* איש החזון והמעש – מדרשת עין פרת, בשותפות עם ארגונים נוספים ובהם השומר החדש ומכינות קדם צבאיות, מעניקים לקראת יום העצמאות, זו השנה השנייה, את אות העוז והתקווה; אות הוקרה לאישים על תרומה ייחודית לחברה הישראלית מתוך דבקות בחזון הציוני. מדי שנה נבחרים אנשים, כמוספר שנות המדינה, כלומר השנה – 78 איש. בראש ועדת הפרס עומדים מרים פרץ ונתן שרנסקי.

עם מקבלי האות השנה נמנה יהודה הראל, בן 91, חבר קיבוץ מרום גולן, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, אבי ההתיישבות בגולן.

אין ראוי ממנו, כמי שכל חייו מופת של חלוציות, מנהיגות טבעית של אדם ענו וביישן, איש של חזון ומעש, רעיונות גדולים והגשמה מעשית, שחוללו מעשים גדולים, וטביעות אצבעותיו עוד תשפענה על מדינת ישראל עשרות שנים קדימה.

ההכרה ביהודה, היא גם הכרה במפעל ההתיישבות הציונית בגולן ותרומתה הגדולה למדינת ישראל.

גילוי נאות – יהודה ואני חברים קרובים, וכתבתי את הביוגרפיה שלו, שיצאה לאור לפני שבע שנים.

* מופת חינוכי – איש גולן נוסף שקיבל את אות העוז והתקווה, הוא חבר קיבוצי – אורטל, חברי רן קמינסקי. רן הקים את הפנימייה החקלאית "אדם ואדמה" באורטל, הקמפוס השני של הרשת, והוא מנהל אותה היום. אחרי 7 באוקטובר הוא הקים פנימייה לתלמידי י"ב ביישובי המועצה האזורית אשכול, שהיו מפוזרים בתפוצות הפינוי. לאחר מכן הוא הוביל את הקמת הפנימיה בנגב המערבי בשנת הלימודים הראשונה אחרי 7 באוקטובר, בחלוף שנה את הפנימייה ביראון, קיבוץ בגליל העליון שפונה במלחמה, ובספטמבר הקרוב את פתיחת הפנימיה במצובה, קיבוץ בגליל המערבי שפונה במלחמה. וכל זאת, במקביל למאות ימי מילואים כראש נפת הגולן של פיקוד העורף, בדרגת אל"מ.

רשת "אדם ואדמה" היא מופת חינוכי, וכבר כתבתי עליה רבות. התלמידים משכימים עם הנץ החמה ועובדים בחקלאות עד הצהרים, בקיבוצים ובמושבים בכל אזור שיש בו פנימייה, לאחר מכן לומדים, כולל בגרות בת 5 יחידות בחקלאות (וחלק מן התלמידים מוסיפים על כך גם עבודת חקר) ובערב פעילות חברתית ותרבותית. ככל שהרשת הזאת מתרחבת, זו מתנה לחינוך במדינת ישראל.

רן הוא דמות מופת, ואין ראוי ממנו לאות העוז והתקווה.

בערב חג העצמאות הוא השיא משואה בטקס המשואות של קיבוץ אורטל; משואת השליחות והעשיה.

* טקס זיכרון במג'דל שמס – יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה אשתקד, היה הראשון לאחר הטבח בילדי מג'דל שמס. לראשונה, בטקס האזורי בגמלא, הוקראו שמות חללים מן הכפרים הדרוזים. לראשונה, לצד דברי ראש המועצה האזורית גולן, אורי קלנר, נשא דברים גם ראש המועצה המקומית מג'דל שמס, דולאן אבו סאלח. לראשונה, הקהל היה מעורב – יהודים ודרוזים. היה זה אירוע מרגש ביותר, שביטא את הקשר ההולך ומתהדק ביננו לבין הדרוזים בגולן, ואת תהליך הישראליזציה המואץ שלהם.

השנה, נפל בלבנון לוחם ההנדסה הקרבית רס"ל מאהר חטאר, החלל הראשון מהכפרים הדרוזים בגולן. יהי זכרו ברוך!

הזמנו את יסמין, אלמנתו, להשתתף בטקס בגמלא. יסמין בחרה לשהות בצפירה לצד קברו של מאהר, הקבר הראשון בחלקה צבאית בכפרים הדרוזים. לפיכך, גם דולאן, ראש המועצה בחר להיות עימה בטקס בבית הקברות. מצד אחד, הצטערתי שהם לא היו בטקס המשותף. מצד שני, התרגשתי מהעובדה, שלראשונה נערך טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכפרים הדרוזים.

בטקס בגמלא התנוסס, לצד דגלי הלאום ודגלי המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, גם הדגל הדרוזי. נציג המועצה המקומית מג'דל שמס נכח בטקס, וראש המועצה קלנר קרא בשמו. שמותיהם של החללים הדרוזים הוקראו, יחד עם שמות החללים היהודים. תמונותיהם של הנופלים במג'דל שמס נתלו לצד תמונות הנופלים ביישובים היהודים.

תהליך הישראליזציה מואץ מאוד בשנים האחרונות. הדבר מתבטא בקבלת האזרחות הישראלית בידי רבים ובהתנדבות מאות צעירים לשירות בצה"ל.

* יחידה בצבא ציוני – אני תומך בהקמת חטיבת חשמונאים בצה"ל, החטיבה החרדית. אמנם קיומה של יחידה מגזרית מנוגדת לאתוס של צבא העם ולממלכתיות, אבל אני מבין שזה המפתח לגיוס החרדים. אחרי עשרות שנות השתמטות וניוון, של מגזר שלם שטוף מוח, של אנשים שינקו את ההשתמטות ואת הניכור למדינת ישראל ולצה"ל עם חלב אימותיהם, כנראה שאין מנוס מיחידה כזו. אני מאמין שבבוא היום היא תתייתר, והחרדים ירצו להיות חיילים בכלל יחידות צה"ל. אך עוד חזון למועד.

ביחידה חרדית, יש לאפשר שמירה על אורח החיים החרדי, מן הבחינה הדתית. אבל להדיר מפניהם את יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת חג העצמאות – זו חציית קו אדום. הרצון "להגן" עליהם מפני חשיפה לערכים ציוניים אינו לגיטימי. הם משרתים בצה"ל, צבא ציוני, צבאה של מדינת הלאום היהודית. ועליהם להיות חלק מזה. חלק מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחלק מחג העצמאות.

גיוס החרדים לצה"ל נועד, בין השאר, לשבור את החומות של ההתבדלות החרדית ממדינת ישראל, וחייהם כמדינה בתוך מדינה (במימון מדינת האם), ולא להפוך, חלילה, לצבא בתוך צבא.

אני משוכנע שהחיילים רוצים ליטול חלק באירועי יום הזיכרון ולחגוג את יום העצמאות, וחבל שצה"ל מאפשר לעסקנים חרדים לתפוס בעלות על חטיבת חשמונאים.

* רוע מוחלט ושקר מוחלט – פשקוויל בזוי, מעוצב כמודעת אבל, שחולק בהפגנה בכיכר הבימה, סמוך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל: "אנו נפרדים בצער רב ובכאב, מחיילי צה"ל הקדושים והגיבורים, שנפלו לשווא במלחמת הארכת כהונת הנאשם."

כל מי שידיהם במעל – מי שכתב, מי שהדפיס ומי שחילקו, ארורים, חלאות המין האנושי, בני בליעל, אנשים מיותרים. אין שום הבדל בינם לבין המרדכי דוידים – הם קורצו מאותה שקית זבל.

הפשקוויל הזה הוא שילוב של רוע מוחלט עם שקר מוחלט.

מי היה מאמין שאחרי 7 באוקטובר עוד יהיו בתוכנו מנוולים שידברו על "קורבנות שווא." ב-7 באוקטובר למדנו, שברירת חיינו היא להילחם על חיינו, או להישחט. אנו מדינה המוקפת אויבים שחלומם האחד הוא "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, פלסטיין וויל בי ניר עוז ובארי."

עלובי נפש מחללים את יום הזיכרון בשביל פוליטיקה קטנה ומושתנת.

* מבחן חופש הביטוי – אני סולד מטקס יום הזיכרון המשותף עם האוייב. אני רואה בו חילול יום הזיכרון. הטקס הזה מנוגד לכל מה שיום הזיכרון קיים למענו, כיום זיכרון לאומי, יום של סולידריות לאומית, יום המחובר לחג העצמאות בעבותות, עם המסר של התייחדות עם מחיר הדמים הכבד שעצמאותנו גובה, ועם המסר שהחללים לא נפלו לשווא אלא על תקומת ישראל וביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל. המרת הסולידריות הזאת בסולידריות הזויה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, היא כפירה בעיקר. הטקס הזה ראוי להוקעה.

על אף סלידתי מהטקס, אין לי ספק שזכותם לעשות זאת. חופש הביטוי אינו חל רק על הדברים שבהם אני מאמין ועל הדברים שאותם אני אוהב, אלא גם על דבר שאותם אני מתעב, כמו טקס הפיגולים הזה.

ההתפרעות של מרדכי דוד וחבר הגנגסטרים שלו היא מעשה חמור, שראוי להוקעה.

חופש הביטוי אינו חל על הקריאות הפשיסטיות של הכנופייה: "מוות לשמאלנים." הסתה לרצח של בעלי דעה אחרת, אינה נכללת בחופש הביטוי.

* ברברי – הנזק התדמיתי למדינת ישראל כתוצאה מהשחתת פסל ישו חמור מאוד, אך חומרתו היא כאין וכאפס לעומת חומרת השפל המוסרי שבעצם ביצוע פשע השנאה הברברי הזה.

והדבר החמור ביותר, הוא שהאיש לא ביצע את הפשע בסתר, אלא בגלוי, דאג שיצלמו אותו והפיץ את הצילום בגאווה. משמעות הדבר היא, שהוא הבין שזה בסדר. הרי כאשר הדוצ'ה של מחללי הכנסיות והיורקים על כמרים הוא השר לביטחון לאומי, אולי הוא חשב שהוא מקדם את הביטחון הלאומי.

אני מקווה שייענש בכל חומרת הדין, בעונש מהדהד, למען יראו וייראו.

* יש תחתית לחבית – האם יש לערוץ 14 איזשהו קו אדום, איזושהי תחתית שמתחתיה אי אפשר לרדת?

מסתבר שכן. העצומה הבוגדנית של משה איליה כהן לטראמפ, הפריץ, בדרישה להטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון ועל היועמ"שית, היא מתחת לסף, הנמוך מאוד, של הערוץ הזה, ואפילו של התוכנית הירודה במיוחד, "הפטריוטים", וכתוצאה מהעצומה הזאת, נאלץ איליה כהן לפרוש.

* רישיון לחיזבאללה – הכניעה לתכתיב של טראמפ להפסקת אש בלבנון חמורה פחות מהכניעה לתכתיב שלו לא להפציץ בלבנון. משמעות התכתיב הזה היא רישיון לחיזבאללה להתעצם ללא הפרעה. והרי בסרט האימים הזה כבר היינו.

בשנה ורבע מאז הפסקת האש הקודמת, צה"ל אכף את הפסקת האש והיקשה מאוד על שיקום חיזבאללה. כפי שנוכחנו בחודש וחצי האחרונים, זה עדין לא הספיק, אך זה היה חשוב מאוד.

עכשיו, גם זה נאסר עלינו.

עם זאת, יש להכיר גם בתוצאה החיובית של הסבב הזה – הרחבת רצועת הביטחון. אני מקווה שנתניהו לא יקבל פקודה מטראמפ לסגת.

* את מי יאיר גולן מחזק – יאיר גולן הצהיר ש"כשנעלה לשלטון נחליף את ראש השב"כ וראש המוסד." אז אמר. הוא הרי יודע שלעולם לא יעלה לשלטון, וההתחייבות הזאת לא תעמוד למבחן, אז מה רע בלקבל קצת מחיאות כפיים מהבייס?

הבעייה היא, שהצהרותיו מסוג זה מחזקות לפני הבחירות רק את נתניהו. אולי הוא יצליח לקבל כמה קולות מיאיר לפיד, אך יבריח מיספר כפול ומכופל של קולות מבנט וליברמן לנתניהו.

* ביד הלשון: מענית – מענית הוא קיבוץ של התנועה הקיבוצית, במקור של הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, בגבול השרון והשומרון, מדרום מזרח לפרדס חנה. הקיבוץ משתייך למועצה האזורית מנשה.

הקיבוץ נוסד במושבה כרכור ב-1935. הקימו אותו חלוצים, בוגרי תנועת השומר הצעיר בפולין, צ'כוסלובקיה וליטא. ב-1942 הוא התאחד עם קיבוץ אודים ועלה לקרקע.

מקור השם: מענית היא התלם הראשון שנחרש בשדה. שמו ניתן לו בעקבות נאומו של אברהם הרצפלד בטקס העלייה לקרקע, שבו הוא המשיל את הקיבוץ למענית, התלם הראשון, שבעקבותיו תקום באזור התיישבות ענפה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com