"שקיעה על הר כנען – שירי אהבה"

מאת עדנה מיטווך-מלר

חדרים 2025, 108 עמ'

בספר האהבה המלבב הזה יש שישה שערים, כל שער פותח במוטו ממקורות קלאסיים, והשער השישי פותח בפסוק האלמותי משיר השירים: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה" – פסוק המאפיין בצורה הכי קולעת את השירים היפיפיים שבקובץ הזה.

שלא כדרכי, אתחיל דווקא בפרוסודיה: כמעט כל הקובץ מחורז (אם אינני טועה, רק השיר "אור" בעמ' 98 איננו מחורז), והחריזה משובחת, סממן פיגורטיבי שנזנח לחלוטין בשירה החדישה. במספר שירים אנו פוגשים אימאז'ים בנויים לתפארת, הרי דוגמאות: "וצבע היין ההוא / בראשי הפרחים האדומים / השומרים על צידי הבית / כזקיפים עטורי כידונים" ("טיול", עמ' 23); "בכניסה לביתי חגיגת צעדיך / פרחי חורף ניעורים משנתם / ירקות העצים בוהקת כפז / כלניות ונרקיס זוקפים את ראשם" ("מתנות אהבה", עמ' 35); "איך דהרת במכונית מתכת / מן היופי הניגר / ולאן היה ללכת / במהירות אל חיק ההר" ("פרלוד", עמ' 54); "הנרות החומקים מגפרור אצבעותיך / וצריבת חידת לכתך" ("כבר השעה מאוחרת", עמ' 60 ועוד).

ליקטתי קצת היגדים ייחודיים למשוררת שלנו: האוקסימורון – "אתה, אני והשקט / שרים כשחפים חופשיים" ("התמרקות", עמ' 27); "ערב נשרך ללא דרך / צועק ברחוב את שמך" ("מתנות אהבה", עמ' 35); "שקשוק המטוטלת המוחה / על פתיתי בואך" ("כיבוי אורות", עמ' 59), והסינאסתיזיה המפתיעה: "בידיך נותרו / ערב רב של צלילים" ("כבר השעה מאוחרת", עמ' 50); "גופך פילח לילותיי / והאיר אבוקות לבלי די" ("פרידה", עמ' 67); "יהא אשר יהא המחיר אשר שילמנו / וזה אשר עוד נשלם על רגע מבורך" ("שימורים", עמ' 81); "השיר הזה הוא במקומך / הוא מוסיקה, הוא אש, הוא מים, / הוא דשא, פרח, מזרקה, / הוא רטט החושים באחיזת ידיים" ("מוסיקה, אש ומים", עמ' 88); "כי מבעד לחלון בחוצפה / צועק אביב לעברי" ("תה ותופין", עמ' 89); והסינאסתזיה: "נאחז בצור אותה שתיקת האור / המפעמת רק בין אוהבים... עכשיו משפחת המילים המפוארת... מה נמוכה היא, שוממה ומתייתרת / אל מול אותה שתיקת האוהבים" ("כחומר ביד היוצר", עמ' 102); "לצאת מן העיר והדעת", "עד", עמ' 103).

אמצעי פיגורטיבי נוסף הוא האנאפורה (חזרת מילים בתחילת השורות), כמו בשירים "קומי שאי" (עמ' 40), "מרחקים" (עמ' 44), "חרטה" (עמ' 48). "מעל ומעבר" (עמ' 100).

עדנה מיטווך-מלר היא פוליגלוט, מתרגמת מאנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית, משופעת בתרבות עמנו ותרבות העולם, על כן אנו נמצא בשיריה "התכתבויות" עם מיטב היוצרים בעמנו ובעולם: השיר "שי" (עמ' 22) מזכיר את רחל, הגם שתוכן השיר שונה; "זמר עתיק" (עמ' 58) מתכתב עם "ניגון עתיק" של אלתרמן; "כבר השעה מאוחרת" (עמ' 60) מתכתב עם "כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח" של עמוס אטינגר ונורית הירש, בשירתה של אילנית; יש בקובץ שלוש סונטות אהבה (עמ' 72-70), שמתכתבות עם "סונטות האהב"ה של לאה גולדברג, אלא שאצל גולדברג יש רק 13 שורת (= היעדר אהבה?), ואילו כאן יש 14 שורות כמו בסונטה הקלאסית; "ולא היה מאום בינינו מלבד אותן תשורות פשוטות" ("הפתעה", עמ' 90) מתכתב עם שירה של לאה גולדברג "ולא היה בינינו אלא זוהר".

את שיפעת התרבות בשיריה של עדנה מיטווך-מלר ניתן לחוש באזכור יוצרים, בעיקר בתחום השירה, המוסיקה והאמנות, אביא רשימה של יוצרים בתחומים אלה, בסדר הופעתם בספר (אינני מתחייב שהיא שלימה):המשורר והמחזאי ג'אן פייר קלאריס פלוריאן, היינריך היינה (המוטו בשער הראשון, וכן אזכור "לורליי"), דבורה בארון, המשוררת הרוסייה מרינה צווטייבה, המלחין דביוסי, החיפושית ג'ון לנון, יהודה עמיחי, אפלטון, הפסל אגם, שופן וג'ורג' סאנד, לאה גולדברג, דויד זהבי, עמוס מלר, המשוררת הבריטית יוצרת הסונטות הפורטוגזיות – אליזבט ברט-בראונינג, פליני, סרן קירקגור.

המשוררת אינה מזכירה את שמו של אותו אהוב שהקדישה לו כל כך הרבה מילים נהדרות, ואני לא אנסה לבלוש אחריה בנושא. בקובץ שלפנינו מתוארת אהבה גדולה מהחיים, ורק בשיר "סליחה" (עמ' 91) יש רמז עמום על אהבה נוספת לזאת המופנית לאורך כל הקובץ לאהוב שבואו בעיניה עטוף הוד. כיוון שהזכרתי את הוד בואו של האהוב, אציין שהמשוררת שלנו מצהירה ששירתה רחוקה משקיעה בארוטיקה בוטה, ובאמת קו זה אינו מצוי בשירתה, והארוטיקה רק מרומזת, למשל בשיר "ירח מאי" (עמ' 12): "הישאר עימי נצח, / אל תרפה, אל תחת, כי חידת בואך בי / היא חסד, היא חג", ובשיר "פרידה" (עמ' 67) – "אונך שלא בא בשעריי / פורט בי שירת לורליי". זה הכול! מסתבר שאפשר לכתוב על סודה הנפלא של האהבה, ואין הכרח לחפש את המילים הכי "עממיות" במילון.

מלבד האהוב עלום השם שזוכה לשפע של אהבה ואהדה (האיש של עדנה מיטווך-מלר, עמוס מלר, משורר, חלילן, מלחין ומנצח תזמורות, נפטר ב-2007, והספר יצא לאור ב- 2025) מובעת אהבה ואהדה לאביה, האיש שאהב את צפת, והוריש אהבה זאת לבתו (השירים "לא עת עכשיו", עמ' 16, "סתיו נוסח פליני" (עמ' 101). קובץ השירים מרמז כי האהוב, עלום השם, שאליו מופנים רחשי לב כל כך עמוקים, בדומה לאביה, איש שאוהב את עיר המקובלים.

אין שאלה כלל – אני ממליץ מכל הלב על קובץ שירים זה של עדנה מיטווך-מלר.

משה גרנות