* חדשות טובות או רעות? – האם הפסקת האש באיראן היא חדשות טובות או רעות?
הפסקת אש בפני עצמה אינה תוצאה שראויה לשיפוט. מה שראוי לשיפוט הוא תנאיה ותוצאתה. ותוצאתה אינה התנאים להפסקה המיידית לשבועיים, אלא למה היא תביא אחרי שבועיים ובתקופה שלאחר מכן, בארבעת התחומים הרלוונטיים – מיזם הגרעין האיראני, מיזם הטילים הבליסטיים, הפעלת הפרוקסיז ומיצרי הורמוז.
אין לי ספק שבששת השבועות שבהן ארה"ב וישראל כתשו בשיטתיות את התשתיות הביטחוניות של איראן ואת מרבית צמרת הנהגתה, הן פגעו קשות ביכולת השיקום של המשטר ושל מה שהוא איבד, כך שבכל מקרה –טוב והכרחי שהיתה המלחמה ושהיא לא היתה "זבנג וגמרנו" אלא כתישה שיטתית, גם אם המלחמה אכן הסתיימה.
אבל אם אין פתרון אמיתי, ממשי, קבוע, לסוגיות הגרעין, הטילים והפרוקסיז, אין זו הכרעה, אלא ניצחון בנקודות, בקרב שחייב להסתיים בנוק-אאוט. לכן, יש להמתין ולראות האם המלחמה תתחדש, ואם לא – באילו תנאים. אם לא הושגה הכרעה, המלחמה הזאת אינה הסבב האחרון, כי לקח 7 באוקטובר, הוא שאסור לישראל להשלים עם איומים קיומיים, ועליה להגן על עצמה בהגנה אקטיבית, של השמדת האיומים, להבדיל ממדיניות המחדל של המתנה פאסיבית עד מימושו, כפי שהיה ב-7 באוקטובר.
[אהוד: ושגם אתה, בתמיכתך הנלהבת בהפגנות השנאה נגד ממשלת נתניהו, שהשפיעו על סינוואר לצאת לטבח – גם אתה לא איפשרת מלחמת-מנע אשר בחוכמתך הרבה אתה מטיף לה כיום!]
באשר למטרות – לא בכדי הזכרתי את מעברי הורמוז, למרות שלא הוגדרו במטרות המקוריות, ומצד שני, לא הזכרתי את הפלת המשטר.
אם אכן, כפי שמסתמן, התרחיש של סגירת מיצרי הורמוז לא נצפה מראש, זהו מחדל חמור של ארה"ב וישראל. אולם מרגע שהאוייב השתמש בנשק הזה, הסרתו היתה למטרה נוספת, ולא רק של ארה"ב אלא לא פחות מכך, של ישראל. ברור שחסימת המֵצרים, כמו גם חסימת מיצר באב אל-מנדב בידי החות'ים, נועדה ליצור טבעת-חנק כלכלית על ישראל (לתשומת ליבם של הגאונים שמזלזלים בהכרח הלאומי בביטחון המזון, ומפנטזים על רפורמות ליברטריאניות בחקלאות, כאילו חזון "קץ ההיסטוריה" של פוקיאמה, חזון המזרח התיכון החדש של פרס וחזונות הכפר הגלובלי התגשמו). הפגיעה בחופש השיט היתה אחד האמצעים במצור על ישראל מראשיתה, ואחד הגורמים הישירים למלחמת סיני, שהשנה ימלאו לה 70 שנה, ולמלחמת ששת הימים.
באשר להפלת המשטר – הפלת משטר במדינת אוייב מחייבת כיבוש השטח. כיוון שכך, ברור היה מראש שאין תרחיש שבו ארה"ב וישראל תפלנה את המשטר במלחמה עצמה. אולם החלשת המשטר באמצעות כתישת תשתיתו ומשאביו וחיסול בכיריו עשויה להביא להפלתו במהפכה עממית. ברור שבזמן המלחמה עצמה הציבור אינו יכול לצאת לרחובות. השאלה היא האם החלשת המשטר הצליחה להיות משקל נגד לאימה שחולל משטר הטרור בטבח הרבבות בינואר. זאת נוכל לראות בחודשים הקרובים, בשנתיים הקרובות. אני אופטימי בנושא, אך ממש מוקדם לבחון את מימוש המטרה הזאת.
עם זאת, לטווח הארוך הפלת המשטר היא מטרת-העל, כי האידיאולוגיה הקנאית הפנאטית שלו היא השמדת ישראל. פרופ' יחזקאל דרור, שהלך לפני חודשים אחדים לעולמו, טבע כבר לפני עשרות שנים את המושג "מדינות מטורפות" – מדינות בעלות אידיאולוגיה קנאית מטורפת, הדבקות בה באופן בלתי רציונלי, דוגמת גרמניה הנאצית. הוא התכוון בראש ובראשונה לאיראן, כבר עם עליית שלטון האייאתולות. משטרים כאלה הם איום על שלום העולם וחובה לחסלם. חוקי המלחמה הנכונים בעימות בין צבאות של מדינות נורמליות, אינם צריכים לכבול את ידי המדינות שלוחמות במדינות מטורפות. במלחמה בין מדינות נורמליות, חיסול ההנהגה המדינית אינו יעד לגיטימי. גם לא השמדת התשתיות האזרחיות כמו תחנות הכוח. במלחמה נגד מדינה כמו איראן, האיומים של טראמפ בהרס התשתיות האזרחיות כמו תחנות הכוח והגשרים, היו איומים באמצעים לגיטימיים (לא כן אמירתו המטורפת על "השמדת ציווליזציה"). בשבועות הקרובים נדע האם האיומים הללו גרמו לאיראן למצמץ ראשונה, או לטראמפ להיבהל מעצמו ולרדת מהעץ.
על מנת שהפסקת האש תקדם את המטרות, חשוב שארה"ב תמשיך להזרים כוחות למרחב וליצור איום מוחשי ומיידי בחידוש המלחמה, אם איראן לא תיכנע, ולא לדון אפילו על הקלות כלשהן בסנקציות, בטרם הושגו המטרות במלואן.
* הזדמנות בלבנון – ההזדמנות המיידית לישראל בהפסקת האש באיראן, ככל שתימשך, היא היכולת לרכז את כל כוח האש שלה נגד חיזבאללה בלבנון, ובמקביל לתגבר את כוח ההגנה האווירית בצפון.
אני מקווה מאוד שניטיב לנצל את ההזדמנות. מבצע "חושך נצחי" בביירות, שעות אחדות לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, נותן תקווה שכך יהיה.
* האם נחזור על הטעות? – לאחר עיד אל-ביפר, מבצע "חיצי הצפון" וחיסול נסראללה ושרשרת הפיקוד של חיזבאללה, היינו בשיא התנופה, בעוד חיזבאללה היו בהלם ושכבו על הקרשים. במקום לנצל את ההזדמנות ולהנחית עליהם מכת מוות, נכנענו ללחץ אמריקאי והסכמנו להפסקת אש חסרת אחריות. את מחיר הטעות משלמים היום תושבי הצפון.
היום יש לנו הזדמנות לתקן את הטעות. האם נעשה זאת, או נחזור עליה?
* תנו לצה"ל לנצח – מרגע שבזירת איראן, המאמץ העיקרי של צה"ל בארבעים הימים האחרונים, נכנסה לתוקף הפסקת האש, ראוי היה למקד את כל הכוח ללבנון, לכתישה אווירית בלתי פוסקת, 24/7, במלוא העוצמה, של חיזבאללה בצפון לבנון, בביירות ובכל מקום שבו הם נמצאים, ותחת המתקפה האווירית להעצים את התמרון הקרקעי.
ואכן, ביום רביעי בבוקר ביצע חיל האוויר פעולה חשובה מאוד ומוצלחת מאוד, שנמשכה 10 דקות, ומאז... אנו מסתפקים בתגובתיות. זאת, חרף העובדה שהאוייב ממשיך לשגר רקטות ללא הפסקה לאזור הצפון ופה ושם משגר טיל למרכז.
ככה לא מנצחים. ככה לא ננצח.
צה"ל הוכיח את יכולתו, הוא דרוך ומוכן לפעולה. חסרה רק הנהגה מדינית אמיצה שתיתן את הפקודה.
* נתניהו התקפל? – נתניהו הודיע שהנחה לפתוח במו"מ עם לבנון על פירוק חיזבאללה והסכם שלום בינה לבין ישראל.
מו"מ עם לבנון זה אחלה. השאלה היא אם זה מו"מ תחת אש או בהפסקת אש.
אם המו"מ אינו תחת אש, הוא כיסוי לכניעה של נתניהו לטראמפ ולאיראן וצירוף חיזבאללה להפסקת האש. נתניהו יודע היטב, שאין שום ערך להסכם עם ממשלת לבנון על פירוק חיזבאללה, בלי שישראל תמוטט את הארגון, כי גם אם יש לה רצון, אין לה כוח. חיזבאללה הוא הצבא החזק ביותר והנחוש ביותר בלבנון. רק אחרי מיטוט חיזבאללה בידי צה"ל, ממשלת לבנון תוכל להשליט את ריבונותה על המדינה המפורקת.
הפסקת האש באיראן היא הזדמנות לישראל למקד את כל כוח האש שלה, שרובו הופנה בצדק לאיראן, למכה קשה וניצחת לחיזבאללה.
האם נתניהו התקפל?
* מלחמת לבנון האחרונה – בכל רחבי הארץ – חזרה לשגרה. כאן, בקו העימות בצפון, אנו עדיין עם כל מגבלות פיקוד העורף.
זה לא כיף. ממש לא. מאוד היינו שמחים שהילדים יחזרו למסגרות. אני אחראי על אירועי יום הזיכרון באורטל. אני מאוד מאוד מאוד רוצה טקס עם קהל, עם המשפחות השכולות, ולא טקס מצולם ללא קהל שישודר לציבור. אני מאוד מאוד מאוד מאוד רוצה לחגוג את חג העצמאות ברוב עם.
אבל יש משהו שאני רוצה יותר. הרבה יותר. לאין ערוך. שתהיה זו, אינשאללה (סליחה על הביטוי), מלחמת לבנון האחרונה. אני מאמין שזה אפשרי. אני משוכנע שזה אפשרי. אבל לשם כך נדרש אורך רוח. ואם עלינו לחשוק שיניים ולנשוך שפתיים עוד כמה שבועות, זה כדאי.
* הפסקת האש לא כובדה – פתיחת מיצרי הורמוז אינה אמורה להיות תוצאת המו"מ, אינה אמורה להיות נושא למו"מ, אלא היתה התנאי של טראמפ להפסקת האש. איראן לא מילאה את חלקה, לא פתחה את המיצרים, ואף ממשיכה לשגר רקטות לאמירויות, לכוויית ולקטאר ולאיים בירי לעבר ישראל.
אז למה טראמפ מקיים באופן חד-צדדי את הפסקת האש?
* היה לי ערפל בקיטבג – תמורת הפסקת האש איראן התחייבה לפתוח את מצרי הורמוז.
האש פסקה ומצרי הורמוז לא נפתחו.
פתאום הם לא יודעים היכן הניחו את המוקשים.
כמו שחמאס פתאום לא זכרו היכן קברו את גופות החללים החטופים.
הם מחפשים את הג'ינג'י עם המפתחות של הצוללת.
* אוטוסוגסטיה מנותקת – אם יש סיבה לפסימיות באשר למחויבות של טראמפ לעמוד על מימוש מטרות המלחמה, זו נטייתו לאוטוסוגסטיה מנותקת מן המציאות, כמו הכרזתו אחרי עסקת החטופים שהוא שם קץ לסכסוך בן 3,000 שנה והביא לשלום במזרח התיכון, או הכרזותיו שהוחלף השלטון באיראן. אם הפן הזה באישיותו המורכבת יהיה הדומיננטי, הוא עלול לחתום על הסכם כניעה ולהציג אותו כניצחון מוחלט ושלום היסטורי.
מצד שני, יש מרכיבים הפוכים באישיותו המורכבת, והם שהביאו אותו להחלטה ההיסטורית החשובה על המלחמה, ונקווה שהם יהיו הדומיננטיים בהחלטותיו בשבועות הקרובים.
* איני שותף לביקורת – הפעם איני שותף לביקורת האופוזיציה על נתניהו, בשל תוצאות "שאגת הארי".
א. המבצע טרם הסתיים. יש הפסקת אש בת שבועיים. יתכן שהאש תחודש, ואם הפסקת האש תסתיים בהסכם, נשפוט את תוצאות המערכה על פי תנאי ההסכם.
ב. יש הישגים אסטרטגיים משמעותיים גם במה שהשגנו במלחמה, בארבעים ימי כתישה של תשתיות המשטר האיראני.
ג. מי שהחליט על הפסקת האש לא היה נתניהו אלא טראמפ. ברגע שנלחמנו בשיתוף עם מעצמת-העל העולמית, ברור שהמחיר הוא שההובלה היא של ארה"ב. אבל אילו נלחמנו לבד, כוחנו היה קטן בהרבה והישגינו היו נמוכים יותר.
כעת, מבחנו הגדול של נתניהו, הוא בניצול הפסקת האש באיראן למתקפה עוצמתית ועקבית בלבנון. הפעולה בשביעי של פסח היא התחלה טובה, ומן הראוי להמשיך בדרך זו ולא להסיר את הרגל מהגז.
ובאשר לאופוזיציה – היא ראויה להערכה על תמיכתה ללא סייג במלחמה. נכון שהיא תציג את הפער בין המטרות לבין תוצאות הביניים, אך טענתה שהמלחמה הסתיימה בכישלון מוקדמת מדי וגורפת מדי.
* כשל לוגי – יש סתירה מניה וביה בין האמירה שמלחמה מסתיימת ברגל מדינית, במו"מ, לבין האמירה, בטרם החל המו"מ, שהמלחמה הסתיימה בכישלון. משמעות האמירה הראשונה, היא שרק תוצאות המו"מ יעידו אם המלחמה הצליחה, ומשמעות האמירה השנייה, היא שאין משמעות לתוצאות המו"מ כי מטרות המלחמה לא הושגו בשדה הקרב. כאשר שתי האמירות נאמרות, והן נאמרות, מפי אותם אנשים, יש בכך כשל לוגי.
במקרה דנן, המו"מ קדם למלחמה. המלחמה היא תוצאת כישלון המו"מ, בשל סרבנות איראן. כעת, במו"מ, נראה האם המלחמה שינתה את דרכה של איראן והיא תקבל את תנאי ארה"ב. אם כן, תהיה זו הוכחה שהמלחמה הצליחה להשיג את מטרותיה. אם לא, משמעות הדבר שהמלחמה טרם השיגה את מטרותיה, ויש לחדש אותה במלוא העוצמה, עד השגת מטרותיה. אם המו"מ יסתיים בוויתור של טראמפ על מטרות המלחמה, יהיה זה כישלון של הדרג המדיני לממש את הישגי הצבא במלחמה.
* עזות מצח – העבריין הסדרתי אריה דרעי התגולל בראשי האופוזיציה, שתמכו ללא סייג במלחמה באיראן, על כך שהם כביכול התנגדו לה. והוא ציין שזו מלחמת אין ברירה.
הוא צודק. זו מלחמת אין ברירה. ביום קום המדינה פלשו אליה אויביה ומאז אנו במלחמת אין ברירה. אז למה עיקר פועלו הפוליטי, ועיקר מהות קיומה של מפלגתו, היא הבטחת המשך העריקה ההמונית של עשרות אלפי צעירים בריאים ממלחמת מצווה, כאשר הציבור המשרת מממן במסיו את ההשתמטות הממארת ואת החינוך המושחת להשתמטות.
למה?!?! הוא מוציא שם רע לעזות המצח.
* שופר אוטומטי – אחד הדברים המיותרים והמשעממים ביותר, הוא לקרוא "פרשנות" של שופרות אוטומטיים של נתניהו, שיציגו כל החלטה שלו והיפוכה, כל מעשה שלו והיפוכו, כהתגלמות הגאונות וישלפו מיד "פרשנות" אוטומטית המוכיחה זאת. אבל לא פחות מיותר ומשעמם הוא לקרוא "פרשנות" של שופרות רל"ביסטים אוטומטיים, שגם הם יציגו כל החלטה שלו והיפוכה, כל מעשה שלו והיפוכו, כהתגלמות הרוע המוחלט והאיוולת המושלמת, וישלפו מיד "פרשנות" המוכיחה זאת. כזה הוא, למשל, ערן עציון, מי שאני נבוך, אך גם חרד, בכל פעם שאני שומע את תוארו – סגן ראש המל"ל לשעבר. כל "פרשנות" שלו, היא פרודיה על עצמה.
* המתווך – שר ההגנה הפקיסטני חוואג'ה מוחמד אסיף כינה את ישראל "מדינה סרטנית" והוסיף ש"התפלל שיישרפו בגיהינום האנשים שיצרו את המדינה הזו על אדמת פלשתין כדי להיפטר מיהודים אירופים."
האנטישמים האלה, בעלי השקפת העולם הנאצית, הם ה"מתווכים" במלחמה הזאת והמארחים של המו"מ להפסקת אש.
האבסורד הזה הוא המשך לאבסורד שהאוייב הקטארי, הספונסר של חמאס ושל הטבח, היה ה"מתווך" במו"מ על עסקת החטופים וכל מטרתו היתה הצלחת חמאס, ולכן הוא הכשיל כל אפשרות לעסקה סבירה, כיוון שהימצאות חטופים היתה תעודת הביטוח של חמאס.
אבסורד קודם היה כשאולמרט בחר ברודן האנטישמי ארדואן, כמתווך במו"מ עם סוריה, על מסירת הגולן לידיה ב-2008.
מתווכים הוגנים, מה יש לומר?
* ועל קודקודו חמסו ירד – אני מודה ומתוודה. אל תספרו לאף אחד, אבל כאשר איראן תקפה את קטאר, לא מחיתי דמעה. ממש לא.
אִם-לֹא יָשׁוּב חַרְבּוֹ, יִלְטוֹשׁ קַשְׁתּוֹ, דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ. וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת, חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל. הִנֵּה יְחַבֶּל-אָוֶן, וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר. בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ, וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל. יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ, וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד (תהלים ז', י"ג-י"ז).
וכאשר באוניברסיטאות במערב, שקטאר השקיעה בהן במשך שנים הון תועפות ויצרה בהן את התשתית האנטישמית שהתפרצה ב-7 באוקטובר, הפגינו בעד איראן גם כאשר תקפה אותה, היה בכך איזשהו צדק פואטי.
* דד-ליין – "מועצת השלום" של טראמפ הציבה אולטימטום לחמאס להודיע עד היום על נכונותו לפירוק חמאס מנשקו. ספוילר – השמיים לא יפלו. איני יודע אם חמאס יתעלם מהדד-ליין, או ייתן תשובה מעורפלת, או ייתן איזה "כן, אבל" שמשמעותו היא לא. מה שברור הוא שחמאס לא יתפרק מנשקו בהסכמה.
כעת, כשאנו יושבים על הקו הצהוב, יש לנו אורך נשימה לשחק, בינתיים, את המשחק ולתת לטראמפ ולמועצת החלום שלו לנסות לפתור את הבעייה בדרכם. אבל ישראל צריכה להבהיר, שלא תסתפק בפחות מפירוק מוחלט של חמאס מנשקו, עד רמת האקדח, ושאם מועצת החלום לא תמצא את הדרך לעשות כן, צה"ל יפרק את חמאס מנשקו.
ולמה הגדרתי זאת "משחק"? כי מלבד צה"ל, אין מי שיעשה זאת.
* מקדם אנרכיה – מה כל כך בער לראש העיר רמת-גן להכריז על הסרת המגבלות וחזרה לשגרה זמן קצר אחרי ההודעה על הפסקת האש? הרי אחרי הכרזת טראמפ על הפסקת אש עוד היו מטחים ליליים לעבר ישראל, ולמחרת היו מטחים לעבר תשתיות נפט בכוויית, בקטאר ובאיחוד האמירויות.
פיקוד העורף, שבידיו כל המודיעין, הוא הגורם המקצועי, שמקבל את ההחלטות על פי הערכת מצב מקצועית. הוא אינו חף משגיאות כמובן, ואפשר לחלוק על החלטותיו, אבל על אלו כלים ראש העיר רמת-גן מבסס החלטות על מדיניות ההתגוננות?
ראשי ערים שמרשים לעצמם לקבל החלטות כביכול מוניציפליות אך ברמה של הדרגים הלאומיים, מקדמים אנרכיה. כפי ששאמה הכהן לא יקבל החלטה של מנהל בית ספר בר"ג להחזיר את בית הספר לשגרה על דעת עצמו, כך אף ראש עיר אינו מוסמך לקבל החלטה כזו.
אני בעד יתר עצמאות לשלטון המקומי, אך לא בענייני ביטחון.
* מרחב מוגן לתלמידים – הלימודים בקפסולות נועדו לתת מענה של מרחב מוגן לתלמידים. מכאן, שלבתי הספר אין אפשרות לספק מרחב מוגן לכל התלמידים בעת ובעונה אחת.
אז מה יקרה במקרה של אזעקה פתאומית בתקופה של שגרה, כשכל התלמידים בבית הספר?
* דבקים בהושטת הצוואר – המנטרה הפופולרית בקרב השמאל האוטומטי היא "מלחמת נצח-שמצח." זו מנטרה חלולה, עבשה, אווילית וילדותית. זו מנטרה של סרבני התפכחות, שמתעקשים להיאחז עד כלות כוחם בתפיסה הפאסיבית של הושטת הצוואר עד בוא המאכלת, התפיסה שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר. ככל שהם שונאי נתניהו מקצוענים, הם היו שותפיו ההדוקים במדיניותו הפאסיבית, מדיניות ההתמכרות לשקט. כדי לנער את חוצנם מהשותפות הזאת, הם המציאו את הקונספירציה שצבעה את ההתמכרות לשקט באיזו אסטרטגיה של "חיזוק החמאס והחלשת הרש"פ" בלה בלה בלה. לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הפיק את לקח 7 באוקטובר, ולמרות מנוסתו מוגת הלב מאחריותו, העובדה שהוא נוהג הפוך, מעידה שהוא יודע שדרכו הקלוקלת היא המחדל, אבל הם דבקים בקונספציה הפייסנית.
התארכות המלחמה, כבר למעלה משנתיים וחצי, נובעת מכך שנדרש זמן להירפא מעשרות שנות ניוון וניוול מנטלי, ולתקן את הנזקים החמורים. ברור שאילו תקפנו את מיזם הגרעין האיראני לפני עשרים שנה, די היה בגיחה כמו בעיראק ובסוריה. סיב נוספת להתמשכות המלחמה, היא שלקח זמן רב, רב מדי, לחולל את השינוי. המלחמה בעזה הייתה מלחמת דשדוש, בנוסף לכך שהימצאות החטופים היתה גם סיבה אובייקטיבית להתנהלות זהירה ואיטית. המלחמה בלבנון נדחתה למשך שנה קריטית, שבה במקום להגן על יישובי הצפון פינינו אותם, ובמקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב, הקמנו רצועת ביטחון בתוך ישראל. במשך שנה התחננו להסדרה. אולם כעבור כמעט שנה הממשלה התעשתה והיכינו בחיזבאללה, אך למרבה הצער בשיא התנופה עצרנו בהפסקת אש בטרם זמנה.
אבל "מלחמת נצח" כתפיסה? זו הזייה של הדבקים במחדל. אם נשעה להם, נמיט עלינו עוד ועוד אסונות.
* המשת"פ של 7 באוקטובר + דובר חמאס בעברית, גדעון האו האו לוי, בפשקוויל אופייני בשוקניה: "במלחמת הנקם המטורפת שאסרה ישראל בעקבות ה-7 באוקטובר נתניהו אינו האשם היחיד. לג'נוסייד אבות רבים, נתניהו הראשון אבל לא היחיד. ההיסטוריה ואולי גם העולם עוד יבואו חשבון עם כולם, ראשי הצבא, טייסי חיל האוויר, החיילים, סוכני שב"כ, מחריבי עזה, הורגי הילדים, התינוקות, מכסחי הרופאים והעיתונאים, התקשורת הישראלית המשת"פית וכל שאר השותפים לפשעי עזה שאין עליהם מחילה – ולא תהיה".
גדעון האו האו הוא משת"פ של טבח 7 באוקטובר. הוא משת"פ של רצח כל איש, אישה, ילד ותינוק, של האונס ההמוני, של עריפת הראשים, של החטיפה האכזרית של זקנים, נשים, גברים, ילדים ותינוקות ושל רצח החטופים. על כך, לעולם לא תהיה מחילה לחלאה.
* המכחיש – במוסף ספרים של "הארץ" פרסם גדעון האו האו לוי פשקוויל נלהב של קובץ סיפורים מתורגם לעברית של סופרת פלשתינאית עזתית, סמא חסן, עם תיאורים מעוררי פלצות על האסון של העזתים. תיאורים בידיוניים מסוגת הטראש, שאילו נכתבו על טבח 7 באוקטובר, בין אם כסיפורים הבידיוניים של חסן או כתיאורים תיעודיים, אין סיכוי שבעולם שהיו מתפרסמים ב"הארץ", וגדעון האו האו היה הראשון שמכנה אותם "פורנוגרפיה של המוות", ויורד על ה"התקרבנות", ומסביר מדוע זו תעמולה המעודדת רצח ולכן אסור לתת לה במה.
קראתי את מאמרו של גדעון האו האו מהמילה הראשונה ועד האחרונה, מצויד בזכוכית מגדלת ופנס, כדי לראות, שמא במקרה השתרבבו לתוכו שתי מילים: 7 באוקטובר.
מה אתם חושבים?
שתי המילים הללו נעתקו מהלקסיקון של הנבל, והשבת השחורה ההיא נמחקה מיומנו. כמוהו כמכחישי השואה לכל דבר, וכמו הגרועים והנתעבים שבהם, המציגים את היהודים כנאצים, כך גם הוא נוהג.
ואיך נפתח הפשקוויל של המכחיש? "עזה, זוכרים? עזה נשכחה מלב." ובהמשך: "אסונה השני של עזה קורה עכשיו. הוא אסון השכחתה. הוא בלתי נסלח לא פחות מהראשון." ועוד: "פשע השכחתה עוד עלול לעלות בחומרתו על פשע ההחרבה – הוא עלול להתמשך עד אין קץ." דברי משכיח 7 באוקטובר, מכחיש 7 באוקטובר.
* התנקשות בסולידריות הלאומית – יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתקרב, וכבר מתחיל קמפיין וגיוס המונים לחילול יום הזיכרון בטקס הפיגולים המשותף לחללינו עם חללי האוייב.
יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, כדי להעביר שני מסרים. האחד הוא שגם כשאנו חוגגים את עצמאותנו, עלינו לזכור את המחיר הכבד של הקמת המדינה והבטחת קיומה. השני הוא שגם כאשר אנו מתאבלים על חללינו, אנו יודעים שהם לא נפלו לשווא, אלא במערכה על תקומת ישראל וקיומה. יום הזיכרון הוא יום שבו מן הראוי להזיז הצידה את כל המחלוקות, ולהתאחד בזיכרון חללינו, חללי מערכות ישראל. יום הזיכרון הוא יום זיכרון לאומי. הוא יום של סולידריות לאומית.
אין חילול של היום הזה יותר מניצולו לרעה לטקס שממיר את הסולידריות הלאומית בסולידריות מזויפת עם האוייב, תוך טשטוש היותו אוייב, מתוך איזו אמירה מנותקת ואינפנטילית שהאוייב הוא השנאה והם קורבנות השנאה בלה בלה בלה. די! יום אחד בשנה, הניחו את העסקנות התפלה, את הפוליטיקה הקטנה, את תאוות הפילוג, את יצר הקרע בצד, למען סולידריות לאומית, אחדות לאומית, התייחדות לאומית עם חללי האומה.
אין מקום לטקס משותף למי שנפלו במאבק על קיומה של המדינה ומי שנהרגו במלחמה להשמדתה; מי שנרצחו בידי המחבלים והמחבלים שרצחו אותם. אתם רוצים טקס פיגולים כזה? יש בשנה עוד 365 יום. אני ממליץ, למשל, על 8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי.
מי היה מאמין שאחרי 7 באוקטובר הפולחן הזה עוד יתקיים.
* טקס משותף – האם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה יתקיים טקס משותף לזכר הנספים בשואה עם הנאצים שנהרגו במלחמת העולם השנייה, כי אלה ואלה "קורבנות השנאה"?
* מר נרקיס – פעם נהוג היה לומר שכל הבנות שנקראות יפה הן מכוערות ואלו שנקראות טובה – רשעות.
זאת כמובן אמירה מכוערת ומרושעת.
אבל לפעמים היא נכונה. כך למשל, כאשר אחד הדוסופובים החשוכים במדינה, מר נרקיס, נקרא... נאור.
* המפא"יניק האחרון – יש מעט אנשים בתולדות הציונות הראויים לתואר "מר התיישבות" כמו פנחס ולרשטיין. כל חייו קודש להתיישבות, והוא אחד הבנאים הגדולים של ארץ ישראל. כהגדרתו, הוא מפא"יניק, איש של "עוד דונם ועוד עז." ואכן, הוא מצטייר בעיניי כממשיכם הישיר של אישים כמו לוי אשכול ויוסף וייץ. ב-29 שנותיו כראש המועצה האזורית בנימין וכיו"ר מועצת יש"ע, הוא בנה את ההתיישבות ביהודה ושומרון. מאז מבצע "צוק איתן", וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, הוא רתום כולו לעזרת קיבוצי הנגב המערבי, וזוכה להוקרה רבתי מצד חברי הקיבוצים והנהגת התנועה הקיבוצית.
כמי שמכיר היטב, אולי יותר מכל אחד אחר, את ההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא מכיר היטב את האיומים עליה, את מה שמסכן אותה. הוא יודע ידוע היטב מי הם האויבים הקשים ביותר של ההתיישבות ביו"ש. אלה הם הפורעים, נוער הזוועות, המחבלים היהודים, שמבצעים פוגרומים בערבים שכל חטאם הוא היותם ערבים, רוצחים, פוגעים ברכוש ובנפש, ונלחמים גם בצה"ל. אמנם הוא מעריך שאין בהם מי שיירה בנשק על חיילי צה"ל, ובכך אני חולק עליו, אבל הוא בהחלט מזהה אותם כסכנה חמורה, שיש להילחם בה כדי לגדוע אותה. הוא, וכמוהו עוד אנשים מלב יש"ע, פועלים נגד הבן-גביר יוגנד (הוא לא יחתום על ההגדרה הזאת), אך הוא עושה זאת כבר עשרים שנה.
הוא התראיין בנדון למוסף "הארץ" – ראיון מקיף בן 7 עמודים + עמוד השער של העיתון. ונשאלת השאלה – למה דווקא ב"הארץ"? הוא צריך להתמודד אתם ב"מקור ראשון" או "בשבע", בעיקר כדי להשפיע על הרוב הדומם ביו"ש ובציונות הדתית (ולרשטיין אמר בראיון שסמוטריץ' גנב לו את המושג ציונות דתית, וקשה לו להשתמש בו) לשים קץ לשתיקה, שכן "אם תשתקו, תהיו אחראים לחורבן."
הוא וחבריו עושים זאת בעיתונים הללו. באותו יום התפרסם מאמר נוקב וחשוב מאוד של המשורר אליעז כהן מכפר עציון ב"בשבע" באותה רוח. אני חושב שטוב שהוא התראיין ב"הארץ". ראשית, כי "הארץ" מוביל את הקו המכוער של הכתמת למעלה מחצי מיליון תושבי יו"ש היהודים והצגתם כבני דמותם של המחבלים היהודים. טוב שקוראי "הארץ" יחשפו לאמת, ובכתבה ניתן ביטוי נרחב לא רק לדבריו של פנחס, אלא גם לפעילות ולכנסים של דמויות מרכזיות רבות בהתיישבות נגד הטרוריסטים היהודים. אני מניח שהילו גלזר, שריאיין את פנחס, ייצג רבים מן הקוראים כאשר ניסה לתקוף בשאלותיו, מכל כיוון אפשרי, את מה שמייצג ולרשטיין, ככור שמתוכו נוצק הטרור היהודי, ופנחס בדרכו, שיש בה לא מעט חשבון נפש קיבוצי ואישי, וגם הכאה על חטא, על שלא נלחם מספיק בתופעה, הוכיח שאין שחר לטענה.
כבר כתבתי על התופעה של המתנחלופובים, שנרעשים מהמלחמה המתנהלת בהתיישבות נגד הטרור היהודי, כי היא הורסת להם את התאוריה. אנשי "הכהניזם הוא נכס" ו"אין בלתי מעורבים בהתנחלויות" נבנים מהטרוריסטים היהודים, שמחזקים אותם וסולדים מאלה שיוצאים נגדם, שמקלקלים להם. ברור שהם יעדיפו אלף מונים את אלישע ירד על פנחס ולרשטיין, כדרך חוק הרדיקלים השלובים.
אחד מהם, הנבל האוטו-אנטישמי עמירם גולדבלום, מחרחר מלחמת האחים, חומץ בן יין (הוריו תמר וחתן פרס ישראל פרופ' נתן גולדבלום, היו ממייסדי ופעילי הדרך השלישית, שם הכרתי אותם כציונים נלהבים בכל רמ"ח ושס"ה, עד שורשי שערותיהם, ולא ברור לי מקור אסונם – איך יצאה מחלציהם המפלצת האנטי ציונית), התנפל בגסות וברשעות, בפשקוויל עלוב, על ולרשטיין, שהוא בעיניו גדול הטרוריסטים, ועל הילו גלזר שראיין אותו.
ולרשטיין היטיב להגדיר את מעשי הטרור של יהודים "בגידה במדינת ישראל, לא פחות," וככאלה הם בני בריתם של אנשים מסוגו של עמירם גולדבלום. חוק הרדיקלים השלובים, כבר אמרנו?
* מחליק בגרון – אני רק שאלה. אילו היה מתברר שאנשי לשכת רוה"מ הקרובים לו ביותר, עבדו תמורת בצע כסף למען משטר האייאתולות, בעיצומה של המלחמה עם איראן, גם זה היה מחליק טוב בגרון של הבייס במחנה ה..."לאומי"?
* הצדעה לנשות המילואימניקים – אני מאמין גדול בשירות הבנות בצה"ל ובתרומתן הגדולה. אני תומך בשירות בנות כלוחמות ומעריץ את הלוחמות, שהוכיחו את עצמן מעל ומעבר במלחמה הזאת, לא פחות מהבנים. אני מצדיע לשלושים הטייסות והנווטות שתקפו באיראן וכתשו את האוייב. וגם החיילות שאינן לוחמות תורמות תרומה גדולה ומשמעותית לביטחון המדינה. נשים רבות משרתות במילואים, כלוחמות ובתפקידים אחרים, וזה אות של כבוד לצה"ל, לחברה הישראלית ולנשים הישראליות.
ועם זאת, איני שותף להתנפלות על פרסום השיר "נותנים ידיים", שכתבה הסופרת רחלי מושקוביץ, שהיא אשתו של לוחם מילואים, בהגדה של פסח שערכה הרבנות הצבאית. בשיר נכתב: "אני קולע במטווח, ואת קולעת צמות. אני טוען תותח, ואת טוענת קניות. אני שומר בעמדה, ואת שומרת מתמונות. אני מכוון למטרה, ואת מכוונת תפילות" וכן הלאה וכן הלאה ולבסוף האמירה שהתרומה שלה שווה לתרומה שלו ויחד הם תורמים למאמץ המלחמתי.
איני מקבל את הפרנויה כאילו זה שיר נגד שירות הנשים בצה"ל ומציב אותן "במטבח". זה שיר שמתאר מציאות של עשרות אלפי משפחות, שבמשך מאות ימים בשנתיים וחצי האחרונות הגבר משרת במילואים והאישה נושאת על כתפיה את כל עול הבית והמשפחה, לצד העבודה והקריירה שלה. זו אמת ונשות המילואים ראויות לכל ההערכה וההוקרה, והשיר הזה מעניק להן זאת, וכך גם שיבוץ השיר בהגדה.
* תמיד עולה המנגינה – ביום העצמאות ישודר ברשת ג' מצעד הלהקות הצבאיות. מעולם לא טרחתי להצביע למצעדים הללו. הפעם עשיתי זאת, לראשונה. עשרת השירים שבחרתי: "בהיאחזות הנח"ל בסיני", "מוכרחים להמשיך לנגן", "מי שחלם", "אין כבר דרך חזרה", "על אם הדרך", "מה אברך", "בלילה על הדשא", "עוד לא תמו כל פלאיך", "הבן יקיר לי", "שירו של צנחן".
אני מתנצל בפני השירים הרבים היפים שאני אוהב כל כך ולא בחרתי בהם, אבל המכסה היתה עשרה שירים. אילו ניתן היה לדרג אותם, המקום הראשון היה ל"בהיאחזות הנח"ל בסיני".
* בקשת החברות של ירח טל – יש לי כבר שנים רבות 5,000 חברים בפייסבוק, ובשל המגבלה התמוהה של הרשת, איני יכול לצרף חדשים או להיענות לבקשות חברות. מדי פעם נגרע מיספר, כנראה מישהו ביטל את החברות, ואז אני נכנס לרשימת הבקשות, שהיא אין סופית, ומחפש מישהו מעניין.
עלעלתי אמש ברשימה וראיתי בקשה של ירח טל, שהיה פעם כתב מדיני של "הארץ" והייתי איתו בקשרי עבודה כששירתי כדובר ועד יישובי הגולן, ואף אירחתי אותו פעם יום שלם בגולן. אישרתי את החברות.
שנים רבות לא שמעתי ממנו ועליו דבר, והתעוררה בי סקרנות. גיגלתי, וגיליתי לצערי ולהפתעתי, שהוא נפטר לפני כחודש.
* אז מה שמו המקורי של דן פגיס? – שאלת שמו המקורי של דן פגיס הופיעה ב"הארץ" ולאחר מכן כאן ב"חדשות בן עזר". שלחתי את הטקסט של נעמן כהן לבנו של דן, יונתן פגיס.
יונתן: "אני לא מכיר את נעמן כהן, אבל הוא טועה לגבי השם, וחבל שלא שואל, והאמת – קצת מרגיז שמפרסם סתם בלי לברר קודם. השם הוא Severin ולא Sorin. זה שם נוצרי שנתנה לו דודתו צילי."
[אהוד: אורי, אילו היית קורא בעיון את המכתב העיתי, היית רואה שכבר בגיליון הקודם, 2150, תיקן נעמן כהן את טעותו:
נעמן כהן: תיקון טעות: תודה לפרופסור זיווה שמיר שתיקנה את טעותי. שמו של המשורר דן פגיס היה "סוֶורין" מלשון "severe" (רציני ומאופק), ולא סורין].
* דיבה – איני נוהג לתבוע תביעות דיבה, אך נעמן כהן ראוי לתביעת דיבה, על כך שכבר שלוש פעמים לפחות הוא כתב (גם אם הוא ניסח זאת, בקריצה, כ"השערה") שבדיתי מליבי את מכתבו של הקורא הנאמן [שהשמיץ את העורך אב"ע. – אב"ע]. אגב, אני משוכנע לחלוטין שהוא אינו באמת חושב כך. הוא פשוט משקר ביודעין, במצח נחושה. וגם אם יכחיש – ההכחשה היא שקר.
ולגבי דרישותיו החצופות ממני, אסתפק בכך שאזכיר לו שאיני עובד אצלו.
וכיוון שהוא חייב תמיד לומר את המילה האחרונה, אין ספק שבגיליון הבא ובגיליונות הבאים הוא יחזור על השקר. הוא בונה על כך שאיני נוהג לתבוע תביעות דיבה.
* לאהוד בן ה-90 – אני כותב ב"חדשות בן עזר" כמעט מאז שהמכתב העיתי החל לצאת לאור ב-2005. למרות שיש לי זיכרון מצוין, משום מה, ככל שאני מאמץ את זיכרוני, איני זוכר איך נוצר הקשר בינינו, ואיך נחשפתי לעיתון. אך מאז שנוצר הקשר, כתבתי בכל הגיליונות. תקופת מה פרסמתי ביקורת שבועית על עיתוני השבת. לקראת בחירות 2013 פירסמתי בכל גיליון יומן בחירות – לא מאמר, אלא צרור של הערות שכתבתי בנושא הבחירות. הסוגה נשאה חן בעיניי, ולאחר הבחירות התחלתי לכתוב את צרור ההערות, שפורסם מאז בכל גיליון וגיליון, בלי להחסיר אפילו פעם אחת. חודשים אחדים לאחר שהתחלתי לפרסם את הצרור, צירפתי אליו את הפינה הלשונית "ביד הלשון".
אני מעריך מאוד את התמדתו וחריצותו הרבה של אהוד בן עזר, המוציא פעמיים בשבוע את הגיליונות העשירים של חב"ע. אהבתי מאוד לקרוא את כתביהם של אליהו הכהן ויוסי גמזו ז"ל ותיבדל לחיים ארוכים פרופ' זיוה שמיר, שהתפרסמו בעיתון. גם את המסות שפירסם מפעם בפעם פרופ' עוז אלמוג. היום אני נהנה לקרוא את מנחם רהט, יוסי אחימאיר, פרופ' אודי מנור ומשה גרנות הכותבים באופן קבוע ושל עידית אמינוף שכבר אינה מרבה לפרסם.
איני מסתיר את ביקורתי על אהוד בן עזר. אני תמה על נטייתו להעריץ מנהיגים מושחתים כאהוד אולמרט ונתניהו. הערצתו לנתניהו גובלת בעבודת אלילים. צר לי, שתחת לכתוב מאמרים שבהם הוא מציג את עמדותיו, הוא מעדיף להציג אותן בהערות עוקצניות וארסיות כלפי הכותבים שדעתם אחרת, במקום להתמודד עם עמדותיהם. לא נעים לומר כך על אדם הנכנס לעשור העשירי לחייו, אך רמת ההערות הללו ילדותית. לא אחת נשאלתי מדוע אני מוכן לספוג אותן, ותשובתי היא שאין הן פוגעות בי, אלא במי שכותב אותן. אני יודע על אנשים שחדלו לכתוב בעיתון בשל כך, ועל מי שחדלו לקרוא אותו מאותה סיבה.
פעמיים פגשתי את אהוד. פעם אחת בערב לזכרו של אבא קובנר בת"א, ב-2007. הפעם השנייה היתה שנה מאוחר יותר, כאשר אהוד ו"המסתורית" ביקרו בביתי, במהלך טיול שערכו עם חברים בגולן. אהוד אף העניק ספר ילדים שלו לבתי, שהיתה אז בת שנתיים. מדי פעם אנו משוחחים בטלפון. אני חייב לציין שיש פער גדול בין האופן שבו מצטייר אהוד בהערותיו בעיתון, לבין היות אדם נחמד מאוד, נעים, לבבי וחם, באופן אישי.
ספרו הראשון של אהוד שקראתי היה "המחצבה", שאותו קראתי כנער ואהבתי מאוד. פחות אהבתי ספרים אחרים שלו, שקראתי. אני נהנה לקרוא את הראיונות עימו בספר "אין שאננים בציון", המתפרסמים בחב"ע, ומן הסתם אקרא אותם בהזדמנות במרוכז, בספר.
במלאת לאהוד תשעים שנה, אני מאחל לו מכל לבי אריכות ימים, בריאות איתנה והמשך יצירה.
* ביד הלשון: פגח – מה זה פגח? מי שלא קרא את ספרו של אמיר חרש "שכול וכישלון וזומבים" (שעליו עוד אכתוב ביתר הרחבה), אינו יכול להכיר את המילה, כי היא חידוש של הסופר, המופיע לראשונה בספר, שנכתב, כביכול, בידי יוסף חיים ברנר, בשפתו ובעגה של ראשית המאה ה-20.
פגח הוא פגר חי. זה התרגום של הסופר לזומבי, והוא מופיע לכל אורך הספר. הוא מופיע גם בפעלים, כמו "להתפגח", כלומר להפוך לפגח.
מה זה זומבי? מתוך ויקיפדיה: "דמות בדיונית של יצור אל-מת שנוצר באמצעות החזרה לחיים של גופת אדם מת. מקור הדמות בפולקלור של בני האיים הקאריביים, שלפיהם הזומבי הוא מת שהוחזר לחיים בעזרת קסם הוודו ונועד לשרת את כהן הוודו שהחזירו לחיים. מהאיים הקאריביים התפשטה דמותו של הזומבי האל-מת לתרבויות שונות ברחבי העולם וכיום היא נפוצה בעיקר בסוגת ספרות האימה, שבה הוא מוצג כייצור חסר בינה ומעורר אימה, המשתוקק למאכל בשר אדם. חלק גדול מן המאפיינים שניתנים לזומבי מזוהים עם מחלת הכלבת ושאובים מתסמיני המחלה."
רוביק רוזנטל הרחיב על המילה זומבי באתר שלו "הזירה הלשונית": "היא מילה בשתי משמעויות שונות שהגיעה משני מקורות שונים. האחת, המוכרת יותר, מופיעה באנגלית מאז 1788, תחילה במשמעות נשמת מת המענה אנשים חיים כדוגמת אביו של המלט, והחל מ-1929 דמות המת היוצא מקברו וזומם להשמיד ולטרוף את החיים. מקור המילה בשפת הקיקונגו במערב אפריקה, שבה זומבי פירוש פֶטיש, ודג'ומבי היא רוח רפאים. החל מ-1936 המילה משמשת גם דימוי לאדם בעל חשיבה איטית והכרה מעורפלת.
המשמעות השנייה של 'זומבי' היא מנהיג-מכשף, ראש שבט, בעקבות דיאלקט אפרו-ברזילאי, מן המילה בשפת אנגולה 'נזמבי', שפירושה מכשף וכן אלוהות. 'גראנד זומבי' הוא אלוהות בדת הוודו".
קצת מוזר, שבעוד לאורך כל הספר המונח הוא "פגח" בכותרת הספר נכתב "זומבים".
על הסיבה לכך ניתן ללמוד מן הכתוב על עטיפת הספר: "'שכול וכישלון וזומבים' הוא הרומן העברי הראשון מתחום המאש-אפ הספרותי, שסופרים עכשוויים מתבססים בו על יצירות מהקנון הספרותי הקלאסי וכותבים מתוך דיאלוג איתן יצירת חדשות בסוגות אחרות לגמרי. רומן המאש-אפ המפורסם ביותר, שממנו ההשראה הראשונית לכתיבת ספר זה, הוא "גאווה ודעה קדומה וזומבים'." שם הספר הוא הומאז' לספרה של סת' גראהם-סמית (2009).
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 12.4.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר