסר הזה צריך לבוא קודם כל מאיתנו, תושבי הספר: לא עוד פינוי!