אברהמ'לה עבד בסבלות בנמל קונסטנצה במשך שנתיים. יון קריספו, הבעלים, לא רדה בו קשה מדיי, אבל אשתו, שהייתה סחוטה מעבודות הבית ומהטיפול בשלושת ילדיה, הייתה מצפה בקוצר רוח שיחזור מהעבודה במשמרות בנמל כדי להטיל עליו לנענע את העריסה, לחטוב עצים לתנור הבישול, למלא מים בגיגית כדי שיון בעלה יתרחץ. כשסוף סוף הניחו לו, הוא היה מתנפל על ערימת השחת שבמחסן, ונרדם מיד. השכר היה זעום, אבל אברהמ'לה לא בזבז אפילו לֵאוּ אחד, כי כל צרכיו, שלא היו רבים, ניתנו לו בבית קריספו. את כל חסכונותיו הוא טמן בקופסת פח מתחת ליסודות המחסן בו ישן. כל ערב היה ממשש את הקופסה, ולא פעם פגשה ידו בחשיכה בפרווה המצמררת של חולדה.
 
פעם אחת, רק פעם אחת, באחד מימי ראשון, התגנב אברהמ'לה לקרבת בית הכנסת הגדול של קונסטנצה. הוא נדהם מיופיו – מהחלון המעוגל שבעליית הקומה השנייה, שבתוכו מעוצב מגן דויד בזכוכיות צבעוניות, מהחלונות דמויי התלתן, מהכרכובים המסותתים. ליבו יצא להיכנס פנימה, לראות יהודי, להגיד לו, 'א גוטֶען טאָג!' ושיענו לו 'א גוטען יאָר.' הוא עצם את עיניו שהחלו דומעות, וברח משם.
 
כשהיה כבר בן חמש-עשרה, טפח לו אחד הסוורים על הכתף:
"הי, אנדרי (בשם אנדרי הוא הציג עצמו בפני קריספו), אתה עובד וישן, עובד וישן – אלה חיים? בוא, יש פה יהודון שיש לו מסבאה, בוא נשתה כמה צויקות ונשכח שיש מחר. בוא, כל הסוורים יהיו שם, היום הוא יום יון הקדוש, ובטח גם יון קריספו יהיה שם. בוא, חבוב, אתה אף פעם לא בא איתנו, אנחנו חבר'ה, לא?"
"הייתי בא, סרג'יו, ברצון הייתי בא, אבל אין איתי אפילו בָּאן אחד..."
"עליי, אנדרי, עליי, ובפעם הבאה אתה תשלם, אה?"
אברהמ'לה חכך רגע בדעתו, לבסוף הסכים. במסבאה היו כחמישה סוורים שאת כולם הכיר, ועוד כמה מלחים מהאנייה התוניסאית שעגנה בנמל. אחד המלחים, שידע מעט רומנית מביקוריו הקודמים בקונסטנצה, חיבק את אנדרי, וקרא למוזג:
"הי, יַנְקוּ, תן לתינוק כוס מוכפלת, כוס שתיים. אני רוצה תינוק יהיה גבר, אני נותן כסף!"
ינקו מזג כוס כפולה והגיש לאברהמ'לה. תוך כדי כך הוא סינן בין שפתיו: "פון אונזערע?" כלומר, משלנו? אברהמ'לה הנהן בראשו. והמוזג שוב בלחש: "א פינטעלע ייד" – יש לך נקודה יהודית, אי אפשר להחמיץ.
 
כעבור מחצית השעה כל הסוורים והמלחים היו שפוכים על השולחנות מפזמים שירי ביבים. אברהמ'לה שבכוסו מזג ינקו למעלה ממחציתה מים, היה פיכח לגמרי.
"מה עושה ילד יהודי טוב בחבורה הזאת?"
"גורל יהודי, רב ינקו, גורל יהודי, הנה, גם אתה בעל כורחך בחבורה הזאת."
"אתה צודק ילד, איך קראו לך בבית?"
אברהמ'לה הסתכל לצדדים, ואחר כך לחש: "אברהם, אברהמ'לה גולדבלאט."
"תשמע, אברהמ'לה גולדבלאט, אילו הייתי בגילך, לא הייתי נתקע בחור הזה, הייתי מפליג לאמריקה, שם עולם חדש, שם יהודי נחשב לבן אדם. שמע לי, אברהמ'לה, סע לאמריקה."
"זה מה שרציתי לעשות מלכתחילה, אבל איך עושים את זה, רב ינקו? איך עושים את זה? כשאנחנו גומרים להטעין את האניות, יש מפקד של הסוורים למטה, אוי לו לסוור שנפקד. עושים חיפוש בכל באנייה, ואם מוצאים אותו – ישר לקלבוש."
"יש לך קצת כסף, אברהמ'לה? בטח חסכת מעט, אתה בטח לא מבזבז כסף על צויקה כמו..."
"נגיד שיש, רב ינקו, כמה כבר יכול להיות לי?"
"תדע לך, אברהמ'לה, המסבאה היא מרכז העצבים של העיר. אין דבר שנעלם מינקו היהודי. אני אפגיש אותך עם מישהו. תמורת חמישים לֵאי הוא יכניס אותך לתוך ארגז ויחדיר אותך לאנייה. תמורת חמישה דולרים יהיה מי שיחביא אותך וידאג שלא תרעב ולא תצמא. אתה הרי ילד יהודי, אתה בטח מבין שזה לא יכול לקרות במשמרת שלך. הבנת?"
האיש שהיה אמור להחביא את אברהמ'לה ולדאוג שלא ירעב ולא יצמא היה מלח תוניסאי זקן, שֶרָטַן כל הזמן כי רומה, שבחמישה דולרים (שהם חמישים לאי) הוא לא יכול דאוג לבחור צעיר בעל תיאבון בריא לאוכל ולשתייה, וכי הוא מסתכן בנפשו, ואם לא יוסיף לו כסף, ייתן לו לגווע ברעב, אלא אם כן יהיה מוכן לשלם לו בדרך אחרת, והוא רמז בעקימת פיו ובעיניו למה הוא מתכוון. לא היו לאברהמ'לה דולרים נוספים. היו לו קצת סטרלינגים שקנה בשוק השחור, אותם שמר מכל משמר בשקית עור קטנה ליד לבו. הוא לא התכוון להיכנע לסחיטה, והתוניסאי חדל להביא לו אוכל. אברהמ'לה  היה מתגנב בלילה מהמחבוא, חולף כרוח רפאים בתוך המטבח, גונב כיכר לחם או דג מיובש, וחוזר לחור שורץ העכברים בו בילה את הימים ואת הלילות. באיזה שהוא שלב נעשה התוניסאי יותר תוקפני והחל לשלוח ידיים. אברהמ'לה תפס את ידיו ביד אחת, ואת אצבע ידו השנייה הוא העביר על צווארו כדי להמחיש לו מה יעלה בגורלו אם ינסה שוב להתעסק עימו. זאת שפה שגם מי שאיננו שולט ברומנית או ביידיש מבין אותה.
 
בסירקוזה שבסיציליה החליט אברהמ'לה שמספיק זה מספיק – אם לא יברח מהאנייה הארורה הזאת, יקרה אסון. לפנות בוקר, כשהסיפון היה ריק, הוא התיר גלגל הצלה מעל דופן האנייה, השחיל עצמו לתוכה וקפץ למים. היה חודש מאי, והמים היו קרים מאוד. כדי לא להיתקל במזח, הוא עקף את הנמל בשחייה, כשהוא מושחל בתוך גלגל ההצלה, ועלה אל החוף, כולו רועד מקור. הוא רץ על החוף כדי להתחמם, וכשעלתה השמש וחיממה את הארץ, הוא התייבש לגמרי. הוא התיישב על שפת המדרכה, הניח את כובע הפרווה שלו על ידו, וחיבק את ברכיו בידיו. כל מי שעבר על ידו, חשב אותו לקבצן, והיו גם מי שזרקו לתוך הכובע מטבעות קטנות.
 
הרעב הציק לו, והוא הלך אחרי הריח והגיע למאפייה. ביקש ברומנית פְּאיְנֶה, כלומר, לחם, והאופה הבין אותו, הביט אל המטבעות שבידו, שלא היה בהם די לכדי כיכר שלמה, חתך את הכיכר לשניים, והגיש לו. הריח הטריף לאברהמ'לה את החושים, ושם בחנות, לעיני האופה, בצע את הלחם החם והחל נוגס ממנו בבולמוס. האופה הפציר בו "פיאֵנו פיאֵנו, פֶר פָאבוֹרֶה, לֶנטָאמֶנטֶה," כלומר, לאט לך, בחורי, הלחם חם, ותכאב לך הבטן.
אבל אברהמ'לה לא הרפה, תוך שניות בלע את הכול. האופה הביט בו כבפלא, התכופף אל מתחת לדוכן, הוציא משם בצל ושני עלי כרוב ונתן לו, ושוב, "פיאנו, פיאנו," והוא מקרב אצבע לאגודל, מחווה לו שיאכל בנחת.
 
כל ערב הגיע אברהמ'לה למאפייה, קונה חצי כיכר לחם, ואוכל אותה במקום, כשהאופה מצקצק בלשונו כלא מאמין למראה עיניו. באחד הערבים הוא שומע מאחורי גבו:
"ווֹט דיד יוּ סֵאי? סֵאי אִיט אֶגֵיין, פְּלִיז, דיד יו סאי פְּאיְנֶה, נוט פָּאנֶה?"
אברהמ'לה הסתובב והראה לתייר האמריקאי ולזוגתו את הלחם:
"פְּאיְנֶה."
"דיד יו איר, מינה? הִי סֵייד פאינה. אָר יוּ פְרוֹם מולדובה, דיר?"
"מולדובה, מולדובה."
וזוגתו לוחשת ביידיש:
"סם, אילו רחצו אותו כמו שצריך, הוא היה נראה כמו ילד יהודי טוב."
"אִיך בִּין אָ-ווַדֶאי אָ גוּט יידיש קינְד," עונה לה אברהמ'לה במָאמֶע לֻשְון, באותו מבטא ממש.
"מה עושה ילד יהודי בסירקוזה?"
"מה אני עושה כאן? יהודי גורלו לנדוד."
"ואימא, אבא?"
אברהמ'לה ניענע את ראשו לשלילה. הוא לא רצה לשקר בשפתיו – שיבינו מה שרוצים.
בעיניים של מינה, זוגתו של סם, נצצו דמעות.
"איפה אתה גר, יידיש קינד?"
שוב ניענע את ראשו לשלילה, כאומר, אם רצונכם לדעת רחוב ומספר  – אין.
"מאין אתה במולדובה, בחור?"
"מפרומושיקה, מחוז בוטושאני."
"ואנחנו במקור מבאקאו. איך קוראים לך? מה השם היהודי שלך?"
"אברהם גולדבלאט. בפרומושיקה קראו לי אברהמ'ל."
"סם, די כבר עם השאלות, אתה לא רואה שהילד רעב?"
היא רמזה לו בעיניה, וסם נרמז מיד:
"אם תסכים להתרחץ, ניתן לך ארוחה טובה במלון. מה דעתך, אברהמ'לה?"
"מה עונים על נדיבות הלב? יברך אתכם אלוהים,"
 
מינה וסם גולדסטין היו זוג יהודים מפילדלפיה, שגילם כבר התקרב לחמישים. לסם גולדסטין היתה חנות תכשיטים דמויי זהב, שהפדיון בה סיפק להם חיים טובים ונוחים. יום אחד הגיע אל החנות סוכן נסיעות והציע להם שיט לחופי ספרד, צרפת ואיטליה, וסם ממש התלהב:
"מינה, לפני שיהיה מאוחר מדיי, בואי נראה עולם, את ולנסיה וברצלונה, את מרסיי ומונקו, את נאפולי ואת פומפיי. מה את אומרת מינה?"
"והחנות, סם, מה יהיה על החנות? אם ניעדר חודשיים, ינטשו אותנו כל הקליינטים ויילכו לזילברסטין."
"יילכו ויחזרו, ואפילו אם לא – לא אבכה, יש לנו די כסף לבלות את זקנתנו בכבוד. למי אנחנו צריכים לשמור ממון, לילדים? לנכדים?"
מינה קינחה את עיניה במטפחת, אחר כך את אפה, ונאנחה.
"בואי, מינה, חיים רק פעם אחת."
 
כשאברהמ'לה השתכשך באמבטיה, יצאה  מינה לעיר וקנתה לו שני זוגות מכנסיים, שלוש חולצות, גרביים וזוג סנדלים בעלי אבזמי מתכת, שניתן להצר ולהרחיב בהם את הרצועות. מינה וסם הביטו בהנאה על הנער הצנום, הנקי, המסורק שישב מולם, ולמרות הרעב שהציק לו, השתדל לאכול בנחת בסכין ובמזלג. סם הביט על מינה, ומינה הנהנה בראשה.
 
למחרת נסע סם לקאטאניה, ותמורת דולרים טובים הוא קיבל מדון ז'וזפה תעודת לידה על שם אלברט גולדבלאט, ותעודה שאלברט גולדבלאט זה אומץ כחוק על ידי סם ומינה גולדסטין. התעודות היו חוקיות לחלוטין על כל החתימות והחותמות, לא זיופים, כי לדון ז'וזפה היו מהלכים בכל מסדרונות הממשל, ולא היה בנמצא פקיד שלא נענה לבקשותיו. כשחזר, נותר רק זמן קצר לארוז את המזוודות לקראת העלייה לאונייה ולהפלגה חזרה לנאפולי, ומוטב כך, כי בכל סיציליה לא היה קונסולאט אמריקאי, ולא ניתן היה להשיג אשרת כניסה זמנית לאלברט גולדבלאט.
 
במאמרו המעמיק "זה לא יקרה כנראה בלי הצבא האיראני", (בן עזר 2140) מנתח אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד את האפשרות לחילופי המשטר באיראן על סמך מקרים קודמים בהיסטוריה, ורואה את האפשרות היחידה לשינוי משטר באיראן ביציאת הצבא נגד השלטון. השאלה היא איך לגרום לצבא לצאת נגד השלטון?
מניסיון העבר הקרוב של שינוי המשטר במשטרים טוטליטריים, אנו למדים שהצבא הנאצי למרות קשר ה-20 ביולי בגרמניה  1944 (שנכשל) נשאר נאמן להיטלר עד הרגע האחרון ונלחם בגבורה למענו עד הסוף. לעומת זאת הצבא הסובייטי התפרק ולא נשאר נאמן למשטר.
מכיוון שאין כל אפשרות לכיבוש ישיר של איראן כמו שנכבשה גרמניה הנאצית, נשארה הדוגמה הסובייטית, וכאן עלינו להיזכר בתורתו של קרל הלוי-מרקס שקבע ש"ההוויה קובעת את התודעה", ובסופר והמהפכן ניקולאי צ'רנישבסקי שטבע את המשפט "ככל שיותר רע, יותר טוב", ובוולדימיר איליץ' אוליאנוב-לנין  שהמשיך אותו ויישם אותו במהפכה הבולשוויקית.
לנין השתמש בביטוי כדי לתאר עמדות של מהפכנים כמו ה"נרודניקים" שסברו שסבל של האיכרים הוא מבורך כי הוא ידחוף אותם למרוד.
בזמן הרעב והמשבר כלכלי (1891–1892) לנין התנגד לסיוע הומניטרי כדי להביא למרידה.
במלחמת העולם הראשונה (1914): לנין דגל ב"תבוסתנות מהפכנית". הוא טען שעל הפועלים ברוסיה לייחל לתבוסת צבא הצאר במלחמה, כי תבוסה צבאית תביא להתמוטטות הלוגיסטיקה, לרעב בערים ולעריקה המונית של חיילים תחליש את המשטר ותאפשר את פרוץ המהפכה. המצב הלך והחמיר עד שבאמת פרצה מהפכת פברואר 1917, שהפילה את הצאר. לנין לא הסתפק בזה והמשיך לתקוף את הממשלה הזמנית על כך שהיא ממשיכה במלחמה, עד שהפיל גם אותה באוקטובר.
בין פברואר לאוקטובר 1917, רוסיה הייתה בכאוס מוחלט. הממשלה הזמנית ניסתה לשמור על סדר דמוקרטי תוך כדי מלחמה, מה שהיה בלתי אפשרי. לנין לא ניסה לעזור לממשלה לפתור את בעיית המזון. להפך, הוא השתמש במחסור כדי להלהיב את ההמונים בסיסמאות פשוטות. הוא הבטיח "לחם" (למרות שלא היה לו איך לספק אותו מייד), "שלום" (במחיר כניעה משפילה לגרמניה) ו"אדמה" (עידוד איכרים להשתלט באלימות על אחוזות). הוא רכב על גל האנרכיה כדי לבצע את המהפכה.
פרדוקסלית האמרה הזו "ככל שיותר רע, יותר טוב", גם הביאה להתפרקות בריה"מ. המצב הכלכלי הגרוע הביא להתמוטטות המשטר.
ומה היישום לגבי איראן. יש ליישם את האמור לגבי איראן להדק את המצור "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" עד שמבחינה כלכלית לא ניתן יהיה לאיראן לכלכל את הצבא והוא יצא נגד שלטון האיתולות ויביא להתמוטטות המשטר.
יש להמשיך במתקפות אוויריות, מתקפות סייבר, ומצור כלכלי עד שהמשטר ייחלש ויאפשר להמונים לתפוס את השלטון. אסור להרפות ולוותר. "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב" עד התמוטטות המשטר.
משה גרנות