על "אהבה מחרוז שני – מבחר אמרות ותובנות על אהבה, זוגיות ונישואים, בחרוזים", מאת עו"ד בני דון-יחייא

ביתן 2025, 78 עמ'

למתנה גדולה זכו יוצרים אלה שמסוגלים לכתוב בהומור – וכל כך – משום שהסיבות לעצב ולדיכאון גוברות תדיר על הסיבות לשמחה ולאושר: בני האדם שמאריכים ימים, נפרדים לנצח ממי שהם אוהבים, וגם חייהם מסתיימים, לא פעם, בייסורים קשים, כשאהובים אחרים נאלצים לסעוד אותם בימיהם האחרונים. לכך מתווסף הרוע השולט בעולם, ובראשו המלחמות על זוועותיהן. רבים ניסו להציע "אף על פי כן", כמו לדוגמה ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות", ספר שחיבר מיד אחרי ששוחרר מאושוויץ, ואחרי שנודע לו מה היה גורלם של אהוביו. הוא מציע ריפוי באמצעות הלוגותרפיה. לדעתי, ה"אף על פי כן" הנכון יותר מצוי בהומור – פרצי צחוק הנובעים מאמרה מבריקה, המרפאה את השומע מהאוטומטיות שנקלע אליה (כך לימד אותנו אנרי ברגסון), מוחקת באחת כל זכר לאותו רוע קוסמי שלתוכו נקלעים בני התמותה. דון יחייא מצהיר במקום אחר שהוא תלמיד שקדן של סומרסט מוהם, קארל צאפק, אנטון צ'כוב, קורט וונגוט, גי דה מופאסאן, רואלד דאל. נאמן לאהבתו והערצתו ליוצרים הנ"ל הוא מנתב את הקורא אל המשעול המלבב של ההומור.

יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי בני דון-יחייא, הוא לפני הכול מבכירי עורכי הדין לדיני משפחה וירושה. הוא התברך בידע חובק עולם בתחום התמחותו, וכן בארון הספרים היהודי, ומה שמאפיין את כתיבתו – שהיא שווה לכל נפש. אני התמודדתי עם ספריו בתחום המשפט, ולמרות שאני הדיוט בתחום זה, לא היתה שורה שלא הבנתי, ולא הפנמתי.

בספר שלפנינו 33 מדורים, וכל מדור פותח בציור מלבב, כשהמדור עצמו כולו מחורז. ההפתעה שמועיד החרוז לקורא/שומע, מלווה בהברקה הומוריסטית אלו סודות ההנאה, הסוד השמור למחברי המקאמות מימי יהודה אלחריזי ועד חיים חפר.

ולפני שאדגים מספר זה אני מבקש להבליט את התופעה ששמה בני דון יחייא: עורכי-דין, בעיקר אלה שהתמחותם דיני משפחה, קולטים אינספור סיפורים מרתקים מאלה הנזקקים לשירותיהם, ובאמת מוזר שרק מיעוט מביניהם גם מושכים בעט סופרים. ייתכן שההכרח לנבור באוקיאנוס של חוקים (היום בא לעזרתם ה-AI), תקנות ופסקי דין, והציפייה מהם לחתור ביצירתיות להישג משפטי – מייבש את הכוח היצירתי האחר, הספרותי, הנחוץ כל כך לכתיבה. מסתבר שדווקא רופאים פלשו בהצלחה אדירה לעולם הספרות, והרי כולנו מכירים את המפורסמים שבהם, כמו אנטון צ'כוב, סומרסט מוהם ושאול טשרניחובסקי שלנו.

יוצא דופן במילייה של עורכי הדין בארצנו הוא, כאמור, בני דון יחייא – הוא מפורסם מאוד בתחום התמחותו – דיני משפחה – הוא מרצה על כך, מופיע ברדיו ובטלוויזיה, ואף חיבר ספרי משפט מבוקשים, אבל כל זה לא מנע ממנו את הלחלוחית הנחוצה כל כך לכתיבה ספרותית, והרי לפנינו כל הנחוץ לכתיבת ספרים מלבבים המתארים מעלות ומורדות בחיי הנישואין, הלא הם ספריו הקודמים "זוג משמיים", "במשפחות הכי טובות", "תורת היחסים", "הרי את מחודשת לי".

ועתה, אביא דוגמאות מתוך הספר שלפנינו – "אהבה מחרוז שני":

"כשזוגך מצהיר שיתלה היום תמונה – / אינך צריכה להזכיר לו כל חצי שנה" (עמ' 25). הנה האמת שבעל ההומור מתעלם ממנה: "מהו הומור בשורהאחת / המתת שיש לנו – ואין לזולת" (עמ' 33 – אין כאן שגיאה – המחבר מרשה לעצמו חופש בתחום הניקוד ובחיבור מילים). והנה, אמת שעל הרוב מתעלמים ממנה: "שלושה צדדים למטבע / כשזוג מתעמת: / הצד שלו, הצד שלה – והאמת" (עמ' 37).

הומוריסטנים רבים הבינו כי ההומור המועדף הוא הומור עצמי (כמו לדוגמה בהומור בסדרות של אדיר מילר). המחבר שלנו מודע לכך, ובמדורים השונים הוא מצביע על מקור פרנסתו של עורך הדין (כלומר, פרנסתו שלו!) – המצוקה בזוגיות: "זוגות נרגנים שמטרתם נקמה / בונים לפרקליטים עוד קומה" (עמ' 65).

רק עם פתגם אחד של המחבר אינני מסכים: "כשאיש מגיש פרחים סתם בכיף – / אשתו חיש תרגיש אם מצפונו נוקף" (עמ' 63). ומדוע אינני מסכים? משום שאני חבר של אהובתי 64 שנים, מביא לה פרחים בשמחה כל יום שישי – בלי נקיפות מצפון.

ההגדרה הכי קולעת לתוכנו של "אהבה מחרוז שני", ספר המשך ל"אהבה מחרוז ראשון" שראה אור לפני כשנה: ספר שלפנינו ממש חמוד, מומלץ לאוהבים לחייך.

משה גרנות