עונג חג הפסח שלי היה קריאת ספרו החדש של אסף ענברי "נתן ועמוס". האמת היא, שגם ביום חול, ספר חדש של ענברי הוא בעבורי חג. ענברי הוא בעיניי סופר דגול, אולי הטוב בין הסופרים שחיים עימנו היום, למעט חיים באר. אהבתי מאוד וקראתי בנשימה עצורה את שלושת ספריו הקודמים, "הביתה" (שהוא האהוב עליי מכולם), "הטנק" ו"הספר האדום", ואף שמתחתי ביקורת על "הספר האדום", היא היתה על ספר שאהבתי מאוד. לא יכול להיות שלא אשמח על ספר חדש של ענברי, ובוודאי כאשר הספר עוסק בנתן אלתרמן, המשורר הנערץ עליי, שבעיניי הוא גדול המשוררים העבריים, אף יותר מביאליק, ובעמוס עוז, סופר גדול, אחד האהובים עליי.
"נתן ועמוס" הוא דו-ביוגרפיה, ביוגרפיה על שני יוצרים גדולים, משורר וסופר, שהיו אנשי רוח בעלי השפעה גדולה על הציבור ועל המערכת הפוליטית, ובשני צמתים משמעותיים בהיסטוריה של מדינת ישראל, ניצבו משני צדדי המתרס. כמו קודמיו, הספר כתוב בסגנונו הסוחף של ענברי, רווי העשייה והפעלים, שמכניס את הקורא לקצב של תנועה מתמדת. כמו בספרים הקודמים, משלב ענברי היסטוריה עם סיפורת, ובעיקר, מציג את העובדות בסגנון של רומן ספרותי.
הספר שונה מאוד מ"הספר האדום". בעוד ב"הספר האדום" טיפל הסופר בשלוש הדמויות שעליהן כתב, טבנקין, יערי וסנה, בסרקזם עד הצגתם בצורה גרוטסקית, ולרעיונותיהם התייחס באירוניה, והציג את התעסקותם ביצריהם הארוטיים והפוליטיים יותר מאשר ברעיונות הגדולים שלהם הקדישו את חייהם, ב"נתן ועמוס" הוא מעמיד את גיבורי הספר, אלתרמן ועוז, על קן של גיבורים לאומיים. גם להם יש יצרים וחשבונות, אך אלה זניחים לעומת התמסרותם לרעיונות הגדולים שמניעים אותם. כך הוא מתייחס גם לבן גוריון, היריב ההיסטורי של שלושת גיבורי הספר הקודם, והציר המרכזי של עלילת הספר הזה, העוסק ביחס אליו של אלתרמן ועוז והתמורות שחלו ביחס זה אצל שניהם, לאורך העלילה.
הספר עוסק במשורר וסופר, אך הזרקור שענברי מפנה אליהם מאיר פחות על יצירתם הספרותית ויותר בדמותם הציבורית. הוא מציג אותם כנביאים בני ימינו. לא נביאים במובן של אמצעי הקיבול והמסירה של דבר ה', אלא כמוכיחים בשער, אנשי אמת שמציגים את האמת שלהם לציבור בטוהרתה, נקייה מאינטרסים וכוח ומוכנים לספוג בליסטראות מן הציבור, כולל מן הקרובים להם ביותר, כי היא בוערת בקרבם, והשליחות שלהם, לומר אותה ולהשפיע על ההתרחשות, חזקה מהם.
לא בכדי כותרת הספר אינה אלתרמן ועוז אלא נתן ועמוס. לשניהם – שמות של נביאים, והבחירה לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים מעצימה את המסר שמדובר בנביאים. "בימים ההם אנשים החשיבו את דעתם של סופרים ואנשי רוח," כותב ענברי בערגה ובגעגוע. "ציפו מהסופר או מהמשורר העברי להיות יותר מסופר, יותר ממשורר, להיות איכשהו נביא או רב חילוני, והציפייה היהודית המושרשת הזאת לא התפוגגה עם קום המדינה. אדרבה: מבחינתו של בן גוריון, הקמת המדינה רק הגבירה את הצורך בהדרכה רוחנית של העם" (ע' 24). עמוס עוז נקרא בשם זה, בהמלצת דודו פרופ' יוסף קלאוזנר, בזכות פסוקי הנבואה של הסוציאליזם המקראי שביטא הנביא עמוס. "זו היתה, כנראה, גם דעתו של בן גוריון. כשנולד לו בן הוא קרא לו עמוס" (ע' 31). לא כנראה. בן גוריון בפירוש קרא לו בשם זה מהסיבה הזאת. מאותה סיבה נולדו באותה תקופה ובאותה סביבה רעיונית עמוסים נוספים. גילוי נאות – גם בני בכורי נקרא עמוס, ומאותה הסיבה.
וכשמדובר בנתן הנביא, הרי המלך שמולו הוא פעל היה דוד. כמו ראש הממשלה שמולו פעל נתן אלתרמן. וכפי שדוד המלך היטה אוזן לדברי נתן הנביא, כך דוד ראש הממשלה - לנתן המשורר. לדעתי, ועוד אתייחס לכך, ענברי הגזים בהצגת תמיכתו המוחלטת של אלתרמן בבן גוריון עד מלחמת ששת הימים, אולי כדי להבליט את המחלוקת ביניהם אחרי המלחמה. אולם כאשר אלתרמן יצא נגד נכונותו של בן גוריון לוויתור על שטחים, כתב אלתרמן, בין השאר: "זכות היסטורית זו חלה על ארצם הזעירה והיחידה של היהודים, שאותה תובעים לעצמם אלה שבבעלותם כבר ארבע-עשרה מדינות, המשתרעות על שטח הגדול יותר מאירופה. כן, לכאורה אין זה אלא נימוק אריתמטי, אבל אחד המופתים הגדולים של עשיית צדק – סיפור כבשת הרש – יסודו אריתמטי. 'לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה."
ומוסיף ענברי לציטוט הזה: "אלה דברי נתן" (180). כי נתן אלתרמן השתמש במשל כבשת הרש שבו התריס נתן הנביא כלפי דוד המלך. ויריבו עמוס עוז, אף הוא פועל כנביא. " 'יפה נפש'. 'בוגד'. 'מרעיל בארות'. 'תומך באש"ף'. הוא עשה לו, במאמר הזה, הרבה שונאים, אפילו בחולדה. סוף סוף הרגיש את מה שהרגיש הדוד יוסף [פרופ' יוסף קלאוזנר. א.ה.] כל חייו באוניברסיטה העברית. הוא פתח שוב את הספר שהדוד נתן לו, כדי לקרוא שוב את ההקדשה: 'יש ללכת בדרך שמוליך המצפון ולא העֵדר האנושי'. כי זה ההבדל בין נביא אמת לנביא שקר" (ע' 206).
שני האירועים ההיסטוריים שסביבם נסוב הספר, הם פרשת לבון, והמחלוקת לאחר מלחמת ששת הימים באשר לשטחים שנכבשו במלחמה – ירושלים, יהודה ושומרון, הגולן וסיני. אולם בעוד בפרשת לבון אהדתו של ענברי לבן גוריון ותמיכתו בעמדתו, ניכרת בעליל, הרי דומה שבמחלוקת השנייה, הוא מזדהה מאוד עם שתי העמדות המנוגדות, הן עם גישתו של אלתרמן – ארץ ישראל השלמה, והן עם גישתו של עמוס עוז – חלוקת הארץ. בפרשת לבון, עמוס עוז הצעיר, שזה עתה השתחרר מצה"ל ואיש לא שמע עליו, בוודאי כסופר, הרהיב עוז להתייצב בחוד החנית של המאבק בבן גוריון, ואילו אלתרמן צידד בכל מאודו בבן גוריון, תוך קרע עם קרובים לו ועם העיתון שהיה לו לבית במשך עשרות שנים. אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר בן גוריון תמך בנסיגה, התהפכו היוצרות, כאשר עמוס עוז העלה את בן גוריון על נס ואילו אלתרמן התווכח עימו ושלל את דרכו.
ענברי מציג את תפיסותיהם השונות של אלתרמן ועוז באהדה גדולה. דומה שהוא מזדהה עם המהות המוסרית הערכית של כל אחת משתי העמדות המנוגדות. אולם הוא מעמת כל אחת מהן עם המציאות. את עמדת עמוס עוז הוא מעמת עם העובדה שאין בצד השני פרטנר לפשרה ההיסטורית שאליה הוא חותר. עובדה שהיתה נכונה אז, ועוז התעלם ממנה, והיא לא השתנתה כהוא זה עד היום, וגם היו יש מי שבוחרים בעיוורון כלפיה. את עמדת אלתרמן הוא מעמת עם המשמעות הדמוגרפית הכרוכה בשלמות הארץ. הוא מזכיר שבמסמך המכונן של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שאותה הקים והנהיג אלתרמן, דובר על מתן אזרחות לערבים בכל שטח שתוחל עליו הריבונות ושהפתרון לבעייה הדמוגרפית הוא עלייה גדולה. אולם היום, גם אחרי העלייה הגדולה מחבר המדינות, העלייה טרם נתנה את המענה הדמוגרפי שיאפשר להחיל ריבונות על כל יהודה ושומרון, על האוכלוסייה שבה.
מסר חשוב של הספר, שעשוי להפתיע את הקוראים שפחות בקיאים בהיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל, הוא שהמחלוקת על שלמות הארץ, לפני שהיתה בין ימין ושמאל ובטח בין חילונים ודתיים, הייתה מחלוקת בתוך השמאל הציוני.
המחלוקת בין אלתרמן לבין עוז אינה בין ציונות לפוסט ציונות או חלילה לאנטי ציונות. זו מחלוקת בתוך הציונות. עמוס עוז נהג לומר, שהציונות היא שם משפחה, ויש בה שמות פרטיים רבים – ציונות סוציאליסטית, ציונות רוויזיוניסטית, ציונות כללית, ציונות חילונית, ציונות דתית ועוד. אני מזדהה מאוד עם האמירה הזאת. המחלוקת בין אלתרמן לעוז היא, בעיניי, מחלוקת בין ציונות מקסימליסטית, שאותה מייצג אלתרמן לציונות מינימליסטית, שאותה מייצג עוז.
לפני שבועות אחדים, הוזמנתי להרצות במכינת הגליל, במסגרת שבוע שעסק ב"זכותנו על ארצנו", כהגדרתם, שמיד התאהבתי בה. הנושא שבחרתי להרצות עליו היה: "הציונות – מקלט או ייעוד".
פתחתי את ההרצאה בקטע מתוך ספרו של עמוס עוז, בעיניי – החשוב בספריו ואחד החשובים בספרות העברית, "סיפור על אהבה וחושך", שבו הוא סיפר על שיחה עם אביו בליל כ"ט בנובמבר, שבו סיפר לו אביו כיצד התעללו בו ובאביו, סבו של עמוס, ילדים ומורים בגימנסיה בשל יהדותם. והמסר שלו לעמוס הילד היה, שמעתה, עם הקמתה של מדינה יהודית, לא ירדפו עוד יהודים על יהדותם. סיימתי את ההרצאה בשירו האחרון של אלתרמן, "אז אמר השטן", שבו הוא מסביר שאין שום כוח של אויבינו שיכול לנו, אך מה שעלול להביא לאובדננו הוא אם נשכח שעימנו הצדק.
הציונות של אלתרמן היא ציונות של ייעוד היסטורי גדול, המבטא צדק היסטורי גדול, ואת תקומת עם ישראל וארץ ישראל, כמהפכה היסטורית שמשמעותה אדירה. הציונות של עמוס עוז מינימליסטית מאוד. זו ציונות הישרדותית של מקלט פיזי ליהודים, כדי שלא ישחטו אותם. מה שהכרחי לקיום מוצדק. את מלחמת השחרור, ה"נכבה" בפי הערבים ותומכיהם בתוכנו, הוא הצדיק במטאפורה של שני טובעים, שכדי להרים את ראשו מעל המים הטובע נאלץ להטביע את ראש הטובע השני. לא היתה לנו ברירה, אם לא היינו עושים את מה שעשינו, היינו מתים. כך הוא מצדיק גם את עצם היציאה למלחמת ששת הימים, מתוך המצור שהוטל עלינו, אך כל מה שמעבר לפריצת המצור, כלומר החזקת שטחים שנכבשו במלחמה, אינו הכרחי להישרדות, ולכן אינו אלא עוול.
ענברי הציג בספר את השיחה של עמוס עוז עם אביו בליל כ"ט בנובמבר (ע' 36). אחרי מלחמת ששת הימים, הוא אינו שותף לצהלה הציבורית על החזרה לירושלים ולחבלי ארץ ישראל ששוחררו. "שמחה? יש שמחה, והיא שמחת הניצול אשר נמשה מן המים שאיימו להטביעו: שמח בחייו ובהצלחתו, ועם זאת – מבולבל, רטוב מאוד. וכמו מבויש מעט. קיימת מבוכה. אולי גם הרגשת אשמה" (ע' 166).
הרגשת האשמה הזאת, היא אותה "שכח שעימו הצדק", שאלתרמן מזהיר מפניה בשירו, ומציג אותה כאיום הקיומי היחיד. אך עמוס בשלו: "באמת נלחמנו על חיינו, ועל זה אין שום מוסר כליות ושום לבטים. אדם שמגן על חייו מתגונן בכל דבר שבא ליד, ובחמת זעם. ככה הרגשתי בתחילת המלחמה. אבל בסוף המלחמה פתאום מצאתי את עצמי בחברון, בירושלים, בבית לחם, בשארם א-שייח'. יש איזה פער שהדמיון לא יכול לגשר עליו, בין מלחמה שהתחילה בהגנה על עצם החיים והנשים והילדים, לבין היום. וקשה להסתגל למהירות הזאת" (ע' 184).
הציונות של עמוס עוז, עד יום מותו, היא של יום קטנות. היא של ההכרחי לקיום. לכן, אין לו כמעט יחס רגשי, לבטח לא רוחני, לחבלי ארץ ישראל. הוא כתב פעם שהציונות שלו היא אשדוד. עיר של חיי יום יום. וכך גם אז, ב"שיח לוחמים", שהיה בין יוזמיו ועורכיו. "הסתובבתי בשטחים, והנופים אותם נופים כמו הגליל – אבל הרגשתי שאני זר בארץ זרה. יש עיר בארץ ישראל ששמה חולון. היא לא מוזכרת בתנ"ך. האבות לא נקברו בה. עיר בלי עבר. סתם עיר מהחולות. בשבילי, חולון היא יותר מחברון. לכן המונחים 'שטחים משוחררים' ו'אדמות משוחררות' – אני נרתע מהם, אלא אם כן אני יכול לחיות את המיתוס שהאדמה משועבדת ומחכה לגואליה. ואני התחנכתי על המיתוס הזה. אבל כל מה שיש בי מעצמי, ולא ממה שהכניסו בי – מתקומם נגד זה. אחרת הייתי היום חרותניק נאמן. כי אני לא יכול לקבל שהאדמה מדברת והאדמה זועקת והאדמה תובעת. אני מאמין באנשים ולא באדמה. באנשים ולא במקומות." (ע' 187).
ב-7 באוקטובר אותגרה עצם הישרדותנו. אין ספק שאילו עמוס עוז חי, הוא היה תומך ביציאה למלחמה בעזה בעקבותיה. כפי שתמכו בה כל הישראלים. אולם, חרף היותנו עם שחוגג מדי שנה את יציאת מצרים ואבל על חורבן הבית, אנו כנראה גם עם הלוקה בדמנציה קולקטיבית. בטווח הקצר, הזיכרון שלנו מתעתע בנו. והנה, היום, שנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, שוב נשמעים בתוכנו קולות נגד "פולחן הכוח", המתנגדים למלחמת המגן שאין צודקת ממנה, שאנו נלחמים מאז ה-7 באוקטובר, שגולת הכותרת שבה היא הסרת האיום מאיראן.
הם מדברים על פולחן הכוח, אך מייצגים את פולחן החולשה. עמוס עוז היה נביא פולחן החולשה. "אנחנו אנשים יהודים אשר חונכו לתת את נפשם על הצדק, אך הורגלו משחר נעוריהם להזדהות עם צדקתם של חלשים ומובסים. להיות צודקים וחזקים – לא הוכשרנו. והנה, אף כי היינו הפעם הזאת צודקים וחזקים – מתלווה מועקה על הרגשת הצדק והכוח. והיא מועקה יהודית" (ע' 166).
כלומר, ב-7 באוקטובר היינו צודקים וחלשים, וזה אחלה. אך משהקערה התהפכה, ושוב היינו חזקים, יש מי שנכנסו למועקה. את התשובה לפולחן החולשה של עמוס העניק, במחלוקת ביניהם ב"שיח לוחמים", חבר קיבוץ גבע נחמן רז, לימים מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים וח"כ ממפלגת העבודה: "שיבת העם היהודי לארצו היא נגד רצונם של הערבים תושבי הארץ. היא לא נעשתה בהסכמה. העניינים נקבעו בכוח, לא על ידי הסכם ולא על ידי רצון טוב של הערבים. בשבילי, אחת החוויות הקשות היא המסקנה הנוראה שלהיות 'צודק' זה להיות חזק. זאת אומרת, צדק בלי כוח שעומד מאחוריו – אין לו שום תוקף, אין לו שום משמעות. מי שרוצה שהצדק שלו יהיה לא רק משהו מופשט, אלא משהו שאפשר לחיות על פיו, צריך להיות חזק. זה החוק האכזרי של החיים שלנו בארץ הזאת. אנחנו נאלצים לממש את הצדק שלנו בכוח, כי אין לנו ברירה אחרת" (ע' 185). ולכן, אותן המלחמות שכוהני פולחן החולשה מכנים אותן "מלחמת ברירה" ושוללים את הלגיטימיות שלהן, הן לאמיתו של דבר מלחמות אין ברירה מובהקות, כי הן מבטיחות את קיומנו.
המחלוקת בין אלתרמן לעוז, היא המחלוקת המרכזית שהגדירה את הציבור הישראלי מאז מלחמת ששת הימים ועד שהחליפה אותה מחלוקת "כן ביבי לא ביבי". המחלוקת אקטואלית, כיוון שהיא עוסקת במציאות חיינו מראשית הציונות ועד ימינו. כך, למשל, מתאר ענברי את מאורעות תרפ"ט: "...טבחו הפורעים ביהודי חברון, ירושלים, טבריה, צפת, תל אביב, חיפה ומקומות אחרים. במוצא, למשל, נכנסו הפורעים לאחד הבתים ורצחו משפחה שלמה. בבאר טוביה הם שרפו את כל הבתים, תפסו אדם שהגיח מבית הכנסת, קטעו את ידיו ואת רגליו, עטפו אותו בספר תורה ושרפו גם אותו. גם את חולדה, שאנשיה ניהלו קרב גבורה כמו בתל חי, הם שרפו עד היסוד. הם רצחו, בשם האסלאם, תינוקות וילדים לעיני הוריהם, והורים לעיני ילדיהם. אנסו נשים. אנסו ילדות." מה זה אם לא 7 באוקטובר? כאז – כן עתה.
האם גם המחלוקת בפרשת לבון אקטואלית לימינו? במאמר ביקורת על הספר ב"מקור ראשון" רואה ארז לוזון דמיון בין הדברים החריפים שהטיחו עמוס עוז וחבריו האינטלקטואלים בבן גוריון, שאותו הם האשימו בדיקטטורה, למחאה נגד נתניהו. הוא מאמין, שכפי שהיום, בפרספקטיבה היסטורית, הכול מכירים בגדולתו של בן גוריון, כך תוכר גדולת מנהיגותו של נתניהו.
אני רואה דווקא דבר אחר לגמרי. האקטואליזציה לימינו היא התעקשותו של בן גוריון על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, משפטית, כי רק דרכה אפשר להגיע לחקר האמת, לעומת כל ועדה אחרת, שהיא ועדת טיוח פוליטית עסקנית. כאז, בפרשת לבון – כן עתה.
בביקורת שכתבתי על "הספר האדום" ובשיחה עם אסף ענברי על הספר, טענתי שהוא עשה עוול לטבנקין, יערי וסנה, ושהוא לא הציג את דמותם באופן הראוי להם. אסף השיב לי, שאני קראתי את הביוגרפיות של טבנקין, יערי וסנה, אך כמעט כל מי שקרא את ספרו, בקושי שמע את שמם, והספר הוציא אותם מתהום הנשייה ולכן הוא עשה צדק לזכרם.
יש בזה משהו.
קראתי גם את הביוגרפיות של אלתרמן, תרצה אתר וביוגרפיות רבות של בן גוריון, ואת ספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". הפעם דומני שענברי נאמן יותר לדמויות, באופן הצגתן.
אך בכל יש לי הערות היסטוריות אחדות.
אלתרמן אכן העריץ את בן גוריון והיה מקורב אליו, אך בספר הוא מוצג כמעט כחסיד שוטה, עד מלחמת ששת הימים. זו הצגה שאינה נכונה. אלתרמן תמיד היה נאמן לאמת שבה האמין, ולא נרתע ממתיחת ביקורת על בן גוריון, והתייצב נגדו בנושאים שהיו בלב המחלוקת הציבורית, כמו תפיסת "גרמניה האחרת" וכינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, פירוק הפלמ"ח, שביתת הימאים והיחס לעולים מצפון אפריקה. לכן, כאשר ענברי כותב על הביקורת של אלתרמן על בן גוריון אחרי מלחמת ששת הימים "הוא ביטא בכך את אכזבתו הנוראה מבן גוריון. הוא לא שיער שיכתוב נגדו אי-פעם. זו היתה ההחלטה הקשה ביותר בחייו", זו אמירה שאינה מדויקת, בלשון המעטה.
ענברי מדייק בציטוטים של בן גוריון בנושא נכונותו לוותר על שטחים, ואכן הוא מזכיר שבן גוריון סייג את נכונותו לנסיגה חוץ מירושלים והגולן. אך דמותו של בן גוריון בספר הרבה יותר יונית מאשר במציאות. כאשר הוא דיבר על ירושלים, הוא כלל גם את בית לחם ולעתים גם את חברון. האירוע המכונן בספר, מבחינת המחלוקת בין התנועה למען ארץ ישראל בהנהגת אלתרמן לבין עמוס עוז וחבריו, הוא ההתנחלות של הרב לוינגר וחבריו בחברון. בן גוריון תמך בה, ואף היה הראשון שתרם להקמת הישיבה. שנים אחדות לאחר מלחמת ששת הימים הוא הודיע שכבר אינו מצדד בעמדה שהביע מיד אחרי המלחמה.
לכן הצגת הקירבה בין השקפתו של עמוס עוז לזו של בן גוריון חוטאת לאמת. מה שייחד את עמוס עוז מול הקונצנזוס מקיר לקיר לאחר מלחמת ששת הימים, היו דבריו בנושא ירושלים והכותל המערבי. "אם היו מפוצצים היום בדינמיט את הכותל, וזה היה מחזיר לחיים את מיכה, הייתי אומר: תפוצצו!" אמירה אחרת שלו היתה שהכותל לא שווה ציפורן של חייל ישראלי. בספר מיוחסת האמירה לאימו של מיכה, חברו של עמוס, בביקור תנחומים כשישבה שבעה (ואולי באמת היא המקור לאמירה הזאת).
בן גוריון, לעומת זאת, נשא יותר מכל אחד אחר את דגל ירושלים ובעיקר הכותל המערבי. בביקורו בכותל לאחר השחרור, אף שהיה אז ח"כ מן המניין ולא הייתה לו כל סמכות, הוא האיש שנתן את ההוראה להרוס מיד את שכונת המוגרבים, כדי ליצור את רחבת הכותל הגדולה, המוכרת לנו. יתר על כן, הוא הטיף לפוצץ, לא את הכותל, אלא את חומת העיר העתיקה, כדי לסמל שירושלים לא תחולק עוד לעולם. ובנאומיו, כולל בדיונים במרכז ובוועידה של רפ"י, שענברי ציטט מהם, הוא תקף בחריפות את הממשלה, שבועות וחודשים אחרי מלחמת ששת הימים, על המחדל ההיסטורי הנורא שלה, בכך שעדין לא הביאה להתיישבות המונית של רבבות יהודים במזרח ירושלים.
לעומת זאת, את דיין מציג ענברי כנושא עמדה ניצית יותר מכפי שהיתה במציאות. אמנם כל הציטוטים שלו מדויקים, אך ניתן למצוא בדבריו ציטוטים מנוגדים. לדוגמה, ביום שבו בן גוריון ביקר בכותל גם דיין ביקר בכותל, והתייחסותו היתה הפוכה: "מי צריך את הוותיקן הזה?"
ולסיום, נושא הקרוב לליבי שהופיע בספר הוא ראשית ההתיישבות בגולן, בידי יהודה הראל וחבריו. אמנם ענברי לא דייק כאשר כתב שהקבוצה שהקימה את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, מנתה שבעה בחורים ובחורה, אולם הוא דייק מאוד בהצגת האידיאולוגיה של יהודה הראל; אידיאולוגיה של ציונות מעשית ברוח טבנקין והקיבוץ המאוחד.
אורי הייטנר
1. שני נביאים "נתן ועמוס"
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר