* יד אחת מחזקת השלח – בילדותי, אימי נהגה לומר לי, שבטח עד שאגיע לגיל 18 כבר יהיה שלום ולא יהיה צבא. רבים מבני דורי יכולים לספר אותו הסיפור.
זו היתה האווירה. אחרי מלחמת ששת הימים, היה ברור שכעת הערבים למדו לקח, יבינו שאין להם סיכוי להשמיד את ישראל ולכן מוטב להם להשלים עם קיומה, ויבוא שלום.
אלו היו מילות השירים: "כשיבוא יבוא שלום אז ברכבת ניסע לדמשק ... בני בגדד אז יבריאו בטבריה... ניסע לסקי בלבנון. נשתה לחיים כוס ערק זחלווי."
"פרחים בקנה ובנות בצריח ישובו לעיר חיילים בהמון... החיילים לעיר יגיעו בעם רב, עם נערות ושיר ועם פרחי זהב, וכל אשר אתמול ידע מכאוב ושכול, לא עוד ידע שלכת וקרב."
וכששרנו על בנות בצריח, ממש לא התכוונו ללוחמות בחיל השריון...
"ועל המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב... ארי בעדר צאן ינהג... מחר כשהצבא יפשוט מדיו." אחרית הימים עכשיו. ואם לא עכשיו... "כל זה אינו משל ולא חלום, זה נכון כאור בצהריים, כל זה יבוא מחר אם לא היום, ואם לא מחר אז מחרתיים." גג מחרתיים.
אחרי הצפירה שפילחה את האוויר בעיצומו של יום הכיפורים, לא שמעתי עוד הבטחות כאלו מאימי. התגייסתי לצה"ל חצי שנה לפני מלחמת שלום הגליל. בגין הבטיח אז ש"תשקוט הארץ ארבעים שנה," אך זה היה דומה יותר לשיר "אף אחד לא קם": "אם לא ארבעים שנה אז ארבעים יום... אפילו על שבועיים היינו מתפשרים."
אני כבר לא הבטחתי הבטחות כאלו לילדיי. וגם הם לחמו במלחמות. ודומני שגם לנכדיי, שטרם נולדו, לא אבטיח זאת.
ומדוע אני כותב זאת? דווקא כמי שמטיף להכרעה וניצחון, ומזהיר שאם לא נשלים את המלאכה יהיה זה רק עוד סבב, אני סבור שיהיה זה בלתי אחראי לשגות בחלומות שווא.
לא יהיה שלום בטרם אויבינו יקבלו את זכותנו למדינה יהודית בארץ ישראל, ולמרבה הצער, הם רחוקים מזה. ולכן, כנראה שהתשובה לשאלתו של אבנר בן נר את יואב בן צרויה לפני שלושת אלפים שנה "הלנצח תאכל חרב," היא... מסתמן שכן.
אז מה היא ההכרעה שעליה אני מדבר? אני מדבר על הסרת האיום הקיומי על ישראל, שהתפרץ בגבול עזה ב-7 באוקטובר במלוא זוועתו, וזה עלול היה להיות גרוע הרבה יותר, אלמלא הפליטה המוקדמת של סינוואר, כי התוכנית האיראנית היתה 7 באוקטובר בו זמנית מכל הכיוונים, בגיבוי משלוח אלפי טילים בליסטיים מאיראן, וגם תוכנית הגרעין שלהם לא נועדה להפיק חשמל. שנתיים וחצי אנו עמלים על הסרת האיום הזה, וטרם השלמנו את המלאכה – לא מול חמאס, לא מול חיזבאללה ולא מול איראן, אף שההישגים שלנו גדולים ומרשימים. כשנסיר את האיום הזה, ונכריע במערכה הזאת, מצבנו הביטחוני יהיה טוב לאין ערוך, ויש סיכוי שנזכה לתקופה ארוכה מאוד של גבולות שקטים, יחסית, ושל הרבה פחות פיגועי טרור. אך יהיה עלינו לתחזק את ההישג, כדי לא לתת לאיום להיבנות מחדש. וכדאי לזכור, שאסד נפל, והגיע אל-ג'ולאני שאינו טוב ממנו. וגם אם איראן תיפול, ארדואן לא יוותר על חלומות האימפריה העות'מאנית.
כך, שאחרית הימים כנראה אינה ממתינה לנו מעבר לפינה, ומי שטוען אחרת הוא משיחיסט. האם נחיה על החרב? לא. אבל גם לא נחזיר את החרב לנדנה.
חרף מצב המלחמה בנינו מדינה חזקה, מתקדמת, עם כלכלה חזקה, עם יצירה תרבותית נהדרת, עם מערכת משפט מפוארת, עם עם נפלא, כבר 8.5 מיליון יהודים חיים בארץ, רק השבוע שמענו את התחזית הנפלאה של יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית שבתוך חמש שנים רוב העם היהודי כבר יחיה בארץ. יש לנו עוד משימות רבות בעלייה, בהתיישבות, בבניין חברת מופת, בהתעצמות כלכלית, מדעית, תרבותית וחינוכית. לכל הישגינו הגענו למרות שביד אחת אחזנו בחרב, וכך יהיה גם להבא.
* לב פרעה – אני מעריך שערב מבצע "עם כלביא" טראמפ ניסה באמת ובתמים להגיע להסכם עם איראן, ומה שהביא אותו לתת לישראל אור ירוק לתקוף ואף להצטרף לתקיפה, היתה הסרבנות האיראנית.
כך בדיוק היה ערב מבצע "שאגת הארי" / "צדק אפי".
וכך עכשיו. טראמפ חותר להסכם. ההסכם שהוא חותר אליו הוא הסכם רע ומסוכן. טראמפ מעריך, שאחרי המכות הקשות שחטפו, האיראנים יתגמשו. אני מקווה מאוד שהוא טועה.
ויחזק ה' את לב פרעה.
* אפשר לטעון – סגן נשיא ארה"ב ג'יי. די. ואנס הוא איש האגף הבדלני במחנה טראמפ. הוא התנגד למלחמה באיראן. החלטתו של טראמפ למנות דווקא אותו לנהל את המו"מ עם איראן מדאיגה, כיוון שהמטרה שלו היא הפסקת המלחמה ולאו דווקא הניצחון בה.
בראיון לעיתון אמריקאי אמר ואנס: "השגנו את רוב היעדים הצבאיים שלנו מול איראן. אפשר לטעון שהשגנו את כולם."
באמת?! האם מיזם הגרעין האיראני בוטל? האם האורניום המועשר סולק מאיראן? האם מיזם הטילים הבליסטיים הושמד? האם הופסק הקשר בין איראן לפרוקסי'ז שלה?
נכון, יש הישגים מזהירים לארה"ב ולישראל במלחמה הזאת, אבל המלאכה עוד רבה, יש צורך בנחישות ואורך רוח, ואנו רחוקים מהשגת היעדים.
אולי מילת המפתח היא "אפשר לטעון". אכן, אפשר לטעון שהשגנו את המטרות. אפשר לשקר.
* מוחמד באקר דו-אלקדר עדיין חי.
* כל מה שאפשר – נתניהו צודק בקריאתו לראשי הרשויות בצפון לעשות כל מה שאפשר כדי שהתושבים לא יתפנו, כי אם הם יתפנו יהיה זה ניצחון לחיזבאללה. אכן, על ראשי הרשויות לגלות מנהיגות, ולעשות כל מה שאפשר כדי שהתושבים לא יתפנו. והתושבים עצמם, ברובם הגדול, מתכוונים להישאר. די היה להם בפינוי לפני שנתיים. לא עוד.
אבל האם נתניהו עושה כל מה שאפשר כדי שהתושבים לא יתפנו? מדוע הוא לא דאג לממ"דים בכל בית בקו העימות? צריך היה לעשות זאת בשנת 2000 לקראת הנסיגה מלבנון. או לכל הפחות אחרי מלחמת לבנון השנייה. ואם זה לא נעשה אז ולא נעשה מאז, חובה היה לעשות זאת עם שובם של המפונים ועד עתה. למה הממשלה לא עשתה הכול כדי שהתושבים לא יתפנו? לא היה לה כסף? הרי מיגון קו העימות עולה פחות מהמחטף בלילה המר והנמהר בעיצומה של המלחמה, שבה הועברו מיליארדים למשתמטים, כדי שיצביעו בעד התקציב למרות יירוט חוק ההשתמטות.
כאשר נתניהו קורא לתושבים להישאר כדי לא לתת ניצחון לחיזבאללה, ברור שהוא מודע לכך שהוא עצמו העניק ניצחון לחיזבאללה בחרפת הפינוי לפני שנתיים וחצי, ובכך שהקים רצועת ביטחון בשטח ישראל ובמשך שנה במקום להגן על התושבים הוא פינה אותם. אבל הוא לא מודה בכך ולא נוטל אחריות ורק מסכל את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את המחדל הזה כמו את שאר מחדליו.
* המנוע שלי – מה המנוע שלי, כשאני עובד כל יום במלחמה בכרם, למרות ששטחי החקלאות מוגדרים "שטחים פתוחים", כיפת ברזל אינה מכסה אותם, טיל שישוגר לשטח הזה לא ייורט, ואין כאן מיגוניות ואין לאן לרוץ, ומה שמגן עליי אלו רק השכיבה על האדמה וחיפוי ראשי בידיי?
המנוע שלי, הוא הידיעה שאיני עושה זאת רק לפרנסתי ופרנסת הקיבוץ שלי, אלא אני ממלא משימה לאומית. זו משמעות הבחירה שלי לבנות את ביתי ולהקים את משפחתי בספר.
כשאני שומע שוב דיבורים על פינוי, לבי נחמץ.
* למגן את הכבישים המרכזיים – חברי אורטל, נועה וניר ברנס, נהרגו, לפני קרוב לשנתיים, מפגיעה ישירה ברכבם, בכביש המרכזי של הגולן, כביש 91, שלא היה מוגן, ועדיין אינו מוגן, בכיפת ברזל, אלא נחשב לשטח פתוח. השבוע נהרגה בת הגולן נוריאל דובין מפגיעת רקטה בכביש מרכזי אף יותר – כביש 90. הדבר חייב להשתנות.
אמירה שצריך לכסות את כל השטחים הפתוחים ואת כל הכבישים בארץ היא פופוליסטית ודמגוגית. הדבר בלתי אפשרי. אין מספיק חימושים ואין תקציב שיאפשר זאת. ואני כותב זאת כחקלאי שעובד בשטחים פתוחים, מודע לכך שהם אינם מכוסים ומקבל זאת. אבל את הכבישים המרכזיים חייבים לכסות.
* תמצית המחדל – אני קורא עכשיו את הספר "עקורים", מאת תמר מור סלע, ספר של ראיונות עם מפוני 7 באוקטובר בדרום ובצפון. קראתי ראיון עם אישה משתולה, שסיפרה: "לאורך הגדר שלנו היו פרוסים עד לא מזמן מגדלי תצפית של חיזבאללה שהם בנו במשך שנים בלי הפרעה. ראיתי אותם מהבית, מהמרפסת. בקצה המושב יש שטח ירוק שאם אני חוצה אותו, אני רואה אותם מתצפתים עלינו. לפעמים מקללים ומתגרים. פעם אחת בזמן טיול עם הכלבים הם צעקו לי מעבר לגדר, מאיפה את? יום אחד נבוא לבקר בשתולה והבית שלך יהיה ראשון!"
ואני שואל, איך איפשרנו לזה לקרות? איך איפשרנו להם להקים מוצבי תקיפה מעל כל יישוב שלנו, שבו הם מתצפתים על כל בית ועל כל אדם, כאשר הם דרוכים ומוכנים לקריאה לצאת למתקפה? כי סמכנו שיהיה בסדר. כי לא רצינו "הסלמה". כי הבלגנו, והכלנו, והתמכרנו לשקט. זה המחדל. הסיפור הזה הוא הוא תמצית המחדל. לא העזנו להרוס מגדלי תצפית מעל היישובים שלנו. זה לא "לא העירו אותי בזמן." זה גם לא "חיזקנו את חמאס כדי להחליש את רש"פ." כל הסיפורים הללו לא רלוונטיים. המחדל הוא ההתמכרות לשקט. כל סיפור אחר, מסיח את הדעת ומסכל את הפקת הלקחים.
* נעים קאסם עדיין חי.
* תוכנית השלבים של מועצת החלום – מועצת החלום של טראמפ הציגה את תוכנית השלבים לעזה. התוכנית כוללת את פירוז הרצועה בתוך 8 חודשים ונסיגה ישראלית מרצועת עזה לאחר הפירוז.
שלושה ארגוני טרור, ובהם הג'יהאד האיסלמי הפלשתינאי והחזית העממית לשחרור פלשתין (בכתבה בוויינט לא צוין מי הארגון השלישי) כבר השיבו בשלילה לתוכנית. חמאס טרם נתן את תגובתו הרשמית, אך העביר מסרים של "כן, אבל," שה"אבל" מוחק, למעשה, את הכן. עיקר ה"אבל" הוא התנגדות לפירוק חמאס מהנשק הקל, הקלצ'ניקובים.
יש לזכור, שהנשק העיקרי שבו הם טבחו את אחינו ואחיותינו ב-7 באוקטובר הוא קלצ'ניקוב. והקלצ'ניקוב הוא הנשק שבאמצעותו הם שולטים בעזה. וכל עוד הם חמושים, גם אם כוח בינלאומי זה או אחר יוגדר כמושל בעזה – השלטון בפועל יהיה של חמאס. כמובן שאסור להתפשר על פחות מפירוז מוחלט – אף אקדח בידי חמאס וארגוני הטרור.
הם מדברים על הנשק בשם העיקרון המקודש של "זכות ההתנגדות", ושכל עוד נמשך הכיבוש אסור לוותר על הזכות הזאת, הנובעת ממנו. "ההתנגדות" – המוקאוומה, היא הטרור. כך כבר עשרות שנים. זה העיקרון שבשמו חיזבאללה חמוש ופועל נגד ישראל ובשמו הוא מסרב להתפרק מנשקו.
ומהו הכיבוש? לא מה שמפגינים אצלנו האידיוטים השימושיים שלהם, כשהם מדקלמים את סיסמאות "די לכיבוש" העבשות, מתוך דבקות במקומות הקדושים, הלוא הם קווי 4.6.67, שקדושתם מקדשת כל מחיר דמים.
חיזבאללה לא התפרק מנשקו ולא הפסיק את מלחמתו כשישראל נסוגה מכל לבנון עד המטר האחרון, כי "הכיבוש" שנגדו הם נלחמים מתחיל תמיד מהנקודה שאליה אנו נסוגים. ההתנחלויות משגב עם, מנרה, קריית שמונה, מטולה, שתולה, נהריה, שלומי, חניתה וכן הלאה – הן הכיבוש. וכאשר הם יורים לחיפה ות"א הם יורים על הכיבוש. ותוכנית כיבוש הגליל שלהם, נועדה לממש את תפיסת "די לכיבוש". וכאשר ב-7 באוקטובר הנוח'בות חצו את הגדר שנבנתה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל המתיישבים עד היהודי האחרון, כולל המתים, כמצוות שירו של המשורר הלאומי הפלשתינאי דרוויש, הם דיווחו בקשר – נכנסנו לכיבוש, ולאחר מכן "נכנסנו להתנחלות בארי... התנחלות כפר עזה... התנחלות ניר עוז... התנחלות שדרות... התנחלות אופקים... התנחלות נתיב העשרה... התנחלות נחל עוז" וכן הלאה.
ההתנגדות, המוקאוומה, היא המלחמה נגד קיומה של ישראל ונגד כל נוכחות יהודית בארץ ישראל, וכל נשק שבידם, מסכין עד טיל, נועד למימוש המטרה הזאת. לכן, אסור להתפשר על פירוז מלא.
הצעת מועצת החלום בעייתית מאוד מבחינתנו, ועל ישראל להשיב לה בשלילה, כלומר ב"כן, אבל", אך אבל כזה, שישנה את התוכנית מן היסוד.
ראשית, הם מדברים על סימולטניות בדרישות מישראל ומחמאס. אחרי שהם יתפרקו מהנשק הכבד שלהם, ישראל צריכה להוציא את הנשק הכבד שלה מהשטחים שבידיה. ואחרי שהם יתפרקו מהנשק הקל, על ישראל לסגת מרצועת עזה. ובעיה נוספת, היא שמי שיפקח על פירוז עזה, תהיה ועדת הטכנוקרטים הפלשתינאים, מה שמבטיח חזרה למדיניות "הדלת המסתובבת" של ערפאת, שכביכול נלחם בחמאס במחוות למראית עין, ולמעשה השתמש בו כזרוע הטרוריסטית שתממש את מה שהוא אומר בערבית, במקביל למתק השפתיים שלו באנגלית.
על ישראל לעמוד על כך שהיא תפקח על פירוק הנשק, והיא היחידה שתוסמך לתת את האישור שעזה פורזה וארגוני הטרור פורקו מנשקם. על ישראל לעמוד על כך, שלא תהיה שום סימולטניות. עד שהרצועה תפורז, ישראל לא תוציא שום כלי כבד מהשטח שבידה. השליטה שלנו על למעלה ממחצית הרצועה היא הקלף שלנו למימוש הפירוק והפירוז, ועלינו לממש אותו ללא סייג עד הפירוז המלא. על ישראל להבהיר שבשום אופן לא תיסוג לקווי 7 באוקטובר, אלא בכל מקרה תתייצב על קו הגנה שישמור בידיה פרימטר, ובו כל האזורים השולטים על יישובים ישראליים, שליטה בציר פילדלפי ובתוחמת הצפונית. ודרישה נוספת, היא חופש פעולה לצה"ל ולכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה, במלחמה בטרור. ולא רק "מרדף חם" לעומק עזה אחרי פיגוע, אלא יכולת לבצע מעצרים ולסכל פיגועים כפי שהדבר קיים בשטחי הרש"פ, שם ישראל מסכלת מדי שנה מאות פיגועים קטלניים. וכדי שהדבר יוכל להתבצע, הפתרון הרע במיעוטו הוא שלטון רש"פ על רוב עזה, כי יהיה לנו קשה מאוד לפעול במקום שבו יהיו צבאות זרים.
* מה משותף לי ול"הארץ" – במאמר המערכת של "הארץ" מצאתי שתי נקודות השקה בין עמדתי לעמדת העיתון. שנינו מבקרים את תוכנית טראמפ בעזה. ושנינו מבקרים את הסימטריה בין פירוז עזה לנסיגה.
זה המשותף. אבל יש גם הבדל קטנטן. אני מתנגד לסימטריה כי אני נגד נסיגה מלאה מעזה (אם כי אני בעד היערכות מחדש ונסיגה מחלק מהרצועה, אחרי פירוז מלא ופירוק חמאס וארגוני הטרור מנשקם), והם מתנגדים לסימטריה כי בעיניהם הנסיגה הישראלית היא המטרה ואין לקשור אותה לפירוז.
מאמר המערכת תוקף את התבססות צה"ל על הקו הצהוב, יוצא נגד הקמת המוצבים, מאשים את ישראל בהרג סיטוני אחרי הפסקת האש ואין שם מילה וחצי מילה, גם לא אות, על כך שבצד השני של הקו הצהוב שולט שלטון הטרור של חמאס, זה שביצע את טבח 7 באוקטובר, ומוציא פיגועים נגד חיילי צה"ל, ושבכל מקום שממנו ניסוג ישתלט עליו חמאס, ואם ניסוג מכל רצועת עזה, נחזור לקווי 7 באוקטובר ולמציאות 7 באוקטובר. מה יש בצד השני של הקו הצהוב? "מצטופפים 2.1 מיליון עזתים, המנסים להתקיים בין הריסות שאין ביכולתם לפנות. מאות אלפים חיים באוהלים רעועים ובמבנים שנפגעו בהפצצות." אף מילה על שלטון חמאס. אף מילה על הטרור. אף מילה על מה שגרם למציאות הקשה, והיא באמת קשה, שהם מתארים.
כנראה שלרח' שוקן טרם הגיעה השמועה על 7 באוקטובר, והם חוזרים בדיוק מופתי על הסיסמאות מתקופת ההתנתקות: "גם אם יישום התוכנית יתעכב [כלומר חמאס לא יתפרק מנשקו א.ה.], יש לזכור כי זהו אינטרס ישראלי לסגת מעזה, ועל המדינה להגן על עצמה מתוך גבולותיה ולא ממוצבים בשטחים לא לה."
ספרו את זה לחברי כפר עזה וניר עוז, סופה וכיסופים, בארי ונירים. ספרו את זה לתושבי שדרות ואופקים.
* כקליפת השום – רוני קובן שאל את דן חלוץ, במהלך הריאיון עמו, האם הוא מתחרט על תמיכתו במכתב הטייסים הסרבנים ועל האמירה שלו שגם הוא היה מסרב. הוא העניק לו את ההזדמנות לחזור בו מהמעשה הנואל ולהתנצל בפני עם ישראל. חלוץ לא מיצמץ, ושב והביע תמיכה בסרבנות. כן, גם אחרי 7 באוקטובר, הוא אינו מודה בטעות.
משאמר את הדברים הללו, כל מה שאמר לפני כן ואחרי כן במהלך הריאיון, שווה כקליפת השום.
אגב, רוני קובן לא שאל אותו על מכירת תיק המניות אחרי חטיפת החיילים, שהביאה לפתיחת מלחמת לבנון השנייה, שבה כיהן כרמטכ"ל. לא מתאים לרוני קובן לא לשאול את השאלה הזאת, ואני מסיק מכך, שחלוץ התנה בפני קובן את נכונותו להתראיין, בכך שהוא לא יישאל על הפרשה.
* גיוס לכולם – הרמטכ"ל מניף עשרה דגלים אדומים! צה"ל עלול לקרוס לתוכו בשל עומס המשימות.
חייבים לקדם גיוס של כולם. זו תהיה המשימה העליונה של הממשלה הבאה.
* קמפיין נגד הרמטכ"ל – ממשלה שבזמן מלחמה מנהלת קמפיין רעיל נגד הרמטכ"ל לא היתה במדינת ישראל, מאז... שהיתה כאן ממשלה שניהלה קמפיין רעיל נגד הרמטכ"ל בזמן מלחמה.
זמיר יכול להחליף רשמים עם הלוי.
* ממשלת ההשתמטות – שר הביטחון יואב גלנט הודח, כיוון שהפריע להעברת חוק ההשתמטות.
הרמטכ"ל הרצי הלוי נדחק להתפטר כיוון שהפריע להעברת חוק ההשתמטות.
סביר להניח שמי שהדליף את דברי הרמטכ"ל, שמילא את חובתו והניף עשרה דגלים אדומים, עשה זאת כאות הפתיחה של קמפיין להזזת הרמטכ"ל זמיר, שלא הבין את הרמז ואינו זורם עם חוק ההשתמטות, שנתניהו התחייב לחדש את העברתו אחרי הפסח.
* שירות של שלוש שנים – שלוש שנים שירתתי בסדיר. בני הבכור שירת עדיין שלוש שנים. במרבית שנות קיומה של המדינה אורך השירות של הבנים היה שלוש שנים. שירות של שלוש שנים – 36 חודשים מלאים, אינו איזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. קיצור השירות נעשה בשם קונספציה של "צבא קטן וחכם", שמרוב שהיה חכם, הוא לא ידע להגן על הנגב המערבי, ולא יכול היה להילחם במקביל בשתי חזיתות. יש צורך בשינוי מבני עמוק בחברה הישראלית, בגיוס של כולם, בסיום ההשתמטות החרדית, בהעמקת הגיוס בשאר חלקי החברה, בהחזרה לשירות מילואים של עשרות האלפים שקיבלו פטור כי הצבא הקטן והחכם חשב שאינו צריך אותם, ויש לבצע שינוי ארגוני בתוך צה"ל כדי להגדיל באופן משמעותי את המערך הלוחם ותומך הלחימה, ולהקטין את המערך המנהלי. אבל החזרת השירות לשלוש שנים הוא צעד מחויב המציאות, ואין להתנות את ביצועו המיידי בביצוע אותן רפורמות.
ההתנייה שהאופוזיציה והייעוץ המשפטי עושים בין החזרת השירות ל-36 חודשים לבין גיוס חרדים, נעשית בשם הדאגה לציבור המשרת, אך למעשה מכבידה את הנטל על המילואימניקים, שהוא כבד מנשוא. ואגב, רוב המילואימניקים הללו שירתו בסדיר 3 שנים. הרי ברור שהממשלה הרעה הזאת, השבויה בידי המשתמטים, לא תפעל לגיוס חרדים, וכל עוד היא בשלטון, ויש לקוות שזה לא יהיה עוד הרבה זמן, לא יהיה שינוי בתחום הזה. ההתנגדות להארכת השירות לא תביא לגיוס חרדים, אך תמנע את הרחבת הצבא הסדיר באופן שיקל מאוד על המילואימניקים. ההתנגדות להארכת השירות, הופכת את המילואימניקים לבני ערובה במאבק נגד ההשתמטות החרדים. למה הדבר דומה? למי שעוקר את עינו האחת כנקמה על כך שעקרו את עינו השנייה. על האופוזיציה לנהוג באחריות ולהסיר את התנגדותה להארכת השירות הסדיר, ולא לנהל מאבק, צודק ככל שיהיה, על גב המילואימניקים.
* ללא סייג – השר ניר ברקת נשלח לריאיון ברשת ב', על מנת לדקלם מסר היסטרי, התוקף את האופוזיציה, על כך שבשעת מלחמה היסטורית היא אינה מטה כתף ואינה תומכת.
שקרן עז מצח. כל האופוזיציה, על כל מפלגותיה, על כל מנהיגיה, כולל יאיר גולן והדמוקרטים, תומכת במלחמה ללא סייג מתחילתה. מנהיגי האופוזיציה נרתמו להסברת המלחמה בחו"ל. ההתנגדות למלחמה היא רק ב"הארץ" ובשמאל הרדיקלי החוץ פרלמנטרי, והם תוקפים, מבחינתם בצדק, את האופוזיציה על תמיכתה במלחמה.
האופוזיציה תוקפת את הממשלה רק על כך שהיא עצמה מחבלת במזיד במאמץ המלחמתי, בלכידות הלאומית ובחוסן החברתי, בחקיקה מפלגת בזמן מלחמה, בהעברת משאבי המדינה במיליארדי שקלים מצרכי האומה למימון ההשתמטות, בניסיון להפסיק את משפט רוה"מ כדי לחלץ אותו מאימת הדין וביוזמה הזויה לכבד את "הגברת" בהשאת משואה.
* בעד 7 באוקטובר – במוצ"ש התקיימו ברחבי הארץ הפגנות מחאה נגד המלחמה. במודעה על המחאה, בעמוד הראשון של "הארץ", מרוח מלל רב המסביר נגד מה הם מפגינים – נגד ונגד ונגד ו"נגד מלחמת-נצח", מלחמת-שמצח.
חבל על המלל הרב. חדל פטפטת. אפשר להסביר בקצרה בעד מה הם מפגינים. זו הפגנה בעד 7 באוקטובר.
כי הגישה הפציפיסטית שלהם, שעל פיה אסור לישראל להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה, היא דבקות בדרך שהובילה לתוצאתה הבלתי נמנעת – 7 באוקטובר.
לעולם לא עוד!
* היה או לא היה – זיו אגמון טוען שהמצרים העבירו לנתניהו התרעה על 7 באוקטובר. נתניהו מכחיש.
רק ועדת חקירה ממלכתית תוכל להגיע לחקר האמת.
למה נתניהו אינו מאפשר את הקמתה? מה הוא מסתיר?
* בגלל ההפגנות – אחד התירוצים לכך שנתניהו לא עשה את המתחייב מאחריותו כראש הממשלה ולא יצא למתקפת נגד מקדימה להסרת האיום החמאסי לפני 7 באוקטובר, הוא שהשמאל היה מתנגד ומפגין.
אם כן, למה השיקול הזה לא עניין אותו כשיצא למהפכה המשטרית?
* מי בעד "זכות" ה"שיבה" – דף מסרים חדש של תעשיית השקרים וההסתה: נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית פסול למינוי ועדת החקירה, כי הוא פסק בעד איחוד משפחה פלשתינאית.
לא בדקתי אם הטענה נכונה. אבל אני זוכר היטב איך נתניהו, בשבתו כראש האופוזיציה למדינה, יחד עם שותפיו טיבי ועודה, הצביע הצבעה בוגדנית נגד האינטרס הלאומי – נגד חוק האזרחות, כלומר בעד "זכות" ה"שיבה" ובמיוחד באמצעות הטקטיקה של "איחוד משפחות".
רואים לכם. יאללה, חפשו תירוץ נבוב חדש להצדקת מנוסתו מוגת הלב של מר מחדל מחקירת אסון 7 באוקטובר.
* סביבה גזענית – זיו אגמון, נתן אשל, שרה נתניהו - איזו סביבה גזענית, שונאת עדות המזרח.
* די לגלותיות – מה זה "מרוקאים"?
הם לא מרוקאים, אלא יהודים, ישראלים, שהם או הוריהם או סביהם עלו מגולת מרוקו.
אנחנו לא מרוקאים, פולנים, אתיופים, רומנים, רוסים, תימנים, פרסים או הונגרים.
די לגלותיות הזאת.
* יד שרה – שרה נתניהו נאמה בכינוס "הגברות הראשונות", וסיפרה כמה סובלים ילדי ישראל, ונתנה כדוגמה את "הילד בן 34" שלה, היורד לגולת התפנוקים במיאמי.
לדעתי, היא ראויה להשיא את משואת המודעות העצמית.
* מה הזוי יותר? – שפנינה רוזנבלום תקבל פרס נובל לספרות על שיריה, או ששרה נתניהו תשיא משואה בזכות תרומתה האסטרטגית למדינת ישראל?
* פי מיליון – אני מתנגד לחוק הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, כיוון שאין מקום במדינה מסודרת לשתי מערכות משפט הפועלות על פי חוקים שונים.
אבל מכל גל החקיקה המפלגת, שהממשלה מתקיפה בה את החברה הישראלית בעיצומה של המלחמה, החוק הזה הכי פחות מטריד אותי. למה? כי ההידיינות בבית הדין הרבני היא רק בהסכמה בכתב של שני הצדדים. כך שלא כצעקתה.
האמירה של יאיר לפיד שעם חקיקת החוק מת הסטטוס קוו מנותקת מהמציאות, מהסיבה שהחוק הזה דווקא מחזיר את הסטטוס קוו שהיה קיים עד לפני עשרים שנה, ובוטל בידי בג"ץ.
צריך לדעת על מה להיאבק ובמה לרכז את הביקורת. הכפפת התובע הראשי אישית לשר המשפטים וחובת הדיווח שלו לשר, במסגרת החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש, היא חוק לעידוד השחיתות השלטונית ולסירוס המלחמה בשחיתות. החוק הזה חמור פי אלף מסמכויות בתי הדין הרבני.
הצעת החוק המכפיפה את כל מרחב הכותל המערבי לרבנות הראשית, היא הפיכת נכס לאומי לשטיבל חרדי והיא נעיצת סכין רעילה בגבם של מיליוני יהודים. זה חוק אנטי ציוני והוא מנוגד לחוק הלאום, הקובע בחוק יסוד שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. החוק הזה חמור פי רבבה יותר מחוק סמכויות בתי הדין הרבני.
שימון המשתמטים במיליארדים, המקוצצים מצרכי האומה האמיתיים, כדי שיתמכו בתקציב למרות יירוט חוק ההשתמטות, הוא פגיעה במזיד במאמץ המלחמתי ויריקה בפרצופם של חיילי צה"ל ובני משפחותיהם, תושבי אזורי הספר והעסקים הנפגעים במלחמה. זה חמור פי מיליון יותר מהרחבת בתי הדין הרבניים.
והרשימה ארוכה. אני מסרב להתרגש מהנהי דווקא על הרחבת סמכויות בתי הדין הרבני.
* ברכת המינים – על מי נכתבה הברכה "ולמלשינים אל תהי תקווה, וכל המינים כרגע יאבדו"? מי הם אותם "מויסרים", שכבר אלפיים שנה מתפללים נגדם שלוש פעמים ביום? אלה הטיפוסים השליליים ביותר בחברה.
למשל, הבוגדים שפנו לטריבונל האנטישמי בהאג בדרישה להוציא צו מעצר לראש ממשלת ישראל.
למשל, הבוגד משה כהן איליה ודומיו, שפונים לפריץ כדי שיטיל סנקציות אישיות על נשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל.
צריך להקיא אותם מהחברה, להוקיע אותם, להחרים אותם.
אין מקום בחברה לחלאות הללו.
[אהוד: בוש והיכלם על דבריך ההזויים הפשיסטיים האלה! יצאת מדעתך?]
* מה אפשר לעשות עם "חוות הדעת"? – אם "חוות הדעת" של השר הכהניסט, שעל פיה על הנשיא להפסיק, ללא כל סמכות, משפט פלילי של נאשם מגה-סלב, נכתבה על נייר טואלט רך, יכול להיות לה ערך כלשהו.
* המשימה של אבי בלוט – הגורמים המיליטנטים הבן גביריים ביו"ש, נערי הזוועות למיניהם והמחבלים היהודים, סימנו אוייב – אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט. או בלשונם "עלוב הפיקוד". זאת למרות שהוא דתי לאומי וידיד אמת של ההתיישבות ביו"ש, אך הם זיהו שמבין הגורמים בשטח, הוא זה שלוקח ברצינות את המשימה – למגר את הטרור שלהם.
המשטרה אינה נוקפת אצבע, כי היא כפופה לדוצ'ה של הפורעים, שהופך אותה למיליציה פרטית חמושה.
שר הביטחון אינו נוקף אצבע, כי הוא מחניף לכהניסטים שהתפקדו לליכוד, וכל מעייניו נתונים לפריימריז. הוא מסרב לבטל את החלטה המוזרה לא להטיל מעצרים מנהליים על מחבלים יהודים, למרות שכל גורמי המקצוע, כולל ראש השב"כ, אלוף הפיקוד והמפקדים בשטח מסבירים לו שזה אחד הכלים החשובים והיעילים.
גם האלוף לא עשה מספיק עד כה, אולם לאחרונה הוא לקח על עצמו את המשימה. הוא רותם את מנהיגי הציבור והרבנים ביו"ש למלחמה בתופעה. והוא מעביר מסרים נחושים, שאם אכן יממש אותם, הוא עשוי לחולל שינוי.
אם כך יהיה, אין ספק שההסתה נגדו תגבר וחשוב מאוד שיקבל עידוד ותמיכה מהישראלים הפטריוטים, הציונים.
* כתבנו הצבאי – אני קורא עיתונים מושבע משחר ילדותי, מאז היותי בכיתה ג'. העיתון בביתנו היה "מעריב", באותם הימים "העיתון הנפוץ ביותר במדינה" כפי שנכתב בסלוגן שלו, עוד שנים אחרי שזה כבר לא היה כך. את העיתון יצרו עיתונאים מצוינים – הן העורכים והפובליציסטים הגדולים והן הכתבים, שחלקם היו בהמשך הדרך לפובליציסטים. שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז"ק, טומי לפיד, יוסף חריף, יהושע ביצור, אברהם תירוש, שמואל שגב, משה מייזלס, מ. שמריהו, פיליפ בן, עדה לוצאטי ואחרים. אחד הבולטים שבהם היה "כתבנו הצבאי" יעקב ארז, לימים עורך העיתון וחתן פרס סוקולוב.
קראתי את העיתון, בשבת ובחול, בשקיקה. אהבתי את הקריאה בעיתון יותר מאשר את ההאזנה לרדיו והצפייה בטלוויזיה. והקריאה הזו, של העיתונאים הללו, הייתה נדבך בעיצוב השקפת עולמי.
יעקב ארז הלך לעולמו, בגיל 87. הוא אחד האחרונים שנשארו מבין העיתונאים מאותם הימים, שרובם הלכו לעולמם לא מכבר. יהי זכרו ברוך!
מבין כתבי ""הארץ" באותם הימים, חיים אתנו עדין, ויבדלו לחיים ארוכים, עודד גרנות ("כתבנו לענייני ערבים") ומנחם רהט ("כתבנו בצפון"), שעד היום אני נהנה לקרוא את מאמריו ב"חדשות בן עזר".
* שתים דובים – מאיר שלו הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. למה אני כותב עליו בלשון הווה? כי האיש אמנם מת, אך יצירתו נצחית.
קראתי בשקיקה את ספריו. את ספרי הילדים שלו – בעיניי הוא גדול סופרי הילדים העבריים, את ספרי העיון שלו וכמובן את הרומנים הנפלאים שלו. חוץ משניים, השניים האחרונים – "שתים דובים" ו"אל תספר לאחיך".
מדוע לא קראתי אותם? אין לי מושג. אולי כיוון שתמיד קראתי את ספריו מיד כשיצאו, וכיוון שמשום מה לא קראתי את שני אלה כשיצאו, כאילו הלכתי הלאה והם נשארו מאחור.
וטוב שכך. בהנחה שהמנוח לא יְזכה אותנו בעוד ספרים, השארתי לי שתי מנות ליהנות מהן. בימים האחרונים קראתי את "שתים דובים" ונזכרתי שוב מדוע אני אוהב כל כך את הסופר הנפלא הזה.
איזה סיפור! אילו דמויות. איזו מקוריות. איזו יצירתיות. ואיזו עברית, איזו עברית! ואיזו אהבת התנ"ך ובקיאות בתנ"ך. דומני שזה הספר התנ"כי ביותר שלו. וכל הזמן חשבתי, כמה מפסיד מי שקורא את הספר ואינו בקיא בתנ"ך. הקריאה שלו אינה אותה הקריאה, ההנאה אינה אותה הנאה, כמובן שהאסוציאציות אינן אותן אסוציאציות. ובספר הזה יש גם שלושה ספרי ילדים, וכבר כתבתי שהוא גדול סופר הילדים.
וכמו תמיד, הוא עסק באותם נושאים – במשפחה, בקהילה, באהבת האדמה, בגבריות, בחברות. ואיזו מורכבות גאונית יכולה לגרום לקורא להתאהב בדמות של רוצח נתעב. ואיך החידות של הספר הולכות ומתגלות במהלכו ולקראת סופו, אך נשארות עוד מחשבות המלוות את הקורא גם אחרי הקריאה.
ועניין אקטואלי שקשור לסיפור השנתיים וחצי האחרונות. רק בתקופה הזאת, עם החשיפה למשפחות החטופים החללים, הבנתי את החשיבות הקיומית למשפחה, בסגירת המעגל עם קבלת הגופה של יקירה. רק עכשיו הבנתי עד כמה המושג "קבר ישראל" משמעותי לחיים עצמם, ללא קשר לדת. לפני כן, ממש לא הבנתי זאת. איני רוצה לעשות קלקלן (ספוילר) לקוראיי שלא קראו את הספר, אך הנוכחות של התובנה הזאת חזקה מאוד מאוד בספר הזה. מעניין אם הייתי קורא אחרת את הספר, אילו קראתיו קודם לכן.
בעוד כשבועיים ימלאו שלוש שנים למותו של מאיר שלו. נשאר לי עוד ספר אחד שלו שטרם קראתי. אקרא אותו. אבל לא בוער. לאט לאט.
* ביד הלשון: פוליגון – אחת המילים הבולטות בלקסיקון "שאגת הארי" היא פוליגון – אזור התרעה גיאוגרפי של פיקוד העורף.
פוליגון הוא מצולע – חלק ממישור המתוחם על ידי מספר סופי של קטעים הנפגשים זה עם זה בקודקודים. לדוגמה: משולש, מרובע, משושה, המתארים את המצולע (פוליגון) על פי מספר הצלעות שלו: שלוש, ארבע, שש (בהתאמה).
המילה פוליגון מורכבת משני חלקים, שמקורם ביוונית עתיקה: פולי – ריבוי. גון – זווית, פינה.
על מנת לדייק ככל הניתן בשליחת ההתרעות לציבור, ולא להכניס לשווא את כל המדינה למרחב המוגן על כל התרעה, חולקה הארץ למקטעים רבים, המכונים פוליגונים. המילה פרצה לתקשורת ולציבור הרחב ב"שאגת הארי". אני הכרתי אותה כבר ב"חרבות ברזל" בשל חברותי בצח"י (צוות חירום יישובי) של אורטל. בשיח המקצועי בצח"י למדנו על נושא ההתרעות והאזעקות, כולל המונח "פוליגון", שבחודש האחרון פרץ לתודעת הקהל הרחב.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 29.3.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר