באור הדמדומים ראיתי את הבית: בית משותף בסגנון שנות החמישים. ילדים התרוצצו בחצר, צרחו במלוא גרונם. אני משוכנע שהוא הביט אלינו מהחלון – לא היה לי נעים להחזיר לשם מבט. הרכנתי את הראש והמשכתי לכיוון הכניסה. הלית הלכה אחריי, כאילו הבית זר לה.
הדלת היתה פתוחה. הול קטן, סלון מיניאטורי, ספה פינתית (קטיפה!) תמונת שמן גדולה על הקיר (ברבור, שקיעה), שתי כורסאות ושולחן נמוך, אגרטל קריסטל (סיגליות מפלסטיק), וילון ושטיח בצבע חום.
התיישבנו על הכורסאות. שתקנו. האב נכנס כעבור מספר דקות. מייד זיהיתי בו משהו מוכר. האף שלו – לא ניתן להחמיץ – ארוך, תעלה באמצע, בקצה, עיניים קטנות מאחורי משקפיים עבות, קרחת בצבע הדונג, לבש חולצה לבנה ארוכת שרוולים ומכנסי חאקי, רגליים יחפות בנעלי בית.
הוא נעמד באמצע החדר, מושיט לי את היד, מצפה שאקום לקראתו:
"מנדלוביץ'."
"נעים מאוד, יוסי, יוסי שור."
"אדוין שור הוא שטודנט?"
"כ-ן."
"ואיך המשכורת, הפרנוסה?"
כל כך מהר?!
"חי, מסתדרים..."
"ואיפה גר אדוין שור?"
"יהיה לי יותר נוח אם תקרא לי יוסי."
"גר, גר, איפה אדויני גר?" מתעלם מנדלוביץ' במכוון מהערתי.
"בדירה שכורה, אני גר במרכז, במרכז תל אביב."
"כמה חדרים יש בדירה שלך, אדוין שור?"
נראה לי שבשביל פגישה ראשונה הוא מגזים – מה זה שייך? רציתי לרטון, אבל שיתפתי פעולה:
"יש שני חדרים – אנחנו שני שותפים."
"וההורים, איך? עוזרים?"
מה הוא רוצה? למה הוא חותר? הסתכלתי על העדשות העבות, והיה לי קשה לקלוט את ההבעה שלו. הבטתי בייאוש אל הלית.
היא הרכינה את ראשה.
"לא, לא עוזרים, יש להם בעיות שלהם. הם גם לא יכולים, אפילו רצו... משתדל לא להעמיס את עצמי עליהם... אתה יודע..."
הלית הישירה את מבטה אל השקיעה שבתמונה, כאילו כל העניין אינו נוגע לה. רציתי לצוד את עיניה, להבין מה קורה כאן.
"ואדוין שור הולך עם שרה שלנו..."
"עם מה אני הולך?!"
"עם שרה," והוא החווה בידו כלפי בתו.
"אתה מתכוון להלית?"
"אני מתכוון לשרה. הלית זה בשביל האוניברסיטט. בשבילי היא שרה, כמו השם של אימא שלי, זכרוינה לברכה."
הרי לך עניין, ולכל זה נתנה הלית יד?
"אנחנו חברים, אם לזה אתה מתכוון."
"ככה... תגיד לי אדוין שור, וההורים שלך, מאיפה הם, מה הם עושים? ממה מתפרנסים?"
"מה שייך הורים שלי לכאן?"
"תאמין לי, אדוין שור – שייך!"
"ההורים שלי מרומניה."
"והפרנוסה? ממה הם חיים?"
"אבא שלי עובד בסנדלריה של הקיבוץ, ואימא במטבח."
"כלומר, אין ייחעס."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת, בעל מלוכע, לא סויחר, לא עצמאי, וגם בוקורשט זה לא בדיוק וארשה... ואחים, אחיות?"
"בשביל מה כל החקירה זאת?!" הזדעקתי (מאוחר מדי, כרגיל).
"נגיד שיהיו תנאים, צריכים (במלעיל!) לדעת מי הבחור, ומה ההכנסה שלו, ומה הייחעס של ההורים – לנו יש רק בת אחת, בת יחידה, לא ככה סתם נותנים ילדה מהבית. למה להצטער אחר כך?"
אני לא זוכר שרמזתי פעם להלית שאני רוצה להתחתן – סתם יוצאים יחד, ככה, בלי התחייבות. לא מובן כל העניין.
"אז מה," שאלתי, "אני מתאים לדרישות שלך?"
"בכלל לא, אדוין שור, ההכנסה שלך ככה ככה, אין לך דירה שלך, והעיקער, אין לך ייחעס, והאבא שלך סנדלר. איך אני נותן את הבת היחידה שלי לבן של סנדלר?"
השתררה דממה. לא התחשק לי להגיד דבר, וגם מנדלוביץ', לא ראה לנכון לומר דבר-מה שירכך את פסק-דינו הקשה. כעבור דקה או שתיים יצאה הלית מהחדר.
"ומה, למשל, יש לך להציע – נגיד נדוניה, ייחוס...?" ניסיתי לנגן על פי התווים שלו.
"זה לא ככה, אדוין שור, הילדה שלי, כמו שהיא. אותי לא צריכים (מלעיל!) לשאול. אני נותן בת שלי, וזה בשביל אחד כמוך, אחד חוצפן כמוך, שחושב שבנות צומח על העץ, בשביל אחד כמוך זה יותר מדי, אם אתה מבין מה אני מדבר..."
על הקיר היה לוח שנה, שהכריז באותיות שחורות ומרובעות שהיום השניים באפריל. אולי הוא פשוט מתח את חג השוטים, וסתם ככה החליט להתל בי? לא. זה לא נראה סביר. פניו נראו לי רציניים בצורה תהומית – הוא נראה כמו מי שהסתבר לו, למרבה הפלצות, שבחנות השכנה הוא יכול היה לקנות את אותם התחתונים עצמם בעשרה גרושים פחות.
נעשה לי פתאום חבל: הנה, אני באמת לא חתן מבוקש. לא שרציתי להתחתן עם הלית – אפילו לא רמזתי לה בכיוון הזה... התחלתי להבין מדוע היא עוללה לי את זה.
ישבתי שם נזוף, ולא הוצאתי הגה. רציתי להתנחם בכך שהלית בעוד כמה שנים תיראה כמוהו: שיערה הדליל יקריח, והתעלונת הקטנה והחיננית בקצה אפה תיהפך לתעלה עמוקה ומבהילה כמו של מנדלוביץ'.
לא הבטתי אליו. למרות רצוני, לא הצלחתי להביט אלא אל קצות נעליי (לא היו מצוחצחות!). מנדלוביץ' יצא מהסלון. שמעתי אותו מסתודד עם הפלונית שלו.
הלית לא התערבה.
הוא חזר, כשבידו עיתון, לרמוז לי שהריאיון תם.
"תראה, מר מנדלוביץ', ככה לא עושים עסק – לא ייתכן שרק אתה תחטט ותשאל עליי הכול, ואני... אני חושב שגם לי יש זכות לשאול מה העבודה שלך, ואיך אתה תעזור לנו להסתדר..."
מנדלוביץ' התרווח על הכורסה, שקודם ישבה עליה הלית, ונדמה לי שבפעם הראשונה מזה עשרים דקות שאני בביתו, הבחנתי בשביב חיוך על שפתיו הדקות, הכחולות:
"דברים כאלה, אדוין שור, הייתי מדבר עם האבא שלך, אם האבא שלך לא היה סנדלר, כלומר א-שיסטער, כמו שאתה בעצמך אמרת."
המשכתי לשבת, כאילו רציתי למשוך את הרגעים הנפלאים האלה של ההשפלה. כשהרמתי סוף סוף את פניי, לא הסתכלתי עליו, אלא על השקיעה שעל הקיר. בזווית העין יכולתי להבחין שהוא מתעמק, כביכול, בקריאה.
קמתי.
מנדלוביץ' לא ענה לשלום הרפה שלי. הילכתי לי שפוף עד הקונטסה תשע מאות שלי. עכשיו, חשבתי, היא לא תידלק לי, והאירוע יהיה מושלם. ישבתי במכונית, ולא הדלקתי את המנוע, אולי קיוויתי שהלית תפרוץ את המצור, תרוץ אליי בסערה, תחבק אותי ותבכה: יוסי, סלח לי, סלח לי!
היה חושך. מהשיכון נשמעו קולות רחוקים ומרים של קשי יום שחזרו הביתה מיום עבודה מפרך, ולא מצאו אותו כפי שקיוו, לא מצאו מנוחה. המוח שלי נעשה ריק ממחשבות. כמעט נרדמתי.
לבסוף, התנערתי. המכונית נדלקה לאחר השיעול השלישי. נסעתי לאט ברחובות העיר, בלי מטרה.
מה אתה כל כך עצוב? שאלתי את עצמי. אתה חס על האגו שלך שנפגע ממין מנדלוביץ' כזה, שיש לו בת עם אף ארוך, ותעלה באמצע, ופלומה מתחת לסנטר, ושיש לו ברבור ושקיעה על הקיר – אז מנדלוביץ' כזה איננו רוצה אותך כחתן, ביג דיל!
האמת היא שלהלית יש רק תעלונת, והיא די חמודה בעיניי...
איכשהו הגעתי לרחוב מאנגר. הרדיו סיפר משהו על ילדותה של גולדה. מה אני עושה כאן? פניתי לכיוון דיזנגוף, ואז הבזיקה במוחי תמונה:
הייתי צריך לנסוע לירושלים להשתלמות. זה היה לפני הקונטסה, אולי שנתיים לפני. היה לי תיק צד, ובו כל מה שצריך ליומיים: מברשת שיניים, סבון ומגבת (באכסנייה לא היו מותרות כאלה), מעיל לשעות הערב... כשחיכיתי לאוטובוס, נזכרתי שאין לי תחתונים להחלפה. כיוון שנותרו לי עוד כשמונה-תשע דקות, החלטתי לרוץ לשוק הימאים הקרוב, שם יש דוכן לתחתונים, גופיות, סדקית.
האיש מאחורי הדוכן הראה לי שלט: "שלוש בלירה."
"תחתון אחד עולה ארבעים גרוש," הסביר לי, "שלוש תחתונים עולה לירה. אם אדויני קונה שלוש, אדויני מרוויח עשרים גרוש."
"אני מבין, ובכל זאת, תן זוג אחד."
"רק אחד?!"
אכזבה קשה נשמעה בקולו.
"בטח אחד! אל תגיד לי שאתה לובש יותר מאחד..."
לא התעכבתי לראות את הבעת פניו מאחורי העדשות העבות. רצתי לתחנה, והספקתי לעלות על האוטובוס ממש ברגע האחרון.
משה גרנות