* מבצע סבתא באיראן – לאורך מלחמת "חרבות ברזל" מתחתי ביקורת על מה שהגדרתי "מלחמת הדשדוש". בצפון הקמנו רצועת ביטחון בצד הישראלי וניהלנו מלחמת חפירות סטטית במשך למעלה מעשרה חודשים. בדרום, התנהלנו בכבדות ובהססנות. השתהינו ביציאה לתמרון, לא תקפנו במקביל במספר צירים, לא השתלטנו ב-8 באוקטובר על ציר פילדלפי – אוטוסטרדת הטרור והחמצן של חמאס, צעד שעשינו אותו באיחור של כמעט חצי שנה. בעוד מתחילת התמרון עד עסקת החטופים הראשונה הפעלנו לחץ צבאי מאסיבי ורציף, אחרי העסקה לא שבנו להפעיל לחץ דומה. מהר מאוד עברנו לשלב של פשיטות במקום לחץ רצוף, וכך חזרנו בפעם השלישית, הרביעית והחמישית למקומות שבהם לחמנו וטיהרנו והיה עלינו לשוב ולכבוש אותם ולטהר אותם.
כעת, בחלוף כשבועיים למבצע "שאגת הארי", אני שומע קולות חמוצים המשתמשים באותו מטבע לשון – "דשדוש", לתיאור מצב המבצע באיראן. משמיעים אותו בעיקר מי שהתנגדו למבצע מלכתחילה, כמו "הארץ", והם משתמשים בביטוי כדי לפרוט על תחושות העייפות בציבור, המותש מהכניסות למקלטים ומההתרעות והאזעקות בלילות. אבל הטענה שאנו מדשדשים באיראן היא שקר. היא לא רק שקר, אלא מניפולציה – ניסיון להסית נגד מלחמה את מי שתמכו בה והתלהבו ממכת הפתיחה המוחצת, בטענה שכעת אין תכלית ואנו שוקעים בבוץ וכו' וכו'.
אני מגדיר אחרת לגמרי את המלחמה באיראן. את ההגדרה אני לוקח מהסרט "מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי מהיר שלך, ואז מגביר." המלחמה באיראן אינה תמרון קרקעי, אין בה כיבוש שטח ואי אפשר לראות על המפה את התקדמות הכוחות. מכת הפתיחה היתה מעבר מהיר מאפס למאה, ולכן הוא נראה פנטסטי. כעת, מדובר בעוד מאותו דבר, ולכן המראות כבר אינם מלהיבים. אולם זה סוג המלחמה – מלחמה כתישה, שנועדה לכתוש את האוייב בירי מנגד, בהתקפות אוויריות כבדות מאוד ורצופות, שהולכות ונעשות כבדות יותר ויותר, שוחקות את כוחו של האויב, הורסות אותו בשיטתיות, ומחלישות אותו מיום ליום. מה שדרוש כעת הוא זמן, סבלנות ונכונות לספוג את המטחים של האוייב, בלי לתת לתבוסתני "הארץ" ודומיהם לשחוק את חוסנה של החברה הישראלית ולנוון את יכולת העמידה שלה.
המלחמה מתנהלת היטב. אני בטוח שהיו שגיאות, שאיני יודע מהן, אני בטוח שעוד תהיינה שגיאות. הקלישאה שרק מי שאינו עושה אינו טועה נכונה במיוחד במלחמה, שעליה נאמרת הקלישאה שהיא ממלכת אי הוודאות. אולי אלו הן קלישאות, אך הן אמת. אני מוכן לסלוח מראש על השגיאות שעוד תהיינה, ובלבד שנמשיך לכתוש ולכתוש ולכתוש ולהחליש ולייאש את האוייב, להכות בו, לאפס את יכולותיו וליצור מצב שיעודד את העם האיראני להחליף את שלטון הרשע, המאיים עליו, על ישראל, על המזה"ת ועל העולם. וגם אם המטרה לא תושג במלואה, אסור להימנע מלנסות להביא לכך. וגם אם המטרה לא תושג במלואה, כל שתימשך ואיראן תיחלש, אנו נרוויח. על דבר אחד אסור בשום אופן לוותר – השמדת היכולת הגרעינית של איראן, ולשם כך לא יהיה מנוס מפעולת קומנדו קרקעית, של ארה"ב ו/או ישראל, להחרמת חביות האורניום המועשר. במלחמה נעשות טעויות, אך אין טעות גדולה יותר מ"שב ואל תעשה". את התוצאה של "שב ואל תעשה" חשנו על בשרנו ב-7 באוקטובר.
 
* שבעה באוקטובר גרעיני – דני סיטרינוביץ, מומחה לאיראן, אמר בראיון לפודקסט של "הארץ", שחמינאי האב היה המחסום בפני נשק גרעיני איראני ועכשיו, אחרי שחוסל, נפתחה הדרך לפצצת האטום האיראנית.
חמינאי היה אדריכל התפיסה שהעמידה את השמדת ישראל כמטרת-העל של ארצו. הוא לא הסתיר זאת. הוא הקדיש את עיקר משאבי איראן למטרה הזאת, בין השאר בבניית מעטפת  האש סביב ישראל ומימונה במיטב משאביה של איראן, בעוד עמו סובל אפילו ממחסור במים.
אותו מנהיג החליט על מיזם הגרעין האיראני, והשקיע בו את מירב משאבי ארצו. לשם מה? "למטרות שלום"? מישהו מאמין לזה? למה הוא התעקש לשמר את הגרעין הגם שידע שטראמפ יתקוף את איראן, אלמלא התייחס לגרעין כאל חוד החנית למימוש מטרות המהפכה?
האם היה עלינו לשכנע את עצמנו שהוא לא באמת מתכוון, ולהמתין בפאסיביות כפי שהמתנו בפאסיביות ל-7 באוקטובר? לשבת בשקט, להתמכר לשקט, ולהמתין ל-7 באוקטובר גרעיני?
אסור לנו לסיים את המלחמה ללא השמדת מיזם הגרעין האיראני, גם אם לא כל כך כיף לרוץ בלילה למקלט.
 
* אסטרטגיית יציאה – הקשקושים על "אסטרטגיית יציאה" הם תחליף, ברוח 6 באוקטובר, לאסטרטגיית ניצחון.
 
* מה חוקי בעיניו –- מיומו הראשון של המבצע, דבוקת שוקן קיבלה צו 8 להילחם נגדה. עיתונות מגויסת במֵרעה.
בגיליון ערב שבת התפרסם פשקוויל משפטפטני של עוכר הדין ספרד, שמסביר מדוע המלחמה של ארה"ב וישראל באיראן בלתי חוקית. ראשית, כי היא לא קיבלה אישור ממועצת הביטחון של האו"ם. שנית, כי לא הוכח שזו מלחמת הגנה עצמית.
אני בטוח שישיבה בחיבוק ידיים והמתנה למתקפה גרעינית של איראן על ישראל, היא חוקית לעילא ולעילא בעולמו העקום של מיכאל ספרד.
אני רוצה לשבח את נחמיה שטרסלר, על מאמר תמיכה נלהב ובלתי מסויג במלחמה, לצד ביקורת חריפה על "השמאל הרדיקלי" המתנגד לה בטיעונים הזויים. אני בטוח שבכתבו "השמאל הרדיקלי" הוא התכוון לעיתון שבו הוא כותב.
 
* מוג'תבא חמינאי עדיין חי.
 
* מתקפת פתע כפולה –כאשר חיזבאללה נצר את אישו במבצע "עם כלביא", היתה זו הוכחה למצבו הקשה בעקבות המכות הקשות שחטף – "עיד אל-ביפר", חיסול נסראללה וצמרת חיזבאללה, התמרון שסילק את חיזבאללה מקרבת הגבול והשמיד את כפרי רדואן וכד'.
אך אסור היה לנו להבין מכך שחיזבאללה גמור. הפסקת האש בלבנון נחתמה בטרם עת, ממשלת לבנון לא מילאה את חלקה, חיזבאללה הפר את ההסכם (ולזכותה של הממשלה ייאמר, שבניגוד גמור לדרכה לפני המלחמה, הפעם אכפנו את הפסקת האש בהגנה אקטיבית). היה עלינו לאמץ הנחת עבודה, שכאשר נתקוף את איראן, הפעם חיזבאללה יתערב. ולכן, היה עלינו לצאת למתקפת נגד מקדימה, ליזום ולהפתיע.
מתי? במקביל למכת הפתיחה באיראן היה עלינו לצאת במכת פתיחה עוצמתית על חיזבאללה. האם ניתן לעשות זאת במקביל? בהחלט כן, בוודאי כאשר התקיפה באיראן משותפת עם ארה"ב.
למה לא עשינו זאת? כי כנראה עוד לא התנקינו לגמרי ממנטליות 6 באוקטובר.
 
* משלמים על הטעות - ב-27.11.24 נחתם הסכם הפסקת האש עם לבנון. בגיליון "חדשות בן עזר" שיצא באותו יום, 8 ההערות הראשונות, בצרור ההערות שלי, הוקדשו לביקורת חריפה על ההסכם, שהתנגדתי לו מאוד.
בדיעבד, טעיתי בחלק מן הדברים שכתבתי. הנחתי, שישראל תשוב ותתנהג כפי שהתנהגה בין מלחמת לבנון השנייה ל-7 באוקטובר, כלומר תבליג על שיקום חיזבאללה והתעצמותו, תכיל את חוסר האונים של ממשלת לבנון ויוניפי"ל, שלא יאכפו את ההסכם, תיסוג לגבול הבינלאומי ו"כפרי רדואן" יקומו מחדש מעל ראש יישובינו.
לשמחתי, ישראל נהגה הפוך – לא הבליגה על ההפרות, לא ישבה בחיבוק ידיים עד שהם יירו עלינו, יזמה ותקפה וסיכלה ניסיונות שיקום והרגה מאות מחבלים; הקימה 6 מוצבים על הגדר, כלומר מיני רצועת ביטחון, והכפרים הסוררים לא שבו.
אבל צדקתי בביקורתי על עצם העובדה, שמיהרנו להפסיק את האש, במקום להכות בחיזבאללה, ששכב על הקרשים, מכת מחץ. על הטעות הזאת אנו משלמים עכשיו.
 
* רבע חיזבאללה – הטענה שחיזבאללה גמור, חיסלנו אותו, מיגרנו אותו, לא היתה נכונה, כפי שנוכחנו השבוע. אך גם הטענה כאילו לא קרה דבר, חיזבאללה הוא אותו חיזבאללה והתחלנו את שירנו מהתחלה, גם היא אינה נכונה. חיזבאללה היום הוא רבע מגודלו של חיזבאללה לפני המלחמה, מבחינה כמותית, ומבחינה איכותית – אף פחות. טעינו כשהפסקנו את האש מוקדם מדי, בטרם השלמנו את המלאכה, אבל הפעם עלינו לנצל את ההזדמנות כדי להשלים אותה.
יש להקים רצועת ביטחון קבועה עד הליטני, ולהילחם בחיזבאללה מצפון לליטני, בביירות, בבעל בק ובכל לבנון, בשילוב של מכות אוויריות קשות עם תמרון קרקעי.
עד חורמה.
 
* מי האוייב – לאורך שנים, יצאתי נגד החסינות שאנו מעניקים לממשלת לבנון. לבנון היא מדינה ריבונית, חברה באו"ם, יש לה אחריות על הנעשה בשטחה, וממנה עלינו לתבוע גבול שקט ושלו. איננו יכולים להשלים עם המשחק שאנו נלחמים נגד ארגון, ומתעלמים מאחריות המדינה שממנה הוא פועל נגדנו. זו היתה עמדתי במלחמת לבנון השנייה ובמלחמת "חרבות ברזל". טענתי שעלינו לתקוף את שדה התעופה של ביירות ואת התשתיות האזרחיות של לבנון. עקרונית, זו עמדה נכונה.
אבל היום, במערכה הנוכחית, עמדתי שונה. לראשונה, אנו נתקלים בהתנגדות עזה, ואני מתרשם שהיא כנה, לחיזבאללה, מצד הממשלה, המערכת הפוליטית, כולל המפלגה השיעית "אמל" ומצד הציבור. אבל אין באמת ללבנון כוח לפרק את חיזבאללה. עלינו לעשות זאת בעבודה עברית, כשמה שיישאר ללבנון כמדינה, הוא לאכוף את החוק והסדר ולא לתת למפלצת הטרור לקום מחדש.
היבט נוסף, הוא שהחמצן של חיזבאללה הוא איראן, ואני מקווה שלמרות קולות העייפות בתוכנו, נמשיך להכות באיראן, כדי ליצור תנאים להחלפת המשטר במהפכה עממית ובכל מקרה להחליש בצורה דרמטית את איראן, כך שלא תוכל עוד לפעול בלבנון, וחיזבאללה יתייבש.
 
* שלום עם לבנון – נשיא לבנון עאון אמר למזכ"ל האו"ם שהוא פנה לישראל בהצעה לנהל מו"מ ואף להגיע לנורמליזציה, אך לא קיבל תגובה מישראל.
בתור מה הוא פנה אלינו? בתור מנהיג של מדינה ריבונית? בתור מנהיג של מדינה שיש לה צבא אחד? בתור ראש מדינה ששולטת בארצה, שיש תוקף למילה של ממשלתהּ, של נשיאהּ? איזה ערך יש להסכם איתו, אם הוא לא באמת שולט בארצו, ואם הצבא החזק בלבנון, חיזבאללה, אינו סר למרותו?
בין אם ממשלת לבנון אינה רוצה לפרק את חיזבאללה ובין אם אינה יכולה, היא אינה פרטנר להסכם עם ישראל, כי הסכם עמה יהיה חסר כל ערך.
 
במאי 1983, נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון, בהנהגת אמין ג'מאייל. הייתי אז בלבנון. הסכם השלום לא התקיים אפילו עשר דקות. לא היה לו כל ערך. אם לבנון תהיה מדינה, וככזו – אם תבחר בשלום ונורמליזציה, אין ספק שזו תהיה גם הבחירה של ישראל. אולי אחרי המלחמה, ואחרי שנכה את חיזבאללה שוק על ירך, ממשלת לבנון תשליט את ריבונותה, תפרק את חיזבאללה ואת המיליציות הפלשתינאיות החמושות. או אז, היא תהיה פרטנרית ראויה ורצויה לשלום. כמה אשמח לטייל כתייר באזורים שבהם נלחמתי כחייל.
 
* למה חיכית, לכל הרוחות? – כדי להוכיח את ההישג הגדול מול חיזבאללה במבצע "חרבות ברזל", התרברב נתניהו במסיבת העיתונאים שב-7 באוקטובר היו לחיזבאללה 150,000 טילים מופנים כלפי ישראל ובהם טילים מדויקים שיכלו להוריד את רבי הקומות בתל-אביב, ומה נשאר?
ואני רק שאלה. איך זה קרה? איך ארגון הטרור הפך למעצמת-על טילית כזאת? ביום אחד נפלו 150,000 טילים מן השמיים? מה ישראל עשתה כדי למנוע זאת? איך ישראל איפשרה לזה לקרות? מי האדם חסר האחריות שהיה ראש הממשלה בשנות ההתעצמות המטורפת של חיזבאללה ונתן לזה לקרות? הרי זה לא מחדל, זו הפקרות פושעת.
אתה היית ראש הממשלה. למה חיכית? מה חשבת שיקרה? שיום אחד כל הטילים ייעלמו כבמטה קסם? למה חיכית, לכל הרוחות? שבוקר בהיר אחד יתעופפו לעבר ישראל 150,000 טילים ויורידו את רבי הקומות בתל-אביב? ושכוחות רדואן שהיו ערוכים ומאומנים וחמושים יכבשו את הגליל וירצחו אלפי ישראלים? ומה היית טוען אז? שלא העירו אותך?
לשם מה אתה ראש הממשלה? על מה אני משלם לך משכורת?
 
* הזהירו מפני השמועות – ביום רביעי אחה"צ נפוצו שמועות על מתקפה גדולה של חיזבאללה שצפויה בערב.
צה"ל העביר לכתבים הצבאיים ודרכם לציבור מסר שמזלזל בשמועות.
השמועות התאמתו. מכאן, שהן היו מבוססות על מידע מודיעיני. כלומר, צה"ל ידע שצפויה מתקפה כזו, ובמקום להזהיר את הציבור מפני המתקפה, הוא הזהיר את הציבור מפני השמועות.
למה? 
ואיך הם מצפים לאמון הציבור?
והשאלה החשובה והגדולה מכל – אם היה מידע כזה, מדוע צה"ל לא נשלח למתקפת נגד מקדימה; למכה אווירית גדולה על חיזבאללה? (אווירית, כי בהתראה כזו קצרה אי אפשר לצאת לתמרון, אך ברור לי שיש הכרח בתמרון בלבנון).
 
* תופעה נשכחת – צה"ל כשל באי התרעה לתושבים על מתקפת הרקטות של חיזבאללה ובהכחשת ה"שמועות". למחרת, התייצב הרמטכ"ל ובקולו הודה בטעות ולקח עליה אחריות. הוא לא טייח, הוא לא עיגל פינות, הוא לא תירץ, הוא לא שיקר, הוא לא גלגל את האחריות כלפי מטה, הוא לא האשים את אלוף פיקוד הצפון, או את ראש אמ"ן או את דובר צה"ל, הוא לא אמר אכלו לי, שתו לי, לא משכו בדש מעילי, לא העירו אותי.
ובכך נתן לנו צוהר קטן שדרכו יכולנו להיזכר בתופעה נשכחת, שנקראת: מנהיגות.
 
* מנוחה נכונה – יצאנו לעבודה עייפים וטרוטי עיניים אחרי ליל אזעקות קשה.
אם כן, מה טוב יותר מאזעקת-בוקר טובה, שבה אנו שוכבים למנוחה על אמא אדמה?
 
* לא היתה אופוזיציה – מתחילת מבצע "שאגת הארי", האופוזיציה נמצאת על הכוונת של השוקניה. "אין אופוזיציה" – זו המנטרה. למה אין אופוזיציה? כי האופוזיציה תומכת במבצע, ובכך מועלת בתפקידה.
הוויכוח שלי עם הטוענים זאת אינו רק על המלחמה אלא גם על מהותה של אופוזיציה. ועל כך יש לי שלוש תובנות.
א. אני דוגל באופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית. מה פירוש אופוזיציה ממלכתית? אופוזיציה לממשלה, ולא אופוזיציה למדינה. המבצע באיראן ובלבנון קריטי לעתידה של ישראל ולביטחונה, ואופוזיציה אחראית צריכה לתמוך בו, ללא כל שיקול פוליטי.
ב. אני דוגל באופוזיציה עניינית. מה פירוש אופוזיציה עניינית? אופוזיציה שאינה אוטומטית. כלומר, לא אופוזיציה שמתנגדת אוטומטית לכל מעשה של הממשלה, אלא כזו שעמדתה נקבעת על פי העניין. האם אלה שטוענים שהאופוזיציה היתה צריכה לצאת נגד הממשלה בשל המבצע, סבורים שכאופזיציה היה עליה לצאת נגד הממשלה גם אילו נמנעה מהמבצע?
ג. אני דוגל באופוזיציה שמפיקה לקחים. למדיניות ההתמכרות לשקט, שהובילה אותנו ל-7 באוקטובר, לא היתה אופוזיציה. בכך, גם לאופוזיציה יש אחריות לטבח. היא לא מילאה את תפקידה.
הלקח מ-7 באוקטובר הוא שמדיניות ההתמכרות לשקט היא הרת אסון, ולכן האופוזיציה האחראית והעניינית חייבת לדגול במדיניות של הגנה אקטיבית ויוזמת. כאשר הממשלה חוזרת להבלגה פאסיבית, האופוזיציה צריכה לתקוף אותה ולהציב אלטרנטיבה, אך כאשר הממשלה פועלת להסרת האיום מעלינו בטרם יתממש, על האופוזיציה לתמוך בה.
 
* עזה: סיכום ביניים – כמו בכל דיון ציבורי, גם הדיון על הערכת המצב בעזה מתחלק אוטומטית על פי המחנות. אלה רואים רק רע ואלה רק טוב.
אנסה לתאר באופן ענייני את המצב. המטרה המרכזית של המלחמה – מיטוט חמאס, לא הושגה. חמאס קיים, עומד על הרגליים, חמוש, שולט בעיר עזה ועל 42% מרצועת עזה ביד רמה, שליטה מלאה. באזור שבידי חמאס, צה"ל אינו פועל, אין לו חופש פעולה כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. צה"ל מגיב גם בתוך השטח הזה על פיגועים נגדו, אך לא יוזם פעולות כמו מעצרים, החרמת נשק, חיפושים, הריסת בתים וכד'.
פטרוניות חמאס טורקיה וקטאר שותפות מובילות בוועדות העוסקות בניהול הרצועה בהמשך הדרך ובשיקום הרצועה.
צה"ל שולט על 58% מרצועת עזה. בשטח הזה השלטון שלנו מלא. עובדה זו מרחיקה מאוד את המחבלים מיישובינו, מעל ומעבר לתוכניות מרחיקות הלכת ביותר באשר לרוחב הפרימטר.
סיכום ביניים – המצב הרבה יותר גרוע מכפי שצריך להיות בסיום המלחמה, והרבה יותר טוב מכפי שהיה אילו התקבלו דרישות ה"מתווכות" בדיונים על עסקת החטופים.
אך, כאמור, זה סיכום ביניים. הפרמטר החשוב ביותר, הוא שהמשחק עוד לא הסתיים. ארה"ב טוענת שחמאס יפורק מנשקו. ישראל מאיימת שאם הוא לא יתפרק מנשקו – צה"ל יפרק אותו בכוח. אף גורם המעורב בנושא אינו מוכן לקבל את הקו הצהוב כקו הסופי. לכן, בכל דיון, כדאי לזכור שכל סיכום הוא סיכום ביניים.
אין טעם בוויכוח העקר על המצב הנוכחי. המצב הנוכחי ברור. ברור מה רע בו. ברור מה טוב בו. מה שחשוב הוא לקבוע את המדיניות לעתיד.
אלה העקרונות שאני מציע:
א. אסור להתפשר על פירוק חמאס מנשקו, כולל הנשק הקל, ועל פירוז מלא של הרצועה.
ב. כל עוד חמאס לא התפרק מנשקו, ישראל לא תזוז אף שעל מהקו הצהוב ולא תאפשר שום צעד של שיקום הרצועה.
ג. מיד אחרי המלחמה באיראן על ישראל להציב אולטימטום – אם עד מועד X חמאס לא יתפרק מנשקו, כולל הנשק הקל, לשביעות רצונה של ישראל (כלומר רק ישראל תקבע אם הוא אכן פורק), ישראל תחדש את המלחמה ותמוטט את חמאס.
ד. כל פתרון יחייב חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועת עזה.
ה. הדרך היעילה ביותר להשיג את סעיף ד', היא שליטה אזרחית של רש"פ ברצועת עזה. זה הרע במיעוטו. לא נוכל ליהנות מחופש פעולה אם כוחות בינלאומיים יהיו ברצועה.
ו. ישראל תיסוג מהקו הצהוב לפרימטר, שבו צה"ל ישלוט על כל האזורים השולטים על יישובינו בנגב המערבי, על ציר פילדלפי והתוחמת הצפונית.
ז. אונר"א יפורק (ולא רק בעזה).
 
* סדר עדיפויות לאומי – יום רביעי בערב היה הקשה ביותר מאז הפסקת האש עם לבנון לפני כשנה וחצי. גם באורטל נפלו שברים, כתוצאה מיירוט כטב"מ. ודווקא בלילה שקדם לו, החליטה הממשלה לקצץ בתקציבים לשיקום קו העימות. ובאותו הינף יד אישרו השרים העברת מיליארדים למשתמטים. זה סדר העדיפויות הלאומי של הממשלה הזו. כך היא נוהגת בשעת מלחמה.
ולתפארת מדינת ישראל.
 
* מצרכי האומה לכיס המשתמטים – למה מפלגות ההשתמטות לא הפילו את הממשלה למרות סיכול חוק ההשתמטות הממארת?
כי בתמורה הממשלה בזזה, בעיצומה של מלחמה קשה, מיליארדים מצרכי האומה והעבירה אותם למימון המשתמטים, ההשתמטות והחינוך להשתמטות.
ההשתמטות היא סרטן בגוף המדינה. עידוד ההשתמטות ומימונה, הוא מעשה אנטי ציוני ואנטי ישראלי, הפוגע במזיד בביטחון המדינה, בחוסן החברתי, בכלכלת המדינה ובעתידה.
והנפגעים העיקריים הם התינוקות שנישבו, הציבור החרדי, שהנהגתו גוזלת ממנו את העצמאות, את החירות ואת הכלים לחיים במאה ה-21. החברה החרדית היא חברה חולה. אלה הם אחינו, וחובתנו כמדינה יהודית להושיט להם יד ולחלץ אותם מהביצה העכורה שבה הם שוקעים עד צוואר.
נחוץ ניתוח חירום, מציל חיים, של ניתוק מוחלט של ההשתמטות, מנגנוניה והמוסדות המחנכים לה, מעטיני תקציב המדינה. אף פרוטה שחוקה להשתמטות. יש להשקיע כל סכום הדרוש לחינוך החרדי הממלכתי, שילמד תורת אמת – לא תורת העריקה ממלחמת מצווה, לצד לימודי ליבה וחינוך להשתלבות במדינת ישראל ושירות משמעותי בצה"ל.
 
* בסיס התקציב – העיקרון שעליו מבסס נתניהו את תקציב המדינה: יתנו - לא יקבלו. לא יתנו – יקבלו.
 
* כישלונו של ביסמוט – הצלחתה של ישראל – אדלשטיין הודח כי סירב להתקרנף ולספק את  חוק ההשתמטות.
ביסמוט מונה לתפקיד, אך ורק כדי להעביר את החוק המושחת, אך הוא לא סיפק את הסחורה.
הכישלון שלו הוא ההצלחה של מדינת ישראל.
 
* מסיבת העיתונאים – ראינו בן אדם מפוחד, משקשק מאימת הדין.
 
* ייקוב הדין – אני שומע קולות, מקרב מתנגדי נתניהו, הקוראים להפסקת המשפט תמורת פרישת נתניהו מהחיים הפוליטיים. אני מתנגד לכך בתוקף, ולא רק כיוון שכבר ראינו אצל העבריין הסדרתי דרעי שהתחייבות כזו הופרה ברגל גסה והשמיים לא נפלו, אלא כיוון שאני מתנגד לכך עקרונית.
המשפט צריך להימשך עד תומו, וזאת מהסיבות הבאות:
א. השוויון בפני החוק.
ב. "בקרוביי אקדש," אמר משה בתגובה על מותם של אחייניו נדב ואביהוא, אשר הקריבו אש זרה, כלומר, ככל שאדם בכיר יותר, הדרישה ממנו גבוהה יותר. אולי העיקרון הזה סותר במקצת את סעיף א', אבל אני מאמין בדוגמה האישית כערך מקודש. בעיניי, הדרישה מהמנהיגות צריכה להיות גבוהה ביותר משל האדם הפשוט, ולכן גם במקומות שבהם אפשר היה לעגל פינות עם אזרח מן השורה, אסור לעגל פינות עם אנשי ציבור, וככל שהם בכירים יותר, כך הדרישות מהם צריכות להיות גבוהות יותר. למשל, אני סבור שכאשר מדובר באישי ציבור אין מקום לזכות השתיקה, אין מקום לסגירת תיק בשל חוסר עניין ציבורי ואין מקום לעסקאות טיעון. וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך העיקרון הזה תקף יותר.
ג. כאשר הקונספירציה שהנאשם ושופריו הצליחו להדביק בה חצי מהעם, היא שהמשפט הוא "רדיפה פוליטית", כביכול, או "ציד אדם" כפי שהוא התבכיין במסיבת העיתונאים, אמירה שכאשר הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים ייפסק המשפט, היא האקדח המעשן להוכחת הקונספירציה המופרכת הזאת.
את המשפט יש למצות עד תום. יש לרדת לחקר האמת בלי שום הנחות. אם נתניהו יורשע במשפט ויבקש חנינה, הנשיא יוכל לחון אותו. חנינה היא כבר עניין של מידת הרחמים. אבל מידת הדין חייבת להיות ללא פשרות.
 
* משקר ביודעין – בעקבות החלטת הפצ"ר אופיר להפסיק את ההליכים נגד החשודים בהתעללות במחנה שדה תימן, פירסם נתניהו הודעה שעל פיה "עלילת הדם באה אל קיצה."
הטענה שהיתה עלילת דם היא שקר, ונתניהו, כדרכו, משקר ביודעין. הפצ"ר בשום אופן לא טען שהייה עלילת דם. ההיפך הוא נכון – הוא כתב בפירוש שההחלטה לפתוח בחקירה היתה נכונה, ושאילו הוא היה הפצ"ר הוא היה מורה על חקירה. מדוע הוא עצר את החקירה? א. בשל "הגנה מן הצדק", כלומר צעדים פסולים שנעשו במהלך החקירה. ב. בשל קושי ראייתי, הנובע בעיקר משחרורו של המחבל, שעל פי החשד החשודים התעללו בו, בעסקת החטופים. לא אפול מן הכיסא אם יתברר שהשחרור של המחבל בלי לגבות ממנו את העדות, היתה שיבוש מכוון של החקירה.
נתניהו, שקפץ להגיב ולשקר, לא אמר דבר על הפלישה הברברית של אספסוף אנרכיסטי בראשות שר וח"כים לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה, ובכך סיכון ביטחון ישראל, ועל כך שראש הכנופייה מנע מהמשטרה לבצע את תפקידה ולעצור את הפלישה.
 
* חדשות טובות לציונות – המאבק הצליח.
רפורמת חיסול ענף החלב בישראל הוצאה מחוק ההסדרים.
כל הכבוד לשר דיכטר שעמד איתן מול שר האוצר וראש הממשלה, לא מצמץ, והתחייבותו שהרפורמה לא תעבור התממשה.
אלו חדשות טובות לציונות, להתיישבות ולחקלאות.
 
* הקומוניסטים של המפד"ל – רפורמת חיסול ענף החלב סוכלה בשל התנגדות נחרצת של ח"כים מן הקואליציה; מהליכוד, ש"ס ונועם.
במקרה דומה כינה סמוטריץ' בלעג את המתנגדים "האגף הקומוניסטי בליכוד." לא פחות. אך אם הם "קומוניסטים", הרי שבגין היה קומוניסט, דוד לוי היה אולטרה-קומוניסט וז'בוטינסקי עם חמשת המ"מים שלו ועם חזון היובל שלו, היה קומוניסט על סטרואידים. אבל למה לדבר על ה"קומוניסטים של הליכוד"? הרי לשיטתו, הציונות הדתית לדורותיה, היתה קומוניסטית.
המפד"ל היתה מפלגה חברתית מאוד. היא היתה האגף החברתי בכל הממשלות, הן של מפא"י והמערך והן של הליכוד. כאלה היו מנהיגיה, ממשה חיים שפירא (שאגב, הוא סבא רבא של ענר שפירא, גיבור המיגונית בפסטיבל הנובה, שנפל ב-7 באוקטובר), יוסף בורג וזבולון המר ועד זבולון אורלב. זבולון אורלב, שהיה מנהיג המפד"ל, היה לאורך הקריירה שלו אלוף החקיקה החברתית בכנסת.
הם לא היו קומוניסטים. מקורות היניקה של השקפתם החברתית לא היו כתבי מרקס ואנגלס, אלא המצוות הסוציאליות בתורה, חזונם החברתי של נביאי ישראל, כתבי חז"ל והספרות התורנית לדורותיה.
בשנים האחרונות יובאה מארה"ב לציונות הדתית תפיסת עולם של ימין כלכלי קיצוני, ליברטריאני, ברוח הנצרות הפרוטסטנטית, והשתלטה עליה.
המנהיג הראשון של הציונות הדתית, שהנהיג תפיסה כלכלית ימנית, היה נפתלי בנט. אני מעריך מאוד את בנט ומקווה שייבחר לראשות הממשלה, אך בנושא הזה אני חלוק עליו.
סמוטריץ', שבאופן בסיסי הוא אדם קיצוני, הקצין גם בתחום הזה.
 
* אויב ההתיישבות – אלוף פיקוד מרכז אבי בלוט הוא האויב המושמץ ביותר של מטורפי הבן גביריזם ונערי הזוועות, כיוון שהוא פועל נגד הטרור והפרעות, בניגוד למשטרה הכפופה 
יש לזכור שמדובר בקצין דתי, וכאשר הוא מונה לתפקיד, רודפי הכיפות גינו את המינוי. בלוט הוא ידיד אמת של ההתיישבות ביו"ש ומסייע מאוד ליישובים וגם לחוות הנורמטיביות, שהן רוב החוות. במקביל הוא פועל נגד הטרור, ולכן הם מציגים אותו כ"אוייב ההתיישבות".
 
* הכהניסט הבולשביק – בתגובות המטומטמות שקיבלתי בפייסבוק בהפרש של שעה,  שמעתי שאני כהניסט ושאני בולשביק. והאמת היא שהמרחק בין מי שכינו אותי כהניסט ומי שכינה אותי בולשביק הרבה הרבה יותר קטן, מהמרחק ביני לבין כל אחד מהם. הם מחנה 6 באוקטובר, מחנה הקרע, השסע, השנאה, ואני מחנה הציונות הממלכתית, הדמוקרטית, האחראית, הנורמטיבית.
 
* עבודה זרה פרימיטיבית – פרסמתי רשומה בפייסבוק שבה הבעתי תקווה שמוג'תבא חמינאי יחוסל. קיבלתי תגובה שלפיה אני "יותר מידי דומה לבן גביר".
אני נלחם בכהניזם מאז שנות ה-80 ובבן גביר וכנופייתו – מאז שעמד בראש הכהנא-יוגנד, בתקופת רצח רבין. גם קיבלתי ממנו אזהרה לקראת תביעת השתקה (אך הוא התקפל עם הזנב בין הרגליים אחרי שקרא את תגובתי, והבין שלא מצא עוד פראייר). אבל בעיני המגיב, מי שחושב שצריך לחסל את חמינאי זהה למי שהאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים".
זו גישה פרימיטיבית, הרואה את העולם בצורה בינארית, שחור ולבן. כל מי שאינו בדיוק בדעתי הרדיקלית, הוא... בן גביר. זו גישה שאינה מכירה מורכבות ועיוורת לחמישים גוונים של אפור ולכל שלל הצבעים והגוונים שבטבע.
שעות אחדות לאחר מכן, יצא הגיליון החדש של "חדשות בן עזר", ובו כתב לי אהוד בן עזר את הפנינה ה"קצת" מוזרה הבאה: "הסהרוריות שלך בקשר לנתניהו אמנם שונה אך גם דומה לסהרוריות של אלפר!"
זו אותה גישה פרימיטיבית. כל מי שאינו בדיוק בדעתי, הם מקשה אחת. נכון שרוגל אלפר הוא אנטי ציוני, אנטי ישראלי ואוטו-אנטישמי קנאי, ואילו אני היפוכו הגמור, ונכון שאני מגלם את כל מה שהוא מתעב, במה שאני חושב, במה שאני אומר, במה שאני כותב ובעיקר במה שאני מגשים באורח חיי. אבל בעולם הפרימיטיבי, הבינארי, השטוח של אהוד, יש שני מצבי צבירה. או שאתה עובד אלילים הסוגד לנתניהו, או שאתה... אתם. הייטנר, אלפר, אותו הדבר. שניהם אינם סוגדים לנתניהו.
הדיבר הראשון בכת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו, הוא "המדינה היא ביבי". וכך, מי שמותח ביקורת על נתניהו, מתנגד למדינה. וכיוון שאלפר מתנגד למדינת ישראל, ואני מבקר את נתניהו, אין שום הבדל בינינו...
על שלושה דברים בלבד מצווה היהדות – ייהרג ובל יעבור. אחד מהם הוא עבודה זרה. אין עבודה זרה נחותה יותר מפולחן אישיות.
 
* הרב טאו נגד טראמפ – כתב העת "דעות", בהוצאת נאמני תורה ועבודה – קולך, הוא כתב עת מעמיק ומשובח. גיליון 110 שלו הוקדש לזהותה, או נכון יותר לומר זהויותיה השונות של הציונות הדתית. הגיליון מרתק במיוחד לכל רוחבו, מהמאמר הראשון עד האחרון.
אציין מאמר מעניין במיוחד של ד"ר מורדי מילר, העוסק בתפיסות שונות כלפי טראמפ, הרואות בו שליח אלוהים. גישות משיחיות כאלו כלפי טראמפ קיימות, להפתעתי, גם במגזר החרדי, בעיקר המזרחי, אך בעיקר בזרם החרד"לי.
ומה שמעניין במיוחד, הוא שהרב טאו וחצרו שוללים מאוד את טראמפ ומזהירים מפניו. הם רואים בו סוכן של הנצרות האוונגליסטית, ומזהירים שהאוונגליסטים הם הנוצרים המסוכנים מכולם דווקא כיוון שהם "נראים כמו מתנחלים" ובכך סכנתם המיסיונרית ליהדות גדולה במיוחד. הם משתמשים כמשל במדרש בדבר חזיר הפושט את טלפיו כדי להראות שהוא מפריס פרסה, וכי הוא לכאורה טהור. אך פנימיותו (מעלה גרא) טריפה. האוונגליסטים הם "בלבוש של מתנחלים". הם נראים כמי שבאים לסייע, אך סכנתם מרובה.
כתב הרב טאו: "טראמפ הזה שלח לנו שגריר. שגריר כומר. הוא שלח כומר! אתם מבינים מה זה התלות באמריקה? זו צרה גדולה ואנחנו צריכים להשתחרר מהם. אבל זה גם רוחני [...] כל מה שיש פה לוקחים משם."
* ביד הלשון: נשבור להם את העצמות – נתניהו הצהיר בחמ״ל הבריאות הלאומי: "אין ספק שבפעולות שנעשו עד עכשיו אנחנו שוברים לאיראנים את העצמות – ועוד ידנו נטויה."
 
הוא הדהד בדבריו את דברי הרמטכ"ל דוד אלעזר – דדו, ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים: "אני חוזה עכשיו רק דבר אחד, שאנחנו נמשיך לתקוף ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות."
באינתיפיאדה הראשונה שר הביטחון יצחק רבין אמר בשיחות סגורות של צמרת מערכת הביטחון שצריך "לשבור להם את הידיים והרגליים," כלומר להיכנס בהם בכוח רב. היו כמה מפקדי יחידות שלקחו את האמירה הזאת באופן מילולי, והורו לתפוס מתפרעים ולשבור להם באלות את הידיים והרגליים.
בשיטוטיי ברשת מצאתי בכמה מקומות אמירה שמקור הביטוי "לשבור את העצמות" הוא של דדו. אך אני זוכר בפירוש, שהיה זה ביטוי שכילדים השתמשנו בו כמו היום בביטוי "לכסח לו ת'צורה". אני זוכר את עצמי כילד שומע את דברי דדו בשידור חי, והביטוי היה מוכר לי ושגור על פי, והיה ברור לכל למה הוא מתכוון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com