* צומוד – ההמנון האישי שלי הוא שירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת".
גם אם אדמתי בוערת. גם כשאדמתי בוערת.
אין שום דבר בעולם שיוכל לגרום לכך שיחלוף במוחי, ולו להרף עין, הרהור קל שבקלים, על אפשרות שארד מן הארץ.
ודאי שאין שום סיטואציה פוליטית שתגרום לי לרדת מהארץ, או לאיים בירידה מהארץ, או להתלבט על ירידה מהארץ.
אפילו בתרחיש הקיצון ביותר, שאוייב זר יכבוש את הארץ ויחריב את המדינה – אלחם בו עד טיפת דמי האחרונה, אך לא אטוש את המולדת.
לא עוד גלות.
אני איש של צומוד. של הצומוד הציוני. דבקות בארץ ישראל בכל תנאי, ללא תנאי. על הערכים הללו חינכתי את ילדיי.
במאה ה-19 רווחה קלישאה אנטישמית, שהיהודי, איפה שטוב לו – שם מולדתו. הציונות הפכה את המשוואה. היהודי, איפה שמולדתו – שם טוב לו.
כאן, בארץ ישראל, מולדתי. כאן טוב לי. דבקותי בארץ אינה מותנית. היא תקפה גם אם אדמתי בוערת. גם אם יהיה לי רע. אבל טוב לי.
יש בישראל בעיות רבות, יש אתגרים רבים, יש לי הרבה ביקורת, שאני מרבה להשמיע אותה, יש הרבה מה לשנות ומה לתקן. אך ישראל היא מדינה טובה וחזקה, עם כלכלה בריאה, עם חברה חסונה, עם תרבות עברית משגשגת, עם קידמה מדעית. לא בכדי, מדי שנה, מדינת ישראל, עם כל בעיותיה ומלחמותיה, היא אחת המובילות במדד האושר העולמי.
זה המסר שלי בימים הלאומיים, הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות.
אין לי ארץ אחרת!
* קלקולי גבול – בדיווחים על המו"מ לשלום בין ישראל ללבנון, נמסר שיידונו המחלוקות על תוואי הגבול בין המדינות.
קו הגבול צריך להשתנות, אך השיחות הללו הן על שינוי בכיוון ההפוך מהרצוי. הגבול בין ישראל ללבנון לא נקבע במלחמה בין המדינות ולא בהסכם שלום ביניהן. הגבול הבינלאומי הוא גבול שרירותי, ששורטט בידי שני קצינים של מעצמות קולוניאליסטיות, על פי האינטרס הקולוניאליסטי שלהן. אין בגבול הזה כל קדושה, בטח לא כזו שראוי להקריב על מזבחה עוד ועוד קורבנות אדם.
ארבע פעמים ישראל נסוגה אל הגבול הזה, ובכל פעם הותקפה ממנו. הגיע הזמן לגבות מחיר טריטוריאלי מהתוקפן הסדרתי. זהו גבול בעייתי מאוד מבחינה ביטחונית, כי הוא מעניק יתרון טופוגרפי ברור לאוייב הלבנוני. לאורכו פזורים כפרים שיעיים ששלטו על יישובינו, וכל בית בהם היה מוצב קדמי התקפי של חיזבאללה, דרוך ומוכן לפקודה לפלוש לישראל. והאדמה הזאת היא אדמת ארץ ישראל, שהיתה חלק ממפת ארץ ישראל שהגישה ההסתדרות הציונית לחבר הלאומים, כשהגבול הצפוני שלה הוא נהר הליטני. בשטח הזה נמצאים גם שטחים חקלאיים השייכים לחקלאי מטולה, ומן הראוי להחזיר להם אותם.
אבל כאשר מדברים על מו"מ על קו הגבול, כלל אין הכוונה לשינוי החיוני הזה, אלא לדרישות של לבנון לשנות את הגבול ב-13 נקודות מחלוקת.
בשנת 2000 ישראל נסוגה מלבנון לגבול הבינלאומי, בהסכם בינה לבין האו"ם. על פי ההסכם, ישראל התחייבה לקבל את תוואי הגבול כפי שישורטט בידי האו"ם. ואכן, ישראל כיבדה את הכרעות האו"ם, גם במקומות שהיו בניגוד לעמדתה, כמו ויתור על שטחים חקלאיים של יישובים כקיבוץ משגב עם. לאחר הנסיגה, חיזבאללה המציא את פירכת חוות שבעא, כלומר הר דב, כתירוץ להמשיך במלחמה בישראל. הר דב הוא אחת מן הנקודות שלבנון תובעת לדון עליהם.
אם חלילה ישראל תיסוג ולו משעל אחד, יהיה זה ביזיון, שבו לא זו בלבד שהתוקפן לא שילם בטריטוריה, אלא הוא קיבל פרס על תוקפנותו –אדמה ישראלית. על ישראל להודיע מראש, שלא יהיה דיון על הדרישות החצופות של לבנון, ולא יהיה מו"מ בלי שלבנון תסיר אותן מהפרק.
* האומה – נשיא לבנון ג'וזף עאון התייחס להפסקת האש ואמר כי "היא פרי של מאמצים גדולים בכל הרמות," אך הדגיש כי "משא ומתן לא אומר ויתור על זכות כלשהי. לא יהיה הסכם שיפגע אפילו קצת באדמת האומה."
ואני רק שאלה, אם אפשר. איזו אומה בדיוק?
* דילמת לבנון – ביום חמישי בבוקר כתבתי: "ההכרעה שעומדת בפני נתניהו, היא האם להמשיך בנחישות כדי שתהיה זו מלחמת לבנון האחרונה, או להגיע להפסקת אש, ואז יהיה זה עוד סבב, בדרך לסבב הבא. האם הוא יקבל החלטה של מנהיג?"
ביום חמישי בערב קיבלנו את התשובה.
(ועל כך השיב לי ביביסט במצב אנוש: "לא יכולה להיות 'נחישות' במקום שיש בו 'ארבע אימהות'."
זאת תמצית התרבות הביביסטית. זה עתה האליל שלהם נכנע, וכבר יש להם אשמים. "ארבע אימהות" שהתפרקו לפני 26 שנה. היועמ"שית. קפלן. לא העירו אותי.
עלובי נפש.
* תן לצה"ל לנצח – נכתב לפני הפסקת האש:
ניצחון במלחמה הוא מהלך דו-שלבי.
המהלך האחד הוא ההישגים בשטח שהצבא יוצר, על פי החלטת הדרג המדיני. המהלך המשלים הוא מדיני – מינוף ההישגים הצבאיים לניצחון.
יש מקרים שבהם הסדר מדיני מעגן את הישגי הצבא למציאות ארוכת טווח. יש מקרים שבהם ההסדר המדיני הופך ניצחון צבאי לתבוסה.
כך בכל מלחמה וכך היום באיראן, בלבנון ובעזה. באיראן, זה מבחנו של טראמפ. בעזה ובלבנון – של נתניהו.
כדי להגיע לניצחון המדיני, יש צורך בניצחון צבאי חד משמעי. מול אויבים כחמאס, חיזבאללה ואיראן, שמבחינתם עצם ההישרדות היא ניצחון, ושבזים לסבל של עמם, זה קשה יותר, ומחייב אורך רוח של הדרג המדיני. באיראן החליט טראמפ על הפסקת האש בטרם עת. בעניין הזה אין כל מקום לביקורת על נתניהו, כי ההחלטה היתה של טראמפ, מנהיג המעצמה שהובילה את המלחמה. בלבנון כל האחריות היא על נתניהו. אם ייכנע ללחץ של טראמפ – זו אחריותו המלאה. כבר עכשיו, החסינות לחיזבאללה בביירות היא סימן מבשר רע.
נתניהו, תן לצה"ל לנצח!
* נתניהו צודק – אני מזדהה עם כל מילה של נתניהו כראש האופוזיציה אם ראש ממשלה אחר היה נכנע כך לטראמפ, עוצר כך את צה"ל בטרם הכרעה ומפקיר כך את יישובי הצפון.
* עקביים – כתבתי נגד הפסקת האש בלבנון, וקיבלתי תגובות מחסידי נתניהו, ברוח של: מזל שיש לנו מנהיג אחראי, שלא נגרר להרפתקאות צבאיות, לא שבוי בפנטזיות על מיטוט חיזבאללה, לא משקיע אותנו בבוץ הלבנוני, לא מסתכסך עם נשיא ארה"ב וכו'.
אמנם דעתי שונה, אך אלה בהחלט עמדות הגיוניות, רציניות, מכובדות. אממה? הייתי מצפה מבעלי הדעות הללו, להיות עקביים. כלומר, יום לפני הפסקת האש, כאשר נתניהו וישראל כ"ץ דיברו על פירוק חיזבאללה והתחייבו שהמו"מ יהיה תחת אש וכו', שיגנו אותו על כך שהוא הרפתקן, חסר אחריות, פנטזיונר וכו'. אבל האמת היא שהם עקביים: תמיד יאמרו אמן על מה שנתניהו יחליט ויעשה, גם אם זה דבר והיפוכו, ויירדו על מי שמבקר אותו.
* מאזן ביניים – כל סיכום של המערכה בלבנון, עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש, הוא סיכום ביניים, כיוון שזו הפסקת אש זמנית.
להערכתי, הסיכוי שהאש תתחדש בתום עשרת הימים קלוש, אך נדע זאת בשבוע הבא. גם תוצאות המו"מ על הפסקת אש קבועה –מה יהיו תנאיה והיתכנות מימושה, אינם ידועים עדין.
ובכן, זה סיכום הביניים שלי:
ההישג המשמעותי הוא יצירת רצועת הביטחון בדרום לבנון, שקיומה יסכל אפשרות פלישה וירי נ"ט.
הישג נוסף הוא גריעת היכולות של חיזבאללה שספג מכות קשות בחודש וחצי הזה. אמנם, לדעתי, המלחמה הזו צריכה להסתיים בהכרעה, אך באין הכרעה, יש משמעות לכל החלשה של יכולות האוייב.
ההפסד העיקרי הוא שהאוייב לא איבד את יכולותיו הרקטיות והמשיך לירות ולפגוע עד הרגע האחרון. זו תוצאה בלתי נסבלת, כישלון של ממש. אין זה כישלון של צה"ל, אלא של הדרג המדיני, כי הוא נובע מהחלטה מדינית להפסיק את המלחמה ללא הכרעה.
המלחמה הזו יכלה להיות מלחמת לבנון האחרונה. אין כוונתי שצה"ל היה צריך לפרק את חיזבאללה מנשקו, כיוון שהדבר מחייב את כיבוש רוב לבנון, ולכך אין הסכמה לאומית וגם אני אישית מתנגד לכך. בדברי על הכרעה וניצחון – לא ניצחון בנקודות אלא בנוק-אאוט, כוונתי למיטוט כוחו של חיזבאללה, כך שיהיה בכוחה של ממשלת לבנון לאכוף את ריבונותה ולפרק את חיזבאללה מנשקו. התחמושת העיקרית שנדרשת לכך היא זמן. מיספר שבועות של כתישה אווירית בלתי פוסקת של חיזבאללה בכל לבנון, מלווה בפשיטות יבשתיות ממוקדות.
במקום הכרעת חיזבאללה, קיבלנו עוד סבב.
נזק נוסף הוא הכרסום בריבונות של ישראל והפיכת טראמפ למנהיג העליון של ישראל, שמקבל את ההחלטות, לאו דווקא על פי האינטרס הישראלי.
המבחן הקרוב הוא המו"מ על הפסקת האש. כאן על ישראל לעמוד על שלוש דרישות:
א. עיגון רצועת הביטחון בהסכם, ללא הגבלת זמן.
ב. פירוק חיזבאללה מנשקו. אמנם אין בכוחה של לבנון לאכוף זאת, אך חשוב שהדבר ייכתב, ואם לא ימומש – תהיה זו הפרת הפסקת האש, עם כל ההשלכות לכך.
ג. חופש פעולה לישראל, בכל רחבי לבנון, ביבשה, באוויר והים, לאכיפת תנאי הפסקת האש וסיכול ההשתקמות של חיזבאללה.
ב-2024 היכינו את חיזבאללה במבצע הביפרים, מבצע חיצי הצפון וחיסול נסראללה ושדרת הפיקוד של הארגון. כאשר האוייב היה בהלם ושכב על הקרשים, במקום להמשיך בתנופה ולהנחית עליו מכת מוות, היצלנו אותו בהפסקת אש. וכעת חזרנו על השגיאה הזאת.
* הם יפרקו את חיזבאללה? – ג'וזף עאון הוא נשיא לבנון, אך אין הוא מושל בלבנון. הכוח הצבאי החזק ביותר בלבנון הוא חיזבאללה. חמישה משרי הממשלה הם נציגי חיזבאללה. חלק ניכר מחברי הפרלמנט הם נציגי חיזבאללה. עאון זוכר מי רצח את הנשיא חרירי. וגם זיכרון רצח הנשיא באשיר ג'מאייל בידי סוריה, הפטרונית של חיזבאללה, עומד לנגד עיניו.
ממשלת לבנון החליטה לגרש את שגריר איראן והכריזה עליו אישיות בלתי רצויה. חיזבאללה הודיע שההחלטה אינה מקובלת עליו, והשגריר נשאר בלבנון.
האם הנשיא עאון וממשלת לבנון יוכלו, גם אם ירצו, לפרק את חיזבאללה מנשקו? האם הם יחתמו על חוזה שלום עם ישראל?
אל נרמה את עצמנו.
* מחדל הורמוז – במלחמה, כמו בשח-מט, יש לחשב מספר מהלכים קדימה, להבין את מהלכי האויב, להיערך אליהם ולתכנן את מניעתם או את התגובה עליהם.
אי ההיערכות לתרחיש של חסימת מצרי הורמוז היא מחדל חמור של ארה"ב וישראל, והיא פגעה מאוד בניצחון. בדיעבד, נכון היה מיד בפתיחת המערכה להטיל מצור ימי על איראן ובכך לנטרל את השימוש בנשק הזה.
בסופו של דבר, חסימת מצרי הורמוז היא שהכתיבה את הפסקת האש המוקדמת, בטרם הכרעה, והצילה את משטר האייאתולות. הפסקת האש היתה תמורת פתיחת מצרי הורמוז, אך אחרי הפסקת האש איראן לא פתחה את המצרים אלא השתמשה בפתיחתם כאמצעי לסחוט את טראמפ לכפות על ישראל הפסקת אש בלבנון. בכך איראן הצילה את חיזבאללה, במלחמה שאחת ממטרותיה היתה הפסקת הסיוע של איראן לפרוקסיז.
הכניעה של טראמפ היא חרפה. הכניעה של נתניהו לטראמפ היא חרפה. ושיא החרפה, היא ההוראה של טראמפ לישראל לא להפציץ בלבנון, כלומר לא לאכוף את תנאי הפסקת האש.
עם זאת, יש לקוות שהפכפכותו של טראמפ תשחק לטובתנו בהיפוך הבא.
* טראמפ אמר להרים ידיים.
* הדיפ-סטייט – טעיתי. כל הזמן ירדתי על אלה שקשקשו על דיפ-סטייט. אבל יש דיפ-סטייט לישראל. יש לנו ממשלה נבחרת, אבל מי שבאמת מקבל את ההחלטות הוא טראמפ. הוא הקים מפקדה בקריית גת שמנהלת את הסכסוך מול עזה והוא נותן לנו הוראה להפסיק את האש בלבנון ולהציל את חיזבאללה, ומודיע על כך בפומבי לפני שנתניהו משחק את המשחק של החלטת קבינט.
* השקט שאני שונא –איש שמאל רדיקלי אנטי ציוני שמתעלק עליי לאחרונה בפייסבוק, "יורד עליי" על שאני "שונא שקט".
איני שונא שקט. ממש לא. אבל יש שקט שאני שונא. אני שונא את השקט של 6:28 ב-7 באוקטובר. ואני שונא את ההתמכרות לשקט שהביאה לשקט הזה.
ועל כך כתב ז'בוטינסקי, ששקט הוא רפש.
* דילמה בלתי אפשרית – שופטי בג"ץ ניצבים בפני דילמה בלתי אפשרית. מצד אחד, החלטה לחייב את ראש הממשלה להדיח שר, אינה סמכות שהחוק מקנה לבג"ץ. מצד שני, יש כאן שר שהעמיד את עצמו מעל החוק, החוק אינו מחייב אותו והוא פועל באופן קבוע בניגוד לחוק. מצד שלישי, יש כאן ראש ממשלה שמגבה את השר העבריין ומאפשר לו לרמוס את החוק.
הדילמה של בג"ץ קשה מאוד. אם יקבל את העתירה, הוא ייצור תקדים אקטיביסטי קיצוני, בהחלטה בעייתית מבחינה חוקתית, שתעמיק את המשבר החוקתי ועלולה לדרדר אותו לתהום נוראית.
אם יחליט לדחות את העתירה, משמעות ההחלטה היא שמותר לשרים לעשות ככל העולה על רוחם, שמרות החוק אינה חלה עליהם, וזאת, כשמושלת כאן ממשלה אנרכיסטית פרועה גם כך.
אם יחליט לקבל את העתירה, עלולים ראש הממשלה ועוכר המשפטים לממש את איומם המאפיוזי האנרכיסטי להפר את ההחלטה, ולדרדר את המדינה לתהום. אם יחליט לדחות את העתירה, הדבר עלול להתפרש ככניעה לאיום המאפיוזי האנרכיסטי ולעודד את ההתנהלות העבריינית של הממשלה.
בג"ץ נקלע לסיטואציה קשה של "אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי". זו בחירה בין חלופות רעות, מזיקות ומסוכנות. כל החלטה שלו תהיה רעה. טוב היה אלמלא הוגשו העתירות. במקום שבו צריך לפרק מוקשים בתבונה, העותרים רק הוסיפו שמן למדורה, וקלעו את בג"ץ לדילמה בלתי אפשרית.
במצב נורמלי, בג"ץ אינו אמור להתערב בשיקולים של ראש הממשלה אם לפטר שר. אבל במצב נורמלי שרים פועלים על פי חוק. וכשהחוק אינו ברור להם, הם פועלים על פי הנחיות היועמ"שית. ואם שר מצפצף על החוק, ראש הממשלה מדיח אותו מתפקידו.
אבל אנחנו לא במצב נורמלי.
הבעיה העיקרית היא, שעצם הדיון של בג"ץ וכל פסיקה שלו תעצים את ראש הכנופייה ותחזק את כוחו. וזה האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית. זו תוצאת העתירה הנמהרת.
ואי אפשר שלא להזכיר את העובדה, שמי שקלע אותנו למצב הזה, היו שופטי בג"ץ, שבהחלטה אקטיביסטית, המנוגדת לחוק ובוודאי לרוח החוק, איפשרו את הריצה של ראש הכנופייה לפוליטיקה. עכשיו כמעט בלתי אפשרי להחזיר את השד לבקבוק.
השופטים המכובדים היו אידיוטים שימושיים של כנופיה פשיסטית גזענית, וכעת הם אינם יודעים כיצד להתמודד עם תוצאות החלטתם הנמהרת.
* הרע במיעוטו – ניסיונם של שופטי בג"ץ לגבש פשרה, של עיגון מסמך ההסכמות בין בן גביר ליועמ"שית, הוא המוצא הסביר ביותר שניתן, כנראה, להגיע אליו במילכוד, שאליו נקלעו.
מצד אחד, אנו רואים בעליל עד כמה השופטים אינם רוצים ליצור את התקדים של התערבות בפיטורי שר; הם נזהרים מכך כמו מאש ועושים כל מאמץ אפשרי להימנע ממנו. מצד שני, הם אינם יכולים לדחות את העתירה ובכך לתת לכאורה גושפנקא להתנהלותו העבריינית והפרועה של ראש הכנופייה, ובכך ליצור תקדים שלפיו השרים יכולים לפעול בניגוד לחוק.
מול שתי החלופות הרעות, הם בחרו ברע במיעוטו. למה זה פתרון רע? כי בן גביר הוא חיית פרא שאינה ניתנת לאילוף. הוא משולח רסן. השופטים יודעים שהוא ימשיך בדרכו. אך הם העדיפו לדחות את ההחלטה. נקווה, שבחודשים הבאים, הבחירות תצלנה את מדינת ישראל מאסון בן גביר.
* מרופדת באידיוטים שימושיים – מבלי להמעיט כהוא זה מאשמתו החמורה של נתניהו בפשע נגד מדינת ישראל – הכוח חסר הרסן שהוא העניק לראש הכנופייה חסר הגבולות, בן גביר, יש להודות שדרכו של ראש הכנופייה לצמרת מרופדת באידיוטים שימושיים שהתנדבו להיות השטיח האדום שלו.
הראשונה היא התקשורת. התקשורת בנתה והעצימה את ראש הכנופייה. היא היתה לסוכנת הלגיטימציה שלו. כבר שנים שהבנדיט הזה היה לאורח קבוע באולפנים, כאשר כל בכירי התקשורת מסתחבקים איתו והופכים אותו לרוקסטאר. במקום להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, המזהירה מפני האיום, הם היו כלבלב השעשועים שלו.
למה הם נהגו כך? אולי הם יצאו מעורם כדי להוכיח עד כמה הם ליברלים שבליברלים שפתוחים אפילו לטרוריסט הפשיסט הזה.
אולי הם חשבו שהוא קוריוז והבמה שנתנו לו היא אדם נשך כלב = ידיעה.
אולי הם חשבו, שברגע שהציבור יראו כמה הוא קיצוני ומסוכן הוא יימחק.
איני יודע מה הם חשבו. מה שאני יודע, זה שהם האידיוטים השימושיים, הנושאים בחלק משמעותי באשמה.
השנייה היא לשכת עורכי הדין, שהעניקה לפושע סדרתי תעודת עורך דין, מתוך איזו התייפיפות פסאודו-ליברלית. עוכר הדין הזה היה הלאה צמל של המחבלים היהודים. לא איש חוק שרואה שליחות בייצוג פושעים כחלק מהמשפט ההוגן, אלא פרקליטם של המחבלים בשל תמיכתו בהם. הוא הדוצ'ה שלהם. הוא זה שאילף אותם לשתוק בחקירה, לא לשתף פעולה, לשבש חקירה, ואח"כ להתבכיין בשם ה..."דמוקרטיה" על הפגיעה בזכויות החשודים.
השלישי הוא בג"ץ, שבניגוד לחוק יסוד – התיקון לחוק יסוד הכנסת האוסר ריצה של מפלגות גזעניות, איפשר לו להתמודד ולטמא את בית המחוקקים של המדינה היהודית, בנוכחות של מפלגה, שבמדינה יהודית עם זיכרון היסטורי מינימלי הייתה חייבת להיות מחוץ לחוק.
והרביעיים הם העותרים לבג"ץ בדרישה להורות על הדחתו, שקלעו את בית המשפט לדילמה בלתי אפשרית, שמאפשרת לה רק החלטות רעות למדינת ישראל ונהדרות לעוכר ישראל בן גביר.
אידיוטים.
* שלטון ללא מיצרים – שר הכלכלה ברקת אמר בראיון לקול ישראל, שאין לבית המשפט העליון סמכות להתערב בפעולת הרשות המבצעת.
איזו בורות!
יש בכל העולם המערבי מחלוקת בין אקטיביזם ושמרנות במשפט. המחלוקת נוגעת לביקורת השיפוטית על הרשות המחוקקת. וגם היא, ברובה, אינה נוגעת לעצם הביקורת אלא למידתיות שלה. אין דמוקרטיה ללא ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת. ללא ביקורת שיפוטית, ללא איזונים ובלמים, זה שלטון ללא מיצרים. דמוקרטיה – זה לא.
מה תפקידו המרכזי של בג"ץ בכל דמוקרטיה? ביקורת שיפוטית על פעולות הרשות המבצעת.
* עיט צבוע – באוגוסט 2006 עתרו ארגוני ימין לבג"ץ בדרישה להורות לראש הממשלה אהוד אולמרט להדיח מתפקידו את השר חיים רמון. בין העותרים – בן גביר.
אז יש לבג"ץ סמכות להורות לראש הממשלה לפטר שר?
* ממשלה אספסופית – שתי שרות, סגן שר, ח"כית ממפלגת השלטון וח"כית ממפלגה בקואליציה, חמישה חוליגנים, התפרעו כאספסוף פורע חוק במהלך דיון בבג"ץ, השתוללו וגידפו את השופטים.
במדינה מתוקנת, באותו יום ראש הממשלה היה מדיח אותם. אבל נתניהו מעודד אותם.
זו ממשלת פיגולים שמחוללת אנרכיה ומעבירה לאזרחי ישראל ולנוער מסר עברייני, שראוי לעבור על החוק, לזלזל בחוק, להפר צווי בית משפט. ממשלה מתועבת.
מה תעשה ח"כית [---] טלי גוטליב, אחרי שגנבו לה את הבלעדיות על הסטארט-אפ שלה – התפרעויות סדרתיות באולמות בתי המשפט? היא תהיה חייבת להעלות את מינון האנרכיה. אולי היא תפשיל את מכנסיה ותחרבן על כס המשפט?
הדבר המזעזע ביותר, הוא הידיעה שהחוליגנים הללו עושים זאת מטעמי פריימריז. כלומר הפריימריסטים, שבוחרים את ח"כי הליכוד, הם אספסוף פרוע.
* צער בעלי חיים – אני מבקש בכל לשון של בקשה, לא לכנות את הח"כים החוליגנים שהתפרעו בבית המשפט העליון, טלי גוטליב, מאי גולן, סילמן, סון הר מלך ואלמוג כהן, "בהמות".
אנא מכם, שמרו על כבודן של הבהמות.
* עדות בעלי הדבר – אלו לא הגזמות. אלו לא עלילות. אין זה ניסיון להכפיש. זה לא דו"ח "בצלם" או ארגון שמאל קיצוני זה או אחר. זה לא גדעון לוי. גם לא מסמך של ארגון "בעד התיישבות נגד אלימות", הארגון של המתנחלים הנלחמים במחבלים היהודים. זו עדות בעלי הדבר.
בקבוצת הווטסאפ "חדשות אנ"ש" של הבן-גביר יוגנד, נערי הזוועות, הם מתפארים במעשיהם בחודש ניסן:
"חודש טוב! סיכום חודש במאבק באויב הערבי בארץ הקודש בחודש ניסן:
רשימת הכפרים שהותקפו ומספר התקיפות:
מאספר יטא (5), מוכמוס (3), צוריף (2), אבו פאלח (2), קוצרא (2), בורקא רמאללה, דיר אל חטיב, עצירא אל קביליא, בורקא שכם, פונדוקומיא, סאלת א דהר, ג'אלוד, קריות, דיר שרף, סבסטיה, יעבד, סאלם, רמאללה, בית לחם, א-טוואני, בית פוריק, קדום, סעיר, ראמין, וואדי אל עוואר, דיר עמר, נחלין, אל ראווה, מראח רבאח, תיאסיר, ביתא, סלפית, לובן, מאדמא, סילוואד, עין שבאב, דומא, בית אומר, יברוד.
מספר רכבים שנשרפו: 63
מספר מיבנים שהוצתו: 32
מספר הערבים שנפצעו: 79
מספר תגי המחיר: 17
בנוסף נופצו עשרות שמשות נכרתו מאות עצי זית ופונצ'רו עשרות צמיגים."
זו המשילות תחת ממשלת בן גביר.
* מהו עונש מידתי? – בצבאה של המדינה היהודית, המזון צריך להיות כשר. עליו להיות כשר, על מנת שכל חלקי העם יוכלו לאכול אותו, אך גם כאמירה תרבותית על אודות צביונה היהודי של המדינה וצביון מוסדותיה. לכן, יש להקפיד על כך, שהמטבחים וחדרי האוכל בצה"ל יהיו כשרים.
עם זאת, איני רואה כל בעיה בכך שבאופן פרטי, לא במטבח הציבורי, חיילים ידליקו מנגל בשבת. הרי איש אינו אוסר עליהם לעשן בשבת, למשל (וכאן הם עוברים על עבירה חמורה נוספת: ונזהרתם לנפשותיכם). זו דעתי, אך הפקודות אחרות ויש לפעול על פי הפקודות, ומי שעבר עליהן, צריך להיענש. השאלה היא מה העונש ההולם את העבירה. בעיניי עונש הולם הוא נזיפה. אולי שעה ביציאה. אם לצאת מגדרי לחומרה – ריתוק לשבת.
אבל 21 ימי מחבוש (ואחרי ערעור – 14) ללוחמים קרביים שמחרפים את נפשם על הגנת המדינה, בגלל מנגל?!
התחרפנתם?!
ובנוסף לכול, הם גם נותנים תחמושת לדוסופובים, שכמובן אינם מחמיצים הזדמנות להציג את האקדח המעשן לתאוריית ה"הדתה-שמדתה".
* פשקוויל דוסופובי – אנו שומעים קולות צורמים מקרב קיצוני הציונות הדתית נגד שירות בנות בצה"ל בכלל וכלוחמות בפרט. מי שאינו בקיא, אינו מודע למה שעומד באמת מאחורי הגל העכור הזה. זו מלחמת מאסף נגד מגמה הולכת וגדלה של התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל (אף שהן פטורות), ומגמה דומה של התנדבות לשירות קרבי.
ועוד תופעה – נשים דתיות, אימהות, בשנות השלושים לחייהן, שעשו שנתיים שירות לאומי איכותי ומשמעותי, אך לאחר 7 באוקטובר החליטו שהן רוצות לשרת בצה"ל. למרות שהן מטופלות בילדים רבים ושבני הזוג שלהם משרתים כלוחמים במילואים כבר מאות ימים, הן מתגייסות, עושות טירונות והכשרה ומצטרפות למערך המילואים, לרוב כתומכות לחימה, פרמדיקיות, קב"ניות וכד'.
מן הראוי שכל ישראלי פטריוט יצדיע להן.
אבל קיימת בתוכנו מחלה חשוכת מרפא ששמה דוסופוביה. הנה, גילוי מכוער של התופעה החשוכה הזאת.
דוסופוב העלה תמונה בפייסבוק של טקס השבעה. מאחור מצולמות נשים דתיות, ידיהן מאחורי הגב ("הקשב") והן אוחזות בספר תנ"ך, כפי שכל חייל מקבל בטקס ההשבעה מאז קום המדינה, חלקן לובשות מכנסיים אך חלקן – שמלות צבאיות לוחכות רצפה וכיסוי ראש על ראשן. ומעל התמונה הוא כתב: "כך נראות החיילות החדשות... מיסיונריות בצבא והתנ"ך הקדוש בתחת... בושה לראותן ברחוב עם הלבוש האפגני והסמרטוט על הראש... זה לא צה"ל שלי."
טוב, אפשר לומר שזה פשקוויל, אמנם בזוי ונתעב, של איזה דוסופוב, אבל למה להתרגש? אז יש אחד כזה. נכנסתי לתגובות. הנה לקט: "למה הסמרטוטים על הראש... הן מעוררות בחילה!" "חסר פאצ' של משיח על התחת," "איראן זה כאן," "כעת יש להגדיל את תקציב משרד הביטחון," כמות הבד הנצרכת למדים, הוכפלה או שולשה" (נכון, הגזרה שלהן אינה של בנות 18, ואגב התגובה המיזוגינית הזאת היא של אישה), "מה שיכוון את התנהגותן הם הדת ומנהיגיה." "בושה," "זוועה בצורה ובמהות," "כמו באיראן," "לא נותר אלא להתפלל שהחיילות האלו לא שייכות לחיל החינוך," "זה נראה יותר חלק מצבא באיראן," "עצוב," "דחוף דחוף מפלגה סוציאל דמוקרטית חילונית אשר תאבק ללא פשרות כדי להחזיר את המדינה לתושביה ע"פ מגילת העצמאות וחוקה שתתבסס על צדק ושוויון והפרדת הדת והמדינה" – ולא מעט אימוג'ים של הקאה. היו גם תגובות לא מעטות הפוכות, בזכות המתנדבות ובגנות הפשקוויל.
הדוסופוביה אינה שונה במהותה מכל צורה של קסנופוביה, גזענות ואנטישמיות. מה שמדהים אצל הדוסופובים החשוכים, הוא חוסר המודעות העצמית. הם משוכנעים שהם... "ליברלים".
* דווקא כשצריך אותם – משרד הביטחון מפרסם בתקשורת, בגאווה, את הקמת גרעיני נח"ל להתיישבות בגבולות, המיזם הציוני היפה והחשוב שהוא מוביל.
אנו קיבלנו השנה גרעין כזה. חבר'ה נפלאים, שדחו את השירות הצבאי בשנה, וכעת הם בשנת שירות באורט.
ואז פרצה המלחמה, בשבת שבה הם היו בבית, ומשרד הביטחון הורה להם להישאר בבתיהם. לזכותם ייאמר, שחלק מהם גילו אחריות ובאו בהתנדבות כדי לסייע בחינוך. לאחר מכן הגרעין חזר, אך עד עכשיו משרד הביטחון אוסר עליהם לעבוד בחקלאות, בשטחים פתוחים.
גרעין שבא לסייע להתיישבות בספר, חבר'ה עם מוטיבציה גבוהה ורצון לעשות – ודווקא במלחמה, כאשר צריך אותם יותר מתמיד, כאשר חקלאים משרתים במילואים, משרד הביטחון אוסר עליהם לצאת לעבודה.
לא הגיוני.
* המחאה ואני – אהוד בן עזר שוב אינו מדייק, אם לנקוט לשון המעטה, בהצגת שותפותי במחאה. ולכן, אציג דברים כהווייתם.
א. מחאה היא נשמת אפה של דמוקרטיה. הפגנות הן כלי דמוקרטי בסיסי. אין כל דבר שלילי במחאה, בין אם אני תומך בה או מתנגד לה. הדה-לגיטימציה של אהוד בן עזר לעצם קיומה של מחאה נגד מושא סגידתו, אינה דמוקרטית.
ב. המחאה נגד המהפכה המשטרית מוצדקת לחלוטין. המהפכה היא איום על הדמוקרטיה הישראלית ועל היותה של ישראל מדינת חוק, וחובתו של פטריוט ישראלי, המאמין בדמוקרטיה, להיאבק נגדה.
ג. במחאה, צודקת ככל שתהיה, לא הכול מותר. מחאה צריכה להיעשות על פי חוק וכללי הדמוקרטיה, ללא אלימות או איום באלימות, ובוודאי בלי סרבנות ממארת. הייתי ממנהיגי המאבק על הגולן בשנות ה-90. מאבק זה היה מופת של מאבק דמוקרטי. ואני בטוח שדווקא לכן ניצחנו בו. דווקא בזכות אופי המאבק, העם היה עם הגולן.
ד. ההישג הגדול של המחאה נגד המהפכה המשטרית היה העובדה שלאורך כל כך הרבה זמן, שבוע אחרי שבוע, מאות אלפי ישראלים בכל חלקי הארץ יצאו להפגין. אילו המחאה היתה על טהרת הלגיטימיות, ההישג הזה היה נשמר לאורך זמן, ואף ממשלה לא היתה עומדת מול רצון העם. אולם המעבר למאבק בדרכים לא לגיטימיות פגע במאבק והכשיל אותו.
ה. מתחילת המאבק, היו בשוליו תופעות שליליות. אולם אם מאות אלפים גדשו את קפלן ובתום ההפגנה 200 איש חסמו את כביש איילון, זה לא הכתים את המאבק כולו. גם לא כאשר היו, ומן ההתחלה היו, איומים בסרטן הסרבנות, כל עוד הם היו בשוליים. ברגע שהשוליים הפכו למרכז והסרבנות הממארת היתה למרכיב מוביל במחאה, היא הפכה אותה לסכנה חמורה יותר לדמוקרטיה מאשר המהפכה שהיא יצאה נגדה.
ו. בשל התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית, הצטרפתי למחאה בראשיתה. מן ההתחלה יצאתי נגד התופעות שהיו בשוליים. ברגע שהן הפכו למרכז, על אף שהתנגדותי למהפכה נותרה בעינה, הידרתי את רגליי מהמחאה.
ב-21.2.23, חודש וחצי אחרי המהפכה המשטרית, נאמתי בהפגנה ברחבת האריה השואג בכפר גלעדי. אחרי דברי ביקורת חריפים על המהפכה המשטרית, סיימתי את הנאום במילים הבאות: "החברה הישראלית נמצאת במצב מסוכן ביותר. מצב שבו על הגה השלטון נמצאים שורפי האסמים. גם בקרב המחאה יש שורפי אסמים, הגם שהרוב המוחלט של מאות אלפי המוחים רחוקים מכך. יש לגנות את האיומים באלימות ואת האיומים בירידה מן הארץ, סרבנות והוצאת כספים מן המדינה. אין לנו ולא תהיה לנו ארץ אחרת! אין לנו ולא תהיה לנו מדינה אחרת! ואנו נאבקים על דמותה."
כעבור כשבועיים, ב-4.3.23, נאמתי בהפגנה בגן שמואל. גם בהפגנה זו, לצד דבריי נגד הממשלה, הבעתי את דעתי על אופי המאבק: "המחאה הציבורית הרחבה, מחאת דגלי הכחול לבן, היא תופעה אזרחית מרשימה ויפה, של התנגדות ציבורית לעוולות השלטון ומאבק להגנה על הדמוקרטיה. כמה יופי יש במאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, ששבוע אחרי שבוע יוצאים להיאבק בנחישות במהפכה המשטרית. אולם, למרבה הצער, גם בקרב מתנגדי המהפכה אנו רואים תופעות של חוסר אחריות לאומית, שהגיעו לשיאן השבוע. יש מקום למאבק דמוקרטי, על פי חוק, המושך אליו את מאות האלפים. אין מקום להפרת חוק, לאיומים מסוכנים ולשיבוש החיים במדינה.
"הקול שלנו, המפגינים כאן, הקול הממלכתי, מוחה נגד המהפכה המשטרית, אך בדרך ממלכתית ודמוקרטית. אין במאבקנו ירידה מהארץ ואיומים בירידה מהארץ. אין לנו ארץ אחרת. איננו ישראלים על תנאי. שום דבר לא יגרום לנו לחזור להיות היהודי הנודד. שורשינו העמוקים באדמת ארץ ישראל לא ינועו ולא ינודו בשל אף מעשה פוליטי, חמור ככל שיהיה. איננו מסרבים בשירות מילואים וההתייצבות שלנו אינה מוטלת בספק. זו המדינה שלנו, האחריות עליה מוטלת על כתפינו, ותמיד נשאר תחת האלונקה. חוסר האחריות של הממשלה אינו נותן לנו לגיטימציה לנהוג בחוסר אחריות. אדרבא, חוסר האחריות של הממשלה מחייב אותנו ליתר אחריות, כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי."
ברגע שהצדדים המכוערים והאפלים השתלטו על המחאה, פרסמתי מאמר שכותרתו: "זו לא המחאה שלי." וזו לא היתה עוד המחאה שלי.
אבל כיוון שגישתו האנטי דמוקרטית של אהוד היא שמאבק נגד נתניהו, מעצם היותו נגד נתניהו, אינו לגיטימי, הוא ממשיך לתקוף אותי על עצם השתתפותי במאבק, שלוש שנים וחצי אחרי שהתנתקתי ממנו. חבל שהאמת אינה נר לרגליו.
ז. טענתו של אהוד שהמחאה גרמה לסינוואר להחליט על הטבח מופרכת ואווילית, במיוחד כאשר היא חלק מהניסיון הפאתטי למחוק את אשמתו של נתניהו, מר מחדל, במחדל הנורא, שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה.
* הסמרטוט של בן גביר – עוד נושא שעליו אהוד תוקף אותי, הוא שכיניתי פעמים אחדות את נתניהו "סמרטוט".
מודה באשמה, אבל תמיד היה זה בהקשר אחד – התנהלותו הסמרטוטית מול בן גביר.
אתן קרדיט לנתניהו – אני משוכנע שדעתו על בן גביר ועל התועבה הכהניסטית זהה לשלי. הבעייה היא שתאוותו לשלטון בכל מחיר חזקה ממנו, וגרמה לכך שהוא הכניס את הצלם להיכל.
נתניהו הוא רב-מג פוליטי. את מי הוא לא הצליח לסובב על אצבעו, לאורך השנים? את גנץ, לפיד, הרצוג, ציפי לבני, שאול מופז, כחלון, דרעי, החרדים, בנט, ליברמן (פחות מאחרים), אהוד ברק, סמוטריץ' וכמובן את שרי הליכוד לדורותיהם. רק ראו מה נשאר ממה שהיה פעם גדעון סער. עם החרדים הוא הגיע להסדרה ארוכת שנים – אתן לכם להשתמט ואשמן אתכם בהרבה מיליארדים ואתם תתמכו אוטומטית בכל מה שאני רוצה.
כאשר הכניס את ראש הכנופיה לממשלתו, הוא היה משוכנע שגם אותו הוא יביית. הוא האמין, שבכך שנתן לפרחח הזה להיות שר בכיר, הוא קנה אותו והוא יהיה לו עבד נרצע.
הוא לא הכיר את בן גביר. לביריון הזה, מאז נעוריו, אין מרות. הוא לא סר למרות החוק, לא סר למרות המשטרה, לא סר למרות צה"ל, לא סר למרות רבנים, בטח ובטח שהוא לא סר למרות האלוהים, כי אין לו אלוהים. הוא גם לא סר למרותו של ראש הממשלה. הוא מצפצף על ראש הממשלה. הוא בז לו. הוא מסמרטט אותו. הוא הפך אותו לסחבה. הוא מינף את תאוות השלטון החולנית של נתניהו, ואת תלותו בו, כדי להפוך את נתניהו לעבד נרצע שלו.
* קקופוניה – יזהר כהן הלין בראיון לתוכנית של עקיבא נוביק ורינה מצליח ב"כאן ב'", על שהתקשורת אינה משמיעה את הקלאסיקה של הזמר העברי.
מצליח השיבה לו שהוא מתפרץ לדלת פתוחה, כי דווקא התוכנית שלהם מקפידה להשמיע את השירים. וזה נכון.
הבעייה היא, שכאשר הם משמיעים את השירים, מצליח פותחת מיקרופון ושרה איתם. היא זייפנית נוראית, עם קול מזעזע, והמיקרופון שלה תמיד מתגבר על הקול של הזמר.
* חזל"ש – כשדיברנו על חזרה לשגרה, לא התכוונו למכת הברד שפקדה את צפון הגולן והסבה נזקים רבים.
* פרס ירושלים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות היו"ר שלה, זכתה בפרס ירושלים לאחדות ישראל. "בקטגורית החינוך זכתה מדרשת השילוב נטור – המפעילה בית מדרש המשלב דתיים וחילונים בלימודי קודש וחול ובמפגש אנושי מעמיק, ומטפחת זהות יהודית ישראלית משותפת המבוססת על הקשבה וכבוד לריבוי דעות.
למעלה מ-250 ארגונים הוגשו כמועמדים לחמש קטגוריות הפרס.
* ביד הלשון: קשת יהונתן – סמ"ר יוני וודק, בן 20, לוחם בחטיבת השריון 188, נפל במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה בגולן, בגזרת קוניטרה, עת התנדב לחלץ את המג"ד שלו, שנפצע. לזיכרו, הוקם במושב קשת שבגולן בית ספר שדה קשת יהונתן.
שמו של בית-ספר השדה מכיל את שמו של יוני ואת שם היישוב המארח, ואת הפסוק מתוך קינת דוד לשאול ויהונתן: "מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר, וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם."
קשת יהונתן קם כבית ספר שדה של החברה להגנת הטבע. היום הוא אתר אירוח כפרי וקיימפינג.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 19.4.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר