הדרך מבהונטאר לקאסול, דרך חתחתים ממש. מולי מגיח ג'יפ, ואני מתהפך. נשברה לי היד, ומתחיל לרדת גשם שהולך ומתגבר, ולי יש בילקוט קילוגרם שלם של ג'אראס, כך מכנים בהודו את החשיש. מגיעה ריקשה של החבר שלי, גובינד. הוא יושב מאחור בין ארגזי קטשופ, והנהג שלו מלפנים.
"תיכנס אתה לריקשה, הנהג יסיע אותך לאט, ואני אסע באופנוע."
נשמעתי לו, ונסענו לאט בגשם. כל גבשושית בכביש גרמה לי לכאבים עזים. בעיקול הכביש מגיחה משאית, והיא קורעת את הברזנט של הריקשה. גובינד רוצה להתנפל על הנהג, ואני מרגיע אותו: "זה כלום, אני אתקן לך את זה" (איך? אני בקושי מחזיק את היד הכואבת). המשכנו עד לקאסול, וגובינד ליווה אותי לבית החולים, שם גיבסו לי את היד.
ראיתי איך ביצעו את גיבוס היד, ובא לי רעיון גאוני שאפרט בהמשך. איחסנתי את הג'אראס בתחתית כפולה של התיקים שמשני צידי האופנוע, כשפניי מופנים לדלהי – נסיעה ארוכה מאוד. השתדלתי לנסוע בדרכים צדדיות כדי לא להיתקל במשטרה. מיליונים עוברים בהודו על החוק, אבל את מי שתופסים – משלם בשביל כולם. על סמים אפשר לקבל כלא לכל החיים.
הגעתי לצ'אנדיגאר, עיר ענקית כמו דלהי, אבל אין בה שום אתר תיירות, סתם עיר הודית טיפוסית עם פרות ברחובות, וצעירים שמחרבנים בצוותא. היו שם המון כיכרות, ואני, שלא ממש מומחה לניווט, התבלבלתי. הגעתי למחסום, ועצרתי לעשות חושבים. אם יעצרו אותי שם ויערכו חיפוש – הלך עליי. מגיע אוטובוס, ופותחים לו, אני ממהר להיכנס בעקבותיו. השוטר שבמחסום צועק מנופף בידיים, אבל אני כבר בפנים. לא ברור לי איפה אני. הרחובות נקיים, גינות נוי עם פרחים, ובמדרכות מהלכים אנשים במדים. איפה אני לעזאזל? לא ייתכן שזאת צ'אנדיגאר – איפה היא ואיפה פרחים!
אני עוצר ליד איש במדים: "איך אני מגיע לדלהי?"
"אתה רוצה לטוס לדלהי?"
"למה לטוס? אני על אופנוע."
"אדוני, כאן מחנה צבאי של חיל האוויר, איך בכלל נכנסת?"
הבנתי שהמחסום היה של ש"ג המחנה.
מה עושים?
לא היה לי זמן להתלבט, כי מגיע אליי חייל על וספה, ודורש ממני להתלוות אליו. אני נותן גז לכיוון המחסום הפתוח, ומפיל את רוכב הווספה. הוא צועק אל הש"ג: "קלוז דה גייט!" והמחסום יורד. חיילים קופצים עליי. אחד שולח יד ומושך את המפתח.
"אתה רוצה לגנוב לי את האופנוע?" ואני מושך את המפתח בחזרה.
דורשים לעשות חיפוש – מזה פחדתי כל המסע.
"תנו לי לצאת. אני טעיתי שנכנסתי. אשתי בבית חולים בדלהי, אני חייב להגיע אליה דחוף."
"אתה תגיע, אבל קודם נעשה חיפוש."
"אתם לא יכולים, אני יודע את הזכויות שלי, יש לי משפחה בקונסוליה. אסור לכם לעשות חיפוש. אתם לא יודעים מי אני, אל תתעסקו איתי."
"טוב, חכה, יבוא קצין וישאל שאלות, ותוכל ללכת."
אני הרי ידעתי בלב, שבהודו הקצין לפני שהוא קצין – הוא הודי. אולי אצא מהברוך.
שואלים אותי מאיפה אני? שירת בצבא? כן, יש לכם צבא חזק. נהייתי חבר שלהם. אחד מהם נותן לי את הכתובת שלו: "כשתגיע לבנגלור, תבוא לבקר."
מגיע הקצין.
"אדון קצין, אני תייר מבולבל, נכנסתי בטעות למחנה, תן לי לצאת, אשתי בבית חולים בדלהי."
הקצין פוקד על החיילים לתת לי צ'אי – זה הסימן לחברות בהודו.
נחכה לקצין יותר גבוה, ואחריו עוד קצין, ועוד אחד – עד אחת בלילה! אומרים לי שאין לי מה לדאוג.
באחת בלילה מגיע אוטו אמריקאי מפואר, ממנו יוצא אדם מרשים בחליפה יקרה, חזות הודית, אבל שום סימן למבטא:
"מדוע לא הרשית לאף קצין לבדוק את כליך?"
"אני יודע את הזכויות שלי, אסור לבדוק בלי צו של שופט."
"תשמע, אדון צעיר, אצלכם בישראל אם מישהו היה פורץ מחסום צבאי, היו יורים בו."
מה שנכון נכון.
"תן לי לצאת, אני כאן כבר עשר שעות, אשתי בבית חולים, אני כאן מהצהריים."
"עשר שעות? יש לך מזל שרק שעות, ולא שבועות. יש לך מזל שלא עצרו אותך, אני רואה שרכשת לך חברים, אבל יש לי שאלה: אם אתה בא מהצפון, איך זה שאשתך בדלהי? מדוע אתה לא בדלהי עם אשתך?"
היחיד שתפס את השקר.
"אדון, אל תחייב אותי להגיד לך דברים אינטימיים – הייתה לי חברה באוסטרליה, ולא סיפרתי לה שאני נשוי. היא באה לחפש אותי בקאסול, ואני נאלצתי לנסוע לשם כדי לדרוש ממנה לשמור מרחק..."
"וכל העניין הזה עם זכויות – מה אתה מחביא בתיקים?"
"תראה, אדון, כבר קרה לי בהודו ששוטרים דרשו לחטט בתיק שלי, עשו לי חיפוש, והמצלמה שלי נעלמה..."
"אתה לא מתבייש?! אין כאן עבריינים מתחזים – כאן מחנה צבא! אנחנו נחפש כשהתיק יהיה בידיים שלך, ותוכל להיווכח שלא לוקחים ממך דבר."
אני מחזיק את התיק, ומריח את הג'אראס. הצטמררתי.
הוא פוקד על סמל לפתוח את התיקים. מוצא יומן בעברית. כל החיים אני כותב מה עובר עליי.
"נצטרך לתרגם את המחברת, ואז נשחרר אותך."
תפסתי את הראש: "לתרגם?!"
קראו למשטרה אזרחית, והם הגיעו בג'יפ. כבר שתיים וחצי בלילה.
"אני אסע אחריכם על האופנוע."
השוטרים: "אחד מאיתנו ייסע על האופנוע, ואתה, עלה לג'יפ!"
"מה איתך? האופנוע הוא כמו האישה שלי, איך אני ארשה לך לנהוג בו?"
איש לא זכר שכמה שעות קודם הסברתי מדוע אין לי רישיון בכך שזה אופנוע של חבר שלי מאמריקה. רצו את מיספר הטלפון לוודא שאני דובר אמת.
איש החליפה מתערב: "יש לך קסדה? יש לך רישיון? יש לך ביטוח? אין לך! אל תעשה בעיות, עלה לג'יפ."
הסתבר שאני הייתי הזר היחיד שהגיע לצ'אנדיגאר הנידחת. השוטרים התיישבו סביבי ולא חדלו להביט בי בפליאה.
"תרצה צ'אי?"
"כן, תודה!"
אף אחד לא קם להכין לי תה, ממשיכים לבהות בי כאילו אני איזו אטרקציה.
"אתה אורח שלנו."
נתנו לי אוכל ושתייה, וסידרו לי מיטה במשרד, לא בתא המעצר.
אני משאיר את האופנוע קרוב לשער.
"אני יכול להשאיר את התיקים על האופנוע?"
"כן, אין שום בעייה."
בבוקר באים הסמלים מהמחנה לבקר אותי: "אין לך מה לדאוג, ישחררו אותך עוד מעט." השוטרים מתקרבים למשאית שגוררת טנק מים, ושם מצחצחים שיניים.
לוקחים טביעת אצבעות. וכאן היתה קומדיה שלימה – הם הניחו את כף היד שלי מרוחה בדיו על דף לבן, ורשמו את שמות האצבעות. כשהגיעו לקמיצה – איש לא ידע איך קוראים לה. העניין נמשך אולי שעה, שאלו את הקצינים והשוטרים, וכולם הרימו כתפיים. לבסוף הגיעה הגאולה מצידו של אחד הקצינים: "רינג פינגר"!
"זה רק פרוצדורה, אין לך מה לדאוג."
כמה פעמים אמרו לי שאין לי מה לדאוג...
נשארתי עם הסמל. החלטתי לנהוג כמו הינדי: כשהינדי מתלבט במחשבות, הוא מנענע את הראש, וכך גם אני, כשאני ממלמל כאילו אל עצמי: "אני חושב שאני יכול כבר ללכת..." והסמל מהנהן: "גם אני חושב ככה."
הלב שלי דפק עד כי החזה חישב להתפקע, אבל אני הולך לאט כאילו לא ממש בוער לי, ומתפלל שהאופנוע יתניע. והחמוד הזה התניע מיד, ואני יוצא אל החופש (השער היה פתוח!, וכעבור כמאה וחמישים מטרים אני נותן צעקה אדירה: "ניצלתי! אני חופשי, אני חופשי!"
משה גרנות
אהוד: איך נהגת באופנוע עם יד שבורה מגובסת?