באחד הלילות אני חוזר מחבר, זואולוג, שצלל וצילם את החורבן שעשתה הסערה באילת לשונית האלמוגים. שקענו בשיחה, ואיכשהו התאחרנו עד שתיים בלילה.
נפרדתי, נכנסתי למכונית ונסעתי הביתה, כשאני חוזר ומשחזר לנגד עיניי, תוך כדי נהיגה, את המראות הקשים שעל צג המחשב של חברי. אינני מזכיר את שמו, ועוד מעט יסתבר מדוע. אני כבר קרוב לביתי, ומתכוון להיכנס לחניה, ופתאום מחסום משטרתי – מכונית משטרה עומדת באלכסון לרוחב הכביש. במחסום שני שוטרים, שמסמנים לי בידיים שעליי להחנות את המכונית בצד הרחוב. אחד היה בעל דרגת רב-סמל, והשני בעל דרגת סמל. לחצתי על כפתור החלון, ושאלתי מה קורה?
"מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?"
אני חשבתי שהם מתלוצצים: "יש איסור לנסוע בלילה?"
"אין איסור, אבל זה מחשיד. מה אתה עושה כאן? היו פה מספר פריצות."
"אני גר כאן," ואני מראה באצבע: "הקוטג' הזה הוא הבית שלי."
"יש לך הוכחות?"
"מה זה, הוכחות? ממתי צריך להוכיח למשטרה... מה אתם רוצים ממני?"
"איך אנחנו יודעים שלא באת לכאן כדי לפרוץ לאיזה בית?"
"אתם בטח מתלוצצים – אני נראה לכם פורץ?! זה הבית שלי, יש לי מפתחות, ואוכל להוכיח לכם. אדרבה, אני מזמין אתכם לדירה שלי..."
"אתה לא נראה פורץ, אבל כן נראה כמו בליין שאיחר לחזור הביתה ממסיבה. נבדוק אותך בינשוף, אתה מתנגד?"
"למה שאתנגד, בבקשה, תבדקו."
"תנשוף חזק! יותר חזק!"
"נו, מה מצאתם?"
הם לא טרחו לענות. הם הסתכלו פנימה:
"מה זה הסכין הזה?"
"זה? קיבלתי אותו... זה סכין למריחת חמאה..."
"מה עושה הסכין אצלך במכונית?"
"מה? באמת... זה סכין לחמאה... ערכתי קנייה בסופר של עזריאלי, כיוון שקניתי ביותר מחמש מאות שקלים, הקופאית נתנה לי שובר מתנה ושלחה אותי לקופה הראשית. המתנה היתה הסכין הזה... זה כל הסיפור של קורפוס דליקטי."
"אנחנו שאלנו על הסכין, לא על קור... דליקטי. למה הסכין באוטו? מה התכוונת לעשות בו?"
"למה באוטו? כי לא היה לי מה לעשות בו, כמו כל המתנות הטיפשיות שאתה מקבל בחנויות, אז השארתי אותו... מדוע אתם לא שואלים מה עושה מטריה במכונית שלי בחום הזה?"
"אנחנו נשאל מה שאנחנו חושבים לנכון. אתה נראה לחוץ... למה אתה לחוץ?"
"מה זה? נעים כאילו להיפגש איתכם..."
"צא, צא מהאוטו, נערוך עליך חיפוש."
הייתי המום מהפקודה, יצאתי.
"אם נערוך חיפוש, נמצא דברים אסורים?"
"כמו מה?"
"אתה יודע בעצמך, מה אתה אומר?"
"למיטב ידיעתי, חוץ מקצת בלגן לא תמצאו כלום."
הרגשתי את הולם הדם בצדעים – כמו פטישים!
"מיטב ידיעתך – לא מספיק, אתה, חביבי, נראה לחוץ כהוגן!"
הם נכנסו למכונית, בלשו לכל הפינות, חיטטו, אחר כך פתחו את תא המטען, שם באמת היתה להם הרבה עבודה, היו שם גלילי נייר טואלט, תרמיל על גלגלים עבור קניות בסופר, בקבוקי מים מינראליים, נעליים להחלפה, שתי חולצות וכמה זוגות תחתונים שהתכוונתי להביא למכבסה... הם טרחו והפכו את כל התכולה, וברור שלא מצאו מה שחיפשו.
"תרוקן את הכיסים!"
הבנתי שהם החליטו לא לחזור לתחנה שלהם בלי עצור. כנראה, קיבלו הוראה מגבוה. החלטתי להיות ממושמע, לשתף פעולה. לא היה לי חשק לבלות לילה על מיטה מפורעשת בבית המעצר.
הם הוציאו מהכיסים שלי מפתחות של הבית וארנק. על מחזיק המפתחות היה תלוי אולר קטן.
"אתה אוהב סכינים... אה?"
"זה אולר קטן, אולרון, אולי שלושה סנטימטרים, באמת, מה אתם עושים עניין..."
"זה התפקיד שלנו, אדוני הנכבד, מדוע יש לך אולר במחזיק מפתחות?"
"אני עזרתי לקולגה שלי באוניברסיטה באיזה עניין, והוא העניק לי תשומת לב קטנה..."
"אתה סטודנט?"
"אני פרופסור באוניברסיטת תל-אביב..."
"בחלום! בן כמה אתה?"
"אני בן חמישים."
"זה לא מה שאנחנו רואים, אתה מקסימום בן שלושים."
הסבלנות שלי פקעה: "יש איזה איסור חוקי להיראות צעיר?"
הם לא ענו לי. במקום זה הרס"ל פתח את הארנק שלי לנגד עיניי:
"שים היטב לב, שאנחנו לא לוקחים מהארנק שלך מאומה. אתה מוקלט... מה יש לנו כאן? מה זה?"
הוא הוציא את כרטיס המנוי לספרייה.
"כתוב כאן 'פרופ' שמואל קינן' – מי זה?"
"זה אני."
הוא מביט בי בחוסר אמון: "יש לך תעודת זהות?"
"לא, אבל בארנק תמצא את רישיון הנהיגה שלי, שם יש תמונה ומיספר תעודת הזהות."
"יקי," הוא פונה לסמל, "תקליד את המיספר הזה, ובדוק בגוגל – 'שמואל קינן'."
הסמל קורא מהמכשיר: "שמואל קינן, יליד 1970, סיים לימודי תואר ראשון ושני בהצטיינות יתירה, בעל תואר דוקטור בתחום הבוטניקה, משנת 2013 בדרגת פרופסור מהמניין..."
בלי להתנצל, בעצם בלי לומר מילה, החזירו לי את הארנק והירשו לי לעבור. הצטערתי שלא רשמתי לעצמי את המיספר והשם הטבוע על לוחית שעל הכתף השמאלית של החולצה, אבל לאחר מחשבה חשבתי שזה לא היה רעיון כל כך טוב.
הגעתי הביתה תשוש לגמרי. התיישבתי על הכורסה בסלון, והחזקתי את הצדעים בשתי ידיי. כשצחצחתי שיניים, הגנבתי מבט אל המראה – לא הכרתי את עצמי – מה שאני רואה, זה עדיין אני? לא נראיתי בן שלושים.
משה גרנות