* איזה פתרון מדיני? – תחת הסיסמאות ש"אי אפשר לפתור בעיות רק בכוח" ו"חייבים לסיים ברגל מדינית", נשמעת בימים האחרונים קריאה מגורמים שונים, לסיים בהקדם את המלחמה בלבנון בהסדר מדיני עם ממשלת לבנון.
הגישה הזאת נכונה עקרונית, כאשר מדובר במדינה ריבונית. לבנון אינה כזאת. הנה, ממשלת לבנון החליטה לגרש את שגריר איראן. חיזבאללה הודיע שההחלטה אינה קבילה בעיניו, והשגריר נשמע לחיזבאללה ולא לממשלה.
הגורם החזק בלבנון, פוליטית וצבאית, אינו ממשלת לבנון ולא צבא לבנון אלא חיזבאללה. גם אם ממשלת לבנון רוצה בכך, אין בכוחה לפרק את חיזבאללה מנשקו. בעבר סברתי שהיא אינה רוצה, ולכן המלצתי מאז מלחמת לבנון השנייה וביתר שאת ב"חרבות ברזל" לתקוף את התשתיות הלאומיות של לבנון, כדי לאלץ את ממשלתה לפעול. היום איני מציע זאת, כי אני מתרשם שהרוחות החדשות שנושבות מביירות, החפצות בפירוק חיזבאללה, בשקט בלבנון ואולי אפילו בשלום עם ישראל, אותנטיות. אבל לנשיא לבנון ולממשלתו אין כוח לאכוף זאת. רק ריסוק חיזבאללה בידי צה"ל יוכל להביא את ממשלת לבנון לממש את ריבונותה, להחיל אותה על המדינה ולפרק את ארגוני הטרור.
כבר היינו בסרט הזה. במאי 1983 נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון, בהנהגת הנשיא אמין ג'מאייל (אחיו של באשיר, שנרצח ביום השבעתו). אז נחתם. שירתתי אז בעומק לבנון, ולא היה שום הבדל בין יום חתימת ההסכם ליום שלפניו. המלחמה נמשכה במלוא עוזה. הסכם השלום לא היה שווה את הנייר שעליו נחתם. המשילות של עאון אינה שונה מזו של ג'מאייל.
אהוד ברק, שאף הוא ביטא את המנטרה הזאת בראיון ל"כאן ב'", הוסיף על כך ואמר, שעלינו להיעזר בנשיא סוריה במלחמה בחיזבאללה, והוסיף שיש להגיע איתו להסכם גם בסוריה. אמנם הוא "היה" מחבל, אבל...
אל ג'ולאני היה ונשאר מחבל. אל ג'ולאני הוא איש אל-קאעידה והשלטון שלו הוא שלטון אל-קאעידה. היתרון שלו על אסד, הוא שאין הוא משתייך לציר האיראני, אך הוא טרוריסט יותר מאסד, והוא מוכיח את עצמו כרודן צמא דם לא פחות מאסד. הרעיון של הכנסתו ללבנון הוא אבסורדי, ומשמעותו היא, שמולנו יעמדו בלבנון חיזבאללה ואל-קאעדה.
כאשר ברק, כראש הממשלה, היה נחוש למסור את הגולן לאוייב הסורי, הוא התראיין כל היום וכל יום בכל כלי התקשורת, וחזר שוב ושוב ושוב על דברי הקילוסין לנשיא אסד (האב), שאותו כינה "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית." מיליון סורים שנרצחו בידי שלטון השושלת שלו מעידים על אופי המודרניות של סוריה שהוא עיצב. החלפת אסד באל-ג'ולאני היא נפילה מן הפח אל הפחת. הנתון הקבוע הוא העיוורון המדיני של ברק.
* לא פיקוח נפש – דברי הבלע, הנאצה וההסתה של האחרון-לציון נגד שופטי בג"ץ בזויים ולדעתי גם פליליים.
ובלי קשר לכך, לא היתה הצדקה לכך ששופטי בית המשפט קיבלו בשבת את ההחלטה שקיבלו. בתי המשפט בישראל אינם עובדים בשבת, ובצדק. אין שום פיקוח נפש בהקלה על הנחיות פיקוד העורף. התערבות כדי להחמיר בהנחיות פיקוד העורף, ניתן להצדיק כפיקוח נפש. הקלה – בוודאי שלא.
ואם ההחלטה נבעה מקדושת המחאה נגד המלחמה, ודאי שאין בכך פיקוח נפש.
* פסיקה אבסורדית – החלטת בג"ץ להחריג את ההפגנות נגד המלחמה מהנחיות פיקוד העורף – אבסורדית.
אילו פיקוד העורף היה מחמיר כלפי המחאה לעומת הנחיותיו הכלליות, היה מקום להתערבות בג"ץ. כיוון שזה לא המצב, עצם ההתערבות פסולה.
ממה נפשך? אילו חשבו שופטי בג"ץ שהנחיות פיקוד העורף מחמירות מדי, היה עליהם להורות על הקלת ההנחיות לכלל הציבור. בג"ץ לא העלה על דעתו לקבל החלטה כזו, כי הוא מודע לכך שאין לו שיקול דעת מקצועי בנושא. אז מאיפה יש לו שיקול דעת להחריג את ההפגנות?
לעיתים, בג"ץ מקבל החלטות מזיקות, שפוגעות באינטרס הציבורי, בגלל הפיכת חופש הביטוי, שהוא ערך נעלה, לפֶטיש העומד מעל לכל אינטרס ציבורי ומעל לכל ערך אחר. דוגמה לכך היתה החלטתו האבסורדית לאשר לראש כנופיה פשיסטית גזענית, איתמר בן גביר, להתמודד לכנסת, בניגוד לחוק יסוד שנתמך בידי 119 ח"כים. החלטה זו, כביכול בשם הדמוקרטיה, פגעה פגיעה אנושה בדמוקרטיה. היום קשה להחזיר את השד לבקבוק. ההחלטה ההיא הינה בכייה לדורות. אבל הם לא למדו דבר.
מה הם היו אומרים אילו "פצצונת" הייתה פוגעת במפגינים וחלילה הורגת מפגין או יותר? שהם "קורבנות הדמוקרטיה"?
כאשר ערך חופש הביטוי מתנגש עם ערך חיי אדם, מן הראוי שבג"ץ לא יתערב בשיקול הדעת של אנשי המקצוע.
* אותה סטייה – העתירה לבג"ץ בדרישה לאפשר קיום תפילות המוניות בכותל, נגועה באותה סטייה של העתירה בדרישה לאפשר הפגנות.
בשני המקרים, ההתייחסות להנחיות פיקוד העורף אינה כאל הנחיות מצילות חיים, אלא כגזירות נגד הציבור.
התערבותו של בג"ץ בהחלטות המקצועיות של פיקוד העורף מִלְכְּדָה אותו. מה יעשה עכשיו? ימוטט כליל את המשמעת הציבורית במלחמה? או יעשה איפה ואיפה בין שתי העתירות הקנטרניות?
(הדברים נכתבו לפני פסק הדין. מכאן ואילך, דברים שכתבתי לאחר ההחלטה).
ברגע שבג"ץ החליט להחריג את ההפגנות מהנחיות פיקוד העורף, לא היה לו מנוס מהחרגת התפילות בכותל.
מה הקשר? מה הקשר בין הפגנות לתפילות? מה הקשר בין רחבת הבימה לכותל?
אין קשר מהותי, אבל בפוליטיקת הזהויות שהשתלטה על חיינו, התפילות זה "אנחנו" וההפגנות זה "הם" (ולהיפך) ואם הרשיתם להם אתם חייבים להרשות גם לנו. וכך קיבל בג"ץ החלטה מאוזנת – אישר למפגינים לסכן את חייהם ולצורך איזון אישר זאת גם למתפללים.
וכבר אמרו חז"ל שמצווה גוררת מצווה ועברה גוררת עברה, ועל כך נוסיף שטעות גוררת טעות.
התוצאה הבלתי נמנעת של שתי הפסיקות, תהיה זילות של התרעות פיקוד העורף בעיני כל האזרחים, שיצפצפו עליהן. הדבר יעלה בחיי אדם.
כל זה היה נמנע, אילו בג"ץ דחה על הסף את העתירה לאישור ההפגנות, בקביעה שסוגיית ביטחון האזרחים היא מקצועית, ופיקוד העורף הוא הגורם המקצועי האמון עליה, והחלטותיו מחייבות את כולם.
בג"ץ הוא רשות שלטונית, וכוח שלטוני מחייב ריסון ואיפוק.
* מדינה בתוך מדינה – כינוסי האלפים במגזר החרדי תוך צפצוף בוטה על הנחיות פיקוד העורף, הם סימפטום להיות החרדים מדינה בתוך המדינה.
ללשכותינו אינם מתייצבים, לחוקינו אינם מצייתים, וכמו בקורונה, גם על הנחיות פיקוד העורף הם מצפצפים, למרות שאלו הנחיות שנועדו להציל את חייהם.
אך את תקציב המדינה הם אינם מחרימים. לא ולא. עטיני תקציב המדינה הם צינורות הקיום של האוטונומיה.
זו ארץ ישראל המכוערת, המושיטה את ידה כדי לקחת ולא כדי לתת.
* תגובה רעילה – מחקתי תגובה רעילה, בדף הפייסבוק שלי, של נבל מנוול, שהביע תקווה לפגיעה של טיל בריכוזה של הפגנה נגד המלחמה והרג המוני בקרב המפגינים.
דף הפייסבוק שלי לא יהיה במה לתומכי איראן.
אגב, איני מאחל לפשיסט הנ"ל פגיעה של טיל.
* אנרכיה על סטרואידים – מכתב ההמרדה של עוכר המשפטים יריב לוין, הקורא למשטרה לעבור על החוק ולהתעלם מפסיקות בג"ץ, היא אנרכיה על סטרואידים. בעיצומה של מלחמת קיום קשה, כאשר אזרחי ישראל מתמודדים עם ירי טילים בלתי פוסק, מה שמעסיק את השר הוא האובססיה החולנית שלו למהפכה המשטרית ולמשבר החוקתי. האיש המופקר הזה מחרחר מלחמת אחים.
כפי שכתבתי, אני נגד פסיקת בג"ץ, אך מדינת החוק אינה תוכנית כבקשתך.
* יש פתרון – דילמה בצח"י (צוות חירום יישובי) אורטל. איך נחגוג השנה את המימונה? אולי בקפסולות של עד חמישים איש?
הצעתי שנכריז על המימונה כהפגנה נגד המלחמה, ואז נוכל להסיר את ההגבלות.
* חוטאים באותה צביעות – מי שמוחים נגד המלחמה ובמקביל תוקפים את נתניהו על אחריותו למחדל 7 באוקטובר – צבועים.
מה היה המחדל? נתניהו נהג אז, כפי שהם דורשים ממנו שינהג היום.
אילו הוא נהג באחריות לאומית והורה להסיר את האיום מעזה, הם היו מפגינים נגדו ומסיתים לעריקה מהמלחמה.
מי שתומכים במלחמה באיראן וטוענים שנתניהו אינו אשם במחדל, חוטאים באותה צביעות בדיוק.
* יש להם סמכות מוסרית? – טענה שמשמיעים מתנגדי המלחמה, היא שלנתניהו אישית ולממשלתו עם הכהניסטים והמשתמטים אין סמכות להחליט על מלחמה.
דעתי על נתניהו ועל ממשלתו ידועה, אך זו הממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, ויש לה כל הסמכויות כשל כל ממשלה.
ובאשר לסמכותה המוסרית – זו אכן לוקה בחסר. אך למה הבעייה היא בהחלטה על מלחמה? הרי כבר נוכחנו שההחלטה לא לצאת למלחמה עולה לנו בחיי אדם רבים הרבה יותר. יש צדק בטענה שלשרים המייצגים מגזר משתמט אין סמכות מוסרית לשלוח חיילים לקרב. קל וחומר שאין להם סמכות מוסרית לא לשלוח חיילים לקרב ובכך להזמין עוד ועוד 7 באוקטוברים.
* הכהניזם הוא נכס – עשרות רבנים מרכזיים בציונות הדתית ומזכ"לים לשעבר של "בני עקיבא" פרסמו גילוי דעת המוקיע בחריפות את הטרור והאלימות נגד ערבים ביו"ש.
בין השאר, נאמר בכרוז: "...חינכנו דורות לאהבת הארץ, לחיים של תורה ועבודה. ציונות דתית אמיתית נבנית על יסודות של צדק, קדושת חיי אדם, וכבוד הבריות – ולא על אלימות... אלימות של יהודים כנגד פלשתינאים – בין אם מדובר בפגיעה בנפש, בממון או בכבוד – היא עברה על פי דין תורה, עברה על פי חוק המדינה, ופגיעה ישירה בלגיטימציה של פרויקט ההתיישבות כולו. אנו דוחים בכל תוקף את הניסיון להלביש מעשי אלימות בגדרים דתיים או אידיאולוגיים. השתיקה אינה ניטרליות – היא שותפות. כל מי שמפעל ההתיישבות חשוב לו חייב להשמיע זעקה כנגד הקיצונים המשחירים אותו. ממשלת ישראל חייבת לאכוף את החוק על כולם, ללא הבדל. ארץ ישראל נקנית בייסורים – אך בשום פנים ואופן לא בנקמה, בחילול השם, ובמעשים השמורים לרעים שבאויבינו."
פרסמתי את גילוי הדעת החשוב הזה, ומיד קפצו בראש אנשי שמאל רדיקלי, שיצאו נגד אותם רבנים, טענו שהם לא באמת מתכוונים, שזו הצגה וכו'. למה כל כך מפחיד אותם לראות את המאבק בציונות הדתית נגד התופעה? כי הם רוצים להציג את כולם כמו המחבלים הארורים. הם רוצים לחזק את המחבלים, כי הטרור נגד פלשתינאים משרת את האג'נדה שלהם: לחזק את הקיצונים כדי להחליש את המתונים. הכהניזם הוא נכס. אין מתנחלים בלתי מעורבים...
חוק הרדיקלים השלובים.
* רגע של אנגלית – טראמפ צייץ "fuckin' strait". ב"כאן ב'" התרגום היה "המיצר המזורגג". ב-ynet – "המיצר המזדיין", או אם לדייק יותר "המיצר המזד**ן". ואני נבוך. מהו התרגום הנכון?
* תנאי סף –את הבבוניסט הגזען החשוך, יחליף קונספירטור מטורלל והזוי.
כנראה שתנאי הסף להתקבל ללשכת נתניהו – לא להיות אדם נורמטיבי.
* בין דוסופוביה לליברליזם – אין שום דבר משותף לדוסופוביה ולליברליות.
דוסופוביה היא תופעה חשוכה כמו כל סוג אחר של קסנופוביה, גזענות ואנטישמיות.
דוסופוב – בהגדרה, אינו יכול להיות ליברל.
גם אם את שנאתו הוא מגדיר כ"ליברליזם".
ואפילו אם הוא מאמין שהיא ליברליזם.
* הפיגוע הרצחני במשגב עם – פעמים רבות ביום נכנסים תושבי משגב עם למרחבים המוגנים, לעיתים בשל ירי רקטות, לעתים בשל כטב"מ. פושקו, האיש שהיה לסמל של הקיבוץ, נהרג. זו מנת חלקו של הקיבוץ, צמוד הגדר, קרוב ל-60 שנה.
לפני 46 שנה בדיוק, בשביעי של פסח תש"ם, 7-8 באפריל 1980, חדרו חמישה מחבלים לקיבוץ, השתלטו על בית התינוקות, ולקחו את שבעת הפעוטות ומבוגר אחד בני ערובה. מזכיר הקיבוץ, סמי שני, שהיה במקום, וניסה לבלום את כניסתם לבית התינוקות באמצעות מברג, נרצח. בניסיון ההשתלטות הראשון, נפל לוחם סיירת גולני אלדד צפריר. כוח משולב של סיירת מטכ"ל בפיקוד מפקד היחידה עוזי דיין וסיירת גולני בפיקודו של מפקד היחידה גיורא ענבר ולוחמי יחידת עוקץ עם כלביהם השתלט על בית התינוקות, הרג את המחבלים וחילץ את הילדים מלבד אייל גלוסקא שנהרג.
* כואב את ההחמצה – ביום שישי הקרוב, 10 באפריל, ימלאו 90 שנה להולדתה של אימי, רחל הייטנר לבית מסר. אמי נפטרה בדמי ימיה, בגיל 52, ממחלת הסרטן. באמצע החיים.
אמי היתה מורה ומחנכת, שרבים מתלמידיה זוכרים אותה עד היום כמורה לחיים. לפני שנים אחדות, בקבוצת פייסבוק של בני רמת גן, נערך משאל על מורה מיוחד שאנו זוכרים אותו לכל החיים. מיספר אנשים כתבו עליה.
ללימודים אקדמיים היא יצאה רק כשבגרנו, כי המשפחה וההורות עמדו אצלה מעל הכול. היא נפטרה במהלך לימודיה לתואר שני בספרות עברית וספרות יידיש. אני מעריך שהיתה ממשיכה לדוקטורט, וממירה את ההוראה בבית הספר, מקצוע שכה אהבה, בהוראה ומחקר באקדמיה.
לפעמים אני חושב... אילו רק חיה עוד עשר שנים. רק עוד עשר שנים. גם אז היתה מתה צעירה מדי, צעירה ממני היום. אך לפחות היתה זוכה להכיר את שני נכדיה הגדולים. אך גם אילו חיה עוד עשרים שנה, היתה מתה צעירה, במונחים של ימינו. איזו החמצה!
זיכרון ילדות. צפינו בטלוויזיה, ומישהו סיפר על העלבון הקשה של החיטוי בדי.די.טי. בהגיעם לארץ. ואימי אמרה: "גם אותנו ריססו בדי.די.טי. ולא ראינו בכך שום עלבון או השפלה. ראינו בכך דבר נכון ומובן מאליו."
היום אני מבין, שהמובן מאליו מבחינתה לא היה החיטוי הסניטרי, אלא חיטויה מחייה הקודמים, מילדותה העשוקה בשואה, על מנת שתוכל לפתוח דף חדש ולהתחיל לחיות חיים חדשים בארץ ישראל, במדינת ישראל העצמאית, שנוסדה שנה קודם הגעתה. את סיפור ילדותה בשואה אטמה בקופסה שחורה, ולא שמענו על כך מילה וחצי מילה. רק אחרי מותה התחלנו לחקור, לשאול, לאסוף מידע וללמוד מקצת מסיפורה.
כשחוה אלברשטיין הוציאה את שירה "שָׁרָלִיָה", המספר על מחנה המעבר "שער העליה", אימי סיפרה לי שזו היתה תחנתה הראשונה בארץ. זו גם נקודת ההתחלה של סיפוריה לנו, ילדיה, סיפורי ילדות ונעורים באזור, במדינת ישראל, שאולי לא היו קלים מבחינה כלכלית, אך היו מאושרים.
כאשר קיבלתי פינה שבועית ברדיו "אורנים", שבה השמעתי בכל שבוע שיר ודיברתי עליו, השיר הראשון שהשמעתי היה "שרליה".
אמי נפטרה לפני 38 שנים ואני עדין מתגעגע. ואני כואב את ההחמצה, את כל מה שלא זכתה לו, ובעיקר על שלא זכתה להכיר את נכדיה ונכדותיה – ילדיי ואחייניי, והם לא זכו להכיר אותה. אני בטוח שהיא היתה גאה מאוד במשפחה.
בהספד שנשאתי על קברה הטרי, אמרתי שאין לי ספק שמי שגדל בבית משפחת הייטנר לא יעזוב את ארץ ישראל. אני שמח וגאה שאת המורשת הזאת הנחלנו גם לדור הנכדים.
* ביד הלשון: שָׁמָּה – "מה זה שָׁמָּה בשמיים / לא ציפור ולא מטוס". "השיר החורך את הרשת", כמאמר הקשליאה, הוא שירו של ניר קריגר, תלמיד כיתה ו', שהעלה שיר טיקטוק על המלחמה.
האם המילה "שמה" היא טעות בעברית? האם לא נכון לומר "שָׁם"? האם "שמה" אינה תוספת של ה' המגמה ל"שם", כלומר שמה = לשם, כמו דרומה = לדרום ומצרימה = למצרים?
שם, פירושו – המקום ההוא. לשם – למקום ההוא. שמה – לשם, למקום ההוא. אם כך, הילד טעה.
לא. הוא לא טעה. שתי הצורות, שם ושמה, נכונות, כיוון ששתיהן כתובות בתנ"ך. והמילה "שמה" מופיעה בתנ"ך בשני המובנים – "שם" ו"לשם".
בפסוק "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה" (דברים א', ל"ח) –הכוונה היא "לשם", הוא יבוא לשם. אולם בפסוק "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה" (בראשית מ"ט, ל"א) –הכוונה היא למילה "שם". שם קברו את אברהם, לא לשם קברו את אברהם.
אם ניתן לומר "שמה" במובן "שם", האם נכון לומר גם "לשמה"? עד כאן. הצורה הזאת אינה מופיעה במקורותינו, והאקדמיה פוסלת אותה מכל וכל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 8.4.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר