* טעם המערכה – מהו טעם המערכה בלבנון? מה מטרתה?
בעיניי, צריכה להיות לה מטרה אחת – שתהיה זו מלחמת לבנון האחרונה. לשם כך, יש להסיר את האיום על ישראל מלבנון.
בראש ובראשונה, יש להרחיק את הגבול. יש ליצור רצועת ביטחון עד הליטני+ (יש מקומות שהליטני מרוחק כשלושים ק"מ מהגבול ומקומות שהוא 8 ק"מ, ולכן אין זה נכון להיצמד דווקא לליטני, אלא כאמירה כללית). רצועת הביטחון תרחיק את איום הפלישה, איום המנהרות ואיום הנ"ט מיישובינו. הדבר יכול להיעשות רק בשליטה ישראלית. אי אפשר לבנות בטווח הנראה לעין על ממשלת לבנון וצבא לבנון ובטח לא על בדיחה כמו יוניפי"ל.
כלקח מרצועת הביטחון של שנות ה-80 וה-90, הפעם עליה להתבסס פחות על מוצבים נייחים ויותר על תנועה, ניידות, יוזמה, הפתעה, מארבים וכו'.
לכפרי רדואן – הכפרים השיעיים שחלשו על יישובינו, וכל בית בהם היה מוצב קדמי של חיזבאללה, חמוש מהמסד עד הטפחות, דרוך ומוכן לפלישה לישראל, לא נאפשר חזרה. שיבנו מחדש את כפריהם מצפון לליטני.
רצועת הביטחון תהיה בידינו עד חוזה שלום בין ישראל ללבנון, אם וכאשר תהיה מדינה ריבונית באמת. במו"מ על חוזה השלום, ייקבע גבול הקבע בין המדינות. הוא בשום אופן לא יהיה הגבול הבינלאומי. הגבול, שלפני למעלה ממאה שנה נקבע בידי שני קצינים של מעצמות קולוניאליות, מתוך שיקולים קולוניאליסטיים, אינו מקום קדוש שיש להקריב על מזבחו עוד ועוד קורבנות אדם. שילמנו די בדמים, תרתי משמע. זה גבול שמעניק לאויב יתרון טופוגרפי ברור על ישראל ושליטה על יישוביה. אין שום סיבה לחזור לגבול שכבר ארבע פעמים נסוגונו אליו ושוב ושוב הותקפנו ממנו.
רצועת הביטחון לא תפתור את בעיית הטילים. לכן, יש להילחם בחיזבאללה גם מצפון לה. יש צורך בכתישה אווירית במשך שבועות אחדים של כל מבנה ומתקן של חיזבאללה, יש לחנוק את הארגון כלכלית, ולהוציא פשיטות רגליות לביצוע משימות שאין דרך לבצען מהאוויר. מיטוט חיזבאללה יאפשר לממשלת לבנון לפרק את שרידי הארגון ושאר הארגונים מנשקם ולהחיל את הריבונות על ארצה, ואולי ידרבן אותה גם לשלום עם ישראל.
* שגיאה קונספטואלית – השר אלי כהן קרא, בראיון לקול ישראל, לתקוף את התשתיות הלאומיות של לבנון – שדה התעופה, תשתיות האנרגיה, תחנות הכוח וכד', כדי להפעיל לחץ על הממשל הלבנוני לפרק את חיזבאללה מנשקו.
הרעיון הזה לוקה באותה שגיאה קונספטואלית כמו הקריאה לתהליך מדיני מול ממשלת לבנון, שיביא אותה לפרק את חיזבאללה. ההנחה השגויה בבסיס שני הרעיונות, היא שבכוחה של ממשלת לבנון לפרק את חיזבאללה. זו הנחה שאין לה על מה להתבסס.
הצבא החזק, הגדול והמאומן בלבנון אינו צבא לבנון אלא חיזבאללה. על מנת שממשלת לבנון תוכל להטיל את מרותה על המדינה, יש להחליש באופן דרמטי את חיזבאללה. יש רק כוח אחד שיכול לעשות זאת –צה"ל.
* מוטב מאוחר –בדיעבד, נכון היה להטיל מצור ימי על איראן מיד בפתיחת המלחמה. כך היה מנוטרל מראש הנשק הפיראטי אך היעיל ביותר שלהם במלחמה – חסימת מצרי הורמוז.
* הלחי השנייה – בדרשה על ההר שנשא ישו, המופיעה ב"הבשורה על פי מתי" בברית החדשה (פרק ה' פסוק ל"ט), נאמר: "הַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי – הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת הָאַחֶרֶת."
האתוס התיאולוגי הזה, המחליף את המוסר של מאבק של הטוב ברע, במוסר של ויתור על המאבק, גם במחיר ניצחונו של הרע, הביא את הכנסייה הקתולית לידי אבסורדים בלתי מוסריים, שהשפל שלהם היה ההתנגדות של האפיפיור פיוס ה-12 למלחמה בנאצים ושתיקתו על השואה. ממשיך דרכו הוא האפיפיור הנוכחי, ליאו ה-14, שיוצא בתוקף נגד המלחמה באיראן, למרות שמדובר במדינת רוע מוחלט החותרת להשמדתה של מדינת היהודים אך גם להשתלטות על העולם והשלטת האסלאם על העולם כולו. הרי אם יצליחו, תהיה הכנסייה אחת הנפגעות המרכזיות.
האתוס של "הלחי השנייה" אינו הדומיננטי בנצרות, גם לא בכנסיה הקתולית, אך הסנטימנט הזה קיים, ומשפיע על מדיניות הכנסייה.
* לב המחלוקת – "הארץ" מתגולל באופוזיציה, מתחילת מבצע "שאגת הארי", על תמיכתה במלחמה. עיקר המתקפות הן על יאיר לפיד, שהקים מתחילת המלחמה חמ"ל הסברה, להציג בעולם את צדקתה של ישראל וצדקת המלחמה, ואת יאיר גולן, שכמנהיג מפלגת השמאל, תמיכתו במלחמה מזעזעת אותם.
לשם מה צריך אופוזיציה, הם תוהים, אם היא תומכת במלחמה?
ההבדל בין "הארץ" לבין מפלגות האופוזיציה, הוא שהן אופוזיציה לממשלה והעיתון – אופוזיציה למדינה. הן חותרות להחלפת השלטון. העיתון – להחלפת המדינה. ובמלחמה בין ישראל לאויביה, הן בצד של ישראל והעיתון – בצד של אויביה.
ביום ראשון, המתגוללים התורנים היו התועמלנים גדעון האו האו לוי ואיריס לעאל. שני הציטוטים הבאים ממצים את הפער בין מפלגות האופוזיציה ל"הארץ".
איריס לעאל: "אין מצב שבו פוליטיקאי ציוני [...] לא יתמוך בְּמלחמה."
גדעון האו האו: "מותר לחשוב שהניסיון הציוני נכשל. מותר? לפעמים צריך."
זו אינה מחלוקת בין תומכי המלחמה למתנגדיה, אלא בין ציונים לאנטי ציונים.
* לקח אורבן –הבחירות בהונגריה היו דרבי בין שתי מפלגות הימין, בין שני מנהיגי הימין. ההבדל העיקרי ביניהם, והסיבה העיקרית למהפך, היא השחיתות בממשל אורבן. הסיבה לפרישה של מדיאר ממפלגתו של אורבן היתה השחיתות. על כך הוא הקים את מפלגתו, על כך הוא סחף את הציבור.
אולם כדי למגר שחיתות, אין די בשינוי פרסונלי, אלא בהחזרת העיתונות החופשית ומערכת המשפט העצמאית, שהן החסם בפני שלטון ללא מצרים, שבהכרח הינו שלטון מושחת.
אורבן הוא ידיד ישראל, ותמך בה במוסדות הבינלאומיים והאירופיים. עם זאת, לאחרונה התפרסם שהוא הציע עזרה לאיראן לאחר מתקפת הביפרים, מה שמטיל צל על הידידות הזאת.
גם מדיאר הוא פרו ישראלי. אולם מדיאר חותר להתקרבות מחודשת לאיחוד האירופי, שנמצא בשפל מוסרי עמוק (ובעיניי במחלה אוטואימונית התוקפת את הגוף האירופי), שביטויו הבוטה והמכוער הוא גישה עוינת לישראל, ויש מקום לחשש שמדיאר ייגרר למקום הזה.
מכאן לקח חשוב לישראל – אסור לנו להשתית את היחסים בינינו לבין מדינות אחרות רק על הקשר האישי עם המנהיג שלהם. מה עזרה לישראל השתתפותו של נתניהו בקמפיין למען אורבן? היא רק תקשה עלינו מול המשטר החדש.
ועוד נקודה מעניינת, שאותה הציג עמית סגל. הוא ציין שכל הסקרים ב"ערוצי המיינסטרים" העניקו ניצחון למדיאר, ואילו ב"ערוץ 14 של אורבן", כהגדרתו של סגל, אורבן ניצח. לתשומת לבם של הבונים על הסקרים של פילבר.
* על דמוקרטיה ודיקטטורה בהונגריה ובישראל – האם הונגריה של אורבן היתה דיקטטורה?
בדיקטטורה אין מחליפים את המנהיג בקלפי. עצם העובדה שהשלטון התחלף בבחירות חופשיות, היא עדות לכך שהונגריה היא דמוקרטיה.
אורבן פגע בדמוקרטיה, החליש את המוסדות הדמוקרטיים, החליש את הדמוקרטיה. אבל הוא לא הפך את הונגריה לדיקטטורה.
ראוי להיאבק על איכות הדמוקרטיה ועל מהותה, אולם גם לומר אמת. האמת היא שאין דיכוטומיה – או הדמוקרטיה המושלמת או דיקטטורה. יש רצף.
אמת נוספת היא שקו פרשת המים בין דמוקרטיה לדיקטטורה הוא בחירות חופשיות ותחרות על השלטון. ועוד אמת, היא שאמנם המהפכה המשטרית היא פגיעה קשה בדמוקרטיה, אך היא יצאה נגד פגיעה אחרת בדמוקרטיה – המישפטיזם והאקטיביזם השיפוטי הקיצוני. רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, היא הדרך לאופטימיזציה של הדמוקרטיה, וסלילת שביל הזהב של איזונים ובלמים בין הרשויות, בהסכמה רחבה.
האם יש סכנה לדיקטטורה בישראל? יש. הסכנה הזאת היא בן גביר. אם חלילה הוא יעלה לשלטון, הוא ינהיג כאן דיקטטורה פשיסטית כמו בכמה מדינות באירופה במחצית הראשונה של המאה שעברה. הפגיעה הקשה שפגע נתניהו בדמוקרטיה הישראלית, היא הכנסת הכנופייה הפשיסטית, הגזענית הקרימינלית לממשלה, ומסירת האחריות על ביטחון הפנים לראש הכנופייה. אך גם לשופטי בג"ץ, שהכשירו את השרץ ונתנו לכנופייה להתמודד בבחירות, חלק בכך. וההחלטה הזאת היתה התגלמות האקטיביזם – החלטה שעל פיה חופש הביטוי עומד מעל לחוק, ובמקרה הזה – מעל חוק יסוד.
המאבק על הדמוקרטיה בישראל צריך להתמקד בדה-לגיטימציה לכנופיה והוצאתה אל מחוץ לחוק.
* המודל לחיקוי – אני מקווה מאוד שאחרי הפסדו בבחירות, נתניהו ינהג כמו חברו אורבן, ולא כפי שנהג חברו טראמפ.
* תסריט 7 באוקטובר – האם מישהו דמיין אי פעם שייראו בישראל המראות שראינו ב-7 באוקטובר? בהחלט.
הליכוד הקרין בבחירות 2015 סרט תעמולה עם תסריט 7 באוקטובר, לא עם חמאס אלא עם דאעש, שיקרה אם הליכוד ונתניהו יאבדו את השלטון. הסרט מציג בדיוק, אבל בדיוק, את מה שראינו בשבת השחורה.
המסר היה, שמה שיקבע אם יקרה תרחיש כזה, הוא השאלה מי יהיה ראש ממשלת ישראל. ומה שיעמוד בינינו לבין התממשות התסריט הוא נתניהו כראש הממשלה.
נתניהו לא עשה דבר כדי למנוע את הטבח, כי התובנה היתה, שדי בכך שהוא ראש הממשלה כדי שהוא לא יתרחש.
והשאר היסטוריה.
* מביך את עצמך – התגובה ה"קצת" מוזרה האחרונה של אהוד בן עזר למאמרי, ממש מביכה. אציג אותה ואנתח את מוזרותה. "ושגם אתה, בתמיכתך הנלהבת בהפגנות השנאה נגד ממשלת נתניהו, שהשפיעו על סינוואר לצאת לטבח – גם אתה לא איפשרת מלחמת-מנע אשר בחוכמתך הרבה אתה מטיף לה כיום!" דברי הבל כאלה מזמן לא שמעתי.
ראשית, נקודת המוצא היא שנתניהו היה יוצא למתקפת נגד מקדימה, אבל הוא לא עשה זאת כי הוא פחד מהפגנות. אם כך, הוא לא מנהיג. תפקידו של מנהיג להוביל את העם ולא להיגרר אחריו. הוא לבטח אינו יכול לברוח מאחריות, אם לא עשה את הדרוש, כי פחד מהפגנות. אגב, למה הוא לא פחד מהפגנות כאשר הוביל את המהפכה המשטרית, המכלה כל חלקה טובה בחברה הישראלית?
שנית, האם נתניהו אי פעם רמז שזו הדרך שהוא רוצה, אך לא ביצע אותה בשל ההפגנות או ההתנגדות? ההיפך הוא הנכון. הוא התגאה בדרך ההתמכרות לשקט. הוא התגאה שהוא, מר ביטחון, הביא, בדרכו האחראית, לעשור השקט ביותר בתולדות המדינה ובז לבנט וליברמן, שרי הביטחון שקראו לקו תקיף, והציג אותם כהרפתקנים, בניגוד אליו, המבוגר האחראי. לפני הבחירות האחרונות הוא פרסם את הביוגרפיה שלו "ביבי – סיפור חיי", שהיתה כרטיס הביקור שלו לבחירות. נתניהו כתב בספרו, שבנט דחף לכיבוש הרצועה וחיסול חמאס, בעוד שהוא, נתניהו, סבר שהמחיר בחיי אדם אינו מצדיק זאת. "בגלוי תמך בנט בפלישה קרקעית מלאה כדי 'לכבוש את עזה.' יעד זה היה כרוך בהרס חלקים נרחבים של עזה וברבבות הרוגים אזרחים... לא הייתה לי שום כוונה לעשות זאת. לא רציתי לשלוט במיליוני פלשתינאים. החלטתי נגד פלישה קרקעית."
אז בגלל שהוא פחד מהפגנות הוא לא הורה להסיר את האיום לפני שיתפוצץ עלינו? באמת?!
שלישית, הטענה שגם אני הייתי מפגין נגד המלחמה, שלה אני מטיף היום, בחוכמה שלאחר מעשה. כאן אהוד חוטא פעמיים. הפעם האחת, היא שהוא משליך מהבעייה שלו, אליי. כאילו, כפי שהוא קובע את כל עמדותיו על פי נתניהו, כך גם אני, רק מהצד שכנגד. ולכן, אם נתניהו היה נוהג הפוך מכפי שנהג, הייתי מתנגד ומפגין נגדו.
אהוד, אהוד, אהוד. הבט לי בעיניים. נו, באמת... הרי פעמיים בשבוע אני כותב אצלך. אתה יודע שאני הראשון שתומך בנתניהו כאשר הוא פועל נכון בעיניי. כך, למשל, בחודש וחצי האחרון, במבצע "שאגת הארי". נכון, יש רל"ביסטים אוטומטיים, שהם תמונת הראי שלך. הם מכנים אותי "ביביסט".
והדבר השני, באמת? רק לאחר מעשה אני קורא למתקפת נגד מקדימה? באמת?! הרי הטפתי לכך, בין השאר ב"חדשות בן עזר", במאות מאמרים לפני 7 באוקטובר. זו עמדתי מאז מבצע "חומת מגן". לדוגמה, מאמר שפרסמתי ב"ישראל היום" וב"חדשות בן עזר" באוגוסט 2021 תחת הכותרת "חומת מגן ברצועת עזה". משפט הסיום היה: "אי אפשר להשאיר את המצב ברצועה כמות שהוא ולצאת שוב ושוב ל'סבבים' בעזה שאינם משנים את המצב. על ישראל לבצע ברצועת עזה את 'חומת מגן 2' ולהחזיר לצה"ל את חופש הפעולה בתוכה נגד הטרור." תאמר, נו, כאשר נתניהו לא יזם קראתי למתקפת נגד, אבל אילו הוא יזם אותה הייתי מתנגד לה. העיקר לתקוף אותו. לא בכדי, הבאתי דווקא את המאמר הזה כדוגמה, כיוון שכתבתי אותו כאשר בנט היה ראש הממשלה, כך שאין הוא קשור כהוא זה לעמדתי על נתניהו.
רביעית, האשמת ההפגנות באחריות לטבח. בחודשים הראשונים אחרי הטבח, כל אימת שאני או אחרים כתבנו על אחריותו של נתניהו למחדל, אהוד כתב את האמירה ה"קצת" מוזרה, שהטענה הזאת מסייעת לסינוואר, כאילו לא הוא אשם אלא נתניהו. אלה דברי איוולת. ודאי שסינוואר אשם בטבח. נתניהו אשם במחדל של אי מניעת הטבח. ופתאום, מותר להאשים מישהו זולת סינוואר. את ההפגנות. וכיוון שהשתתפתי בהפגנות, אני אשם.
אין ספק שחלק מהמוטיבציה של סינוואר היתה התחושה שישראל נחלשה ומתפוררת בשל העימות הפנימי. האם אין לנתניהו ולממשלתו אחריות על המהפכה המשטרית שחוללה את המהומה, ועל העקשנות להתמיד בה למרות התוצאה החברתית ההרסנית שלה? הרי מדיניותו חוללה את המשבר.
עם זאת, גם למחאה יש יד בדבר, ברגע שעברה מהפגנות לגיטימיות למעשים בלתי לגיטימיים ובראשם סרטן הסרבנות. אהוד יודע שנלחמתי בכל כוחי נגד הסרבנות הממארת, נגד הדיבור על הוצאת כספים מהארץ, נגד חסימת כבישים, נגד הפגנות ליד בתים פרטיים וכו'. הוא גם יודע שכאשר החלה הסרבנות, כתבתי שזו לא המחאה שלי, ולא השתתפתי בה עוד, למרות שדעתי על המהפכה המשטרית לא השתנתה. אבל מבחינתו כנראה הבעייה אינה בסרבנות או בהפרת חוק, אלא בעצם החוצפה להפגין נגד נתניהו. זו גישה דיקטטורית. הפגנות ומחאה הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. אלא שיש לקיים מחאה על פי כללי הדמוקרטיה. במחאה שהייתי אחד ממנהיגיה, המאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90, הוא מופת של מאבק דמוקרטי.
אהוד אהוד. מה יהיה איתך? מה יהיה עם ההערות ה"קצת" מוזרות שלך. הרי אתה מביך את עצמך.
[אהוד: אתה משקר במצח נחושה. אתה התלהבת ותמכת בראשיתן בהפגנות שהתברר שקיומן עודד את סינוואר לצאת לטבח! נכון שבהמשך יצאת נגד הסרבנות אבל זה היה כבר מאוחר מדי מלעצור את הגל של טירוף השנאה לנתניהו, הגל שעודד את סינוואר. ואתה גם העזת ברוב איוולתך, אמנם בהקשר אחר, לכנות את צ'רצ'יל, סליחה, את נתניהו – "סמרטוט"!]
* עוד ביטוי של תרבות השקר – אחרי 7 באוקטובר הגיעו אלינו קבוצות של מתנדבים לעבודה בחקלאות באזורי הספר. רובם באו דרך "השומר החדש". אחרים, לא מעטים, דרך "אחים למשק", זרוע ההתנדבות החקלאית של "אחים לנשק". שוחחתי איתם. לרובם לא היה שום קשר קודם ל"אחים לנשק". הם חיפשו דרך להתנדב לחקלאות, וכך הגיעו לארגון. כך גם עוד אלפי מתנדבים בתחומים אחרים. "אחים לנשק" היה אחד מארגוני ההתנדבות הגדולים והמשמעותיים שפעלו באותם חודשים, שבהם הממשלה היתה בהלם ומשרדי הממשלה בתת-תפקוד. אחת מאלפי המתנדבים הללו היתה קרן טרנר.
הניסיון הנואל של תעשיית השקרים הביביסטית לקשור אותה, ואת בנט, שאל רשימתו היא הצטרפה, לסרבנות, הוא עוד ביטוי של תרבות השקר הביביסטית.
הפרועה מכולם בגל ההסתה והשקרים היא עידית סילמן, בניסיונה להוכיח לבייס שהיא "טובה". כיוון שהיא בלשון המעטה, לא המיתר המכוון ביותר בגיטרה, ואם לדייק יותר, היא מיתר פרום, היא גם לוקה בחוסר מודעות עצמית מביך. היא מלהגת על רמת הנאמנות של בנט. היא, שמכרה את נשמתה לשרלטן תמורת אתנן כפול, מעזה לדבר על נאמנות.
בנט אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו – השגיאה והחטא החמורים ביותר שלו, היו הכנסתה של הפוסטמה הזאת לחיינו. בחירתו בקרן טרנר, אשת מעשה מעולה, בעלת ניסיון מוכח ומוצלח של תרומה גדולה למדינת ישראל, מעידה שהוא למד את הלקח. זהו צעד של תיקון.
ובכלל, איזו עזות מצח יש להם, כשהם מנסים להדביק לבנט את הסרבנות, שעה שהם עסוקים במרץ בחקיקת חוק ההשתמטות, המעגן את הסרבנות ההמונית של עשרות אלפי צעירים בריאים, להגן על המולדת, ומזרימים מיליארדים מצרכי האומה למימון ההשתמטות והמשתמטים, מכספי המיסים של המשרתים.
* לעולם כן עוד – רוגל אלפר פרסם פשקוויל נגד יום השואה ונגד זכר השואה. הוא ממורמר על כך שסוגרים לו ביום השואה את ערוצי הספורט, כי מה שהיה רוצה לעשות ביום הזה הוא לצפות בכדורגל אנגלי. בכך הם כופים עליו את הפולחן שזר לו.
כבכל שנה הוא מגדיר את השואה פולחן ואת זכר השואה שטיפת מוח. והוא מסביר שבעצם הנאצים האמיתיים הם אנחנו, שמחוללים שואה לפלשתינאים.
הביטוי שמעורר בו את עיקר הסלידה הוא "לעולם לא עוד", ואין זה מפתיע. תמיכתו בטרור הערבי, גם אחרי 7 באוקטובר, ובגל האנטישמי בעולם, כמוהם ההכרזה – לעולם כן עוד.
בתקופת אינתיפאדת הסכינים, הוא פירסם ב"הארץ" מכתב גלוי למחבל שירצח אותו. הוא הצדיק אותו על שרצח את מי ששייך לעם הכובש, ונזף בו על שלקח לו כל כך הרבה זמן לעשות כן.
ההבדל בין אלפר לאוטו ויינינגר הוא שוויינינגר עשה את המעשה התבקש על פי האוטו-אנטישמיות שלו, בעוד אלפר סתם פקה-פקה.
* פרובוקציה צינית – ב-7 באוקטובר, פלשו לישראל אלפי מחבלים, טבחו באכזריות ב-1,200 אנשים – גברים, נשים וטף, תינוקות וזקנים, אנסו נשים ונערות, ערפו ראשים, התעללו בגופות וחטפו 240 ישראלים, ובהם ילדים ותינוקות, נשים ונערות, זקנים וחולים, והתעללו בהם במנהרות חמאס. עשרות מהם הם רצחו בדם קר בשבי. רוב המחבלים הפולשים נהרגו, או במהלך הטבח או לאחר מכן במלחמה בעזה.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם חללינו ועם המחבלים, הרוצחים והאנסים, מבצעי הטבח ועם קורבנותיהם.
כולם – "קורבנות השנאה."
נו, כרגיל יקפצו כמה מתחסדים ויאמרו, שזו לא התייחדות עם המחבלים. הרי יש הרבה אזרחים פלשתינאים שנהרגו. זו אחיזת עיניים. באף מודעה לא נכתב שזה טקס זיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ולאזרחים פלשתינאים שנהרגו בשוגג. בפירוש מדובר על טקס התייחדות עם כל ההרוגים משני הצדדים. ועם כל הצער על הרג המגינים האנושיים שמאחוריהם המחבלים מסתתרים, אין להם קשר ליום ההתייחדות הלאומי עם חללינו.
* ללמד בני יהודה קשת – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מקובל לקרוא בטקסים את קינת דוד לשאול וליהונתן. באורטל, אני קורא את הטקסט הזה מאז 1985.
הקינה נפתחת במילים: "הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים."
אבל היה לדוד משפט מקדים: "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר." מהו ספר הישר? כנראה ספר שלא נכנס בסופו של דבר למקרא, ואבדו עקבותיו. מי יודע, אולי הוא יימצא פעם בחפירות ארכיאולוגיות.
הדבר המעניין הוא, שעוד בטרם הוא פותח בקינה, הדבר הראשון שיש לדוד לומר לעמו, ואלה בעצם הדברים הראשונים שאמר לעם כמלך, הוא ההכרח ללמד את בני יהודה להילחם.
האם בלימוד התורה, שלשמה, כביכול, אנו משחררים עשרות אלפי צעירים בריאים משרות בצה"ל, הם לומדים על כך?
איני יודע איזו תורה הם לומדים. בטח לא תורת ישראל. תורת ההשתמטות אינה תורת ישראל.
חובתנו ללמד בני יהודה קשת. בלי לוותר על אף אחד.
* גם כלה מחופתה – מזעזע, שאחרי 7 באוקטובר, אחרי שנוכחנו בגבורת הלוחמות, במקצועניותן, בנחישותן, בעוז רוחן, עדין יש מי שמנהלים קמפיין בזוי נגדם.
אבל מה שמנחם, הוא שזו מלחמת מאסף שנועדה לכישלון, בעיקר בזכות הבנות הדתיות הרבות שמתנדבות לשירות קרבי.
הן יודעות שלמלחמת מצווה גם כלה יוצאת מחופתה, והולכות אחרי צו מצפונן ולא אחרי צו העסקונה.
* אלטרנטיבה לקנאות הדתית והדוסופובית – אין דבר שמלבה את הגל הדוסופובי יותר מההקצנה הדתית, הן בצורתה החרדית והן בצורתה החרד"לית, ומהעובדה שהקנאים הללו נמצאים בשלטון, הם הדומיננטיים בשלטון, והם רואים בשלטון כלי להשלטת דרכם הקיצונית. בדיוק לדברים הללו מכוון הביטוי "חילול השם". מה משניא את הדת ואת היהדות על הציבור יותר ממגזר שלם שבשם התורה, ולמעשה בשם סילוף התורה, משתמט מהגנה על המולדת, ומנהל מדינה בתוך מדינה, כשמדינתו האוטונומית ממומנת מכספי המיסים של הציבור המשרת והעובד? ומה מרחיק יותר מהיהדות מאשר דמותה כדת מסתגרת, קנאית וכפייתית, כפי שהיא מתגלמת בדמותם של פוליטיקאים כאבי מעוז, סמוטריץ' ורוטמן?
ולהיפך. הקנאות הדוסופובית דוחקת את הדתיים להסתגר, להקצין, להיגרר אחרי הקנאים. פשעי השנאה הדוסופוביים בת"א ביום הכיפורים, בפאתי 7 באוקטובר, גרמו לזעזוע נורא, שגרם לרבים, שחיפשו את הגשר והחיבורים, להיגרר אחרי המתנתקים.
הקיצוניות והקנאות של כל צד מזינה את הקנאות והקיצוניות של הצד שכנגד, מה שעלול לגרום לספירלה של הקצנה ושנאה עד קרע בלתי הפיך חלילה, שהוא האסון הגדול ביותר שעלול להכות במדינת ישראל ובעם היהודי.
אסור לנו לתת לקנאים הפנאטים משני הצדדים להחריב את החברה הישראלית. יש להציב אלטרנטיבה לקנאות הזאת.
אלטרנטיבה של התחדשות יהודית, של הכרה של כל חלקי העם היהודי שהיהדות היא של כולנו ואין לאף קבוצה זכות לתפוס עליה בעלות ומונופול. היהדות היא שלנו, ועל כולנו להיות בני בית בה ובעלי בית עליה. לשם כך, חשוב כל כך ללמוד ולהכיר את היהדות, את מורשת ישראל, את מקורות ישראל, את התנ"ך ואת התורה שבע"פ ואת ההיסטוריה היהודית ואת היצירה העברית. זו חובה של כל יהודי, חילוני כדתי.
ההתחדשות היהודית תטפח יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. יהדות חברתית, המבוססת על צדק חברתי, שיונק מהמצוות הסוציאליות בתורה, מחזון הצדק והחירות של נביאי ישראל וממסורת הסולידריות בקהילה היהודית.
ההתחדשות היהודית כרוכה בהתחדשות ציונית. מישהו כתב לי השבוע, שהדרך שלי היא כניעת הציונות ליהדות. אני מניח שהנ"ל גאה בבורותו ביהדות, אך לא פחות מכך, הוא בור ועם הארץ בציונות. הציונות היא מימוש חזון הדורות של העם היהודי לתקומת ישראל, והיא דרך המלך של היהדות בת זמננו. ציונות שקמה על היהדות, היא גולם שקם על יוצרו. החרדים המשתמטים הלא ציונים, כופרים בעיקר היהדות, ודרכם בשום אופן אינה מייצגת את היהדות.
יש לטפח את הרוח המסורתית, הפתוחה, החמה, החברתית, המתחשבת, המתונה, הפותחת את דלתותיה לכל חלקי העם.
יש לטפח את החיבור בין חילונים ודתיים, במערכת חינוך משותפת, בקהילות משותפות, ביישובים משותפים. זכיתי, ואני שותף להקמת היישוב הקהילתי רמת הנשיא טראמפ בצפון הגולן, יישוב משותף של חילונים ודתיים. אני מודע מקרוב לקושי ולאתגרים. החיבור הזה הוא משימה הדורשת עבודה יומיומית, אך זו מלאכת קודש, שתקרין על העם היהודי כולו. אני יו"ר של מדרשת השילוב נטור, שאף היא מעורבת – חילונים, מסורתיים ודתיים, בנות ובנים, ומטרתה לעצב דור של תלמידות ותלמידי חכמים שיובילו את ההתחדשות הרוחנית, התרבותית והחברתית של היהדות ושל החברה הישראלית והעם היהודי. אני מנחה של הקהילה הלומדת "מעגלים", שכבר כעשרים שנה עוסקת בלימוד משותף ביהדות. תחילה הדומיננטיות של החילונים בה היתה מובהקת, ועם השנים נפתחנו והיום זו קהילה משותפת של חילונים ודתיים, וזה נפלא. כבר שנים רבות אני מוביל את התרבות היהודית בקיבוצי, אורטל – קבלות שבת וחג ועוד ועוד. כך עשיתי בגולן, בעשור שבו ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ועד היום אני מעורב במגמות הללו בגולן. עשיתי זאת גם בגליל העליון כשניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית לפני כ-15 שנים. אני מזכיר כאן את עשייתי, כדי להבהיר שאיני רק נאה דורש, אלא נאה מקיים, ואני מדבר על כך מתוך עשייה בת ארבעה עשורים בתחום. ומתוך העשייה אני קורא לאנשים להצטרף לדרך הזאת.
את הפוליטיקה של הכנעה מתוך כוח השלטון ועל בסיס רוב זעיר שנבנה בעסקאות מסריחות, יש להחליף בפוליטיקה של חתירה להסכמות לאומיות רחבות בנושאים השונים, ובהם גם בסוגיות דת ומדינה, ברוח אמנת גביזון-מדן.
7 באוקטובר הציב בפנינו מראה – קיימת בינינו שותפות גורל. אך התפוררות תחושת השותפות הזו בשנתיים וחצי שחלפו, מאותתת לנו שאין די בשותפות גורל, ועלינו לבנות, לחזק ולטפח את ברית הייעוד בינינו – ברית ייעוד יהודית, ציונית, דמוקרטית, חברתית.
* התנתקות מהעברית – הדוסופוב החולני נאור נרקיס מטיף "להפריד את השפה מהדת" ובין השאר לא להשתמש בביטוי היפהפה "שבת שלום", אלא "סופ"ש נעים".
השבת היא המתנה הגדולה שהיהדות העניקה לאנושות. אין דבר נאור יותר מהשבת, ואין פלא שחשוך נרקיס מתעב אותה.
אי אפשר לנתק את השפה העברית ממהותה ושורשיה.
מה שיכול לצאת מהאובססיה החולנית של חשוך נרקיס, היא התנתקות מהעברית. גם מהעברית.
* מוטציה מנותקת – היתה לי עובדת דתיה. ביום חמישי בשבוע הראשון לעבודתה, בסוף היום, היא ניגשה אליי ואיחלה לי "שיהיה לך סוף שבוע קסום!"
השבתי לה: "מה רע בשבת שלום?"
"חשבתי שככה אתם [החילונים] מאחלים."
"אני מאחל שבת שלום."
זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. ואכן, כך היה מקובל אז.
מאז חל שינוי משמעותי. הציבור החילוני התאהב מחדש ב"שבת שלום".
ובצדק. איך אפשר להשוות את הברכה העברית היפה כל כך, "שבת שלום", למוטציה העלגית המנותקת "שיהיה לך סופ"ש קסום"?
עכשיו הדוסופוב חשוך נרקיס אסר ג'יהאד על ה"שבת שלום".
מעניין מה חורה לו יותר – השבת או השלום?
* בחזרה למילואים – באוגוסט האחרון, קיבלתי הודעה מהצבא שעליי למלא טופס בקשה להאריך בשנה את התנדבותי למילואים, ואליו מצורף שאלון רפואי, שעליו עליי להחתים את רופא המשפחה.
לא דאגתי. שנה קודם לכן, כדי לאשר לי בגילי להמשיך להתנדב כלוחם קרבי, נשלחתי לסדרה של בדיקות מקיפות, שמהן חזרתי כבריא עם דיפלומה. מאז, לא חל שום שינוי.
שלחתי את הטופס, וקיבלתי תשובה שלא אושרה בקשתי להתנדב, בגלל איזו בעייה שמופיעה בטופס, ושנה קודם לא הפריעה לאיש. מכאן החל מסע ייסורים שנמשך לא פחות משמונה חודשים, שבו נאלצתי להתמודד עם כסת"ח רפואי, ועם בירוקרטיה צבאית אטומה. אחרי שהבאתי מכתבים מרופא המשפחה ורופא מומחה, המעידים שאותה בעייה שעליה הצביעו, כבר לא קיימת שנים רבות ובכל מקרה אין בה כדי לפגוע כהוא זה בכושרי הפיזי והמנטלי וביכולתי לשרת כלוחם קרבי, דחו אותי משבוע לשבוע, מחודש לחודש, וכל פעם שלחו לי טופס אחר שעליי למלא ולהחתים רופא. זה היה מתיש ומייאש. מישהו אחר במקומי, שאינו נחוש, אסרטיבי ונודניק כמוני, מזמן היה מרים ידיים. אך אני לא ויתרתי. איני מעלה על דעתי מצב שבו אורטל תותקף חלילה, ואני לא אהיה בכוח המגן עליה, למרות שאני כשיר לכך, בשל כסת"ח רפואי. אחרי מסכת ארוכה של מלחמה בבירוקרטיה, ואחרי שהטרדתי אישית, בעיצומה של מלחמה, את מפקד האוגדה כדי שיתערב למעני, ניצחתי. קיבלתי אישור להתנדב.
אגב, בין ההודעה הראשונית על דחיית בקשתי להתנדב להודעה שעליי למסור את הנשק, התנדבתי להשתתף באימון, למרות שלא קיבלתי עליו ימ"מ (ימי מילואים).
אני שמח מאוד, אבל גם מתוסכל מכך, שאני יודע שבעוד חודשים אחדים, כדי להתנדב ב-2027, שוב אעמוד באותה סיטואציה.
* ביד הלשון: רמות נפתלי – אחד היישובים המופגזים במלחמה עם לבנון, הוא רמות נפתלי. באוקטובר 2023 פונה המושב, אך הפעם תושביו, כמו תושבי כל קו העימות, נחושים להישאר ביישוב, ולא לחזור על הטעות.
המושב נמצא סמוך לגבול לבנון, ומשתייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית מבואות חרמון. הוא עלה לקרקע ב-1945 כקיבוץ. ייסדו אותו חלוצים בוגרי ביה"ס החקלאי "מקווה ישראל", במסגרת הפלמ"ח, ולאחר מכן הושלם בידי גרעין של חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. מיקום היישוב נקבע מלכתחילה משיקולים ביטחוניים, כחלק משרשרת יישובים לאורך הגבול עם לבנון.
במלחמת השחרור הקיבוץ עמד במשך חודשים רבים תחת הפגזות וצליפות וניסיון כיבוש של צבא ההצלה הערבי בפיקודו של קאוקג'י, שנהדף במאמץ רב. רק שחרור הגליל במבצע חירם, בסוף אוקטובר 1948, שיפר את מצבו הביטחוני.
בשנות ה-60 המוקדמות סבל הקיבוץ מעזיבות רבות, וכמעט ננטש. ב-1963 עלה למקום גרעין של בני מושבים יוצאי מרוקו ותוניסיה. הם שינו את היישוב מקיבוץ למושב.
שמו של היישוב נובע ממיקומו בהרי נפתלי, בנחלת שבט נפתלי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 15.4.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר