* כאן עוצבה דמותו – נדב איל פרסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" בזכות הגלות, תחת הכותרת "בזכות הגלות" (אני מציין שזאת הכותרת כדי שיהיה ברור שזו אינה פרשנות שלי), שבו מציע לא רק להשלים עם העובדה שהעם היהודי מחולק בין ארץ ישראל והגולה, אלא לראות את החיוב בכך. לא זו בלבד שאין הוא מציג עדיפות של קיום היהדות בארץ על זו שבגולה, אלא אף מציג יתרונות רבים בחיים בגולה, שהתעצבו לאורך שנות הגולה הארוכות ואבדו בישראל. קיום הגולה, הוא טוען, חיוני להישרדות ולשגשוג של כולנו. ולכן, הקשר בינינו לבין הגולה לא צריך להתמקד בפעולה למען העלייה או למען התמיכה בישראל, אלא בקשר של הדדיות בין שני ביטויים לגיטימיים של הקיום היהודי.
קיומה של הגולה היא עובדה, אך זו עובדה שמבטאת את האנומליה של העם היהודי, שעדיין רובו אינו חי במולדתו (איל דבק באנכרוניזם לשוני של המונח "מולדת", שבתקופות מסוימות בהיסטוריה שויך למקום המגורים, ומצטט יהודים שדיברו על ארץ ישראל כמשאת נפש ועל מקום מגוריהם כמולדת), ואינו מנהל חיים יהודיים שלמים, כי חיים לאומיים פירושם עם החי ברשות עצמו ונוטל אחריות על מכלול חייו הביטחוניים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים, ואינו תלוי בחסדי העם והמדינה שבתוכם הוא יושב. איל מדבר על האנטישמיות שעמה מתמודדים היהודים בכל העולם, ועל התגברות האנטישמיות מאז 7 באוקטובר, ובכל זאת אינו מסיק מכך את המסקנה המתבקשת של עלייה לישראל, למקום שבו העם היהודי מגן על עצמו באמצעות ריבונותו וצבאו.
אני מאמין בהכרח להדק את הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, כי זו מחויבותנו כמדינת הלאום של העם היהודי, אולם בפירוש מתוך אוריינטציה ציונית הרואה בעליית העם היהודי למולדתו את יעדה העליון של המדינה. האחריות של מדינת ישראל לעם היהודי בגולה צריכה להתאפיין בשלוש תחומים:
א. פעולה נמרצת לעלייה גדולה ככל הניתן לישראל, והצבת יעד להגשמה לשנתיים-שלוש הקרובות – רוב העם היהודי יחיה בישראל.
ב. חיזוקה של הקהילה היהודית בגולה, חיזוק הקשר בין היהודים לתרבותם, לימוד השפה העברית. בז'רגון של ראשית הציונות האחריות הזאת נקראה "עבודת ההווה", כלומר המטרה היא עלייה יהודית לארץ, אך מתוך הבנה שמדובר בתהליך ממושך מאוד, הציונות אינה מתעלמת מהקיום היהודי בגולה, וחותרת לחיזוק היהודיות של היהודים כדי למנוע, ולכל הפחות לעכב, את תהליך ההתבוללות. תהליך ההתבוללות הוא איום על הקיום היהודי. תהיה זו טרגדיה לאומית אם רוב העם היהודי יחיה בארץ לא בזכות עלייה המונית, אלא בשל התבוללות המונית של היהודי בגולה. התהליך הזה מתרחש לנגד עינינו ומדינת הלאום של העם היהודי אחראית לפעול לעצירת ההתבוללות. בפרספקטיבה היסטורית מקיפה, הדרך הטובה ביותר למנוע התבוללות היא עלייה לישראל. המאבק בתהליך ההתבוללות בגולה הוא מלחמת מאסף, שהצלחה בו היא עיכוב התהליך. אם לא נפעל לבלימת ההתבוללות, לא יהיה מי שיעלה לארץ, אך ללא עליה לארץ נפסיד במערכה נגד ההתבוללות.
ג. מאבק באנטישמיות. ההפרדה בין מדינות המצוקה למדינות הרווחה הולכת ומיטשטשת. מצד אחד, אין עוד מדינות שאוסרות עלייה יהודית, ועלינו להילחם למען פתיחת שעריהן, אך מצד שני היהודים במדינות הדמוקרטיות נמצאים, בעיקר מאז 7 באוקטובר, במצוקה אנטישמית הולכת וגוברת. גם כאן, העלייה לישראל היא המענה לאנטישמיות, אך חובתה של ישראל להילחם באנטישמיות אינה מותנית בעלייה, אלא היא חובתה כמדינת הלאום של העם היהודי.
את עיקר מאמרו הקדיש נדב איל להפרכת הפסוק הפותח את מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."
רוב המשפט, טוען איל, נכון, אך הוא שולל את הטענה ההיסטורית שלפיה בא"י עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית של היהדות. לטענתו, היהדות עוצבה בעיקרה בגולה, שבה ישב רוב העם היהודי, לרוב מבחירה, מאז גלות בבל הראשונה.
אין ספק שחלק מן המורשת היהודית עוצב בגולה, אולם לב ליבה של היהדות עוצב בארץ ישראל, כפי שקבעו בצדק בן גוריון ומנסחי המגילה. לב ליבה של המורשת היהודית הוא התנ"ך, או בלשון המגילה "ספר הספרים הנצחי", שנכתב בארץ ישראל, בשפה העברית, שפתו הלאומית של העם היהודי, שעוצבה בארץ ישראל ולא בכדי חודשה, כשפה חיה, כששבנו לארץ ישראל.
היהודים בכל הגלויות, בכל הדורות, קראו מדי שבת את פרשת השבוע, וקטעים ממנה גם בימי שני וחמישי ובכל החגים. פרשת השבוע היא מן התורה, שנכתבה בארץ ישראל. לאחר הקריאה בתורה, קראו את ההפטרה, מתוך ספרי הנביאים, שנכתבו בארץ ישראל. בפסח, שבועות, ט' באב, סוכות ופורים הם קראו את חמש המגילות, שנכתבו בארץ ישראל. הם קראו בכל הזדמנות פרקי תהילים, שנכתבו בארץ ישראל, והתפילה שהתפללו שלוש פעמים ביום היא בשפה העברית, שפת ארץ ישראל, והיא משובצת פסוקים מתהילים ומהתנ"ך כולו.
נדב איל טועה בטענתו שהתורה שבע"פ עוצבה אחרי החורבן בגולה. כור יצירתה היה "יבנה וחכמיה", המרכז הרוחני אחרי החורבן, שבו עוצבה היהדות החדשה, הפוסט מקדשית. המרכז נדד לאורך מאות השנים הבאות מיבנה למרכזים אחרים, כולם בארץ ישראל, בגליל – אושה, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה.
המשנה, שהיא בסיס התורה שבע"פ, נכתבה בידי התנאים בארץ ישראל, ונחתמה בארץ ישראל 150 שנה אחרי החורבן. גם מתכונת ליל הסדר וההגדה של פסח מופיעה במשנה, שנכתבה בארץ ישראל. ובהגדה אנו קוראים על מעצבי הסדר, רבי עקיבא וחבריו, שישבו כל אותו הלילה בבני ברק.
צודק איל בטענתו שהתלמוד הבבלי נחשב יותר מהתלמוד הירושלמי, אך אין להמעיט מחשיבותו של התלמוד הירושלמי, וגם התלמוד הבבלי צמח מתוך המשנה, שנכתבה בארץ ישראל, והיא צמחה מתוך התורה, שנכתבה בארץ ישראל. וכל היצירה היהודית בגולה, היא התפתחות של היצירה הארצישראלית ופרשנות שלה, וכוכב הצפון שלה הוא הערגה לציון ולירושלים. עם הערגה הזאת נדב איל אינו מתווכח, אלא שהוא רואה בה משהו סמלי, לא מעשי. וזה נכון. אך זה אסונו ההיסטורי של העם היהודי. המהפכה הציונית מרדה בציפייה הפאסיבית לגאולה שמיימית, וקראה לעם היהודי לממש את יהדותו בנטילת גורלו בידיו ועליה לארץ ישראל כדי לחדש את ימיו כקדם ולהקים מדינת לאום ריבונית במולדתו ההיסטורית. הרצל הגדיר את הציונות "אידיאל שאין לו סוף." כלומר, אין פוסט ציונות. יש הגשמת הציונות, ויש מי שבוחרים לא להגשים את הציונות. תפקידה של הציונות לא נגמר, ועיקר מהותו היא עליית העם היהודי לארץ ישראל. אסור למדינת ישראל להשתמט מחובתה לפעול לכך.
* זיכרון קצר - חג הפסח מעיד על היותנו עם הנושא ומשמר זיכרון היסטורי ארוך, בן אלפי שנים.
אבל לפעמים אנו בעלי זיכרון קצר מאוד. חלפו רק שנתיים וחצי מאז 7 באוקטובר, וכבר נשמעות הסיסמאות החלולות נגד "פולחן הכוח". אבל ב-7 באוקטובר נוכחנו בתוצאות פולחן החולשה.
לעולם לא עוד!
* לשחזר את 7 באוקטובר – בתקופת המו"מ על עסקת החטופים כתבתי, שאם יהיה עלינו לשחרר את כל המחבלים האסירים ונוכל להשאיר רק אחד – האחד הזה צריך להיות רב המרצחים, המנהיג הבולט של פת"ח, מרואן ברגותי.
ועל כך קיבלתי תגובות קונספירטיביות לפיהן אני רוצה להחליש את המתונים ולחזק את הקיצונים בלה בלה בלה, ואני רוצה למנוע את שחרורו של המנהיג שיכול להביא ל"פתרון שתי המדינות" וכיו"ב.
בספרו החדש של נדב שרגאי "מהנהר ועד לים", שקטעים נבחרים מתוכו פורסמו בגיליון שבת של "ישראל היום" (טרם קראתי את הספר, אלא רק את מה שפורסם בעיתון), מצוטט ברגותי אחרי 7 באוקטובר. הוא קרא לשירותי הביטחון של הרשות הפלשתינאית להפנות את נשקם נגד ישראל, לפעול בהפתעה ולשחזר את טבח 7 באוקטובר ביו"ש. "אל תהיו עדים בלבד. הפכו לחיילים פעילים בקרב המכריע." זה הפתרון שאותו ינסה לקדם המנהיג, אם ישוחרר.
* ריבונות לבנונית – ממשלתה הריבונית של לבנון החליטה לגרש את שגריר הטרור של איראן מלבנון. ההחלטה הזאת מבטאת רצון של לבנון בחירות, בעצמאות ובהפסקת הטרור.
אולם השגריר נשאר בלבנון. איך זה יתכן? חיזבאללה החליט שהוא יישאר והוא נשאר.
זו תמצית ההוויה הלבנונית. אני מאמין שהנשיא הנוכחי והממשלה הנוכחית רוצים באמת לשים לקץ סבלם של הלבנונים, וחפצים בהפסקת הטרור, בשקט ואולי אפילו בשלום עם ישראל. אבל הממשלה אינה שולטת בלבנון והשפעתה מוגבלת מאוד. אין ערך להסדר עם ממשלת לבנון, כי אין בכוחה לאכוף אותו.
רק אם נרסק את חיזבאללה תוכל ממשלת לבנון לקחת את מושכות השלטון לידיה, להוציא את כל ארגוני הטרור אל מחוץ לחוק ולפרק אותם מנשקם, והלוואי גם להגיע לשלום בין המדינות.
* לא למדו דבר – "אל תתנו לבנים שלנו לשקוע בבוץ הלבנוני..." חזרנו לסיסמאות ההבל העבשות. הם לא למדו דבר.
מה, אתה מתגעגע לרצועת הביטחון? שואלים אותי.
כדאי לזכור – בתקופת רצועת הביטחון חיזבאללה היה ארגון טרור קטן ומטריד. אחרי שיצאנו, הוא הפך לצבא טרור מפלצתי. דרום לבנון, האזור שהיווה את רצועת הביטחון, הפך לחיזבאללסטאן מלא מלא. הכפרים השיעיים שחלשו על יישובינו היו לבסיסי טרור, כל בית היה מוצב קדמי של חיזבאללה, חמוש מהמסד ועד הטפחות. מנהרות תקיפה אימתניות נחפרו אל תוך ישראל. וכל המערכת הזאת היתה דרוכה לפקודה, לצאת למבצע כיבוש הגליל, שאילו היה מתבצע, מחיר הדמים שלו היה אלף מונים יותר מאשר טבח 7 באוקטובר בנגב המערבי. ואילו הותקפנו, בהתאם לתוכנית האיראנית, משני הצדדים בו זמנית, קיומנו היה בסכנה מיידית.
אז זאת הבעייה שלכם, מטומטמים? שקיעה ב"בוץ הלבנוני"? זה הסיוט שלכם, טמבלים? רצועת הביטחון? לא למדתם שום שיעור? לא הייתם בפלנטה שלנו ב-7 באוקטובר?
נכון, הבעייה אינה רק הנסיגה מרצועת הביטחון, אלא ההתמכרות לשקט מאז הנסיגה ובעיקר מאז מלחמת לבנון השנייה. אבל בשטח שבו צה"ל נהנה מחופש פעולה, לא יכולה לקום מעצמת טרור כזאת. כן, יש מחיר דמים כואב לרצועת הביטחון, אך הוא בטל בשישים לעומת המחיר ללא רצועת ביטחון.
רצועת הביטחון אינה צריכה להיות העתק-הדבק של רצועת הביטחון בשנות ה-80 וה-90. היא צריכה להתבסס פחות על מוצבים נייחים ויותר על תנועה ניידת. פחות על התמגנות ויותר על יוזמה. ולכפרים השיעיים שחלשו על יישובינו לא ניתן לחזור.
מה הקדושה בקו הגבול ששורטט בידי קצין בריטי וקצין צרפתי בחלוקה שרירותית בין מעצמות קולוניאליות, ששווה להקריב למענה חיי אדם?
* למה קם חיזבאללה – עמוס הראל, "הארץ": "מלחמת לבנון הראשונה נרשמה בזיכרון הציבורי כמלחמת שולל, שאמנם השיגה ניצחון מסוים על אש"ף, אבל פתחה את חשבון הדמים הארוך עם חיזבאללה ועם העדה השיעית."
כמה אפשר לחזור על השקר הזה, לפיו ישיבתנו בלבנון יצרה את הסכסוך עם חיזבאללה? הרי אם כך הדבר, ברגע שנסוגונו מכל לבנון, הוא צריך היה להסתיים, והרי הזמן מאז הנסיגה רב יותר מכל שנות שהייתנו בלבנון.
הקמת חיזבאללה אינה קשורה כהוא זה למלחמת שלום הגליל (1982) ולשהיית צה"ל בלבנון, אלא למהפכה האיסלמית באיראן (1979). הרפובליקה האיסלמית מלכתחילה פעלה לייצוא המהפכה, ולבנון היתה המוקד הראשון לכך בשל ריכוז האוכלוסייה השיעית בה, מצד אחד, והיעדר שלטון מרכזי יציב, מצד שני. הרפובליקה האיסלמית חרטה על דגלה מראשיתה את השמדת ישראל, "השטן הקטן," והקימה את חגורת האש העוטפת את ישראל, לצורך זה, וחיזבאללה הוא אבן הראשה של המהלך.
מה הטעם לחזור על סיסמאות העבר, אחרי שהמציאות הפריכה אותן? מלחמת שלום הגליל היתה מלחמת מגן צודקת ומלחמה מוצלחת, למרות שהיו בה לא מעט כשלים ובעיות, שבה הבסנו את אש"ף והרחקנו אותו לתוניס, וחבל שבאיוולתנו החזרנו את ערפאת וצבאו אל לב א"י בהסכם אוסלו. במלחמת שלום הגליל נולדה תרבות המחאה האוטומטית, תחת הסיסמה הריקה "מלחמת ברירה", שאינה לגיטימית. כאילו הדבר הלגיטימי היחיד הוא להמתין ל-7 באוקטובר ואז להגיב. וכפי שראינו, גם המלחמה בעקבות 7 באוקטובר הפכה בפיהם מהר מאוד ל"מלחמת ברירה", שאינה לגיטימית.
* אז למה הוא תמך – למה בכל שנותיו הרבות כראש הממשלה, נתניהו לא הוביל חקיקת חוק מוות למחבלים ואף יירט כל ניסיון לחוקק את החוק הפופוליסטי הזה? כי הוא נגד גזר דין מוות למחבלים. הוא יודע שחוק כזה הוא מתנה למחבלים ונזק לביטחון המדינה.
אז למה הוא הצביע בעד? כי הוא מפחד מבן גביר.
* בועז אורוויל – שיחדש נוסח ביסמוט, 2026 – השתמטות היא גיוס.
* ההוויה החרדית – החרדים הם מדינה בתוך מדינה, שמדינתם הפורשת ממומנת מכספי המיסים של אזרחי המדינה שממנה פרשו.
* אצבע בעין – בילדותי, בשנות ה-70, תחת שלטון המערך, אם מישהו רצה לאכול פיתה בפסח, הוא היה צריך לנסוע לכפר ערבי, או להקפיא לפני החג.
היום, כל מה שהוא צריך לעשות הוא ללכת למכולת הקרובה.
קו פרשת המים הוא 1986. ב-1986 נחקק חוק החמץ.
חוק החמץ אינו חוק של כפייה דתית. הוא אינו אוסר אכילת חמץ. הוא אינו אוסר מכירת חמץ. הוא אוסר הצגת חמץ. הוא נחקק כשאף אחד לא הציג חמץ. הוא נחקק כאצבע בעין.
והוא השיג את התוצאה שמשיג כל מי שדוחף אצבע בעין.
* פטריוטית ישראלית – אחד הרגעים היפים במלחמת "שאגת הארי", היה לאחר הנפילות הישירות בדימונה ובערד. ראש מועצת ערערה שלח הודעה בקבוצות הווטסאפ של היישוב, שבה הוא קרא לכל הרופאים, החובשים ואנשי הרפואה ביישוב להגיע מייד לשתי הזירות כדי לסייע בחילוץ פצועים ובטיפול בהם. וכך היה. היה זה רגע של הישראליות היפה, שבמקרה הזה חצתה לאומים, של ערבות הדדית בין ישראלים ערבים ויהודים, בשעת משבר. מן הראוי שננצור את הרגע הזה בליבנו, כי זו מערכת היחסים הראויה והרצויה בין העמים במדינת ישראל.
אין לשכוח את המקרים ההפוכים, שגם הם היו. אנו זוכרים היטב את "שומר החומות", כאשר רבים מערביי ישראל יצאו לפרעות בעיצומו של משבר ביטחוני. מן הראוי שננצור גם את הרגע הזה, המבטא את מערכת היחסים שאסור שנקבל אותה ושיש לעשות הכול כדי שלא תחזור על עצמה.
וראינו גם איך כל ניסיונותיו הנואשים של ראש הכנופייה בן גביר לחולל "שומר החומות 2" אחרי 7 באוקטובר עלו בתוהו. ערביי ישראל בלמו את כל הפרובוקציות שלו.
יש מקרים כאלה ויש מקרים כאלה, אבל ברור מה צריכה להיות מטרתנו – לעודד כל מה וכל מי שמעודד השתלבות אמת של ערביי ישראל במדינת ישראל.
אחד הסמלים להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ובישראליות היא לוסי אהריש – פטריוטית ישראלית אמיתית, שבמלחמה בין מדינת ישראל לבין אויביה, היא בצד הישראלי ללא סייג, למרות שהאוייב הוא עמה.
והנה, דווקא היא היתה קורבן לאלימות גזענית בזויה ונתעבת של כנופייה אלימה נוסח קו-קלקוס-קלאן. למה דווקא היא? לא למרות השתלבותה, אלא דווקא בשל השתלבותה. בדיוק מאותה הסיבה שראש הכנופייה ניסה לשלהב את הרוחות אחרי 7 באוקטובר ולחולל "שומר החומות 2". החוליגנים האלה, הם בני דמותם של הערבים שהתפרעו ופרעו ב"שומר החומות". המטרה שלהם אותה מטרה.
צפיתי בראיון עם לוסי אהריש אצל רוני קובן ב"כאן" 11. היא פשוט מקסימה. והיא ישראלית. והיא פטריוטית ישראלית. לא עם כל מה העמדות שביטאה הסכמתי, אך המחלוקת שלי איתה, היא מחלוקת בין פטריוטים ישראלים.
* למי נועדו ההנחיות – בקיבוץ אורטל לא נערך השנה סדר פסח קיבוצי, בפעם השנייה בתולדות אורטל. הפעם הראשונה היתה בשנת הקורונה הראשונה. הסיבה לכך היא מחוייבותנו לנהוג על פי הנחיות פיקוד העורף.
אבל יש מי שהנחיות פיקוד העורף אינן חלות עליו, כנראה. אלה מפגיני המחאה נגד "מלחמת נצח-שמצח". הם יצאו להפגנות בכל רחבי הארץ במוצ"ש, ובמודעה שלהם נכתב: "לא נהיה נתינים."
ההנחיות מצילות החיים של פיקוד העורף חלות, לטענתם, על "נתינים". למשל, נתיני אורטל שלא ערכו סדר קיבוצי. אבל הם לא נתינים. הם מעל להנחיות פיקוד העורף.
אנרכיסטים דה-ל-שמאטע.
* כשסגרתי פסח – בפסח הזה, ליבי עם החיילים, בסדיר ובמילואים, בגשם ובבוץ, בלבנון, בעזה, ביו"ש, במזרח הגולן, הטייסים באיראן וצוותי הקרקע בבסיסים בארץ, לוחמי ההגנה האווירית ופיקוד העורף, וכל החיילים שחוגגים את סדר הפסח בבסיס.
פעמיים סגרתי חג בפסח. הפעם הראשונה הייתה בטירונות שלי, פסח תשמ"ב, 1982. היינו אמורים לצאת לחג. יום לפני ערב החג, שוגר מטח קטיושות על קריית שמונה (בימים שאיש לא חלם על יירוט והתרעה מוקדמת). צה"ל עמד להיכנס בתגובה ללבנון, מה שעשה בסופו של דבר חודשיים מאוחר יותר, במלחמת שלום הגליל. החופשה בוטלה ועלינו לצפון. אנו טירונים, עוד לא לוחמים שיכולים לתמרן בלבנון, ושובצנו לאבט"ש ביישובי קו העימות.
נסענו לקריית שמונה, ושם התחלקנו ליישובים. שובצתי למשגב עם. נסענו לשם, ירדנו, כמדומני כחמישה חיילים. שמחתי לעשות סדר קיבוצי בחדר האוכל של הקיבוץ, או לפחות חלקו, תלוי ברשימת השמירה. אבל כעבור חצי שעה הגיע המ"פ, קרא לי וצירף אותי לחייל נוסף, והודיע שאנו עוברים לשמור על מתקן דלק בבריה. אבל בדרך נסענו איתו לבקר את החבר'ה בכל היישובים, וכך היינו בנסיעה עד חצות. בלי סדר ובלי פסח. הגענו לבריה, היו שם עוד 3 מילואימניקים, שתגברנו אותם. היתה זו הפעם היחידה בחיי שלא השתתפתי בסדר פסח. בבוקר הוצאתי הגדה שצורפה לאחד מעיתוני החג, וקראתי אותה לעצמי, שרתי בלב את השירים ודמיינתי את המאכלים.
הפעם השנייה היתה בפסח תשנ"א, 1991, בשלהי האינתיפאדה הראשונה. הייתי בשירות מילואים בעזה, במוצב ברח' נאצר. התארגנו כל הרווקים, והתנדבנו להישאר חג ללא הגרלה, כדי שכל בעלי המשפחות יוכלו לצאת הביתה, לסדר. היה סדר שמח, עם הרבה שירה ודפיקה על השולחנות. אבל אני זוכר בעיקר שאחרי הסדר עמדתי שעה ארוכה ליד ברזיה עם מים קרים בחוץ ושטפתי את הכלים.
* את חיוכך, תינוקת, קברו באדמה – המשוררת, הפזמונאית והמוזיקאית צרויה להב, נפטרה בגיל 74. צרויה נולדה וגדלה בקיבוץ איילת השחר, בגליל העליון. לאחר שירותה הצבאי בצוות הווי צנחנים, ונישואיה עם המוזיקאי לואי להב, הם חיו חמש שנים בארה"ב. היא היתה זמרת ליווי וכנרית בלהקה שליוותה את ברוס ספרינגסטין. לאחר שובה לארץ התמקדה בכתיבת שירה ופזמונים. אחדים משיריה זורמים בעורקי התרבות הישראלית, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "דרך המשי" של יהודית רביץ, "ימי התום" ו"שרה ברחובות" של ריטה, "רומאו" של יהודית תמיר ו"פרח" של יהודה פוליקר (הביצוע המקורי לשירם של צרויה ושל פוליקר היה של גידי גוב).
את השיר "פרח" כתבה צרויה להב אחרי הטבח בראס בורקה ב-1985. בין שבעת ההרוגים, היו שלושה בני משפחה אחת, משפחת שלח: השופט חמן שלח, בנו של המשורר אוריאל שלח, המוכר יותר בשם העט יונתן רטוש, אשתו אילנה ובתם צליל, ששיחקה בתוכנית הטלוויזיה לילדים "שיישאר בינינו". צרויה כתבה את השיר לזכרה של צליל.
על פי סברה נפוצה, השיר נכתב לזכר טל, בתם של צרויה ובעלה הראשון, המפיק לואי להב, שנהרגה בגיל 3.5 בתאונת דרכים בארה"ב. אולם בראיון שקיימה צרויה עם בן כיתתה, חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש, היא הבהירה שהשיר בפירוש נכתב לזכר צליל שלח. כמובן שאפשר להזדהות עם מילותיו בכל הקשר של אובדן ילד. אני קראתי את השיר על קברה של תינוקת בת אורטל שנפטרה. אבל המילים עצמן אינן מותירות ספק, שמדובר בקינה על ילדה שנרצחה, על לא עוול בכפה, במלחמה בשם הצדק, כביכול.
"את החיים לקחו לך," כותבת צרויה, "מלחמות קדושות. … מי שלחץ על הדק, דם את ליבו מכתים. במלחמות לצדק גם ילדים מתים." מול השנאה והקנאות שרוצחת ילדים, בולטת התמימות, הזוך והיופי של הילדה, קורבן הרצח, שמתמצית בדימוי – פרח. שיאו של השיר, בעיניי, הוא המשפט קורע הלב: "את חיוכך, תינוקת, קברו באדמה."
13 שנים מאוחר יותר, חייל ירדני פתח באש לעבר תלמידות מבית שמש שטיילו באי השלום בנהריים, ורצח שבע מהן. ולאחר מכן התינוקת שלהבת פס נרצחה בירי צלף למצחה, והילדה אדל ביטון נרצחה מיידוי אבן לעבר רכבה, ודניאל טרגמן נרצח בירי פצמ"ר לקיבוץ נחל עוז ב"צוק איתן". והילדים והתינוקות הרבים שנטבחו ב-7 באוקטובר, ואריאל וכפיר ביבס שנחטפו ונרצחו באכזריות יחד עם אימם בידי חוטפיהם. ומטילדה בריטואן בת העשר שנרצחה בטבח בסידני. ומביש להודות, אך גם עלי דוואבשה שהוצת למוות בידי מחבלים בני עמי, בני דמותם של אותם מרצחים ערבים.
יהי זכרה ברוך!
* ביד הלשון: האָט ער געזאָגט – מתוך מאמרו של פרופ' יובל אלבשן ב-ynet – "כתם של דם בספר החוקים": "רגע, אבל ח"כ צביקה פוגל אמר ש'עונש החובה מייתר את השופטים, ומייתר את התביעה'. אז אמר (אוטר גזוכט ביידיש)."
אז אמר, ביידיש, הוא האָט ער געזאָגט. משפט ששמעתי רבות מאימי. לא "אוטר גזוכט". זה נשמע דומה, אך נכתב אחרת לגמרי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 5.4.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר