FCK WAR
זה היה צפוי. ככל שהמלחמה עם איראן וחיזבאללה מתמשכת החלו בעולם וגם בארץ הפגנות תמיכה באיראן.
גימלאי מר"צ, משה מזרחי-רז, וגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, החברים עתה בתנועת "עומדים ביחד עם הערבים" יצאו שניהם להפגנה בעד איראן לבושים בחולצות ועליהן הכתובת FCK WAR ותבעו את הפסקת המלחמה בה, באיראן, ובחיזבאללה.
https://x.com/mossi_raz/status/2034955913954468273
משה מזרחי-רז, וגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון מה כוונתכם ב FCK WAR האם אתם תומכי איראן חיזבאללה ומתנגדים למלחמה בהם? האם אתם בעד הסיסמה בעולם: FCK ISR?
"עומדים ביחד עם איראן" (2)
נתניהו מנצל את המלחמה. זה מפחיד, זה קשה, אבל חייבים לצאת לרחובות נגד המלחמה עם איראן– הבה נלך כצאן לטבח!
אורי ערד המתנאה בעצמו כאל"מ ואיש צוות אוויר בדימוס, פעיל מחאה, מפרסם ב"הארץ" את הקריאה הבאה:
"נתניהו משתמש במלחמה כדי להבטיח את שרידותו וכדי להשיג מטרות פוליטיות מובהקות: קידום ההפיכה המשטרית, הימנעות מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, השתקת העיסוק בקטארגייט וחבלה בקיומן של בחירות חופשיות והוגנות. לכן אי אפשר ולא צריך לחכות לסוף המלחמה — המחאה מוכרחה לחזור לרחובות, עכשיו.
"אפשר להתווכח על הצידוק ביציאה למלחמה ועל מטרותיה. אבל גם בהנחה שיש הצדקה לניסיון להסיר איום קיומי לכאורה, עדיין אסור לשכוח שלכל ההחלטות אחראי אדם אחד, שלרוב הציבור אין אמון בו.
"לכן האינטרס של ישראל הוא לחתור לסיום המערכה. כדי לקדם זאת על אזרחיה לצאת מהבית ולזעוק: סיימו את המלחמה.
"הצהרתו מלאת הרהב של הרמטכ"ל אייל זמיר, שהבטיח לפתור אחת ולתמיד את בעיית חיזבאללה, אינה מבשרת טובות שכן היא משרתת את נרטיב מלחמת הנצח של נתניהו.
"רבים חוששים לצאת מהבית כעת, ובצדק. חוץ מהפחד האישי המובן מהטילים, הם צפויים לקללות כגון בוגדים, עוכרי ישראל ועוד מיני כינויים שמטרתם לדכא את המחאה. ואולם אין להירתע. המעשה הפטריוטי מחייב להניף את דגלי הפסקת המלחמה."
(אורי ערד, "נתניהו מנצל את המלחמה. זה מפחיד, זה קשה, אבל חייבים לצאת לרחובות", "אל-ארצ'", 24.3.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-24/ty-article-opinion/.premium/0000019d-20a5-d62e-addd-23af923c0000
אורי ערד (מישהו יודע את שמו המקורי?) היה מראשי הפרוטסטנטים שפעלו לפני טבח ה-7 באוקטובר לסרבנות בצה"ל מתוך הקונספציה של "הבה נלך כצאן לטבח! ובלבד שנתניהו ייפגע." והוא ממשיך כעת את אותה קונספציה: "הבה נפסיק את המלחמה באיראן בחיזבאללה, ונלך כצאן לטבח" העיקר שנתניהו ייפגע.
תעמולה איראנית
סוכנות הידיעות האיראנית תסנים המזוהה עם משמרות המהפכה האיראנים פירסמה לפני זמן קצר את הסרטון המצורף מתל אביב: הפגנה נגד המלחמה.
https://rotter.net/forum/scoops1/939914.shtml
לא יאומן כמה אידיוטים שימושיים מפגינים בעד איראן הרוצה להשמידם.
זהירות פשיזם
הפשיסט יוסף ורטר – מיהו האויב הקיומי? נתניהו!
"בנימין נתניהו ושותפיו אינם יריבים פוליטיים לגיטימיים; הם אוייב קיומי, מסוכן בהרבה מכל משטר רצחני או ארגון טרור."
(יוסי ורטר, "ניצחון אחד הממשלה כבר השיגה: הביזה וההפיכה נמשכות, ואין מי שיעצור אותן", "אל-ארצ'", 20.3.26).
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2026-03-20/ty-article/.highlight/0000019d-07b1-da5c-a7bd-2fb5a4060000
מכונת הרעל של יוסף ורטר אינה פוסקת. האוייב הקיומי של ישראל אינו איראן חיזבאללה חמאס, אלא נתניהו וכל שותפיו הפוליטיים ולכן אינם לגיטימיים. זהו ביטוי פשיסטי מובהק של ורטר הזקן המתנאה להיות כאילו דמוקרט ליברל, בעודו שולל את הדמוקרטיה כפשיסט.
הנה עוד דוגמה למחלת הנפש ה"ביבפוביה" העלולה להוביל (כמו מחלת הנפש ה"ביביפיליה") לפשיזם.
ערכים
שר הפנים הטורקי, לשעבר איש "האחים המוסלמים": ״נקריב 300-400 אלף שהידים וישראל תפסיק להתקיים.״
https://rotter.net/forum/scoops1/940743.shtml
משה סמולינסקי-יעלון אדם ערכי
משה סמולינסקי-יעלון משתף את הציבור במערכת ערכיו: "הערכים שלי ושל מנסור עבאס משותפים יותר מאשר שלי ושל סמוטריץ' או של בן גביר".
https://x.com/dvirluger/status/2036822090469302689
מר משה סמולינסקי-יעלון הוא באמת איש ערכי. מענין רק מה הם בדיוק הערכים המשותפים שלו עם עבאס? האם ערכי התנועה האיסלמית? האם ערכי תנועת "האחים המוסלמים"? האם דברי מוחמד שיש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה כפי שמאמין מנסור עבאס?
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
לא יאומן שהיו בכלל אנשים כל כך אווילים שראו בו איש "בעל ערכים" והריצו אותו לתפקיד ראש הממשלה.
אברהם בורג אדם ערכי
האזרח הצרפתי אברהם בורג התראיין לאנטישמי טאקר קרלסון ואמר: "המטרה של ישראל ונתניהו היא רק להרוג ולא להגיע להסכם."
אברהם בורג, לשעבר ממפלגת העבודה, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, יו״ר הכנסת ויו״ר הסוכנות היהודית (שני קברים מובטחים בחלקת גדולי האומה) מלכלך על ישראל אצל האנטישמי טאקר קרלסון, מסביר שהמטרה של ישראל ונתניהו היא רק להרוג, לא להגיע להסכם.
https://rotter.net/forum/scoops1/940434.shtml
אין ספק. שהאנטישמי אברהם (אברום) בורג שהתנער מיהדותו (ולכן ניתן להגדירו כאנטישמי ולא כאוטו-אנטישמי), המתנאה באזרחותו הצרפתית הוא אדם בעל ערכים אנטישמיים.
בדידות המשרתת התאילנדית
דומה שמאז השיר על הבדידות של ביאליק – לְבַדִּי:
https://benyehuda.org/read/2103
לא קראתי שיר כל כך נוגע ללב על בדידות כמו שירהּ של דניה מיכלין עמיחי על בדידותה בליל הסדר כאשר נאלצה לחגוג את הסדר רק עם המשרתת השיקסע התאילנדית שלה שהיא משכנת במרתף ביתהּ. ("חדשות בן עזר", 2146).
ביאליק דיבר על בדידות השכינה. כאן מדובר על הבדידות הנוראה של המשרתת השיקסע התאילנדית המנוצלת הגרה במרתף בארץ זרה לה.
איזו בדידות.
כולם היו אומרים אז טוב מאד למי למי יש יותר כבוד?
1. הכבוד ליוסף גיסינוביץ'-אחימאיר
"כאיש ימין וכתומך הממשלה (עם לא מעט ביקורת)," כותב יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, "הפתעתי את חבריי הווירטואלים (רובם אינם חברים בפועל), לרוב שותפי דעה, בפוסט הבא: 'אי אפשר שלא להזדעזע מהרג זוג הורים ושניים מילדיהם, ערבים פלסטינים, בידי לוחמים מסתערבים ישראלים. מכונית המשפחה האיצה לעבר הכוחות – טענו בצה"ל ובמשטרה. איני יודע מה היה שם באמת, אבל בוודאי זו אינה סיבה מספקת לפתוח מיד באש קטלנית. האם היד קלה מדי על ההדק? דרושה חקירה רצינית של הטרגדיה, אבל הנזק התדמיתי כבר נגרם. לא זו הדרך לפעול בקרב אוכלוסייה שתחת שליטתנו. הייתי רוצה לשמוע התנצלות אמיתית משר הביטחון.'"
כך כתבתי בדף הפייסבוק לפני שבוע ועוררתי על עצמי גל תגובות קשות מצד אנשי ימין.
להיות איש ימין מזוהה אין פירושו להצדיק כל מהלך של ממשלת הימין, או להימנע מכל ביקורת כלפי תיפקודה. אותם מגיבים שיצאו בחרי-אף נגד הפוסט הזה (לא אצטט את דברי הגידופים, הסילופים, נעדרי הרגש, שהוטחו בי), הם אלה שהיללו מאמר שפירסמתי בעיתון זה ןהועלה גם בדף הפייסבוק שלי – על מנהיגותו הייחודית של בנימין נתניהו. ולהיפך: אותם אלה שגידפו אותי על תמיכתי בנתניהו ("הפוליטרוק האחרון, כמוהו היו מרידור, אולמרט, בני בגין, לבנת, ריבלין, כולם התפקחו"), שיבחו את הפוסט.
היד קלה על המקלדת, הפלטפורמה זמינה בקלות, והכל מפוזיציה מקובעת, בלי מחשבה יתרה, בלי פתיחות, גם מתוך סילוף כוונת הכותב.
בקיצור, תעשיית הדיכדוך ומכונות הרעל פועלות משני הכיוונים, ולא רק בתקשורת הממוסדת והמצולמת, או בכנסת ישראל. הרשתות החברתיות הפרוצות לחלוטין, ומאפשרות לכל דיכפין להפיץ ברבים את "הגותו" הרגעית, רק מוסיפות שמן על מדורתה של תעשייה זו, מעכירה את מצב הרוח הלאומי.
סכנתה נעוצה ביתרונה: היא זמינה, תפוצתה מיידית, קלה לפעולה, בלי לעשות חשבון לאיש, לרוב על מנת לקבל תשואות (לייקים) מהשותפים לדעה הפוליטית. "חדשות (בן עזר", 2146).
כל הכבוד. אכן דברים כדורבנות. דברי אמת. נשאר רק שיוסף גיסינוביץ-אחימאיר יפסיק עם מכונת הרעל הבלתי פוסקת שלו, המפיצה את עלילת הדם הבזויה שמורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה. ובא לחברה הישראלית גואל ואחדות.
כולם היו אומרים אז טוב מאוד למי למי יש יותר כבוד?
1. הכבוד לרפאל הלברשדט
"עיתון בן עזר הוא רק פלטפורמה קטנה מדי להפצת 'הידע הרב' ו'דבריו החשובים' של אורי הייטנר שאין בכוחו (השכלי) של עורך העיתון, אהוד בן עזר לענות לו. ובכלל אם הייטנר בעל 'הידע הרב' ו'דבריו החשובים' היה מפסיק לכתוב בפלטפורמה 'הקטנה מדי' של אהוד בן עזר היה הקורא נאלץ להסתפק רק בחומריו הממוחזרים ועם סיפוריו הפורנוגרפיים חסרי הטעם שלו. כך מפרסם אורי הייטנר דברי קורא אלמוני במטרה שיפאר וירומם אותו, וישפיל את העורך. ("חדשות בן עזר", 2144).
כפי שכתבתי, "גם אם קיים קורא כזה" (המפרסם את דברי הבלע האלו ביהירות שאין לה גבול) "זהו הסגנון גס הרוח הנמבזה הטיפוסי של אורי הייטנר וניכר על ה'קורא' שבניגוד להייטנר הוא מתבייש בדברי בלע ושחץ כאלו. עובדה שלא חתם בשמו."
כמובן, וכל כך טיפוסי להייטנר שבמקום להשיב עניינית ובצורה בוגרת על הביקורת שלי על סגנון דברי הבלע היהירים והנמבזים של "הקורא שלו" על אהוד בן עזר (שהוא התפאר והתנאה בהם ולא הסתייג מהם) הוא "מחזיר" לי ומכנה בילדותיות בחזרה את דבריי "דברי בלע עלובי נפש בזויים מאחד נעמן כהן"... ואפילו לא מסביר במה ולמה הם "דברי בלע עלובי נפש בזויים."
זה האיש. מזלי עוד שהוא לא כתב "אתה חרא טוסיק פויה..."
והנה לסיוע לדבריו של "הקורא האלמוני" מצא הייטנר קורא אחר שיאשר את דבריו המפארים ומרוממים אותו, את הייטנר, ומשפילים את בן עזר. והפעם הקורא האחר, רפאל הלברשדט אפילו חותם בשמו המלא על הסכמה עם דברי הבלע הללו, אבל בכל זאת יש לו הסתייגות קטנה. "אתה (הייטנר), הוא כותב, "הסיבה הראשית שאני ממשיך לקרוא את העיתון האינטרנטי פעמיים בשבוע." ("חדשות בן עזר", 2146).
אופס. "הידע הרב" ו"דבריו החשובים" של הייטנר הם בשביל הלברשטדט רק הסיבה הראשית... הקורא, מר הלברשטדט, מוצא בכל זאת בעיתון "חדשות בן עזר" גם עניין כלשהו ב"בחומריו הממוחזרים עם סיפוריו הפורנוגרפיים חסרי הטעם" של אהוד בן עזר, (ואולי גם בדברי אחרים). כל הכבוד מר הלברשטדט* על העניין שאתה מוצא בעיתון גם מחוץ "לדבריו החשובים" של בעל "הידע הרב" אורי הייטנר. אתה ממש איש רנסנס.
אז נעזוב את דברי אותו "קורא" אלמוני יהא אשר יהא. אשר אורי הייטנר מסתתר מאחורי דבריו. אורי הייטנר, אל תסתתר מאחורי דבריו של קורא אלמוני. לאחר שהבאת את דבריו על מנת לרומם את עצמך ולהשפיל את בן עזר. האם אתה גם עומד מאחורי דבריו? אנא תן גילוי נאות. כמתנאה בעצמך כאדם "ללא מורא". האם אתה באמת מזדהה ועומד מאחורי דברי אותו "קורא" אלמוני שאתה משתמש בעיתון "חדשות בן עזר" רק כפלטפורמה (קטנה מדי) להפצת "הידע הרב שלך" ו"דבריך החשובים" שאין בכוחו (השכלי) של עורך העיתון, אהוד בן עזר לענות לך. ואם היית מפסיק לכתוב ב"פלטפורמה "הקטנה מדי" של אהוד בן עזר, היה הקורא נאלץ להסתפק רק בחומריו הממוחזרים ועם סיפוריו הפורנוגרפיים חסרי הטעם" שלו"? אתה מזדהה איתם, או מסתייג מהם?
ושוב, אי אפשר שלא להתפעל מגדלות הנפש והסובלנות של אהוד בן עזר המפרסם בעיתונו (הפלטפורמה ה"קטנה מדי") דברי בלע כאלו עליו.
* בלי קשר, מעניין שבעיר הלברשטדט בסקסוניה גרמניה שרפאל קרוי על שמה, היתה קהילה אורתודוכסית גדולה ולא היתה קהילה רפורמית.
https://he.wikipedia.org/wiki/הלברשטאדט
הצבא ניצח, צרפת הפסידה. מה אפשר ללמוד ממלחמת אלג'יריה?
ושוב דווקא עכשיו במהלך המלחמה האזורית של ישראל נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי העולמי ממחזרים מחדש את השוואת ישראל לצרפת במלחמה על אלג'יריה.
אורי קומלוש-(כהן)-דרומי מוציא ספר: "אלג'יריה זה כאן? / (הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 368 עמודים).
"זמן קצר לאחר הכיבוש (הצרפתי) החלה ההתנחלות. השלטון סיפח והפקיע עוד ועוד אדמות, ואלו הועברו למתיישבים שהגיעו בעידוד ממשלתי ומתוך תחושה של שליחות ותחייה לאומית. התושבים הערבים –רוב מוחלט בשטח – נותרו חסרי זכויות ונתונים לחסדי הממשל הצבאי. עשרות שנים חלפו כך, קהילות שלמות קמו. כשהתושבים המקומיים דרשו זכויות, הלובי הפוליטי של המתנחלים מנע כל נסיגה או פשרה. הפגנות פרצו ודוכאו, הטרור החל להשתולל, הצבא הגיב ביד קשה; הוצאות להורג בלי משפט, מאסרים המוניים ועינויים הפכו לעניין שבשגרה. זה לא הספיק למתנחלים, שהקימו מחתרת משלהם ופתחו בסדרת פיגועי תג מחיר שהעכירו את האווירה עוד יותר. התוצאה היתה בידוד בינלאומי הולך וגובר ומשבר פוליטי מבית; נשיא דמוקרטי חדש בוושינגטון דרש נסיגה מיידית מהשטחים.
זוהי, בתמצית, פרשת שלטונה של צרפת באלג'יריה, שנמשכה כ-130 שנה. אלג'יריה, הניצבת בדיוק מדרום לצרפת, לא היתה קולוניה רגילה: צרפת סיפחה אותה אליה וראתה בה חלק מהמולדת; המתנחלים (שכונו "פייה־נואר") שלחו נציגים לפרלמנט הצרפתי וענייניהם נוהלו במשרד הפנים, לא על ידי המשרדים האחראים על המושבות. "הים התיכון מחלק את צרפת כמו שנהר הסן מחלק את פריז," כתב אחד מתומכי אלג'יריה הצרפתית.
"אלג'יריה זה כאן? מה ניתן ללמוד מניסיונם של הצרפתים לשלוט על עם אחר," ספרו החדש של אורי דרומי, מבקש להביא את האנלוגיות האלו לחזית התמונה. המחבר – עורך, עיתונאי, נווט בחיל האוויר ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית לשעבר – אחראי לחלק נכבד ממדף הספרים העברי על מלחמת אלג'יריה: כמפקד ההוצאה הצבאית מערכות, היה זה דרומי שהוציא לאור בעברית את "מלחמה פראית לשלום". הוא ערך את המהדורה העברית של "הטרגדיה האלג'יראית" מאת הפילוסוף השמרני רמון ארון ותירגם את "סגן באלג'יריה", יומן חוויותיו של ז'אן־ז'אק סרוואן־שרייבר במלחמה שנודעה לו השפעה אדירה בצרפת, ואת אסופת המאמרים "מלחמת אלג'יריה". שלושת הספרים האחרונים ראו אור בתקופת האינתיפאדה השנייה, מתוך תקווה מוצהרת שהמטפורה האלג'יראית תסייע לקדם במשהו את הדיון הציבורי הישראלי בשאלת השטחים. זה לא היה רעיון מופרך: אריאל שרון עצמו התעמק ב"מלחמה פראית לשלום", ואולי גם ראה בעצמו סוג של דה גול שיוצא למהלך מכריע בשאלת השטחים.
כעת, על רקע מלחמה ישראלית־פלסטינית נוספת, (בעצם מלחמה אזורית של ישראל נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי העולמי נ.כ) איומה עוד יותר מקודמותיה, חוזר קומלוש-דרומי לאלג'יריה. את "אלג'יריה זה כאן?" הוא לא מייעד למנהיגים הישראלים או לגנרלים (אלא ל"מאות האלפים שנזעקו להציל את הדמוקרטיה הישראלית מידי הקמים עליה להורסה."
(נעם שיזף, "הצבא ניצח, צרפת הפסידה. מה אפשר ללמוד ממלחמת אלג'יריה?" "אל-ארצ'", 24.3.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/study/2026-03-24/ty-article-magazine/.premium/0000019d-1fd5-dc71-a7ff-dfdf5b930000
אולי השאלה החשובה ביותר שאינה בספר נוגעת להשוואת התנאים שאיפשרו את סיום הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, אבל לא את סופו של הכיבוש הישראלי ביו"ש. בסופו של דבר, אלג'יריה היתה בעייה נפרדת מצרפת. בניגוד לפלסטינים, לאף־אל־אן מעולם לא היו תביעות לכיבוש צרפת עצמה, ולמרבית הצרפתים לא היה עניין מיוחד באלג'יריה, גם כשהם שלחו את מיטב בניהם להרוג ולהיהרג למענה. הפלסטינים (איראן וחיזבאללה) מצהירים בגלוי שמטרתם כיבוש כל ישראל ורצח כל היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד נביאם. לכן כל השוואה בין ישראל לאלג'יריה היא מופרכת מיסודה. וכל כך פתטית התיאוריה שקומלוש-דרומי רוצה להצמיד לתנועה הפרוטסטנטית שוויתור על יו"ש יביא הצלה לדמוקרטיה הישראלית.
וכאן אוסיף משהו שכבר כתבתי בעבר.
"הערבים אינם כובשים"
אפרופו הוויכוח על אלג'יריה, הצדק, וחיי אימו של אלבר קאמי, לפני שנים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, הוקרן בתיאטרון העירוני בחיפה הסרט "הקרב על אלג'יר".
הקרב על אלג'יר הוא סרט איטלקי שיצא לאור ב-1966 ומתאר את התפתחות האירועים בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) בסגנון כעין דוקומנטרי. הסרט מתאר את הסלמת המתיחות והאירועים האלימים במאבק שבין ה-FLN, חזית השחרור הלאומית האלג'יראית ובין הצבא הצרפתי והפייה-נואר, המתיישבים הצרפתים באלג'יריה.
מחוץ לאולם התיאטרון ישבה ארנה מר (הפלמ"חניקית מראש פינה שנישאה לערבי-הנוצרי צליבא (צלב) חמיס, ואימו של ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בג'נין כערבי-נוצרי ע"י קנאים מוסלמים-פלישתינאים) – עם שלטים שבהם עשתה אנאלוגיה בין הכיבוש הצרפתי של אלג'יר לבין הכיבוש הישראלי.
שאלתי אותה מדוע היא אינה מפגינה נגד הכיבוש הערבי של אלג'יר. מדוע הכיבוש הצרפתי פסול והכיבוש הערבי כשר? האם הבֶּרְבֶּרִים הכבושים אינם זכאים לעצמאות?
היא ענתה לי: "הערבים אינם כובשים!..."
ודוק: האם כיבוש הצרפתי גרוע יותר מהכיבוש הערבי? מאז השגת העצמאות נהרגו באלג'יריה ע"י הצבא וארגונים איסלמיים מספר הרבה יותר גדול של ערבים ובֶּרְבֶּרִים מאשר נהרגו ע"י הצרפתים. בערך 160,000-230,000 הרוגים.
אבוי לפילוסופיה מקאנט לרוסו ולמישל פוקו
1. הפילוסופיה האיראנית-מקאנט למשמרות המהפכה
אחרי ההתנקשות בחמינאי, התמנה עלי ארדשיר אַאמולִי לאריג'אני (בינתיים חוסל ע"י ישראל) נחשב לאיש החזק ביותר באיראן, זה שמחזיק בסמכות העליונה בנושאי ביטחון לאומי ומדיניות חוץ.
https://he.wikipedia.org/wiki/עלי_לאריג'אני
הוא היה פוליטיקאי חסר רחמים שניצח על טבח המפגינים. אבל גם הוגה שחיבר שלושה ספרים על קאנט. "גיליתי," כותב בהתפעלות גדעון לב, "הוגה מבריק, שמשלב בצורה יוצאת דופן חיי עיון וחיי מעשה. לאריג'אני מנסה להגן בכתביו על הנחות היסוד של התפיסה הדתית הקיצונית שלו לאור כללי הפילוסופיה המערבית."
לאריג'אני האמין שהמלחמה האמיתית אינה על נכסים גשמיים, אלא על הרוח. הוא מזהה את החוליים בעולם המערבי ומציב בפניהם מראה.
לאריג'אני, 67, נולד למשפחה שתוארה בעבר כמקבילה האיראנית של משפחת קנדי. אביו היה כוהן דת שיעי בכיר. אחיו הבכור, ד"ר מוחמד ג'וואד, שימש יועץ קרוב לחמינאי בענייני חוץ. ג'וואד הוא פיזיקאי שלמד מתמטיקה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, ייסד באיראן מרכז לפיזיקה תיאורטית והיה הראשון שקיבל אישור להכניס אינטרנט למדינה. אחיו השני, סאדק לאריג'אני, עמד במשך עשור בראש מערכת המשפט של איראן ומכהן מאז 2018 כיו"ר המועצה לאבטחת אינטרס המשטר. האח הצעיר במשפחה, מוחמד באחר, שימש בעבר סגן שר הבריאות ומכהן היום כנשיא אוניברסיטת טהראן למדעי הרפואה. לאריג'אני עצמו התחתן עם פרידה, בתו של התלמיד הקרוב ביותר לחומייני, מורטזה מוטהרי — מראשי האידיאולוגים של המהפכה האיסלאמית.
לאריג'אני למד לתואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת שריף לטכנולוגיה, המוסד הטוב בתחומו באיראן. אז הוא שינה כיוון, המשיך ללימודי תואר שני ושלישי בפילוסופיה, וכתב את הדוקטורט שלו על הפילוסופיה של המתמטיקה של עמנואל קאנט. הוא פירסם בהמשך שלושה ספרים על קאנט וכן ספרים על פילוסופיה פוליטית וממשל, לצד מאמרים אקדמיים רבים שראו אור בכתבי עת בפרסית.
את הבחירה של לאריג'אני בקאנט אפשר לראות על רקע התנגשות הציוויליזציות שבה צמח. המהפכה של 1979 היתה הפעם הראשונה בעידן המודרני שבה נוסדה תיאוקרטיה שמבוססת על חוקים דתיים. תומכי המהפכה ניסו להציג את האיסלאם כאידיאולוגיה שלמה שמסוגלת להציע אלטרנטיבה פילוסופית ראויה לעולם המודרני, ואינטלקטואלים שיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב השקפת העולם של הרפובליקה האיסלאמית. התפיסה היתה שהציוויליזציה המערבית הגיעה לנקודת הקצה שלה ומתמודדת עם מחלות כמו ניכור ובדידות. הפתרון היחיד הוא לנטוש את האגואיזם של המערב ואת ההומניזם שלו, להתנער מן הספקנות שלו, ולעקור מן השורש את העץ ה"רקוב" של המודרניות כולה.
התפיסה באיראן היא שיש להבין את הפילוסופיה המערבית כדי להבין ולקדם את הפילוסופיה האיסלאמית, "חומייני עצמו למד אפלטון ואריסטו. התפיסה שלו של המנהיג הדתי היא וריאציה של המלך הפילוסוף של אפלטון."
הבחירה של לאריג'אני להקדיש את מחקריו דווקא לקאנט אינה מובנת מאליה. החשיבה הביקורתית של קאנט היא מבשרת הנאורות, והפילוסופיה שלו מזוהה עם חילוניות ויוצאת במובהק נגד פונדמנטליזם. קאנט הוא הפילוסוף החשוב מכולם בתנועה שהמהפכה האיסלאמית יצאה נגדה. לאריג'אני בחר להתמודד איתו ולזכות ממנו במעין גושפנקא.
"ההכשרה של לאריג'אני היא של מתמטיקאי, ויש קשר בין מתמטיקה, מוסר ותיאולוגיה אצל קאנטף" אומרת ד"ר עפרה רכטר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. "רק מעט חוקרים נגעו בקשר הזה. באחד הטקסטים המוקדמים של קאנט, שמעניין רק פילוסופים של המתמטיקה, השיב קאנט לשאלה אם תיתכן ודאות בתיאולוגיה כפי שיש במתמטיקה. הוא טען שכן". את העיקרון הזה ורק הוא אימץ אריג'אני ביסודות התיאוקרטיה האיסלמית שאותה ניסה לכפות על האנושות.
מפתה לראות בלאריג'אני גיבור טרגי שנדחק לביצוע טבח. אבל הוא עצמו היה קרוב לוודאי בז לתיאור כזה, שניתן מבחינתו מנקודת מבט מערבית, סנטימנטלית ורכרוכית. הוא ויתר על הטוב, במובן העמוק ביותר, למען האמונה —שהיא הדבר החשוב ביותר בחייו.
כמו אבי המאמינים, אברהם, שהיה מוכן לקטול את בנו, יחידו, אשר אהב. ובכל זאת יש עוד פרט חשוב בסיפור. אברהם לא נעץ את המאכלת.
(גדעון לב, הוא ניצח על טבח המפגינים. הוא גם הוגה שחיבר שלושה ספרים על קאנט. צללתי לכתביו של לאריג'אני, ונתקלתי בדמות מתעתעת, "אל-ארצ'", 12.3.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-03-12/ty-article-magazine/.highlight/0000019c-dbb2-d9b7-a5fd-dffa1ebd0000
בעוד שישעיהו ליבוביץ הפריד בין אמונה למדע, אריג'אני חיבר ביניהם בפירוש מוטעה של קאנט. קאנט היה אתאיסט חילוני וראה באלוהים רק גאראנט של מוסר. ערבות לקיום מוסר אנושי.
המוסר ההומניסטי של קאנט (שהאל רק ערב לו) הוא הצו הקטגורי (ב-Kategorischer Imperativ, שהוצג לראשונה בשנת 1785 בספרו הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, והוא דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו, לשפוט אותן כאילו היה שופט חוק כללי.
הצו עצמו, כפי שניסחו קאנט, הוא: עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי.
הבעיה היא שבניגוד לפירוש של קאנט לפי הפילוסוף לאריג'אני החוק הכללי של המוסר (שאללה אלוהיו קובע ולא ערב לו) הוא החוק של המפרש אותו האייתולה השליט בתיאוקרטיה האיסלמית השיעית האיראנית. הוא המלך הפילוסוף של אפלטון.
מישל פוקו על מה חולמים האיראנים
הוגה הדעות השוויצרי-צרפתי, ז'אן-ז'אק רוסו Jean-Jacques Rousseau; (1712-1778) היה תיאורטיקן פוליטי, ותיאורטיקן של החינוך שהשפיע רבות על תקופת הנאורות והמהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התיאוריה הסוציאליסטית ועל רעיון הלאומיות.
בחיבורו "האמנה החברתית" מ-1762 המתחיל במשפט המפורסם: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים," טבע רוסו את המושג "הרצון הכללי" (volonte general).
ההיסטוריון יעקב טלמון ראה את מושג "הרצון הכללי" כמקור האידיאולוגי למה שהוא כינה "הדמוקרטיה הטוטליטרית" – המשטרים הטוטליטאריים של המאה העשרים, הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם, שטענו, כל אחד מהם, שהם מבוססים על מושג "הרצון הכללי", בעוד שבמציאות אין "רצון כללי" אלא רק רצון פרטי.
כתיאורטיקן חינוכי עסק רוסו בפילוסופיה של החינוך, ונחשב להוגה הדעות הראשון שהציג מתווה לחינוך ילדים בגישה טבעית.
בספרו "אמיל", או על החינוך" (Émile ou De l'éducation), שהוא מעין נובלה בידיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו, הוא תיאר את חינוך הנער אמיל בכפר, מפני שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים, פיזיים ואינטלקטואליים.
מטרת החינוך, לפי רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר (רוסו), היכול להראות לצעיר את הדרך אל החיים הטובים.
בניגוד לתיאוריה החינוכית היפה שהציג בספר, במציאות נהג רוסו ההיפך בדיוק.
מיחסיו עם פילגשו תרז לווסר (Levasseur), תופרת חסרת השכלה, נולדו לו חמישה ילדים. מרגע לידתם הוא נטש אותם על מדרגות בית העירייה, שיילקחו לבית יתומים.
וולטר כבר עמד על הסתירה הזו בין התיאוריה למעשה.
בימים אלה מציינים מלאות מאה שנה להולדתו של הפילוסוף הצרפתי פול מישל פוקו, שהתפרסם מהתלהבותו מהמהפכה האסלאמית באיראן וכתב אחרי ביקורו בטהרן ב-1979, "איש מעולם לא ראה את 'הרצון הכללי', אני באופן אישי חשבתי שהוא כמו אלוהים, כמו הנשמה, משהו שלעולם לא נגיע אליו. אינני יודע אם תסכימו איתי, אבל בטהרן וברחבי איראן נפגשנו עם הרצון הכללי של העם."
במאמריו על המהפכה, כ"על מה חולמים האיראנים", כתב פוקו כי באיראן התרחש אירוע יחידאי שהיה בו פוטנציאל לא רק להחליף שלטון דכאני במשטר נאור יותר אלא מה שנראה כפיתרון לבעייה שפוקו התחבט בה בשנים אלה, האם המוכפפים יכולים לשנות את עצמם תוך־כדי המהלך המהפכני והאם יהיה בכוחם לכונן משטר שלא יהיה מבוסס על דיכוי? האם ייתכן סובייקט שאינו כבול ליחסי כוח? האם ייתכן שדווקא מהמזרח, מתוך המסגדים והמדרסות שבו, תוכל לצאת בשורה שתוכל לשנות את המחשבה הפוליטית בעידן שלאחר המודרנה?
את התשובה לשאלות אלה ניסח פוקו באמצעות המושג "פוליטיקה רוחנית". רוחניות בעיניו, כפי שהסביר בהרצאה בקולז' דה פראנס בינואר 1982, אין עניינה בדבקות אמונית או נסיגה מהמציאות לעבר פנטסיה אלא היכולת לעבור שינוי פנימי, לא כנמען של ידע אלא בשם מאבק על אמת שהיא מעבר לאינטרס הפרטי.
הכתם הזה בדמות הפילוסוף שהתיימר להתייצב לצד המדוכאים העמיק והתחזק אחרי מותו של פוקו, בעיקר אחרי 11.9. פוקו תואר כמי שנכשל בשל רדיקליות־יתר. בשל סלידתו מרציונליות ומערכים ליברליים חיפש מקלט כוזב בפנטסיות שחרור פוסט־קולוניאליות תוך התעלמות מהאלימות והדיכוי שעוררו. הנה עוד עדות לכך, טענו כלפיו, שאינטלקטואלים של השמאל טועים פעם אחר פעם תוך שהם תומכים במשטרים הרצחניים ביותר.
תמיכתו הנלהבת של הפילוסוף הצרפתי מישל פוּקוֹ במהפכה האסלאמית באיראן (1978-9) שימשה לא רק כבסיס להאשמות ולזלזול בתיאוריות שלו ובהשקפותיו אלא גם לפסילת גורפת של החתירה של הגות פוסט־מודרנית שמאלית תחת ההבחנות הבינאריות שבין מערבי למזרחי, חילוניות ליברלית ושעבוד דתי. עצם הניסיון לראות בחיוב את המזרח, מעבר למה שלימים יכונה בשם "מלחמת הציביליזציות."
"בימים אלה, שבהם אנו מציינים מאה שנים להולדתו של פוקו בעיצומה של מה שמבקשים לתאר לנו כמלחמת ציביליזציות נגד הרפובליקה האסלאמית הרשעה," מסיים גל הרץ את דבריו, "אולי כולנו זקוקים לביקור באיראן מדומיינת או איזה מסע אל־אס־די בעקבות זה של פוקו ולנסות לאתר את רוחו מתוך האש והאפר."
(גל הרץ, "על מה חולמים האיראנים", "אל-ארצ'", 24.3.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2026-03-24/ty-article/.premium/0000019d-2174-d7c1-a59f-ef7f38ca0000
כמו במקרה של רוסו שוולטר עמד על הסתירה בין התיאוריה למעשה. כך גם אצל פוקו. "הרצון הכללי" של רוסו שחווה פוקו באיראן היה לתלות אותו כהומוסקסואל.
גל הרץ כותב שכולנו זקוקים בעקבותיו לביקור באיראן... כאילו שאיננו יודעים או מודעים לכך שלו היו האיראנים יודעים הם היו רוצחים את הפילוסוף פול מישל פוקו (שמת למזלו מאיידס) בעוון הומוסקסואליות כפי שרוצחים בתלייה את כל ההומוסקסואלים באיראן.
ושוב אנחנו חוזרים לאמרתו הנכונה והאלמותית של אריק ארתור בְּלֵייר-ג'ורג' אורוול: ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש'' (some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them, ordinary men cannot be so foolish). אורוול התייחס לאינטלקטואלים של השמאל באנגליה שטענו כי נוכחות הצבא האמריקאי באנגליה נועדה למנוע מהפיכה, והפלישה לאירופה היתה תירוץ כיסוי בלבד.
הפילוסוף דונלד טראמפ
על רקע "הפילוסופיה" הביזארית של פוקו אי אפשר שלא להשוות אותה עם הרציונאליות הפילוסופית של נשיא ארה"ב דונלנד טראמפ.
בראיון לפוקס ניוז נשאל טראמפ: האם אייתוללה ג'וניור הומו?
טראמפ: ככה ה-CIA אמרו לי שמוג'תבא חמינאי הוא הומו זה בסדר גמור מבחינתי, אבל אולי לא ההתחלה הכי טובה בשבילו כמנהיג של מדינה כמו איראן (שבה יש עונש מוות להומואים). ובכלל המון גייז הצביעו לי. אף נשיא רפובליקאי לא קיבל כל כך הרבה קולות גייז כמוני. ואני גאה בזה. אפילו בחרתי את ההומואים להמנון הבירות שלי (הכוונה לשיר YNCA של להקת וילג' (Village People).
באמת אף פעם לא הבנתי מה זה הארגון הזה "הומואים למען פלסטין", כשבעזה זורקים גייז מהגגות. הרי הם הורגים אותם מיד, הם זורקים אותם מבניינים."
https://x.com/haradar10/status/2037284485218107395
כמה רציונליות יש לפילוסוף טראמפ לעומת פילוסוף כפוקו המהלל וכמהה לרציחתו כתורה מוסרית.
הצעת שלום ללבנון – תחי עצמאות לבנון
ראש ממשלת לבנון המוסלמי-סוני, נוואף סלאם (שהיה בעברו שופט בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג) אמר על הצעת נשיא לבנון ג'וזף ח'ליל עאון, הנוצרי מרוני למו''מ עם ישראל: "אנחנו הבענו את נכונותנו למשא ומתן. לנכונות הזו יש תנאים וסדר יום. צריך לקבוע אותו. השקנו את היוזמה הזו, ועד היום לא קיבלנו תשובה מישראל מה התפיסה לגבי סדר היום הזה, איפה יתקיים המו"מ, מה יהיה סדר היום, מתי הוא יתחיל, מי יהיו המנהלים שלו. יש מכלול של נושאים שעדיין לא הוסכמו, אבל יוזמת המשא ומתן מצדנו עדיין עומדת בעינה."
https://rotter.net/forum/scoops1/940286.shtml
על ישראל להיענות להצעתו.
על ישראל לומר כי היא מוכנה מיד לדון עם ממשלת לבנון על ההסכם שנחתם עימה ב-17 במאי 1983 שהיא הפרה באופן חד צדדי ב-5 למרץ 1984.
(חוזה שלום ישראל לבנון ב-17 במאי 1983)
https://www.gov.il/en/pages/114-agreement-between-israel-and-lebanon-17-may-1983
https://he.wikipedia.org/wiki/הסכם_ישראל–לבנון_1983
ישראל תקיים את ההסכם בשני תנאים:
1. תוקם מחדש מדינת לבנון. בהנחה שמדינה זה ארגון שיש לו מונופול של שליטה בטריטוריה מסוימת. לבנון איננה עוד מדינה. על הלבנונים (אולי בעזרת הצרפתים שהקימו את מדינת לבנון בעבר) להשיג מחדש עצמאות ולהקים מדינה ריבונית. (יש לתבוע מהאו"ם לבטל את חברותה באו"ם של מדינת חיזבאללה הקיימת היום בלבנון).
2. על מדינת לבנון הריבונית לפרק לחלוטין את ארגון הטרור חיזבאללה מנשקו.
לאחר קיום תנאים אלו נשמח לדון עם ממשלת לבנון הריבונית על ההסכם שבוטל על ידיהם כדי להגיע להסכם שלום.
הכרזה זו תועיל לישראל במישור הבינלאומי בייחוד נגד ממשלת צרפת.
ברור שבלי זה ישראל תישאר על גבול הליטני (לא ברור לי למה ישראל לא מספחת אליה חזרה גם את האדמות הפרטיות של תושבי מטולה בעמק עיון).
האם בנימין מיליקובסקי-נתניהו, וגדעון משה זריצ'נסקי-סער יתעלו על עצמם?
תחי עצמאות ישראל
משה גרנות: "נעמן כהן צודק כשהוא מצביע על פנייתם של עידית סילמן ופרופ' משה כהן אליה לדונאלד טראמפ להפעיל סנקציות נגד יצחק עמית וגלי בהרב מיארה – לא משנה מה דעת הציבור לגבי הרפורמה המשפטית – פנייה כזאת יש בה כדי ויתור על ריבונות.
אהוד: טול קורה מבין עיניך! אין בדרישתו הצודקת של טראמפ שום ויתור על ריבונות ישראלית! הצבועים המלינים על כך לא היססו להפעיל לחצים על ביידן שיפעיל לחצים על נתניהו בניגוד לאינטרסים של ישראל במלחמה. שלא לדבר על הררי הדולרים שהוזרמו בניגוד לחוקי ארה"ב לתמיכה בתנועות ההתנגדות הפוליטיות לנתניהו בישראל ואשר עליהם הם עתידים לתת את הדין בארה"ב! תחזקנה ידיו של טראמפ!" ("חדשות בן עזר", 2145).
אכן בדרישתו (הצודקת או לא צודקת) של טראמפ אין ויתור על ריבונות. ויתור על ריבונות יש רק בבקשה המתרפסת של פרופ' משה כהן אליה, ועידית סילמן מטראמפ להוכיח ריבונות על מוסדות המדינה, ומערכת המשפט שלה. אסור לוותר על ריבונות לא לביידן, לא לטראמפ, וכמובן לא למחליפו שיבוא.
עצמאות ישראל שעליה אנחנו נלחמים חשובה מכדי לוותר עליה.
תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל-אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים עצמאות ישראל בארצו!
נעמן כהן
נעמן כהן
"עומדים ביחד עם איראן" (1)
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר