רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 2008
פרק ארבעים ושלושה
בשדות ארצנו,
בשרון הצפוני, בקלמניה,
על פי קדיש יהודה סילמן
יודע אני כי בסביבת השרון הצפוני נִבנה, לפני שלוש שנים בערך, משק חדש, משק אדם פרטי, ו"קלמניה" שמו. ויודע אני כי השם הזה "קלמניה" אינו ידוע כלל לקורא בחוץ-לארץ ואינו ידוע גם לרוב הגדול של תושבי הארץ.
ולפיכך – החלטתי לנסוע שמה. כדי לעמוד גם על טיבו של משק פרטי בארץ-ישראל! ובייחוד, לאחר שהגיעו אליי ידיעות, שזהו משק מיוחד במינו, מסודר ומעובד ומבוסס מאין כמוהו!
ובחרתי לי יום מימי האביב האלה – להפליג בו קַלְמַנְיָתָה.
ואולם לא בנקל מגיעים למחוז חפץ יקר זה. עדיין אין דרך כבושה בין מושבותינו ומושבינו, ולהגיע לקלמניה בקלות, בוודאי ובוודאי שזה מן הנמנעות.
אין אני אשם בדבר. שאלו את ממשלת ארץ-ישראל, שמכניסה מיליונים, ששילמה כבר מהכנסות הארץ את כל החוב העוֹתוֹמַנִי שהיה מוטל עליה – שאלו אותה: מדוע איננה משלמת חוב זה, חוב פשוט זה, למושבים היהודים, שהם נשמת הארץ, שהפריחו נשׁמות הארץ, שהפריחו נְשַׁמוֹת והעשירו את האוצר שלה, מדוע אין היא מַתְקנֶת, לכל הפחות, דרכים למושבינו הבודדים, הנטושים בערבוֹת?
אני אינני אשם בדבר. רצוני הטוב לבוא היום לקלמניה. אבל איזה דרך יבוֹר לו האדם לכך?
המוֹביל [המכונית] הנושא את חלב קלמניה לתל-אביב רק לפנות-בוקר הוא בא, וחוזר מיד, ומובילים אחרים מקלמניה לתל-אביב וחזרה לא ירצדוּן ולא ידוּדוּן-ידוּדוּן עד למחרת לפנות-בוקר, ואני עומד עתה בשעת צהריים. השמש, כמדומה, מכה עתה יפה-יפה על ראשי.
אני נמלך בדעתי ומחליט לנסוע ל – כפר-סבא.
אסע ואחנה ברמת-גן, משם אסע ואחנה בפתח-תקווה, משם אסע ואחנה בכפר-סבא, ומשם – ה' ירחם.
בכלל, אני אוהב מאוד את הדרך מתל-אביב לפתח-תקווה. מרוצת המוביל בכל הדרך הזו כחמישה-עשר רגעים תימשך, ואנחנו עוברים את כל הרגעים האלה בין שכונות ופרדסים יהודים.
מה מתוק מאלה?
מתל-אביב עד פתח-תקווה כרחוב יהודי ארוך, בין חופים ירקרקים. כאן שכונת מונטיפיורי, נחלת יצחק, שכונת בורוכוב, רמת-גן, בני-ברק, פרדסו של י.ל. גולדברג, פרדסו של הברון די מנשה ממצרים, בכול – פרדסים בני חמש שנים, בני שלוש שנים, וגם פרדסים בבחינת תינוקות בני שנה. בכול – ירקרק רענן, עלים טובלים בזוהרי צהרי יום.
אילו יכולתי הייתי נוסע כל הימים, הלוך ושוב, בדרך הזאת, בין שדרות הפרדסים היהודים, והייתי מזין את עיניי ומענג את נפשי תמיד.
מה לעשות – ואני אוהב פרדסים של יהודים. "חולשה" בלבבי אליהם. אל נטיעתם ואל פריחתם ואל ריחם ואל פריים.
שונים הטעמים של בני אדם: אחד אוהב גבינה הולנדית, אחד אוהב להתרגש ב"פרים הנשרפים" [אולי שם של סרט או מופע אחר? – אב"ע], ואני אוהב לעבור בין פרדסים של יהודים.
ואני מודה, שאני שוביניסט גמור בעניין זה. פרדס ערבי בארץ אינו אומר לי כלום. פרדס גרמני או אנגלי, לוּ ראיתיו בארץ, והיה מעורר בי גם צרוּת-עין ורוגז. אבל פרדס יהודי – נפשי יוצאת אליו באהבה. אני נכון לחונן עפרו ולנשק את עליו.
מפתח-תקווה לכפר-סבא נמשכת מרוצת המוביל כארבעים רגע. כחצי הדרך – בטוב. כביש סלול, מזופת כהלכה, וגם גשר בנוי לחוסן על פני הנחל. לפני ימים מועטים היה הכרח לנסוע בדרך "שבע הטחנות", העתיקות, הפרימיטיביות, הטוחנות חיטה ושעורה בכוח זרם מי הירקון השוטפים פה בעוז. והדרך ההיא דרך אבנים מושלכות ונערמות, דרך סלעים מעורים בקרקע. עתה, משהותקן הגשר החדש, נוסעים חצי הדרך בטוב, כמו "על שולחן", אבל מאחרי הגשר והלאה, עם הנטייה שמאלה, הדרך מאוד מקולקלה, והמוביל עולה ויורד על חתְחת ואבן, על שׁיח וסלע, ומטלטל את הנוסעים לפנים ולאחור ולצדדין, וכתפיים זו לזו נוקשות, וחוטם בחוטם נתקלים ונפגעים.
לחברים הנוסעים עימי במוביל אני מגלה את סוד מחוז חפצי: קלמניה. אבל הם מנענעים בכתפיהם: "קלמניה? עוד היום בקלמניה לעמוד? ספק גדול," אומרים הם, "אם יעלה בידך הדבר. מכפר-סבא לקלמניה כמהלך שעה ברגל. אם 'יש רגליים לדבר'," אומרים הם, "הלוך תלך במחילת כבודן. אין שום חשש בדרך ההיא. כל הסביבה יהודית היא. ואם לא תאבה, האיש, ללכת – ולנת בטובך בכפר-סבא, ולאור הבוקר תצא במוביל ההולך לתל-מונד ועובר על פני קלמניה, ובהגיעו לקלמניה והעמדת אותו וירדת ממנו למחוז חפצך."
"ואולם" "ובכל זאת" – הוסיפו לדבר אליי בסגנון המאמרים הראשיים של "הארץ", שהיו פתאום לשנינה בפי הציבור הקורא [שהדי במרומים שלא הוספתי מילה לדברי קדיש יהודה סילמן ברשימתו. – אב"ע] – "אפשר שיקרה לך נס בכפר-סבא ומצאת שם מוביל או עגלה או חמור, ועוד הערב תגיע לקלמניה."
"אין סומכים על נס ואין סומכים על חמור," אמרתי, "וקל וחומר: על נס של חמור!"
"אבל סומכים על חמישה-עשר גרושים," אומרים הם, "במחיר זה תשיג תמיד בכפר-סבא מוביל טכּסי שיובילך לקלמניה."
"חמישה-עשר גרוש!" קצת נתחמצו כליותיי, "מירושלים לתל-אביב נוסעים בשמונה גרושים, ומכפר-סבא לקלמניה ט"ו גרושים."
אני לובש צורה קפדנית. זאת לא אעשה.
ובינתיים אנו עוברים את רמתיים, את מגדיאל, "כרכים" גדולים שבארץ-ישראל. והמוביל חונה בכל כרך וכרך, מוריד ומעלה נוסעים, משפיל אף מרומם. טנאים וסלים וסלסילות ושקים וכל מיני כלי קיבול מתחלפים ובאים. הללו מורדים מגג המכסה של המוביל מלמעלה, והללו באים אל פנים המוביל מלמטה, תנודה ותנועה. אנשי הסביבה: רמתיים, מגדיאל, כפר-סבא, רעננה, עין-חי, הרצליה וכו' נוהגים פה בכלל מנהג חרוּת. כל הרוצה עולה על המוביל ונוסע חינם אין כסף בין מושב למושב. ילדי המושבים האלה, בשעת חופשתם, משתמשים ביותר בהנחה מתוקה זו, והם מרנינים את כל האוויר השקט.
וכאשר חשבתי כך הווה, ברדתי לכפר-סבא.
אין מוביל ואין עגלה ואין חמור, שייקחני לקלמניה.
ובינתיים עוֹרב היום, ובין-השמשות מתחילים מדמדמים, והאוויר נעשה כה נעים ונוח, ואפשר לבלות בו גם – בכפר-סבא.
קיימא לן: כל מקום בארץ-ישראל טוב ונעים ונחמד עם דמדומי ערב ועם זהרורי הבוקר.
והיום ל"ג בעומר, ובכפר-סבא יש כבר מסעדה גדולה על יד תחנִית המובילים, בית משקה גזוז (סימן של כרך!) ובית גלידה, ואנשים יושבים מסובים אל שולחנות קטנים, אוכלים ושותים מטוב הארץ, מסתכלים מבעד החלונות הירוקים אל הפרדסים הירוקים העוטרים את הכפר ונהנים מזיו העולם.
זוכר אני את כפר-סבא מימים רבים לפני המלחמה [העולמית הראשונה, אב"ע], עת הונח יסודה. נקנה אז כפר ערבי שהיה פה בסביבה בשם זה: "כַּפַר-סבּא", שדות בּוּר של בני אדם יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני ורעב. ונקראו יהודים מיפו, ביום זה, כמדומה: בל"ג בעומר, לחוג את חג עליית המחרשה היהודית על שדות הבור העומדים שוממים שנים רבות-רבות מאוד. קניית מאות דונמים אחדות היה אז חידוש גדול, וקבוצות יהודים הגיעו אז מיפו לשמוח בשמחת היישוב.
כאן, על אחת הגבעות, נתאסף קהל לא גדול והועמד שולחן רעוע, ועליו הועלה כל נואם ונואם בכבדות, בסכנת רגליים, והם נאמו נאומים נלהבים לרוח היום והשעה ושפכו ברכות לראשי המתיישבים הראשונים הנועזים לעלות על השממה.
אחר-כך, אחר-כך היה כאן יישוב יהודי דל ועלוב, שלא יכול לשאת את עצמו, והיה מטריד בבקשות עזרה את המשרד הארץ-ישראלי של הימים ההם.
אחר-כך, אחר-כך היתה המלחמה הגדולה, ומתל-אביב ויפו גורשו אוכלוסיהן, ובאו היהודים ונאחזו בכפר הזה. כאן נטו אוהלים, כאן רעבו, כאן חלו בטיפוס הבהרות, כאן, בצל מחצלאות, פתחו בית-ספר, כאן נחפרו קברות דוממים, בודדים (עיין בספר המופלא בפשטותו ובציורי החיים של הימים ההם בכפר-סבא, הנקרא "ספר חיי" ליהודי הספרדי בן השישים, מר יוסף אליהו שלוש, שיצא בימים האלה). "כפר-סבא" – הלא זו פרשת העינויים הגדולה שלנו בארץ!
והיום – כפר-סבא – כפר צעיר. עולם חדש נבנה. באו לכאן, בעיקר, מיהודי ליטא ופיתחו כאן פרדסים צעירים נחמדים, נושאי פירות (שנַיים במשמעות!), וחלוצים יהודים רבים עובדים, עודרים, נוטעים, מטפלים בפרדסים הללו, וכפר-סבא פרושה כבר על שטח גדול מאוד ורחובות מרחובות שונים בה ובתי מלון וחנויות ובית-כנסת ובית-קולנוע ובית מועצת-פועלים (המועצה נקראת גם על שם רעננה, בפי רבים, וראשי תיבות שלה, כמנהג שלמדו ממנו אומות העולם, הם: מרכ"ס: מועצת רעננה, כפר-סבא...) ובית-ספר גדול של הסוכנות היהודית, ובית-ספר קטן של "המזרחי", ועוד ועוד...
הנה ירד כבר הערב כהלכה על כפר-סבא. ממורד הרחוב, מעל המגרש שעל-יד בית-הספר, עולה משאת המדורה שנערכה לכבוד ל"ג בעומר, ושירת מצהלות הילדים עם מוריהם וריקודיהם בעיגול סביב למדורה. ועל גבעת המושב, במעלה הרחוב, נתאספו צעירי כפר-סבא וצעירותיה, הנאהבים והנעימים בערביהם תמיד ובמדורתם לא נפרדו. מנשרים קלו להביא ערימת קוצים וחרולים וזמורות לאספם כעמיר גורנה, ומאריוֹת גברו להביא בקבוקי נפט גדולים לשפוך על הערימה ולהדליק גפרורים להצית בם את החרולים, השולחים לשונות אש עצומות, אש בהירה, מאירה לכל מרחקי הסביבה. וכל הדור הצעיר הזה אינו נותן לאש להִדעֵך, ובהורגש תשישות הלהבות כמעט, ובנפול לרגע ההתלקחות הגדולה, והנה הם, הדור הצעיר שבכפר-סבא, מוסיפים ומביאים חומר שריפה ומלהיטים להבות חדשות, ולא יחדלון.
כך תמיד דרכו של דור צעיר.
ואולם אני לא באתי היום לשם כפר-סבא, כי הולך אני לקלמניה, ועליי להשכים קום מחר לפנות-בוקר, כי בארבע וחצי (כך אומרים במסעדה שעל יד תחנית המובילים) מפליג המוביל מכאן קלמניתה-תל-מונדה.
כל הלילה נהיתה עליי שנתי בכפר-סבא. לא רק משום שישנתי במקום חדש, ולא רק משום שנשקוני כמה יתושים באהבה, עד כדי מציצה, אלא גם משום שהיה עליי לקום בארבע כדי להיות מוכן למוביל המפליג בארבע וחצי, ובשנתי הרסוקה דימיתי בכל שעה כי היא ארבע.
ובארבע קמתי, לפני "קום השמש", והלכתי לבדי בכל דרך החול האפלה, ממלוני ועד תחנית המובילים. מכל העברים לִיוותני מקהלה גדולה של תרנגולי כפר-סבא העצומים (כן ירבו!), וכשהגעתי לתחנית לא מצאתי עוד סימן של נוסעים ונהגים, ורק מוביל אחד עמד עזוב לבדו, ועליתי בו והשתטחתי בו כדי להשלים את שנתי.
מקץ שעה, כצאת השמש עוד בחולשתה, כבר היה הכול בסדר, כלומר: כבר נאספו כעשרים איש לנסיעה, מן הפועלים העובדים בתל-מונד ומעונם בכפר-סבא או שהיו בדרך כי הלכו לנשף בתל-אביב, וחוץ מן האנשים הוכנסו אל המוביל כלים מכלים שונים של העבודה: האת, המעדר, הקלשון ועוד, ועליהם צינורות להעברת מים בגדלים שונים, ועליהם ארגז מלא זכוכית, וסביבו ארגזים מלאים (ולא ידעתי מה בם) וארגזים ריקים, ואחרי ככלות הכול הלך המוביל אל המאפייה ולקח משם שישה-שבעה שקים גדולים, מלאים ככרות לחם (כמאה פועלים בתל-מונד!) ובשובו אל התחנית העמיס עוד כעשרה כדי חלב גדולים עדויים אבץ, ההולכים ריקם לתל-מונד, על מנת לשוב מלאים משם.
העיקר – מבין אני – למוביל זה הם הכלים והכדים, והצינורות והשקים. אלה כולם דברים נחוצים, ואולם האנשים הנוסעים הם מין תוספת, בחינת "ספחת" לכאן. ולפיכך נתפנו המקומות לעיקר לכלים ולשקים וכו', ואנחנו נתונים ביניהם, נחבאים אל הכלים, כפשוטן של מילים אלה.
ואף כאן הדרך של חתחתים ושׁיחים [מלשון שׁוחה, בור. – אב"ע] וחריצים ונעיצים וערוצים.
המוביל עולה ויורד ונוטה לצדדים באלכסון, אלא שהנהג מומחה, בקיא בהטייה [משמעות הביטוי במקורותינו: מזיֵין מאחור. – אב"ע], והוא נוהג ביד חרוצים ובאומץ לב, והמוביל חותך בחול ובעפר האדום-האדום, חותך וחותר, עולה ויורד, כך, יום-יום, וכאילו נתנסה יפה בדבר ואפשר לתיתו לבדו ללכת.
הנוסעים עימו, הרגילים יום-יום בנסיעה במקום זה, "יושבים" בדוחק, אבל במנוחת-נפש, ומספרים על הצגות "הבימה" ו"האוהל" שראו אמש וליל שלשום ולפני שבוע, ומסתבכים בוויכוחים בענייני אמנות ובהערכת המחזות ומגלים פנים בהם כהלכה ולא כהלכה. ואני, טירון בהלָכוֹת הלִיכוֹת מוביל בין מעקשים אלה, בכל רגע, שהמוביל נוטה על גבו, נבהלת נשמתי ורוקדת בקצה אפי, ובכל רגע שעוברת הסכנה אני מברך בלחש ברכת הגומל לאל עליון ומארֵר בקול את אלה שבידם להיטיב את הדרך, דרכנו, ואינם עושים.
אכן, במקום שעת נסיעה כזו, מוטב היה, מוטב היה הרבה יותר, ללכת ברגל.
וכשאני בא למחוז חפצי ודופק על שער הברזל הגדול של קלמניה, מתברר לי מיד שלא לשווא היה דרכי.
שער ברזל גדול, ארבעה-חמישה בניינים גדולים, איתנים, ומגדל בריכת-מים גדול באמצע המגרש ועליו מאירות האותיות הגדולות: "קלמניה", ורפתים לבהמות ואורוות לסוסים ומחסנים למכשירי עבודה ולתוצרת המשק, ובתים בנויים בשביל הפועלים למשכנות, ומִטבח גדול וחדר אוכל גדול ובנייני מקלחות מים וכו' לפועלים, ועל הכול – ניקיון וטוהר וסדר שמורגש בכל פינה.
מיד אחרי בואי ואחרי אוֹכלי עם הפועלים ארוחת-ירק של בוקר (מלוּוָה ביצים וחמאה וכו' כהלכה) צִלצל הפעמון לעבודה, וכהרף-עין, בלי עין משגיח נוגש, רק מתוך הכרה עצמית בסדר ובחריצות הדרושים, נתפזרו כל הפועלים לעבודה בשדות המשק, מי ומי לכרמים, מי ומי לפרדסים, מי ומי לגנוֹת הבננות, מי ומי לחריש ומי ומי לקציר, לפי התוכנית שניתנה לכל הפועלים עוד אמש. קרוב לארבעים פועלים במקום, ובעונת העבודה כשישים.
"אלך לי אל הכרמים, אמרתי, "לראות אם פרחה הגפן..." ופניתי דרומה.
עד שהגעתי לשם כבר היו הפועלים בעבודתם. אותו יום עבודה קלה היתה לכורמים: קשירת הגפנים בחוטי פִּשְׁתַן אל סמוכות של עץ, לבל יישברו הנטיעים הרכים בכוח הרוח.
אני רואה את גבעת הכרמים החמודה. רוח קלה מלטפת מנשבת עליה בנעימות והגפנים משתחווים ומברכים אותה ברכת בוקר. הצעירים היהודים שבאו מפולין ומליטא והגיעו לאדמת אבות פזורים על כל שדה הגפנים הגדול, בעיניהם רואים בין הכרמים כל מה שדרוש תיקון, ברגליהם כורעים לפני הגפנים ארצה ומטפלים בהם בקשירה, בסמיכה, ביישור, בליטוף העלים. עוד צעירים כל-כך בחורי העבודה כאן, בני שמונה-עשרה ובני עשרים, והם יודעים כבר את רגש האבהות על העץ, והנטיעים כבניהם. מעץ לעץ ילכו ומשורה לשורה יעברו ומכּרם לכרם יגיחו.
הנה נתקלו בשעת עבודה בחורים עובדים צעירים אלה, שהם חברי "ברית טרומפלדור", עם בני-גילם שהם חברי "אחדות העבודה", ומאליה מפכה שיחת ויכוח ביניהם על הסוציאליוּת ועל הרֵבִיזְיוֹנִיוּת. שני מחנות מתנגדים בשדה כרמים אחד... ואולם, מובן, שלא כדרך הוויכוח בעיר, בין כותלי עולם מזיעים בשעת מיטיניג, דרך הוויכוח בשדה החופשי, המרוּוח, לקול זמרת ציפורים בין עפאים. עם העבודה כאן הכול מזדכך ומִטהר יותר. גם המחשבה, גם אופן הביטוי. נעימה יפה נשמעת גם מכאן וגם מכאן, וכל הוויכוח מתנהל בלי כל הפסקה בעבודה, וגם בלי כל היסח הדעת מעץ הגפן. הפה בשלו, המוח בשלו (זה אולי עסוק בזיכרונות מולדת רחוקה, בגעגועים ללטיפת אימא. הן כל כך צעירים עוד הפועלים במקום הזה!) והידיים בשלהן.
אל עיקר הבנת החיזיון "קלמניה" אני בא, בהגיעי אל הכרמים. מנהל המשק, איש כארזים, חֲסִין בְּנֵי פתח-תקווה, מר ברוך ראבּ. אני מכיר את המיוחס הזה. הוא דור רביעי לשלמה ראבּ, שעלה לארץ-ישראל (מהונגריה) ברגל לפני שישים שנה [שלמה ואסתר ראב עלו לירושלים בשנת 1863 ולא ברגל. רגלי עלה נכדם יהושע שטמפפר בשנת 1869. – אב"ע]. הוא דור שלישי לאלעזר ראב שבא אחר-כך לארץ-ישראל בספינת מפרש [בשנת 1875 או 1876 ולא בספינת מפרש אלא בספינה רגילה דרך טריאסט ואלכסנדריה], והביא עימו את הילד יהודה ראבּ [יהודה נולד בהונגריה ב-1858 והיה בעלותו כבן שמונה-עשרה. עימו עלו אחיו הצעיר משה-שמואל ואחיותיו חנה וטובה], שהיה השומר הראשון של פתח-תקווה ונתפרסם בכוחו וגבורתו בין כל ערביי הסביבה. וזה ברוך בן יהודה בן אלעזר בן שלמה יליד הארץ בקדושה ובטהרה ובגבורה הוא, ממיטב הצעירים שילדה לנו ארצנו. כל ערבי נושא את עיניו אליו, כי משכמו ומעלה גבוה הוא ממנו, והוא תמיד נשמע ומציית לכל אשר ייאמר לו. אילו נמסרה הפוליטיקה הארצית שלנו – לאנשי הארץ, ילידי הבית, המכירים את הערבים ואת רוחם ואת טיבם ואת מנהגיהם ואת לשונם, היו מצליחים בוודאי יותר בכל העניינים שלנו מכל הפקידים הגבוהים ובעלי המשכורות הגבוהות שהבאנו עימנו מלונדון וניו-יורק, ועוד יודע אני שאחותו של ברוך זה היא המשוררת העברייה, אסתר ראב, שהוציאה ספר שירים בשם "קמשונים" [1930]. היא בשירה: "קמשונים", והוא בעבודת שדה: כרמים ופרדסים, נוטע גפנים ועוקר קמשונים.
מפיו אני שומע מה עניין זה הנקרא "קלמניה". יהודי טוב, לפנים בעיירה בזלטוֹפוֹל, ושמו ר' קלמן גריידינגר. והיה האיש הזה סוחר בביצים ומסחרו פשט עד אנגליה. לימים עקר האיש את ביתו ועבר לגור באנגליה, הוא עם בנו משה. והמסחר בביצים באנגליה גופה הלך וגבר ופרץ מאוד, עד שנקרא האיש משה גריידינגר בשם "מלך הביצים". בקיצור – אלה היו ביצים שנולדו להרבות עושרו של האיש הזה. ולפני שלוש-ארבע שנים עלה ר' משה זה מלונדון ישר לתל-אביב ופנה כה וכה וקנה את המקום הזה, בן אלף וארבע מאות דונם, וקראהו על שם אביו: "קלמניה". עוד זמן-מה המשיך ר' משה את עסקי הביצים באנגליה, אבל לאחר שבאו המאורעות בשנת תרפ"ט [1929] עמד וגמר את כל עסקיו בלונדון ומיהר לבוא אל הארץ, וקנה לו בית בתל-אביב לשבת בו [הוא בניין בית-ספר פיטמן ברחוב בלפור כיום. – אב"ע], והאחוזה בקלמניה עולה ועולה כמו "על ביצים"...
ברוך ראב בן עזר, מייסד קלמניה, שני מימין
"ר' משה גריידינגר מחייב עשירים!"
"והעלייה דווקא אחרי המאורעות, בה יש ניצוץ של גבורה וקידוש השם של ארץ-ישראל!"
"על כל עשירי אנגליה ואמריקה הלוואי כך!"
מן הביצה יוצאת עצה, לכל היהודים בעלי היכולת שבכל תפוצות ישראל.
וכיצד חוּקלו [נעשו למטע, כלשון חקל תפוחין קדישין. – אב"ע] וסודרו אלה אלף וארבע מאות דונם? ומה היתה האדמה הזאת קודם לכן? ומה הן ההלכות הקבועות במסכת המשק הזה?
ומנהל המשק מעבירני על כל האחוזה, ואנו עוברים ותרים את כל השטח של אלף וארבע מאות דונם, הגובל את "תל-אָשֶׁר", הוא חלק מ"גן-חיים" (אשר על שם חיים וייצמן):
שלוש מאות דונם נטועים פה תפוחי-זהב, מאה ועשרים דונם כרם ענבים, שישים דונם חרובים, חמישים דונם איקליפטוסים, ארבעים דונם זיתים, עשרים וחמישה דונם תאני-חווה (בננות), עשרה דונמים עצי-פרי שונים, ירקות ומשתלה. מגרש חצר המשק עשרים וחמישה דונם. שאר האדמה – החצי לתבואות קיץ (תירס, אבטיחים, דלעת ועוד) והחצי לתבואות חורף (שעורה, שיבולת-שועל, בַּקְיָה, תִלתן למספוא).
כל השטח מעורר השתאות בתוכנית עיבודו. אין אף מטר אחד שאינו מעובד. והקרקע מחולק לפי טיבו המתאים לכל מין של נטיעות. בקעות נתמלאו פה מעפר ההרים ורכסים היו לבקעה. ועקוב היה למישור. דרכים נמתחו לאורך ולרוחב האחוזה, ביצות שהיו – מימיהן נִקווּ לתעלות והן נתייבשו. נחלים הוקדשו לאיקליפטוסים, לחרובים (שש מאות עץ), שיימכרו לדבש [חרובים] ושישמשו מספוא לבהמות (אמיתיים הסיפורים בגולה שהחרובים מאכל לבהמות בארץ-ישראל).
והכול בסדר, כמעשה מלאכת מחשבת אמנותית.
יער הזיתים מול החרובים, והחרובים מול האיקליפטוסים, והאיקליפטוסים מול תפוחי-הזהב. שורה מול שורה, מין מול מין. טוֹל חבל והעבר בשורה ארוכה אחת מקצה האחוזה ועד קצהָ, והוא יעבור בין כל מיני הנטיעות. גם ערימות הקציר מוטלות בשורות ישרות מחושבות, מדויקות זו מול זו. גם כרמי הגפן כל עץ ועץ במקומו, כל שורה מחושבת ומדויֶקת. לא רק עבודה כאן אלא גם מוח ומחשבה ודיוק קפדני:
וכל האחוזה מכל רוחותיה גדורה חוטי ברזל!
"מה היה כאן לפני שלוש שנים?"
"שממה אחת! האדמה היתה שייכת במקצת לכפר הערבי קילקיליָה ובמקצת לכַּפְר-סַבַּא הערבית. אדמת שמיר ושׁיִת היתה. אלפי שנים לא עברה המחרשה במקום הזה. הכפריים הערבים חשבו את האדמה הזאת לבלתי מוכשרת לשום חקלאות. בימי המלחמה האחרונים שימש המקום למְקום תחנותיו של הצבא התורכי. כאן היה מרכז צבאי, והמפקדה התורכית עשתה פה את תוכניותיה להרוג ולהשמיד אדם. כאן עמדו תותחים ומכונות-ירייה גדולות. עדיין נמצאים בסביבה שִׁיוּרֵי פצצות ורימוני-יד, והיום כאן פרדסי תפוחי-זהב וכרמי ענבים וזיתים ושאר המינים שנשתבחה בהם ארצנו, עולים ופורחים כאן ומביאים ברכה לאדם השלֵיו והעובד (חמישים משפחות מתפרנסות במשק זה), היום לא מכונת-ירייה מוצאת כאן את מקומה, כי אם מכונת חרישה וכלי עבודה. הטרקטור הוא הכובש את המקום! ועם הטרקטור מכונות הדישה, והמקצצות והמגרסות, ומכונות השמנת והחמאה. כאן כּוּתְתה החרב לאת והחנית למזמרה, בפשטות, כדבר הנביאים ישעיה ומיכה.
לא היתה טיפת מים במקום הזה בתחילת ימי העבודה. מים הובאו בחמורים מכפר-סבא, והיום יש כאן באר חפרוהָ שָׂרֵי המשק, והיא שופעת שבעים מטר מעוקב מים לשעה, ומשקָה את כל השטח, ועתידה להשקות עוד שטחים שייקָנו על הגבולות.
במקום רימוני יד – רימוני העץ, ובמקום כדורי תותחים – דלעות ואבטיחים (צומחת כאן דלעת במשקל שלושים קילו ואבטיח במשקל עשרים וחמישה קילו) ואשכול בננות כמשקל הזה ויותר).
פרי העץ הראשון שכבר בשל במקום הזה היא הבננה וכבר הוכנסו שמונה מאות לירות ממכירה בשנה זו.
כאן מפרנסים ארבעים ראש בקר וצאן, עשרים סוסים וסוסות וסייחים, והם משיבים פרנסה. המחלבה מכאן ממציאה יום-יום מאתיים ליטר חלב לתל-אביב (רֵגִ'יסטֵר מתנהל יום-יום לכל פרה ופרה למען דעת את הפרוֹדוּקטיביות של כל אחת מהנה).
והפרדס הגדול לתפוחי-זהב והכרם הגדול לענבים – צא וחשוב – כמה הם מבטיחים תנובה וברכה לימים הקרובים הבאים!
כמה יתנו העיבוד והעידור והטיפול והשמירה של כל עץ ועץ במקום הזה.
ואנו מוסיפים ומהלכים ותרים את המשק לחלקותיו, לאיכותו, למיונו, לתנאי עיבודו. אנו מגיעים לבניין בית הבאר העמוקה, אשר ממנה עולים המים במשאבה וקולחים אל תוך צינורות ההשקאה. ערבים בודדים נפגשים לפעמים על הדרך, והם משתחווים בדרך ארץ רב לפני מנהל המשק ומברכים אותו ואת אשתו ואת זרעו ואת כל אשר לו. אני מכיר שיש כאן הדרת דרך-ארץ בפני היהודי גיבור החיל אשר עשה את כל החיל הזה.
"כמה עולה כל המשק הזה?"
"כשלושים אלף לירות." [לא"י, הלירה הארץ-ישראלית, היתה זהה בערכה ללי"ש, הלירה שׂטרלינג הבריטית. – אב"ע].
"רק?"
"רק. הקימוץ והחיסכון (ולא הכּילָאוּת) הם יסודות להנהלת המשק כאן. עשרים גרוש ליום מקבל הפועל, מלבד דירה וצורכי רפואה ועוד. לפועלים מיטבח משותף, והם אוכלים יפה ומזונם עולה להם בזול, וגם חיים חברותיים נוחים ומסודרים להם. מנהל המשק [ראבּ] הוא גם המדריך בעבודה, המלמד ומאמן את הפועלים חסרי הניסיון בעבודה. וכיוון שהמשק מגוון (פרדס, כרם, מחלבה ועוד) – מקום יש כאן לפועלים להתמחות במקצועות עבודה שונים, ולפיכך יחס של הכרת טובה שורר כאן בין העובדים ומנהל העבודה, הוא המדריך והמאמן. שלוש פעמים ביום, כשלוש פעמי התפילה של יהודי כשר, עובר המנהל על כל המשק, על כל הפועלים בעבודתם, מיטיב ומתקן בעצמו, מתבונן ומאלֵף לעובדים, והדאגה למשק והטיפול בו אינם יודעים הפסקה."
"שלושים אלף לירות," אני מהרהר, "מה הן לעומת המפעל היישובי הזה? כסכום הזה עלה ליהודי אחד בניינו של בית האופרה [מוגרבי] ברחוב אלנבי-אליעזר-בן-יהודה שבתל-אביב. מה ערך המפעל הכּרכִי ההוא לעומת המפעל הכפרי הזה? וכלום אין האופרה האמיתית כאן, במקום ירננו כל עצי הפרדס והכרם והבננות והזיתים והחרובים והאיקליפטוסים בלוויית זמירות הציפורים בין עפאיהן ושירות בחורי ישראל? כלום אין סימפוניה גדולה עולה מקולות המקהלה הגדולה הזאת, בה נתאחדו בעבודת שירה אחת הצומח, החי והמְדבֵּר..."
ומנהל המשק (נידמה לי, שהוא עצמו מתרגש מהמחזה החי אשר יצר בשממה הזאת בעצם ידיו) פונה אליי בעברית צחה, בלשונו של בלק לבלעם:
"לכה נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם..."
והוא עולה ומתייצב על הגבעה, ואני עולה אחריו שֶׁפִי.
ומלמעלה ניראה כל מחזה הנוף. בַּדרום כל כפר-סבא ופרדס היהודים האנגלים אשר על שם אידילמן בא-כוחם. במערב מנצנץ לנו תל-מונד, תל-אשר, וכל סביבת גן-חיים. בצפון, מעבר לכפרים מוסקה וקילקיליה – הרי אפרים וגם החרמון השׂב. במזרח – הרי יהודה...
והאיש מלמד אותי "בלק":
"לכה ארה לי יעקב ולכה זוֹעמה ישראל! שפוך חמתך על היהודים היכולים לעלות לארץ-ישראל ואינם עולים, היכולים לבנות את ארץ-ישראל ואינם בונים, היושבים בגולה אל עקרבים ולארץ-ישראל אינם נקרבים, והגויים אכלו את ארץ יעקב ואת נווהו הֵשׁמוּ. שפוך עליהם זעמך..."
ואני עונה ל"בלק":
"לָקוֹב את בני עמי קראתני, ואני אברכם בָּרֵך. היכול אני בנוף הוד זה לארֶר גם את אויבינו? ראה, נִתנו לנו במקום הזה החיים והברכה."
ומפי נמלטות מילים עתיקות:
"מה טובו פרדסיך יעקב, כרמיך, ישראל!... כִּנחלים נִטיו, כגנות עלי נהר, כאוהלים נטה ה', כארזים עלי מים, יִזָל מים מדליוֹ, וזרעוֹ במים רבים...
"מה אקוב – וקבה אותו אל, ומה אזעם – וזעם עליו ה' והִכהו בסנוורים ובלֶקְיוֹן [ליקוי] חושים ואינו רואה ואינו יודע ואינו מרגיש את אשר עליו לעשות לארצו ובארצו."
ו"בלק" השתקע גם הוא במראה שלפניו, ואחר אמר מילים אחרות בשנותו את טעמו:
"לכה עורה לי יעקב, נואמה ישראל..."
"להעיר ולעורר ולנאום לישראל… השכם ועודד, הערֵב ונאום…"
ושמש ארץ-ישראל השתפכה עלינו בזהרוריה ובחוּמה. עוד מעט ושעת הצהריים הגיעה. ובגמרנו את התיור, ואני מרגיש עצמי עייף וכושל אין אונים, אלף וארבע מאות דונם תרתי, אני שמח, שאנו מתקרבים כבר אל סוף התיור, אל בית המשק. והנה מנהל המשק [ראב] קוראני שוב ללכת אחריו אל מקום אחר.
"לא, לא, לא!" אני ממרה עתה את פיו, "כבר כשל כוחי כולו, ואינני יכול לעמוד על רגליי. התִקחני שוב שדה צופים, אל ראש פסגה?"
"לא, לא, לא!" עוֹנֵנִי גם הוא, "ידעתי כי עייפת, ולכן לא אקחך שדה צופים, כי אם שדה תות... התראה? פה כל השדה מלא תות אשר אהבת בוודאי. בוא ואכול מן השדה, מן האדום הזה."
לא האמנתי למשמע אוזניי ולמראה עיניי. מיד נמצא בי כוח עלומים, כוח חדש, ואני עליתי במדרגות-אבן והשתטחתי על השדה ואכלתי חופנֵי-חוֹפנים מן התות הגדול והעסיסי, מן התות האדום. עפר התות היה לי למעדנים ומדם התות שתיתי חִמֶר.
מה יקר תות-השדה לעייף בדרך!
וכענבים במידבר, כתות בערבה, מצאתי קלמניה.
קדיש יהודה סילמן
משה גריידינגר וברוך ראב, 1929, צילם מקס אברוצקי
אהוד: העתק מצולם של האלבום כולו מצוי במחשב שלי.
אהוד על מכונת כבישת החציר, קלמניה, 1945 לערך.
מימין אביו בנימין שהיה אז מנהל המשק.