היתה לי תוכנית לנסוע לדהאראמסאלה לעשות ויפאסנה. אני כבר זמן רב בהודו, ועוד לא התנסיתי בעניין הזה שכל העולם מדבר עליו. אני אורז את רכושי הדל בתוך תיקים שבצידי האופנוע, וגלאם האיום מופיע:

"החלטת לבוא אליי?"

ואני: "כן."

והוא מתיישב במושב האחורי של האופנוע, ופוקד: "סע!"

"רגע, גלאם, אתה לא לוקח איתך כלום, אני יודע... תיק, מברשת שיניים... לא אומר כלום לגסטהאוס שאתה עובד?"

"מה פתאום? לא חייב לאף אחד שום דבר! אני בחיים לא עבדתי. באתי לכאן למצוא קונקשן, ומצאתי אותך, אין לי מה לעשות כאן יותר."

לא שאלתי אותו איך אני מתקשר לקונקשן.

נסענו. בפאנאראסה, פנינו ימינה בעלייה מבהילה – מימין צוקים, ומשמאל תהום.

"אני אכיר לך את טופי אחי. אני רוצה להשלים איתו..."

"מה זאת אומרת?"

"אנחנו לא מדברים הרבה שנים. אם אביא אותך אליו – הוא יסלח לי, ונשלים."

"על מה יסלח?"

גלאם לא ענה.

הדרך היתה לא רק קשה מאוד – האופנוע בקושי טיפס בכביש הצר והעקלקל, כשהוא נושא שני אנשים ותיקים כבדים – הדרך היתה גם מפחידה מאוד. אי תשומת לב של רגע, או פגישה עם רכב שמגיע ממול – יכולים להסתיים באסון. מדוע בכלל הסכמתי להסיע את האדם הבלתי אפשרי הזה? לאן הוא מוביל אותי? הכביש הגיע לכפר דאוחאן, ושם הוא הסתיים. נסענו לביתו של אחיו ששמו טופי, טיפוס שונה מאה ושמונים מעלות מגלאם – הוא משכיל, הומאני מאוד, בעל השקפת עולם בודהיסטית הדורשת מהאדם להתעלות על מצוקות החיים. כדי להבין באיזה בן אדם מדובר, אציין שבניגוד למסורת (כחסיד שרוף של גאנדי, שלבש בגדי "טמאים") – חי עם אישה "טמאה", האנסה, למגינת ליבם של הוריו. טופי היה הרופא של דאוחאן ושל הכפרים הקרובים, והכול קראו לו "דוקטור", למרות שלא למד אפילו סמסטר אחד רפואה. ואיך הוא הגיע להיות רופא? ובכן, הגיעו מיסיונרים לאזור ג'ואלה פור, וחיפשו מישהו שיודע אנגלית כדי ללמדו להיות כומר. טופי אינו מאמין בשום דת, אבל נענה להם כשנודע לו שהלימודים מתקיימים ב"מישן הוספיטל" בעיירה מנאלי. הוא למד שם כמורה שנתיים, ובחשאי ספג ידע ברפואה. כשהחליט שהוא יודע מספיק, חזר לכפרו דאוחאן עם מלאי של תרופות, ופתח קליניקה במבנה ששימש קודם כבקתה של פרות. הריפוי שלו הצליח, והוא זכה לכבוד ולהערצה מכל הכפריים. מי שפגש אותו בדרך, היה מנשק את שולי בגדיו מתוך יראה וכבוד. הוא קנה אופנוע, וכשהוא רוכב עליו, הוא מסייר בכפרים שמסביב לדאוחאן ומביא מזור לחולים.

טופי כמה למפגש עם אדם שנולד וגדל במערב. הוא היה צמא דעת, וביקש להתבשם מתרבותם הרחוקה של ילידי אירופה. בדאוחאן מעולם לא דרכה רגלו של אירופי עד שלפני שמונה שנים ביקר שם גרמני אחד, וטופי ערך לו קבלת פנים מלכותית. הוא הבטיח לחזור לאחר שיטייל בצפון, אך מעולם לא חזר. טופי נשאר מתוסכל, כשהכמיהה למפגש עם המערב אינה נותנת לו מנוח. טופי וגלאם חדלו לדבר ביניהם מזה שנים רבות, וגלאם האמין שאם יביא לו "מערבי" – משאת נפשו של אחיו – הוא ישלים עימו, וכך היה.

אני הייתי עד לסצנה הזויה לגמרי: ישבנו אני, גלאם וטופי בחדר ההסבה, על השולחן היתה תקרובת, טופי פונה אליי ומתאר את אישיותו של אחיו:

"גלאם הוא רמאי חסר תקנה. הוא רימה אותי, רימה את אבינו, גנב מאיתנו כספים וטובין, גנב מכל הכפר. אנשי הכפר כשרואים אותו, נועלים את הדלת ומגיפים את החלונות. אני שיחררתי אותו מהכלא בערבות. כשיש לו כסף, מגניבות, כמובן, הוא משתכר עד שהוא נשאר ללא הכרה. פעם מצאו אותו שיכור שוכב בשלג, ואנשים טובים הכניסו אותו הביתה, נתנו לו לשתות צ'אי חם, כדי להפשיר אותו, וכשחזרה אליו ההכרה, הוא סקר את המקום כדי לבדוק מה אפשר לגנוב. הוא רמאי ושקרן... לא יכולתי יותר, וניתקתי את הקשר איתו."

וכל הזמן הזה גלאם מהנהן בראשו ומאשר: "נכון, נכון, אני רמאי ושקרן."

"ואתה, אדון בנצי, היזהר ממנו, הוא לא רק שקרן ורמאי, הוא גם שתיין ללא תקנה. הוא ידע שאני אסלח לו אם יביא לביתי איש מהמערב, ואני באמת סולח לו."

השחרור בערבות של גלאם נעשה בדרך שרק ראשו של הודי יכול לתכנן ולבצע. תפסו את גלאם על פריצה, וכלאו אותו בבית סוהר בדלהי. טופי, ששנא לרדת מההרים, כי למטה יש רק לכלוך ומחלות – שהה בדלהי מיספר חודשים, שכר עורכי דין שהוליכו אותו שולל, ולבסוף הוא מצליח להשיג עבור גלאם חופשה לרגל נישואי אחותם. טופי חתם ערבות, אבל מעולם לא החזיר את גלאם לכלא – הוא טען שגלאם השתכר ונפל לתהום, ולמרות המאמצים – לא נמצאה הגופה. גלאם נחשב אם כן למת, ולכן שום הליך פורמאלי, כמו הנפקת תעודת זהות, טקס חתונה וכד' – הוא בלתי אפשרי – איש מת מהלך. הסיפור של טופי על גלאם הוגשם כמעט לכל פרטיו: לימים נודע לי שגלאם השתכר עד אובדן החושים, ונפל מצוק אל התהום. הצבועים והנשרים התכוונו לעשות ממנו ארוחה, אבל אנשי הכפר ירדו בסכנת נפשות אל הבקיע העמוק, והביאו את הגופה לשריפה מכובדת כדת וכדין. טופי ספד לנשמה האובדת. איש מהשלטונות לא שאל איך גלאם מת פעמיים – הכול אפשרי בהודו.

משה גרנות