חווה ליבוביץ תוהה ובצדק, מה פירוש המושג "ציונות הישרדותית" של עמוס קלויזנר-עוז? ("חדשות בן עזר", 2153), אז הנה מה שכתבתי בעבר על "ציונות "הנביא" (בעיני עצמו) עמוס קלויזנר-עוז:
[אהוד: המאמר מובא שוב – לידיעת המרחמים על עמוס עוז ז"ל ורואים בו מופת מוסרי].
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01623.php
https://hbe.mifgash.com/./hbe-item.php?num=1623&item=17
"בשורש תורתו הציונית של עוז עומדת תפיסה שלילית של מהות העם היהודי. בדומה לתורתו (הספק אנטישמית) של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר שבספרו "הרהורים על השאלה היהודית", הגדיר יהודי רק כ"מי שהאומות אינן רוצות להטמיעו." כלומר, לפי סארטר היהודי אינו בעל מהות עצמאית משלו, רק האנטישמי הוא שמגדיר את היהודי. ללא אנטישמיות אין יהודים, ואין יהדות.
כך גם עוז אינו מכיר בזכותו המהותית של העם היהודי לריבונות. לדידו ליהודים קיימת רק זכות הבאה מכוח המצוקה. ב"אור התכלת העזה", 1977, הוא כותב: "אין למפעל הציוני צידוק אובייקטיבי מלבד צדקת הטובע הנאחז בקש היחיד שבו יכול היה להיאחז ולהינצל. ודי בכך." כלומר לפי עוז ללא מצוקה אין לעם היהודי זכות מוסרית לריבונות.
בראיון לתוכנית "BBC Newsnight" בבריטניה לקידום המכירות של ספרו "הבשורה על פי יהודה" אמר כי "לכנות את ישראל התגלמות השטן זה לגיטימי." אבל לומר שישראל לא צריכה להתקיים – שם אנטי-ציונות הופכת לאנטישמיות.
http://e.walla.co.il/item/2997290
יש לציין עם זאת שלמרות שעמוס קלויזנר-עוז לא ראה בעם היהודי תכנים כלשהם שלפיהם הם זכאים לריבונות לאומית כשאר העמים, הוא לא נטש את הציונות כפי שעשה עמיתו הסופר (שראה עצמו גם כנביא) אברהם גבריאל יהושע שבערוב ימיו נטש את הציונות.
יום השואה 2026
נחזור לפולניה ונתבולל
ביום השואה 2026 מפרסם "הארץ" בהתאם למדיניותו המעודדת ירידה מהארץ, תרגום חדש של המסה של המשורר היהודי־הפולני יוליאן טובים (1953-1894) "אנחנו, היהודים הפולנים" שחיבר באפריל 1944, במלאות שנה למרד גטו ורשה.
בעוד יהודי פולניה וורשה ממשיכים להירצח על ידי הגרמנים ועוזריהם הפולנים, פרסם יוליאן טובים מסה הדנה בשאלת זהותו כיהודי־פולני בעקבות זוועות המלחמה.
"אני פולני כי ככה מתחשק לי. זהו ענייני הפרטי לחלוטין ואין לי שום כוונה לתת עליו דין וחשבון לאף־אחד, וגם לא להבהיר, להסביר, או להצדיק אותו. אני לא מחלק את הפולנים ל"טהורים" ו"לא־טהורים", את זה אני משאיר לגזענים הטהורים והלא־טהורים ולהיטלריסטים הילידיים והלא־ילידיים. אני מחלק את הפולנים באותו האופן שבו אני מחלק את היהודים ואת שאר העמים: לחכמים וטיפשים, ישרים וגנבים, אינטליגנטים ובורים, מעניינים ומשעממים, נעשקים ועושקים, ג'נטלמנים ושאינם ג'נטלמנים וכו'. כמו־כן, אני מחלק את הפולנים לפשיסטים ואנטי־פשיסטים.
במישור הפוליטי הייתי יכול לחלק את הפולנים לאנטישמים ואנטי־פשיסטים. כי פשיזם הוא תמיד אנטישמיות. אנטישמיות היא שפתם הבינלאומית של הפשיסטים.
פולני, כי שנאתי לפשיסטים הפולנים גדולה יותר משנאתי לפשיסטים מכל עם אחר. ואני מחשיב זאת למאפיין מהותי ביותר של הפולניות שלי.
אני פולני מהסיבות הפשוטות ביותר, סיבות שהן כמעט פרימיטיביות, רציונליות ברובן, לא־רציונליות בחלקן, אבל נטולות כל תיבול "מיסטי". להיות פולני, זה לא כבוד, לא מקור לגאווה ולא זכות. אותו הדבר נכון לגבי נשימה. עדיין לא פגשתי באדם שגאה בכך שהוא נושם.
פולני, כי נולדתי בפולין, גדלתי בה, התחנכתי.
פולני, כי כך נאמר לי בבית הורי. כי מינקות הזינו אותי בשפה הפולנית. כי אמי לימדה אותי לקרוא שירה בפולנית ושרה לי שירים בפולנית.
אנחנו, שיושבים ובוכים על נהרות שמעבר לים כפי שעשינו בעבר על נהרות בבל. בכל רחבי העולם רחל מבכה על בניה, אך הם אינם! על גדות נהר ההדסון, על גדות התמזה, הפרת, הנילוס, הגנגס והירדן אנחנו תועים בתפוצותינו וקוראים: "ויסלה! ויסלה! ויסלה! אימנו מולידתנו! ויסלה אפורה, את לא ורודה בזכות השחר, אלא בגלל הדם!"
אנחנו, היהודים הפולנים... אנחנו, החיים לנצח, כלומר אלו שנספו בגטאות ובמחנות ואנחנו, רוחות הרפאים, כלומר אנחנו שנשוב לארצנו מעבר לימים ולאוקיינוסים ונהלך אימים בין החורבות בגופינו הבשרניים שהשתמרו בשלמותם ועם אימת המוות הנשקפת מנשמות שהשתמרו רק לכאורה.
אנחנו, אשליית הקיום, אנחנו, מיליוני הגופות, ומעל עשרת־אלפים, אולי עשרות־אלפים שלכאורה אינם גופות. אנחנו, קבר אחים עצום ואינסופי שההיסטוריה לא ראתה ולא תראה כמותו.
אנחנו, שנחנקנו בחדרי הגזים והותכנו לסבון, שגם בעזרתו לא יימחו עקבות דמינו ולא כתם חטאי העולם כלפינו.
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2026-04-13/ty-article/.premium/0000019d-8631-d7e6-a39f-cff1efb40000
טובים נמלט לארה"ב בזמן השואה וחזר למולדתו פולניה אחריה. מפאת היותו נטול תרבות יהודית ובעל תרבות פולנית ברור לחלוטין כי ככל מתבולל הוא שאף להתבולל בעם הפולני. בשבילו השיר העברי "התקווה" אין לו משמעות לעומת "פולניה עוד לא אבדה."
בדבר אחד הוא ודאי טעה. הוא כתב: "אני פולני, כי שנאתי לפשיסטים הפולנים גדולה יותר משנאתי לפשיסטים מכל עם אחר. ואני מחשיב זאת למאפיין מהותי ביותר של "הפולניות" שלי".
"הפולניות" שלו שונה מ"הפולניות" של הפולנים. בפולניות של הפשיסטים הפולנים השנאה לו כיהודי גדולה יותר גם אם היה פשיסט כמותם.
נחזור רגע ל"ציונות ההישרדותית" של עמוס קלויזנר-עוז, ללא תרבות יהודית ללא "נפש יהודי" למה לא לחזור לפולניה ולהתפלן כטובים, ודווקא בגלל שבארץ עתה יותר מסוכן?
שירה עברית 2026
אודיה במקום טשרניחובסקי
"בוא, לקק אותי" במקום "שירים לאילאיל".
אוֹדֶיָה רוֹזְנַק ילידת 1991, היא משוררת, במאית ותסריטאית קולנוע ישראלית.
נולדה וגדלה בירושלים למשפחה ציונית דתית. היא בתם של ד"ר דניאל רוזנק, גינקולוג, ויעל רוזנק לבית חבושה, בת למשפחה שעלתה לישראל מבגדד, שעבדה כמורה ללשון ולתנ"ך. סבה, פרופ' מיכאל רוזנק, היה פילוסוף של החינוך היהודי ולימד באוניברסיטה העברית בירושלים; דודה, פרופ' אבינועם רוזנק, הוא מרצה בכיר בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כשהייתה בת שבע התייתמה מאמה יעל שנפטרה מסרטן השד, אובדן שהשפיע רבות על יצירתה.
היא למדה בבית הספר התיכון פלך לבנות, ולאחר מכן שירתה כמורה חיילת בבית ספר שדה כפר עציון.
בשנת 2011, כשהייתה בת 20, התפקרה. רוזנק מגדירה את עצמה כמאמינה באלוהים, אך מקיימת אורח חיים חילוני.
בשנת 2021 החלה לפרסם טור אישי באתר הארץ בשם "חרדת ביצוע", אך הפסיקה לפרסם בו לאחר מספר טורים שזכו לתגובות שליליות מצד הקוראים.
רוזנק מרבה לעסוק בשיריה בארוטיקה ובמיניות נשית ובתמות פמיניסטיות נוספות וכן ביתמות, מערכות יחסים ואמונה.
ספרה הראשון "בוא, לקק אותי" יצא לאור בשלהי 2020. שירי הספר עסקו בנושאים כגון קשיי היתמות בעקבות אובדן האם, פנטזיות אלימות, תשוקה בלתי ממומשת, אהבה נכזבת ופגיעה מינית. לאחר צאת הספר חשפה רוזנק כי היא חוותה בצעירותה פגיעה מינית מצד אדם שהיה קרוב למשפחה, וכי היא סובלת מפוסט טראומה מורכבת.
ספרה השני "שמע, רפאל" יצא לאור בשלהי 2024. להבדיל מקודמו, בספר זה עוסקת רוזנק בריפוי ובהחלמה מטראומה, באמצעות עברית מרובדת, המשלבת בין שפת הקודש והרמזים מקראיים שזורים לבין עברית יומיומית.
https://he.wikipedia.org/wiki/אודיה_רוזנק
בראיון היא מספרת "זה אוטוביוגרפי, הסיפור שמאחורי השירים שלי – פרשת האהבה שהיתה לי עם גבר מבוגר, על רקע הקורונה ועל רקע היותי אני."
בילדותה עברה אלימות מינית. המקרבן היה בן בית – אדם שפשוט נמצא שם, מעורה בחיי המשפחה. "הייתי בת שמונה כשזה קרה, ולא התלוננתי כל השנים האלה כי חשבתי שהיום יש לו אישה וילדים ואני לא רוצה להרוס לבן אדם את החיים. פחדתי להיות כאילו אחראית על הדבר הזה. החלטתי להגיש תלונה כשגיליתי שיש לפחות עוד שתיים שנפגעו ממנו. הן גם היו יותר צעירות ממני כשזה קרה, בנות חמש. אפילו יצא לי לדבר עם אחת מהן."
"בשם הספר: 'בוא, לקק אותי' לא חשבתי על פרובוקציה, הספר הוא שיר אהבה אחד גדול לגבר שאהבתי, ואני פשוט ביקשתי שיבוא ללקק אותי."
כעת שהספר הצליח ומכר למעלה מ- 1000 עותקים היא מתכוננת לרדת לברלין.
(הנה הראיון השלם עימה):
(תומר קמרלינג)
https://www.mako.co.il/culture-weekend/Article-583f594787adb71027.htm
כתב ופרשן חדשות 13 לענייני חרדים אבישי בן-חיים צפוי להשתחרר משירות מילואים בתחילת חודש יוני – ויוציא לאור ספר חדש,
לאחר שנתיים וחצי של מילואים, אבישי בן-חיים יוציא לאור את "מניפסט המסורתיות" – ספר חדש שיתפרסם במהלך חודש מאי בהוצאת "ידיעות ספרים". בספר עורך העיתונאי השוואה בין שירתו החילונית של טשרניחובסקי לבין שירתה המסורתית של אודיה, וטוען כי "אי אפשר יותר ללמד אותו בשיעורי ספרות בלי ללמד אותה."
(גיל משעלי)
https://www.mako.co.il/culture-articles/Article-2e37bcc4875ad91026.htm
כזכור אבישי בן-חיים הוא מבעלי התיאוריה של "ההגמוניה הבלתי מודעת לעצמה של האשכנזים", ובעל התגלית הגנטית כי כל המרוקאים לוקים בסכרת כי הם מתוקים. ועכשיו מעניין יהיה לקרא את התיאוריה שלו בתורת הזהויות למה יש להחליף את טשרניחובסקי בהודיה בשעה שהיא חצי אשכנזית וחצי עיראקית.
הבנים בכיתות בטח יעדיפו ללמוד את השיר "בוא, לקק אותי" על "שירים לאילאיל".
יום הזיכרון 2026
איך ייכתבו שירי הזיכרון של מלחמת שלוש השנים האחרונות? למי ידברו, מה יבקשו להדגיש? האם העובדה שנשמע היום בעיקר שירים בני 40 ויותר קשורה לקושי הגובר לכתוב שירים אל מכנה משותף רחב, אל קולקטיב? האם כל הקונספט של שירי זיכרון לא יתערער מול הצנזורה הגוברת על הזיכרון, מול מכבש ה"עוד יותר טוב"?
בגיל 15 ראיתי בסטימצקי בפעם הראשונה כתב עת לשירה, ומצאתי בו שיר זיכרון חדש. מאת רונה לוין-קינן. שיר־זיכרון שונה מכל שירי הזיכרון שהכרתי:
בצד של הטובים
מַשֶּׁהוּ נוֹרָא קָרָה לוֹ לְיוֹאֵל.
הוּא רָאָה מַשֶּׁהוּ,
הוּא רָאָה, אֲבָל הוּא לֹא הָיָה בָּטוּחַ.
מַשֶּׁהוּ נוֹרָא קָרָה לוֹ לְיוֹאֵל.
הוּא חָשַׁב שֶׁהוּא נִלְחָם בַּצַּד שֶׁל הַטּוֹבִים.
הוּא חָשַׁב – עַד שֶׁהִתְחִיל הַקְּרָב.
יוֹאֵל, מָה תַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו?
מַה יִהְיֶה עָלֶיךָ, מָה יִהְיֶה?
יוֹאֵל, מָה תַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו?
אֵיךְ תַּחְזֹר שְׁנָתְךָ לְעֵינֶיךָ הַיָּפוֹת?
מַשֶּׁהוּ נוֹרָא קָרָה לוֹ לְיוֹאֵל
וְזֶה יָעִיר אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה,
בְּכָל לַיְלָה,
מֵעַכְשָׁו וְעַד עוֹלָם.
יואל הוא דמות קרובה לעמוס לוין-קינן, אביה של רונה שהשתתף מטעם הלח"י בכיבוש דיר יאסין. בן דורו. בן חוויותיו וצלקותיו. השיר נשאר איתי. הייתי ילד בן 15. ילד ימני מבית ימני. אבל השיר הזה לא עזב אותי מרגע שקראתי אותו.
אלה שהיו תינוקות כשלוין קינן כתבה את "בצד של הטובים" הם כיום בוגרי עזה שמדברים בשמות בדויים על פציעות מוסריות. מימין קוראים להם בוגדים, משמאל אומרים שהם יורים ובוכים, ומה עם הפלסטינים. הם הולכים לישון לבד עם הזיכרון, שואלים את עצמם איך תחזור שנתם לעיניהם הכבדות.
(עומר ולדמן,
,אינני יודע אם שרו מאז את השיר הזה בתיכון שלי, אם יעזו לשיר אותו היום", "אל-ארצ'", 21.4.26).
https://x.com/Haaretz/status/2046260975645425812
הבנתם? ביום הזיכרון נשיר לזכר החיילים הישראלים פושעי המלחמה. מה שעיתון "הארץ" מכנה פצועים מוסרית. כי מוסרי הוא למות.
טקסי יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף
והדלקת המשואות של יש גבול
לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות יערכו, ערב יום הזיכרון, יום שני 20 באפריל, את טקס יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני השנתי המשותף. הטקס המשותף ייערך בנוכחות קהל מוזמנים, ומיליונים ברחבי העולם יצפו בו בשידור חי.
למחרת יתקיים טקס הדלקת המשואות לישראל צודקת, שוויונית וראויה, שמארגנת תנועת יש גבול, זו השנה ה־29. האירוע יתקיים ביום שלישי, 21 באפריל, בשעה 19:45 בכיכר על שם אמיל גרינצווייג, מול משרד ראש הממשלה בגבעת רם בירושלים. מיש גבול נמסר: ״גם השנה, שנת ה־78 למדינה ולנכבה, אנו שמחים לכבד מגיני ומגינות זכויות אדם הנאבקים ונאבקות נגד האפרטהייד, פשעי המלחמה והדיכוי בשטחים הפלסטיניים הכבושים. אנו שמחים להוקיר את מי שפועלות ופועלים לתיקון העוולות שגרמנו ושעדיין אנו גורמים, ולמען תיקון היחס לחלשים שבקרבנו ושלום עם כל שכנינו.״
מדליקי המשואות השנה הם מופיד אבו סוילם (פעיל חברתי בנגב), שקד ארד (משנים כיוון), עו״ד גונן בן יצחק (מערך עוטף עצורים), יובל גרין (סרבן מלחמה, יש גבול), סיגל הררי־שוקרון (מסתכלים לכיבוש בעיניים), יפעת מוהר (פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני), סולאפה מח׳ול (רכזת שותפה של שותפות השלום), איילה מצגר (פעילה במאבק להשבתם של החטופים), שהם סמיט (סופרת ילדים ופעילת שלום), רון פיינר (סרבן מלחמה, חיילים למען החטופים), יובל פלג (סרבן שירות, מסרבות), עמרי עברון (רכז שותף של שותפות השלום) ודניאל רק־יהלום (סרבן כיבוש, יש גבול). ליווי מוזיקלי: דני אמיר ואילנה צברי.
זו הדרך!
https://zoha.org.il/144748/
טקס יום הזיכרון המשותף:
https://www.theparentscircle.org/pcff-activities_heb/memorial-ceremony_heb/
הבנתם? בטקס זה לא ישתתף שום ערבי שהוא סרבן גיוס נגד היהודים, או סרבן כיבוש נגד הכיבוש הערבי.
איילת הראל אחות שכולה מזדהה עם חללי האויב ומלינה:
גם השנה ניאלץ לערוך את טקס יום הזיכרון במחתרת, אף שכל פשענו הוא אמפתיה
איילת הראל, המתנאה בעצמה כאחות שכולה ומנכ"לית שותפה של "פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני"*, מלינה על המצב:
"להפיק את טקס יום הזיכרון המשותף בתקופת מלחמה הוא מעשה כמעט בלתי אפשרי," היא כותבת. "אני עובדת על הטקס בין אזעקה וריצה למקלט לבין דיווחים על הרס, שכול ואובדן. מדי יום מצטרפות עוד משפחות – פלסטיניות וישראליות –למעגל השכול, ולפעמים נדמה שהלב אינו יכול להכיל עוד.
אני אחות שכולה כבר 44 שנה. איני מצליחה לקבל את הדרישה לבחור רק בכאב "שלנו" ולהתעלם מהכאב של אחרים.
במדינה שוחרת שלום – היו צריכים להעלות על נס משפחות שכולות משני הצדדים, הבוחרות, למרות האובדן, לקרוא לשלום, לשוויון, לחופש ולצדק לכל בני האדם בין הירדן לים. לדאבוני, במדינה שאני חיה בה, טקס יום הזיכרון המשותף של "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות" סופג אינסוף הכפשות. דווקא אנחנו, שבחרנו לא להיגרר למעגל הנקמה, נהפכנו בעיני רבים לאויבי העם.
משפחות שכולות אינן יכולות לקיים טקס זיכרון משלהן בלי להסתיר את מקום הטקס. ומה הפשע הגדול שלנו? שאנו בוחרים לא רק לזכור ולהתאבל על יקירינו, אלא גם להכיר באובדן של חברינו הפלסטינים? שאנו מקדשים את החיים ולא את המוות, ובוחרים בתקווה ובעתיד של שוויון זכויות? שאנו מציגים חזון ל"יום שאחרי"?
לכן גם השנה יעמדו על הבמה אימהות שכולות, ישראליות ופלסטיניות, ויישאו דברים על ילדיהן שנהרגו, ויקראו להפסקת ההרג ולבניית עתיד של שלום וביטחון. השנאה לעולם לא תנצח.
(אילת הראל, בדפוס: "דווקא אנחנו הפכנו לאויבים," בדיגיטל: "גם השנה ניאלץ לערוך את טקס יום הזיכרון במחתרת, אף שכל פשענו הוא אמפתיה," "אל-ארצ'", 19.4.26)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-19/ty-article-opinion/.premium/0000019d-a64a-d096-a3df-eeff3c620000
הכותרת של איילת הראל, "דווקא אנחנו הפכנו לאויבים. "אולי אינה מדויקת, אבל כן בהחלט דווקא אתם מזדהים עם האויבים.
מי שזוכר ומתאבל על מותם של מחבלי ורוצחי החמאס, עז א דין אל קסאם והנוח'בות, הג'יהאד האיסלמי, הפת"ח, וארגון הג'יהאד שלו "השהידים של אל-אקצא", ושאר ארגוני טרור ורצח הוא מזדהה עם האוייב.
לא נאמין לתלונה של איילת הראל.גם לו היתה מתהדרת איילת הראל בטוב ליבה וב"אהבת האוייב" הישועית שלה קשה היה להאמין לה בהיותה מתפרנסת ברווחה מאותה אהבת האוייב שהפך לידיד.
ודוק: יכלו להכריז כי מתאבלים רק על חללים ערבים שנהרגו על ידי ארגוני הטרור הערבים.
*מקבלת שכר ענק. מהעמותה המבוססת על תרומות פרו-איסלמיים מחו"ל.
https://www.guidestar.org.il/organization/580328995
המפלגים: במקביל לטקס בהר הרצל: מייסדי אחים לנשק ישיאו משואה באירוע אלטרנטיבי
קבוצת המחאה "נאמנים למגילת העצמאות" תערוך ביום שלישי בערב טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי, בזמן שבהר הרצל בירושלים ייערך טקס המשואות שנועל את אירועי יום הזיכרון ופותח את אירועי יום העצמאות ה-78 למדינת ישראל.
הנואמים המרכזיים בטקס יהיו ח"כ נעמה לזימי (הדמוקרטים) והרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף במיל' דן חלוץ. עם משיאי המשואות נמנים שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף במיל' משה (בוגי) יעלון, אחת ממובילי המאבק להשבת החטופים יפעת קלדרון, ח"כ גלעד קריב (הדמוקרטים) ושניים ממייסדי ארגון המחאה אחים לנשק – רון שרף וליאת וייס.
רון שרף אמר "המשואה של ליאת וייס ושלי היא בשמם של מאות אלפי ישראלים וישראליות שלא חיכו שמישהו יקרא להם – אלא קמו, התייצבו ופעלו ב-7 באוקטובר, ולמען הציבור כולו בשעתה הקשה ביותר של המדינה." עוד: "אזרחי ישראל מאמינים בלקיחת אחריות, לא בריחה ממנה. במעורבות והתנדבות למען המדינה, לא השתמטות. בערבות הדדית כנכס אסטרטגי, ולא הפקרה. הטקס האלטרנטיבי מייצג את הערכים הללו."
(רועי רובינשטיין)
https://www.ynet.co.il/news/article/s1fipum6bl
כמה פתטי. הרמטכ"לים לשעבר דניאל חלווצ'י-חלוץ ("מכה קטנה בכנף"), ומשה סמולנסקי-יעלון ("צה"ל מבצע פשעי מלחמה") ממנים את עצמם לשאת משואות בחג העצמאות, בשם עם ישראל כולו ועוד קוראים לכולם: "אל תשתתפו בהדלקת משואות השלטון"!
"גדלנו על אתוס של שירות, כותבים סמולינסקי-יעלון וחלווצ'י-חלוץ, "ושל הקרבה ושל אחריות הדדית; חונכנו על התפישה שצה"ל הוא צבא העם, ושיום העצמאות הוא הרגע שבו הריבון – הציבור כולו – חוגג את הישגיו. בערב יום העצמאות ה-78 אנחנו נאלצים לקבוע בכאב, ולא בפעם הראשונה: ישראל היא מדינה חטופה.
טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, נהפך למופע ראווה ציני של שלטון המבקש לשכתב את ההיסטוריה. במקום להעלות על נס את רוח ההתנדבות והגבורה של העם, הטקס משמש פלטפורמה להאדרת ממשלה שאיבדה את הבושה. הם מנסים להנדס את התודעה ולמחוק את הכישלונות, ולשם כך הופכים את סמלי הלאום לתפאורה אישית.
לנוכח ההתנהלות האנטי־דמוקרטית, אנטי־יהודית ואנטי־ממלכתית הזו, אנחנו לא יכולים לעמוד מן הצד. אנו קוראים לציבור שוחר הדמוקרטיה להחזיר את המדינה לידיו. המדינה שייכת לעם, לא לשליטים זמניים שאיבדו את דרכם. אנחנו קוראים לציבור הרחב לבוא לטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, הטקס הליברלי־דמוקרטי שיתקיים מחר ברחבת מוזיאון תל אביב. בואו להשיא יחד משואות של אמת, של שוויון ושל מדינה יהודית דמוקרטית, ברוח מגילת העצמאות. בואו להוכיח שהרוח הישראלית חזקה יותר מכל שלטון שאיבד את דרכו ושכח את עמו."
(משה יעלון, דן חלוץ, בדפוס: "אל תשתתפו הדלקת משואות השלטון", בדיגיטל: " המדינה נחטפה. במקום המופע של השלטון, בואו לטקס המשואות האלטרנטיבי", "אל-ארצ'", 20.4.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-20/ty-article-opinion/.premium/0000019d-ab74-d45b-a39f-ef7666ee0000
המעציב הוא שסמולינסקי-יעלון, וחלווצ'י-חלוץ אינם רואים את הגרוטסקה במעשיהם ועוד מאשימים את הצד השני בפילוג העם. כשאין כמותם מפלגים מסיתים ומדיחים את העם, כשהם פוגעים קשה בדמוקרטיה הישראלית.
בג"ץ – פגיעה בדמוקרטיה הישראלית
בג"ץ קלע את עצמו לסכנת פגיעה קשה בדמוקרטיה. אם יחליט להתערב בהחלטת המוסד המבצע – הממשלה, כי יש לפטר שר בממשלה, זו פגיעה בדמוקרטיה, ע"י פגיעה בהפרדת הרשויות ובחוק האוסר זאת, ואם יתעלם מהפרות החוק של איתמר חאנן-בן גביר, גם כן יפגע בדמוקרטיה. מה עושים? במקום דחייה או פשרה של התחמקות יש דרך פשוטה. להגיש נגד איתמר חאנן-בן-גביר כתב אישום. במידה ויימצא אשם לא יוכל לכהן כשר.
קרמניצר, כלל לא "ברור" שפיטורי שר אינם מותנים באישום פלילי.
רועי פלד מרצה בכיר בבית הספר למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, כותב:
מרדכי קרמניצר מבקר את בית המשפט העליון על כך שלא מיהר לקבל את העתירה המבקשת להורות לבנימין נתניהו לפטר את איתמר בן גביר מתפקיד השר לביטחון לאומי ("הארץ", 16.4). בדבריו הוא מבטא דעת רבים המתנגדים לממשלת נתניהו, כשהוא רואה בצו הביניים של בג"ץ מעשה רמייה עצמית, המבוסס על הנחה שגויה שבן גביר יכבד את ההוראות הכלולות בו, האוסרות עליו למנות קצינים בכירים בלא מעורבות של היועצת המשפטית לממשלה, או להתבטא בנוגע להפעלת כוח משטרתי כלפי אזרחים.
קרמניצר צודק באמירה שהנזק בהמשך כהונת בן גביר גדול עשרות מונים מהמשך כהונת רפאל פנחסי או אריה דרעי בזמנם, שבג"ץ מנע, ובכך שהחלטת בית המשפט אינה צפויה לעצור את הידרדרות המשטרה תחת בן גביר. אלא שקרמניצר טועה בהניחו כי פסיקה כמו זו שהוא מייחל לה היתה מביאה לתוצאות טובות יותר.
הטיעון של קרמניצר הוא תוצאתני במהותו. אין הוא מסביר מדוע הדין מחייב את פיטורי בן גביר, אלא טוען כי הימנעות מפסיקה כזאת תביא לתוצאות הרסניות. אלא שברור כי נסיגת הדמוקרטיה בישראל לא תיעצר עם ההחלטה שהוא מייחל לה. האם מינוי עמיחי אליהו לשר לביטחון לאומי ראוי יותר? או אולי מינוי תקדימי של אישה לתפקיד בדמות לימור סון הר־מלך? ואם בן גביר יעבור לתפקיד שר הביטחון? או אולי שר החינוך? במישור ההשפעה על המציאות – הדחה שיפוטית של בן גביר לא תקדם דבר. סביר יותר להניח שהיא תמריץ את קמפיין זעקות הכהניסט הנגזל לעת בחירות.
אמירה משפטית קצרה ובוטחת במאמר של קרמניצר מצביעה לצערי על חולשתה. "ברור," הוא כותב, "שפיטורי שר אינם מותנים באישום פלילי נגדו." אני יכול לומר בוודאות, שזה לא "ברור." לא ברור – לא רק בעיני רוב הציבור, גם לא בעיני משפטנים של המשפט החוקתי בישראל (כולל אותי). בעיני משפטנים חוקתיים בחו"ל ברור שהמצב הפוך.
הרציתי באחרונה בפני קבוצת עורכי דין פעילים ב"ג'יי סטריט", ארגון השמאל היהודי האמריקאי, שלא הבינו כלל כיצד בית המשפט יכול להורות לראש הממשלה להדיח שר. המשפט הישראלי אמנם שונה מהאמריקאי. יש בדין הישראלי בסיס משפטי להחלטה כזאת על דרך פיתוח הלכת דרעי־פנחסי. אבל כשאומרים ש"ברור' שזה המצב – חומקים מדין וחשבון בנוגע לקושי המשפטי בטיעון. וחמור מכך: מן הצורך להתעמת עם הקושי הציבורי והפוליטי שבו.
עותרים אשר גוררים את בית המשפט לזירת היאבקות הבוץ שראינו השבוע אינם מחזקים אותו (ולא את שלטון החוק), אלא מציבים בפניו מכשולים שאין ביכולתו לעבור.
(רועי פלד, "קרמניצר, כלל לא 'ברור' שפיטורי שר אינם מותנים באישום פלילי," "אל-ארצ'", 19.4.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-19/ty-article-opinion/.premium/0000019d-a64b-d31c-a1df-ae4b7d0d0000
יתכבדו השופטים ויורו לפרקליטות להגיש כתב אישום, ויקבעו את פסיקתם בהתאם להחלטה האם הוא נמצא אשם אם לאו. כל החלטה אחרת היא פגיעה בדמוקרטיה הישראלית.
שלטון מוחלט של הרשות המבצעת אינו דמוקרטיה, ושלטון מוחלט של יורוסטוקרטיה אינו דמוקרטיה. יש לאזן בין הרשויות.
במלחמת העצמאות הותקפנו
בתגובה על "יההשוואה להונגריה משרתת את הפנטזיה הליברלית, לפיה הפלת נתניהו תפתור הכול," מאת חנין מג'אדלה ("הארץ", 14.4)
חנין מג'אדלה, אני מסכים איתך שישראל אינה הונגריה, וטוב שכך. אך אתייחס לחלק הראשון של מאמרך, העוסק בגירוש של 1948. אכן ישראל גירשה חלק מערביי פלסטין בשנות מלחמת העצמאות שלה. אבל אינך יכולה לתאר אירוע היסטורי, ובתוכו את התרחשויות אלה, ולהשמיט את הרקע והעובדות בשטח טרום המלחמה והגירוש, מצב שללא ספק הכריע את גורל ערביי הארץ.
החלטת החלוקה מה-29 בנובמבר 1947 התקבלה ברוב קולות המדינות החברות באו"ם באותה עת. היתה זו בעיקר תוצאה של לחץ אמריקאי על בריטניה, שהסכימה להעביר את הנושא למעין בוררות בינלאומית. אני משוכנע שידוע לך, שההחלטה, שהיוותה את הבסיס החוקי להקמת ישראל, קבעה חלוקה (אמנם מוזרה) של כל השטח המנדטורי (כ-27 אלף קמ"ר) לשתי מדינות, כשהמרכז הדתי־רוחני בירושלים ובית לחם יהפכו למובלעת בינלאומית.
ברור לי גם שאת מתעלמת מהסירוב של ההנהגה הפלסטינית לקבל את החלטת האו"ם, ומההסתערות הרצחנית על היישוב היהודי, עוד לפני שמזכ"ל האו"ם, אוסבלדו ארניה הברזילאי, הספיק לסיים את הישיבה ההיא בהחלטה 181.
כבר למחרת, ב-30 בנובמבר 1947, המונים הסתערו על המרכז המסחרי היהודי בממילא בירושלים, בזזו ושרפו. אוטובוס אגד נחסם באזור וילהלמה, וכמה נוסעים נרצחו. לא אוסיף ואמנה כאן את האירועים הטרגיים הרבים בכל רחבי הארץ.
החרב הערבית נשלפה גם לכל אורך חודשי חורף 1948. היו גם מצבים נואשים, שבהם הסיכוי שיישוב יהודי יגורש ויימחק היה גדול; היו שיירות שסבלו מעשרות הרוגים; הוטל מצור על הגליל המערבי וירושלים; עובדים של בתי הזיקוק נרצחו, יישובים מבודדים, דוגמת כפר עציון, טירת צבי ועוד הותקפו. לשמחתנו היישוב הצליח על אף מפלות כואבות מול כוחות מקומיים לעמוד גם מול צבאות פולשים של הארצות הערביות הסמוכות, אשר, לידיעתך, המליצו לערבים בערים המעורבות לעזוב את העיר (דוגמת חיפה – קיימות תעודות בריטיות אותנטיות בנושא), והבטיחו להם חזרה מהירה לאחר הכיבוש. איני מכחיש כי אנחנו "סייענו" בהמשך במידת מה לעזיבה.
זאת ועוד, מצבו של השמאל כיום שונה לחלוטין מכפי שאת מתארת אותו. למרות הכללותיך, רבים מהישראלים היהודים תומכים בפה מלא ובכנות בהקמת מדינה ערבית – פלסטין, או כל שם אחר שההנהגה הפלסטינית תבחר – בשטחי הגדה ורצועת עזה. לא ה"כיבוש" של 48', כפי שאת מכנה זאת, גרם לתגובה בעזה, אלא השלטון הנוכחי, שהוכה בסנוורי הכהניזם ובדתיות קיצונית, ובראשו ראש ממשלה מגלומן. אין ספק שההתנהלות בעזה ובגדה, וההתקפות בלבנון, הינן פועל יוצא ומובהק של שלטון נתניהו וממשלת אפסיו. בטוחני שממשלה חדשה, של הגוש הליברלי, תוכל לחדש את המו"מ עם הפלסטינים, הלבנונים והסורים, ולהחזיר את ישראל לשפיות מהמצב הכאוטי שאליו הגענו ומשפל שלא היה כדוגמתו מעולם. עוד לא אבדה תקוותנו.
ד"ר יעקב ניר, עין כרם, "אל-ארצ'", מכתבים למערכת 19.4.26,
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2026-04-19/ty-article-opinion/.premium/0000019d-a507-d6af-a7bf-bfd789780000
חנין מג'אדלה היא העיתונאית האמינה ביותר ב"הארץ". היא אומרת תמיד את האמת כי הבעייה של הערבים אינה כיבוש של 67 אלא של כיבוש 48 כלומר עצם קיום המדינה היהודית.
ד"ר יעקב ניר טועה ומטעה אולי בעקבות הזיה מובנת, בניגוד לדבריו החמאס הכריז כי הוא יוצא לשחרר את כל ההתנחלויות של 48 בגבול עזה. לא בגלל הכיבוש של נתניהו, אלא בגלל הכיבוש של בן גוריון.
הכנסייה הקתולית זועמת על ניפוץ פסל ישו, נתניהו: "נדהמתי, החייל – עבריין"
דובר הפטריארכיה הלטינית בי-ם אמר כי התיעוד של לוחם מרסק פסל של ישו בלבנון "מבזה ומשפיל," "התפללתי שזה AI", ודרש עונש מרתיע "למען יראו וייראו."
"צה"ל צריך לייצר הרתעה, החייל הזה צריך להיענש למען יראו וייראו." אמר דובר הפטריארכיה הלטינית בירושלים, עו"ד פריד ג'ובראן. "דברים כאלה לא אמורים להיות חלק משדה הקרב." תיעוד החייל שמנפץ פסל ישו בכפר בלבנון.
התיעוד גרם לישראל נזק בינלאומי חמור, והדהד מחדש את הקונספירציות שלפיהן ישראל פוגעת בנוצרים ובחופש הדת שלהם – כשברקע זכורים גם תיעודי היריקות מירושלים. הנזק חמור אפילו יותר בהתחשב בעובדה שישראל רואה בנוצרים בלבנון מעין בני ברית במאבק בחיזבאללה השיעי, ולאורך המלחמה עושה מאמצים שלא לפגוע בהם. בעולם המערבי הנוצרי, סרטונים מעין אלה גורמים לפגיעה חמורה בדעת הקהל על ישראל, שממילא נמצאת בשפל היסטורי במדינות רבות.
בעקבות זאת פירסם גם ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחסות מפורטת באנגלית לתיעוד, שכמוה לא עשה כשהתפרסמו סרטונים בעייתיים אחרים של חיילים לאורך המלחמה. "כמדינה היהודית, ישראל מוקירה ומקיימת את הערכים היהודיים של סובלנות וכבוד הדדי בין יהודים לבין בני כל הדתות," אמר. "כל הדתות משגשגות בארצנו, ואנו רואים בבני כל האמונות שותפים שווים בבניית החברה והאזור שלנו."
לדבריו, "אתמול, כמו הרוב המכריע של הישראלים, נדהמתי והתעצבתי לשמוע שחייל צה"ל פגע בסמל דתי קתולי בדרום לבנון. אני מגנה את המעשה בכל תוקף. הרשויות הצבאיות מנהלות חקירה פלילית בנושא וינקטו בצעדים משמעתיים חמורים והולמים נגד העבריין."
הוא הדגיש: "בעוד שנוצרים נטבחים בסוריה ובלבנון על ידי מוסלמים, האוכלוסייה הנוצרית בישראל משגשגת בניגוד לכל מקום אחר במזרח התיכון. ישראל היא המדינה היחידה באזור שבה האוכלוסייה הנוצרית ורמת החיים שלה נמצאות בצמיחה. ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון הדבק בחופש פולחן לכולם. אנו מביעים חרטה על האירוע ועל כל פגיעה שנגרמה למאמינים בלבנון וברחבי העולם".
(אלכסנדרה לוקש)
https://www.ynet.co.il/news/article/sj3nr4xt11e
שר החוץ הפולני רדוסלאב סיקורסקי קפץ מיד והתייחס לתיעוד שבו חייל צה"ל נראה מנתץ פסל של ישו. ברשת X הוא כתב: "זה טוב שהשר גדעון סער התנצל במהירות – היה לו על מה." הוא הוסיף: "החייל הזה צריך להיענש, אבל הם צריכים לעבור שיעורים כאלה גם בהכשרות שלהם. חיילי צה"ל הודו בעצמם שביצעו פשעי מלחמה. הם הרגו לא רק אזרחים פלסטינים – אלא גם את החטופים שלהם."
https://www.ynet.co.il/news/article/rjymk57abe
בעקבות הסערה העולמית שפרצה לאחר הפגיעה בפסל בדרום לבנון, הודחו מלוחמה החייל שניתץ וזה שצילם, ונשלחו ל-30 ימי מחבוש. 6 חיילים נוספים, שלפי צה"ל לא מנעו זאת וגם לא דיווחו, זומנו לשיחות בירור. הרמטכ"ל: "התנהגות פסולה וכישלון ערכי." צה"ל הציב במקום פסל חדש, "בתיאום עם תושבי הכפר."
https://www.ynet.co.il/news/article/hjshmzra11e#autoplay
לא דובר הפטריארכיה הקתולית, ולא שר החוץ הפולני קפצו ממקומם בגינויים כאשר יש פגיעות בנוצרים במקומות אחרים בעולם. אבל מעשה כזה של השחתת פסל ישו ע"י חייל צה"ל אסור שיישנה. יש להעניש את החייל בעונש חמור ומרתיע מזה שקיבל ולפרסם את שמו ברבים. לעיתים מעשה כזה הוא פיגוע חמור יותר כי הוא מביא להרג רבים.
המרצה כתבה שחמאס ביצע את 7/10 "בשל חייהם הקשים" –
ותפוצה ב-210 אלף שקל
בית הדין לעבודה בבאר שבע פסק כי מכללת קיי בעיר תפצה ב-210 אלף שקלים את ד"ר ורדה סעדה-גרגס, שפוטרה לאחר כ-28 שנות עבודה. ד"ר סעדה-גרגס פוטרה בעקבות פוסטים שפירסמה בפייסבוק ב-7 באוקטובר ולאחר מכן. לטענת המכללה, היא פרסמה "קריאות המעודדות את ארגון הטרור חמאס" וגילתה "תמיכה ממשית במעשי טרור ובאויבי ישראל."
אלא, שבית הדין קבע ש"אכן, התובעת מביעה ביקורת בוטה וחריפה על צה"ל ומטיפה נגד 'הכיבוש'. ואולם מכאן ועד עידוד אקטיבי של ארגוני טרור – הדרך ארוכה," נכתב.
במכתב לפני פיטורים שנשלח מהמכללה לד"ר סעדה-גרגס נכתב כי היא כינתה את חיילי צה"ל "רוצחים" ו"צבא הטרור הישראלי". כמו כן, לאחר 7 באוקטובר, היא כתבה בפייסבוק כי "חמאס והג'יהאד לא יפסיקו להתנגד בכל דרך ששכל יכול להביא כמו כל עם. כי לא היה להם חלופה לחיים הקשים שיש להם, כמו העם האוקראיני שכולם מזדהים איתו." יש לציין כי במכללה מלמדת גם אחותו של שורד השבי ירדן ביבס.
המכללה גם כינתה את ד"ר סעדה-גרגס תומכת טרור, "כזו שאסור לתת לה גישה לסטודנטים, בהם משרתים בצה"ל," והאשימה אותה שהגיבה באימוג'י של לבבות לפרסום המשבח לכאורה מחבל שדרס למוות חייל ופצע שלושה אנשים נוספים. בפוסט נכתב כי המחבל עשה מעשה של ייאוש ודרס שישה אנשים, וכי הוא איבד תקווה וישראל הפכה את חייו לגיהנום. "אני הבעתי צער למה יש אנשים כאלה בעצם", טענה.
בית הדין קבע כי חרף התנהלות ד"ר סעדה-גרגס בפירסומיה, על הדברים להיבחן בראי חופש הביטוי, במיוחד בזמן מלחמה, ובראי החופש האקדמי הנתון לה להביע את עמדותיה. עוד קבע בית המשפט כי המכללה למעשה קיבלה את ההחלטה בדבר הפיטורים מראש, וביצעה אותם באמצעות ועדת שהוקמה לצורך זה במקום לפעול באמצעות תקנון האתיקה. כמו כן, המכללה לא חשפה בפני התובעת את התלונות שבעקבותיהן היא זומנה לשימוע, ועוד.
שופטת ביה"ד אביגיל בורוביץ' קבעה שפרסומיה של התובעת, ד"ר סעדה-גרגס, חוסים בצילו של חופש הביטוי והחופש האקדמי וכי הליך הפיטורים היה נגוע בפגמים רבים. "קשה להפריז בחשיבותן של הרשתות החברתיות, המהוות את כיכר העיר החדשה, בעיצוב השיח הציבורי, בפרט בתקופת בחירות, חוסר שקט ומלחמה," נכתב. "היה מקום לגילוי של יתר רגישות מצדה של התובעת להשלכות שעלולות להיות למצער לחלק מפרסומיה."
עם זאת, בית הדין גם העביר ביקורת בפסק הדין על התנהלותה של ד"ר סעדה-גרגס. בין היתר, על פרסום של צילום מסך מסרטון של ביצוע לינץ' בחייל שנפל ב-7 באוקטובר, שעה שהייתה בשיט בלב ים, מבלי שצפתה בו. בית הדין כתב כי "התובעת לא הביעה כל צער או אמפתיה בהקשר לאירועי 7 באוקטובר, ולא ניכר כי היא קשובה לדעות אחרות מלבד דעתה שלה."
הובהר בפסק הדין כי הפרסומים שלה חוסים בצילו של חופש הביטוי, אך נכתב כי "אין משמעות הדבר שהתובעת פטורה מגילויי רגישות לטלטלה הקשה, לכאב ולאבל הכבד שהיכו את החברה הישראלית ב-7 באוקטובר." בנוסף, ד"ר סעדה-גרגס לא הודתה בטעות שבפרסום התמונה מתוך הסרטון של החייל שנהרג.
עוד נקבע, כי החלטת הפיטורים עצמה לא נתנה את המשקל הראוי למכתבים הרבים שהתובעת שלחה מאת עמיתים שלה שהעידו על עמדותיה ועל עשייתה הציבורית. בנוסף, החלטת הפיטורים לא הביאה בחשבון את גילה של התובעת ואת העובדה שעבדה במכללה במשך כשלושה עשורים. לפי בית הדין, המכללה למעשה נקטה בפיטורים, שאמורים להיות מוצא אחרון, כצעד ראשון."
(אילנה קוריאל)
https://www.ynet.co.il/news/article/sj3p9ngabx
אם שופטת ביה"ד אביגיל בורוביץ' קבעה שפירסומיה של התובעת, ד"ר סעדה-גרגס, חוסים בצילו של חופש הביטוי והחופש. מה לנו שנלין על המזדהים עם הטור?
תיקון טעות
בתגובה למאמרו של משה גרנות שהתורה אינה רלוונטית לנו, כתבתי שהיא רלוונטית לו, ובטוחני למשל שהוא מקיים את המצווה החשובה ביותר בתורה "ואהבת לרעך כמוך" בפירושו של הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך." כנראה שטעיתי.
בתגובה לאיום בתביעת דיבה מצידו של הייטנר ביקשתי ממנו כאחד היודע לנתח טקסט שמסכם תמיד את דברי הייטנר שלא התייחס כלל לדבריו המכפישים של הייטנר על בן עזר ("שאין בכוחו (השכלי) של עורך העיתון, אהוד בן עזר לענות לו. ואם היה מפסיק לכתוב ב"פלטפורמה הקטנה מדי" של אהוד בן עזר, "היה הקורא נאלץ להסתפק רק בחומריו הממוחזרים ועם סיפוריו הפורנוגרפיים חסרי הטעם" שלו") שישפוט אם אמרתי דבר שקר. אם לאו? ותשובת משה גרנות היתה ברורה:
"הבנתי שאהוד, נעמן כהן וחוה ליבוביץ' כועסים על אורי הייטנר. אני אוהב את הכתיבה שלו, שהיא תמיד מנומקת ומבוססת." ("חדשות בן עזר 2153).
משה גרנות לא כעס. הוא אהב את כתיבת דברי ההכפשה של אורי הייטנר על אהוד בן עזר.
נעמן כהן
נעמן כהן
מהי ציונות הישרדותית?
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר