אמרתי לרובי שעוד מעט מגיעים המונסונים. במרכז הודו המונסונים מביאים מחלות כי המים עומדים, ואין להם מוצא. אמרתי לו שכדאי ללכת לעמק ספיטי הגבוה מאוד, שם ענני המונסון אינם מגיעים לגובה הזה. בחודש יולי-אוגוסט הכי טוב להיות בספיטי או בלֶה, אבל לֱה רחוקה מאוד.
"אתה הבוס, בנצי, מה שתגיד."
לקחנו תיקים ומטריות (המטריות ההודיות החזקות) ויצאנו לדרך ברגל. טנדר עצר לנו טרמפ, אחר כך שוב ברגל, עלינו על אוטובוס, אחר-כך לקח אותנו נהג משאית. עולים בכביש מפחיד – צוק מימין, ותהום משמאל. לאחר כמה קילומטרים המשאית נעצרת. אנחנו יורדים – מסתבר שיש פקק ענק של משאיות לפנינו. שאלנו את הנהג מה הצפי, והוא שתקן גדול, אינו עונה. הוא פותח שקיק של אורז ומתחיל מברר אותו בקערת פח. הנהג ידע בדיוק עם איזה פקק הוא צריך להתמודד, ופעל בהתאם. אמרנו תודה ושלום והמשכנו ברגל. הפקק לא נגמר לאורך קילומטרים. הלכנו ברגל בערפל סמיך, לא ראינו את הנעליים שלנו. לאחר שעות של הליכת סומים, כשמשמאלנו אינספור משאיות, הגענו בשעה טובה לקאזה, הבירה של אזור ספיטי. עלינו על אוטובוס, והנוסעים הסבירו לנו מדוע ההמולה הגדולה הזאת בספיטי – הדלאי לאמה הגיע למקום, ולכן היה שם מפוצץ מאנשים שקיוו לראות אותו. האוטובוס לא זז, סיפור המשאית חזר על עצמו. באיזה שהוא שלב החלטתי לקפוץ מהאוטובוס, ובדיוק אז החליט הנהג להתקדם חצי מטר, ואני נופל על סלע ושובר את הרגל. אני לא מסוגל לזוז. רובי שוכר מונית – שתי דקות נסיעה עד ל"מישן הוספיטל" – לקח 200 רופי! בארץ זה בערך עשרים שקלים - סכום זניח, אבל בהודו על אותה נסיעה במקום אחר יעלה פחות מעשירית. בספיטי יש פרוספריטי רק חודשיים בשנה – ביולי-אוגוסט – ולכן בתקופה הזאת המוניות, המלונות, הגסטהאוסים עושים את המכה עבור כל השנה – מה עוד שהוד מעלתו הדלאי לאמה מבקר בעיר!
צילמו את הרגל – נמצא שבר בקרסול. גיבסו ונתנו לי משככי כאבים. אנחנו נדרשים לגשת לקופה, ודורשים מאיתנו רופי אחד! לך תבין את ההודים!
לא ניתן להשיג קביים, ורובי הטוב נאלץ לשאת אותי על הגב – עשרה ימים! חיפשנו מקום ללון – קיץ קיץ, אבל בלילה קור כלבים! דרשו מאיתנו אלף רופי ללילה באוהל! רובי מצא אכסניה שמציעה רק מיטה וארונית קטנה בתוך חדר ענק עם עשרות מיטות. היו שם מלא ישראלים, וכולם סבבו בחורה אנגלייה יפהפייה שכולם קראו לה באדולינה (אין ישראלי בגילי שלא קרא את הפנטזיה של גבי ניצן על ממלכת האושר והאופטימיות). התייחסו אליה כמו אל נסיכה, כמו אל מלכה, מוכנים ללחך את העפר שעליו היא דרכה, מביאים לה פרחים, מעניקים לה מתנות כדי לזכות לחיוך, לתשומת לב, סגדו לה. והיא, באדולינה המלכה (לימים נודע לי ששמה היה מארז'ורי), הולכת וקונה לי, אני שמעולם לא הראיתי הערצה כלפיה – היא קונה לי קביים! מובן שהודיתי לה ופתחתי את הארנק, והיא סימנה לי שאחזיר את הארנק לכיס.
העולם נפתח פתאום לפניי – קודם, כדי להגיע לבית השימוש שנמצא מתחת לגסטהאוס, וצריך לרדת בעשרים מדרגות, היה רובי בעל לב הזהב נושא אותי על הגב – סכנת נפשות – ועכשיו נעשיתי עצמאי.
לילה אחד, אני עדיין מטושטש מהשינה, מרגיש שמישהי השתחלה למיטה שלי. אני מחבק אותה, והיא שמה את האצבע על פי:
"בנצי, שקט, שכחתי את השאל שלי במיטה שלך. אני יוצאת עוד מעט לתחנה, נוסעת לוואשישט."
"מה השעה?"
"רבע לשש."
כשרובי התעורר סוף סוף אני אומר לו: "נוסעים לוואשישט, באדולינה יצאה לשם הבוקר."
"איפה זה?"
"ליד מאנדי. אתה בא?"
"ברור, אתה הבוס. מה שתגיד."
מדוע החלטתי ללכת אחריה? פשוט כי הבנתי שלא סתם נכנסה לי למיטה, הבנתי שיש מצב.
מצאנו אכסניה, ובה חדר גדול עם מיטה זוגית, וחדר קטן עם מיטת יחיד, ולמראשותיה צלב. שיכנתי את רובי בחדר הקטן, ואני השתלטתי על המיטה הזוגית. כשבאדולינה ראתה אותי התנפלה עליי בחיבוקים ובנשיקות. הזמנתי אותה לחדר שלי, והיא נענתה מיד, כשהיא מאכזבת את עדת מעריציה. זה היה הלילה האחרון שלה בהודו לפני שהיא טסה לאנגליה. ביליתי איתה לילה קסום.
בבוקר היא קמה עם חיוך, נושקת לי על השפתיים: "נהניתי ממך. תודה!"
והלכה.
משה גרנות
משה גרנות
מארז'ורי
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר