* חג העצמאות – אני מקפיד לכתוב ולומר חג העצמאות, ולא יום העצמאות, למרות שההגדרה הרשמית היא יום העצמאות.
למה חג עצמאותנו צריך להיקרא "יום", כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? לא, איני חושב שמייסדי המדינה התכוונו למתג את חג העצמאות כיום זיכרון או אבל, חלילה. יכול להיות שהדבר נבע מרצון לא להרגיז את הדתיים ובעיקר את החרדים, בשימוש במונח חג, שמקובל בעיניהם רק כשמם של החגים המופיעים בתורה ומקריבים בהם את קורבן חגיגה, כלומר רק שלוש הרגלים פסח, שבועות וסוכות. הם יברכו "שנה טובה", "חנוכה שמח" ו"פורים שמח" ולא יאחלו בהם "חג שמח", ואם כך, בחג העצמאות, על אחת כמה וכמה. ואף שאני בעד התחשבות והסכמות, בוודאי בנושאי זהות ותרבות, בעניין זה אני רואה זאת כטעות.
העניין הזה ראוי למאבק רוחני, תרבותי וזהותי. ראוי להתעקש, שמועד הקמת מדינת הלאום של העם היהודי והגשמת חזון הדורות לתקומת ישראל הוא חג, שמעמדו אינו נופל כהוא זה מחגי ישראל מדאורייתא. אגב, בניגוד לחנוכה ולפורים, בחג העצמאות נהוג שבתון.
חג העצמאות הוא זמן קדוש בלוח השנה העברי. אין זו קדושה דתית אלא קדושה לאומית, ובקרב דתיים לאומיים, שהם השותפים הטבעיים של היהודים הלאומיים החילונים והמסורתיים, הוא נושא גם קדושה דתית. וראוי לעודד בקרבם את קריאת הלל שלם עם ברכה בשם ובמלכות.
אני מקווה שמדינת ישראל הרשמית תחליף את המונח יום העצמאות בחג העצמאות. בינתיים, אני, באופן אישי, מקפיד על כך. וכמי שמוביל כבר שנים רבות את טקס המעבר מיום הזיכרון לחג העצמאות באורטל, אני פותח את הטקס בהגדרה הזאת, ומסיים אותו ב"חג עצמאות שמח!" וכך הוא מופיע גם בפרסומים של הטקס.
* חרב המגן – בכל שנה, בעיקר סביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, נשמעת המנטרה "לחיות על החרב." יש שמשמיעים אותה כתוכחה: עד מתי? כמה אפשר לחיות על החרב? איזה טעם יש לחיים כאלה? יש שמשמיעים אותה כהשלמה: נגזר עלינו לחיות על החרב. אין לנו ברירה, אלא לחיות על החרב.
ואילו אני כופר בעצם האמיתות של המנטרה הזאת. לא, איננו חיים על החרב. לא חיינו על החרב. לא נחיה על החרב.
אנו חיים. נקודה. ואנו אוחזים בנשק כדי להגן על החיים שאנו יוצרים. מדינת ישראל היא יצירת פאר, שאין לה אח ורע בתולדות האנושות. היא מדינה משגשגת ופורחת ומצליחה, והישגיה בתחומים השונים מרקיעים שחקים. לא בכדי, מדי שנה, במדד האושר העולמי, אזרחי ישראל הם בין המאושרים בעולם. על אף המלחמות. וגם בזמן המלחמות. וגם אחרי 7 באוקטובר. ואחוז הישראלים המגדירים את עצמם מאושרים גבוה כל כך, שהוא בהכרח חוצה מגזרים ועמדות פוליטיות. עם שחי על החרב אינו יכול להיות מאושר. חיים על החרב אינם חיים. הפריחה והשגשוג של מדינת ישראל, הם הם החיים. וכיוון שאנו מוקפים אויבים שלא השלימו עם קיומנו ולא ויתרו על חלום השמדתנו, והצלחתנו והשגשוג שלנו הם לצנינים בעיניהם ורק מעצימים את קנאתם ושנאתם, והם תוקפים אותנו, אין לנו מנוס, אלא לאחוז בחרב ולהגן על החיים.
מראשית הציונות נאלצנו להגן על חיינו, היום אנו נאלצים להגן על חיינו, ובעתיד הנראה לעין נאלץ להגן על חיינו. עד מתי? ככל שיידרש. אך אסור לנו להתבלבל. החרב אינה מטרת החיים. החיים עצמם הם מטרת החיים. החרב נועדה לאפשר אותם.
* יום הזיכרון וחג העצמאות באורטל – מזה עשרות שנים אני מארגן את טקס יום הזיכרון באורטל. עימי פועל צוות שחבריו, או ליתר דיוק חברותיו, מתחלפות מפעם לפעם, אבל כל אחת מהן מתמידה שנים רבות. וכך, זהו צוות מיומן ומנוסה. אנו מתחילים לעבוד על טקס יום הזיכרון שלושה חודשים לפני המועד. אין עוד באורטל אירוע מושקע כל כך ומסורת יציבה כל כך. זהו טקס יוצא דופן באיכותו, שמעטים כמותו, אם בכלל. השנה, מסיבות שאפרט בהמשך, הטקס כולו תועד באופן מקצועי ויעלה כסרט ליוטיוב.
השנה הזאת היתה מיוחדת, בשל אי הוודאות באשר לעצם היכולת לקיים את הטקס, ואם כן, באיזו מתכונת. עד הרגע האחרון חיינו את אי הוודאות הזאת. גם בשנות הקורונה ובשנתיים הראשונות של "חרבות ברזל", אי הוודאות לא הייתה ברמה כזו. נערכנו לשלוש חלופות – מצב של איסור מוחלט על התקהלות, מצב של מגבלות על ההתקהלות, כפי שהיה מהפסקת האש עם איראן ועד הפסקת האש עם לבנון, ומצב של היעדר מגבלות.
הפתרון לחלופה א' היה הקלטת הטקס ללא קהל ושידורו במדיות האורטליות השונות ולמשפחות השכולות. הפתרון לחלופה ב' היה לחלק את הציבור לקפסולות ולערוך את הטקס פעמיים (ולשם כך גם להגביל מאוד את גיל הילדים, כדי שניתן יהיה להסתפק בשתי קפסולות). בזכות הפסקת האש (שאמנם התנגדתי לה, אך בכל הקשור ליום הזיכרון וחג העצמאות שמחתי עליה) יכולנו לערוך אותו ללא המגבלות. מיספר הבאים מן החוץ, מקרב המשפחות השכולות והחברים של הנופלים, היה מועט, כיוון שאנשים עדין לא חשו בטוחים, או שכבר התכוננו לחלופה אחרת. על הסרט, שהחלטנו לצלם בחלופה א', לא ויתרנו, גם כי חששנו שאולי תהיה התפתחות שלא תאפשר טקס עם קהל, גם לצרכי תיעוד ובעיקר כדי לשלוח למשפחות.
הטקס עצמו היה משמעותי מאוד, מרגש מאוד ועוצמתי מאוד. הן השירה, עם הקולית – ההרכב המוזיקלי הנהדר, עם הנגנים והזמרים והעיבודים הנפלאים של גל שוורץ, המנהל המוזיקלי של כל אירועי התרבות באורטל. גם תמר בתי ואני שרים בקולית. וגם הטקסטים שקראנו, הן האישיים על חללי אורטל, והן הכלליים, בנושא הכללי, שזו השנה השלישית הוא 7 באוקטובר והמלחמה שאחריה, שטרם הסתיימה, היו חזקים ומשמעותיים. תמר, בתי, קראה טקסט שכתבה, איך ביום הזיכרון לפני שנתיים, כאשר עמוס, אחיה הבכור, היה בעזה, וחברים ובני דודים נכנסו ויצאו לעזה וללבנון, והיא שמעה על חברים-של ובנים-של שנפלו, ועל פצועים – היא חשה שהחבל הולך ומתהדק סביב צווארה. וזמן קצר לאחר מכן נפל חבר קרוב שלה, עידו אפל, בקרבות ברצועת עזה. ולאחר מכן נרצחו בירי רקטה של חיזבאללה חברי אורטל נועה וניר ברנס, שבוע וחצי לפני שנערך באורטל "שישי מתוק" לכבוד היציאה לשנת שירות שלה ושל בן כיתתה מתן ברנס. "כבר לא היה שישי מתוק. לא היה מתוק בכללי.".
בערב, נוער אורטל יזם, אירגן ואירח במועדון שלו, ערב "שרים לזכרם". האירוע כולו נבנה על טוהרת בני הנוער, ללא כל התערבות של מבוגר (המדריכה שלהם משרתת במילואים מתחילת "שאגת הארי").
למחרת השתתפתי בטקס הגולני באתר גמלא. ובערב, ערב מעבר מיום הזיכרון לחג העצמאות, שגם אותו אני מארגן ומוביל שנים רבות.
האירועים של ערב חג העצמאות (מלבד טקס המעבר) אורגנו ממש ברגע האחרון, כי כולנו הופתענו מהפסקת האש.
בלב האירועים היה טקס המשואות האורטלי, ובין משואה למשואה – ריקוד של ילדים וריקוד דגלים של בנות ובני שנת המצוות והוריהם. היה קר מאוד, גם במונחים אורטליים. האנשים התכרבלו במעילים. אך האירוע היה משמעותי ויפה. לאחר מכן היתה אמורה להיות ארוחה "על האש" בחוץ, אבל בשל מזג האוויר, היא הועברה לחדר האוכל. ואחריה נערכה מסיבת ריקודים בחוץ, בעיקר לילדים.
כיוון שעד הרגע האחרון לפני חג העצמאות עוד היתה מלחמה בלבנון, והגבלות פיקוד העורף לא איפשרו התקהלות, התנועה הקיבוצית שידכה בין קיבוצים בקו העימות לקיבוצים דרומיים יותר, שאירחו את הצפוניים. קיבוץ דגניה ב' אירח את אורטל להפנינג נפלא, מוצלח מאוד, כיף אמיתי. אנו, האורטלניקים, השתלבנו היטב בפעילות של דגניה, והאירוח היה חם ולבבי ונעים. זו הערבות ההדדית הקיבוצית במיטבה.
* הבן יקיר לי – ערב יום הזיכרון הוקרן ב"כאן 11" סרט מופת דוקומנטרי – "הבן יקיר לי". הסרט עוקב אחרי שניים מחשובי הרבנים בציונות הדתית, שני ראשי ישיבות, הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת "אורות שאול" והרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון. שתי דמויות מופת.
הרב תמיר שכל במלחמת "חרבות ברזל" את בנו, סרן אמיתי גרנות. בנו של הרב מדן, אלישע מדן, נפצע פציעה אנושה במלחמה ואיבד את שתי רגליו. הרב מדן איבד במלחמה אחדים מתלמידיו. הסרט עוקב אחרי התמודדותם עם האובדן כאבות, כרבנים, כראשי ישיבה, כמנהיגי ציבור וכאנשים הנושאים באחריות חברתית וחינוכית בחברה הישראלית.
זהו מסמך אנושי, חברתי ואידיאולוגי מאלף. אני ממליץ לכל ישראלי לצפות בו, ולהכיר את פניה היפות של הציונות הדתית, השונות כל כך מכפי שהם מצטיירים בידי ההסתה נגדם מצד שונאיהם, ומכפי שהם משתקפים מפי הקיצונים במחנה.
* עיוות מוסרי – עמוס גבירץ, חבר קיבוץ שפיים, הוא פעיל שמאל רדיקלי אנטי ישראלי קיצוני.
בחג העצמאות הוא פירסם פוסט שבו הסביר מדוע הוא אינו חוגג את יום העצמאות. הסיבה היא היותו אנטי ציוני, והוא אנטי ציוני כי הוא אדם מוסרי, ועם שפותר את בעיותיו על חורבות עם אחר הוא בלתי מוסרי. כמו כן, הוא אמר שהציונות התיימרה לפתור את בעיית האנטישמיות, אבל האמת היא שישראל מחוללת את האנטישמיות, שהיא תגובה על פשעיה של ישראל. "לא בגלל אנטישמיות רוצים להשמידנו, אלא בגלל מעשיה של ישראל." ברור. אגב גם היטלר רצה להשמיד אותנו בגלל מעשיה של ישראל. אמנם ישראל עוד לא הייתה קימת, אבל זה פרט שולי ולא חשוב, בתרבות השקר האנטי ישראלי של אנשים מן הזן של עמוס גבירץ.
הגבתי לו. הטריגר שגרם לי להגיב, היה הטענה שהוא "אנטי ציוני קודם כל מסיבות מוסריות." מוסר...
וכך הגבתי: "האנטי ציונות שלך היא עיוות מוסרי. הציונות היא התנועה המוסרית ביותר בהיסטוריה, ששמה קץ לעוול הגדול בהיסטוריה. התנגדות לציונות פירושה שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי לעצמאות במולדתו. מי שסבור שכל עם זכאי לזכותו הטבעית חוץ מהעם היהודי, הוא אנטישמי. אנטי ציונות היא אנטישמיות. אנטישמיות היא עיוות מוסרי נורא. האנטישמיות הנחותה והחולנית ביותר היא אוטואנטישמיות. אנטישמיות של יהודים. כלומר, גם בתוך הזוועה המוסרית של האנטישמיות יש מדרג. האנטי מוסריות החשוכה ביותר היא האוטואנטישמיות.
אתה מציג את האנטישמיות שלך כ'מוסרית'. אבל אתה חף ממוסר.
אגב, מה יש לך לחפש בקיבוץ? הרי הקיבוץ הוא הציונות בהתגלמותה. הקיבוץ הוא המכשיר המרכזי להגשמת הציונות, בעלייה, בהתיישבות ובביטחון."
* הפסקת אש – ביום חמישי בערב חיזבאללה ירה רקטות על שתולה.
מיד לאחר מכן, הודיע ראש ממשלת ישראל דונאלד טראמפ על הארכת הפסקת האש בלבנון בעוד שלושה שבועות.
למחרת בצהרים שיגר חיזבאללה כטב"מ לעבר זרעית ושומרה.
הירי נמשך גם לאורך השבת.
* תרבות של "הפרד ומשול" – כשממשלת הפלגנות, הקרע והשנאה; ממשלת המחדל הנורא, עושה הכול, כולל הכול, כדי לסכל את חקירת מחדל 7 באוקטובר, לסכל את חקר האמת, ובמשך שנים מסיתה הסתה נוראה נגד בית המשפט העליון, היא מדרדרת את החברה הישראלית למראות הקשים בפתח בית המשפט, ולקרע ושנאה אפילו בין משפחות שכולות.
הכול כשר למען השלטון, ודרכו של נתניהו לשמר את שלטונו היא "הפרד ומשול". תהליך הריפוי של החברה הישראלית מתרבות נתניהו עלולה להימשך עשרות שנים.
* דמו בראשו – כאשר יירצח שופט בבית המשפט העליון – דמו בראשו של נתניהו.
[אהוד: מיצית את כל ארסנל השטויות שלך?]
* מתי תהיה חקירה? – יש להפנים. כל עוד נתניהו ראש הממשלה – לא תהיה חקירה של המחדל שהוביל לטבח 7 באוקטובר. הוא יעשה הכול, כדי למנוע חקירה, מהסיבה הפשוטה, שהוא יודע את האמת.
אם יידחק עם הגב אל הקיר, הוא יקים ועדת טיוח פוליטית.
אם בג"ץ יכפה עליו הקמת ועדת חקירה – הממשלה היא המוסמכת לנסח את השאלות. הוא ינסח "שאלות", שלא תאפשרנה חקירת האמת. ואז? בית המשפט יכפה עליו את השאלות?
זה לא יקרה. מי שרוצה חקירה אמיתית – שיפעל בהחלפת השלטון. אם השלטון יתחלף, תוקם ועדת חקירה. אם ממשלת המחדל תנצח, היא תאמר שהבחירות היו ועדת החקירה האמיתית.
יש לשנות את חוק ועדות החקירה. החוק הנוכחי מבוסס על ההנחה שממשלות ישראל תהיינה נורמטיביות, ומחויבות לאינטרס הציבורי, ובמקרים של כשל משמעותי תקמנה ועדת חקירה. אף אחד לא העלה על דעתו שממשלה שתחת שלטונה יהיה האסון הגדול ביותר מאז השואה, לא זו בלבד שלא תתפטר – גם תכשיל חקירה.
בחוק החדש יש לאפשר גם לנשיא המדינה וגם לכנסת בהצבעה חשאית, להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. בכל מקרה, את השאלות תנסחנה הממשלה והאופוזיציה יחד.
* יש תקדים – האם יש תקדים להתערבות בג"ץ בנושא ועדת חקירה ממלכתית?
יש, למרות שעל פי החוק הממשלה מוסמכת להחליט על הקמתה. כאשר ממשלת אולמרט החליטה להקים ועדת חקירה ממשלתית ולא ממלכתית למלחמת לבנון השנייה, הגישה התנועה לאיכות השלטון עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את החלטת הממשלה ולכפות עליה הקמת ועדת חקירה ממלכתית. האופוזיציה, בראשות נתניהו, שגינתה את הקמת הוועדה הממשלתית ותבעה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, תמכה בעתירה.
העתירה נדחתה ברוב דחוק של 4:3. שלושה שופטים מכובדים – מרים נאור, לימים נשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, לימים המשנה לנשיאה ואיילה פרוקצ'יה תמכו בקבלת העתירה. אמנם בסופו של דבר בית המשפט החליט לא להתערב, אך עמדת מיעוט משמעותית מאוד קיבלה את העתירה.
ויש שני הבדלים של יום ולילה בין המקרים. מלחמת לבנון השנייה היא אפילו לא אפס קצה האסון והמחדל של 7 באוקטובר. ואחרי מלחמת לבנון השנייה הממשלה לא החליטה על ועדת טיוח פוליטית, אלא על ועדה בראשות וינוגרד, נשיא בית המשפט המחוזי בת"א ושופט בפועל בבית המשפט העליון בדימוס, ובהשתתפות אישים דגולים – פרופ' רות גביזון, פרופ' יחזקאל דרור, אלוף (מיל') מנחם עינן ואלוף (מיל') ד"ר חיים נדל, שאיש לא הטיל ספק – לא במקצועיותם ולא בחתירתם חסרת הפשרות לחקר האמת.
אם כך היו תוצאות הדיון בבג"ץ אז, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שיש לבג"ץ כל הסיבות שבעולם להתערב כעת.
ואף על פי כן, אני מקווה ומעריך שהעתירה לא תתקבל, הגם שבפסק הדין יוקיעו השופטים את הימלטות הממשלה מחקירת האסון. יש להכיר בכך שנתניהו לא יאפשר חקירה, ואם בג"ץ יכפה זאת עליו הוא ימסמס את ההחלטה, כך שלא ייצא ממנה שום דבר חיובי, וההחלטה רק תעמיק את המשבר החוקתי, המאיים על החברה הישראלית.
* פני הדור כפני הגוטליב – הביטוי "פני הדור כפני הכלב" נאמר באשר למציאות השפל של עם ישראל, רגע לפני הגאולה.
שפל של 'פני הדור כפני הגוטליב' איש לא יכול היה לדמיין. נקווה שזה השפל שלפני החלפת השלטון הרקוב.
* קשר הדוק – במקום שבו שרים וח"כים מתפרעים בבית המשפט ומתחרים ביניהם מי יגדף ביתר גסות את השופטים, ושרים וח"כים ברברים פולשים למחנות צה"ל – מה הפלא שדוקרים למוות צעיר רק כיוון שביקש לא להתיז קצף?
ורק אל תגידו שאין קשר.
* בן גביר אשם – בן גביר אינו אשם אישית בכך שצעיר בן 21, העובד בפיצריה, נרצח כיוון שביקש לא להתיז קצף במקום.
הוא אינו אשם אישית בכך שנער נדקר למוות בבאר שבע בקטטה.
אבל הוא אחראי להתרופפות שלטון החוק בישראל, בהתערערות המשילות ובהרס המשטרה.
הוא אשם בהפסקת התהליכים המוצלחים והמוכחים לבלימת הרצח בחברה הערבית, כי מבחינתו ערבים מתים זאת הגשמת האידיאולוגיה שלו.
הוא אשם בכך שעליית הפשע לא גדרה את עצמה בגדרות החברה הערבית, אלא באופן טבעי השפיעה על החברה הישראלית כולה.
הוא אשם בכך שבמקום לקדם את ביטחון הפנים בישראל, הוא מתעסק בתעלולי יחצנות פופוליסטיים כמו עונש מוות למחבלים ובלבד שהם ערבים ורפורמות פיתות אינפנטיליות.
הוא אשם ברוח הגבית שהוא מעניק למחבלים יהודים ופוגרומיסטים יהודים ובמניעת טיפול משטרתי בטרור ובפשיעה הזאת.
הוא אשם בהרס המשטרה, כיוון שהוא נכנס לתחומים מקצועיים שאין לו מושג בהם וברזולוציות מקצועיות שגם על פי החוק אסור לשר להתערב בהן, ומכתיב למשטרה לפעול על פי שיקולים פוליטיים במקום מקצועיים ועל נאמנות אישית אליו ולא לחוק ולמדינת ישראל.
הוא אשם במינויים לא מקצועיים במשטרה, אלא על פי נאמנות אישית ופוליטית.
הוא אשם בתהליך של הפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו.
לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו אלה, מאז מינויו של הפושע הזה לשר לביטחון לאומי. כל תחומי הפשיעה נהנים מצמיחה ופריחה חסרי תקדים.
לא, הוא אינו אשם אישית ברצח זה או אחר. אבל הוא אשם בחגיגת הפשיעה בישראל ובהתמוטטות הביטחון האישי של אזרחי ישראל. והוא מכסה על כך בדקלום שקרים והתפארויות שווא על "הצלחותיו" המדומות.
[אהוד: איך בחוכמתך שכחת לציין שבכל אלה גם נתניהו אשם?]
300 איש כיהנו מאז קום המדינה בתפקידי שר בממשלות ישראל. בן גביר אינו נמנה עם 299 הטובים שבהם.
* שתי תועבות – כמו בנושאים רבים, גם סיפור גזירת הכיפה מורכב, ומומלץ לא לאמץ בו צד אחד ולדבוק בו בקיצוניות, כסיפור דיכוטומי של טוב נגד רע. בעיני מדובר כאן בסיפור של רע מול רע. ואין כל סיבה להתיישר לצד רע אחד בשל הסלידה מרע אחר.
אכן, מחזה שבו שוטרים עוצרים אזרח בשל מה שמצויר על כיפתו, גוזרים את כיפתו וגוררים אותו לתחנת המשטרה, הוא מחזה מזעזע ומעורר פלצות, ומעיד על ההידרדרות של משטרת ישראל תחת מגפיו של ראש הכנופייה. המעשה הזה ראוי לגינוי.
אבל הכיפה שנשא אותו אדם והאיש שנשא את הכיפה הזאת, אינם מופת של ליברליזם, כפי שהציג אותו יאיר גולן, כי על הכיפה היה סרוג דגל אש"ף, לצד דגל ישראל. אש"ף הוא ארגון שיש לו מטרה אחת ויחידה – השמדת ישראל. אין מקום לפעולה שלטונית אלימה נגד האיש, וגם לא לאלימות שאינה שלטונית נגדו, אך אין כל סיבה להפוך אותו לסמל, כי הסמל שבחר הוא תועבה.
יש צדק בהשוואה של מעשה המשטרה למעשים מן העבר היהודי כלפי יהודים, וכלפי הכיפה שחבשו על ראשם ושאר סממנים יהודיים. אגב, לא רק מן העבר היהודי, אלא גם מן ההווה היהודי, בעיקר מאז גל האנטישמיות שעורר טבח 7 באוקטובר. הדגל שמניפים רודפי היהודים הללו, הוא הדגל שהיה על כיפתו של אותו אדם. אם בהשוואות היסטוריות עסקינן, איך היינו מתייחסים לכיפה שעליה היה מתנוסס לצד דגל ישראל צלב קרס?
הכיפה הזאת ראויה להוקעה. חובש הכיפה ראוי להוקעה. השוטרים שגזרו את הכיפה ועצרו אותו ראויים להוקעה. האסון הגדול ביותר של החברה הישראלית, שמשמעותו היא חורבנה, יהיה אם נאמץ את התפיסה הדיכוטומית, הפרימיטיבית, הבינארית, שהבחירה שלנו היא בין שתי התועבות. זו תפיסה המוחקת 90% מהחברה הישראלית.
יש לגנות את השוטרים כאילו לא היה הסמל הטמא על הכיפה, ולגנות את בעל הכיפה כאילו לא היה המעשה הברוטלי של השוטרים.
יאיר גולן הציג מציאות מעוותת שלפיה המאבק על דמות החברה הישראלית היא בין מה שמסמל בעל הכיפה לבין מה שמסמלים השוטרים שעצרו אותו. אני מאמין שהמאבק על דמות החברה הישראלית, הוא המאבק של המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי, נגד תועבת הרדיקליות והפנאטיות של שני הצדדים, המאיימים על עתידה.
* מתנה לנתניהו – נתניהו והגוש שלו קיבלו מתנה. יאיר גולן התראיין.
איים בכך ש"כשנעלה לשלטון" נעשה כך וכך... דברים שכל מי שיהיו בשלטון שיתחלף לא יעלו על דעתם.
הוא הגיס החמישי של האופוזיציה. בכל פעם שהוא פותח את הפה, הוא מכרסם בסיכוי למהפך.
* הפרוטוקולים של זקני הדיפ-סטייט – ב-1903 התפרסם בהמשכים בעיתון הרוסי "זנאביה", מסמך בן 100 עמודים – פרוטוקולים של דיונים של ההנהגה היהודית העולמית, שהודלפו לעיתון, המוכיחים, שכוונתה להשתלט על העולם ובעצם על שליטתה בו בפועל. אמנם יש שליטים רשמיים במדינות השונות, אך זקני ציון הם ממשלת-עומק עולמית המושכת בחוטים ומנהלת את העולם על פי האינטרסים של היהודים.
הפרוטוקולים הללו נחקרו לפניי ולפנים והוכח מעל לכל ספק שמדובר בזיוף מוחלט, של האוכראנה, המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית. ואף על פי כן, עד היום, מדובר באחד הכותרים המצליחים והנמכרים ביותר בהיסטוריה, שתורגם לעשרות שפות ומדי שנה ממשיך למכור עשרות אלפי עותקים. מיליארדים בכל העולם מאמינים עד היום, בחלוף 123 שנה, בקונספירציה הזאת. והמאמינים בקונספירציה הזאת מוצאים בכל צעד ושעל "הוכחה" המאמתת את התזה. אין אף מסמך בהיסטוריה שהפיץ אנטישמיות, הסית לאנטישמיות ושִלהב יצרים אנטישמיים כמו הפרוטוקולים של זקני ציון.
תופעה דומה, כמעט זהה, מתקיימת בשנים האחרונות בישראל – הפרוטוקולים של זקני הדיפ-סטייט. קונספירציה מופרכת, מטורללת, מטורפת, חסרת שחר, שהועתקה מארה"ב של טראמפ, שהעתיק אותה מטורקיה של ארדואן; קונספירציה פופוליסטית המספרת "לעם" ש"האליטות" – מערכת המשפט, הפיקוד הצבאי, השב"כ, האקדמיה והתקשורת, שולטות למעשה במדינה, ומונעות מרצון העם להתממש. וכמו בפרוטוקולים של זקני ציון, ההמון המוסת שמאמין לקונספירציה, מוצא על כל צעד ושעל "הוכחה" המאמתת את הקונספירציה.
באמצעות הקונספירציה, האליטה הפוליטית מנסה להנציח את שלטונה, בכלים של דה-לגיטימציה למתחריה, דה-לגיטימציה למי שמותחים עליה ביקורת, דה-לגיטימציה לאיזונים ולבלמים ההכרחיים בדמוקרטיה, הטלת האשמה על כל כישלון של הממשלה על הדיפ-סטייט המדומיין שהכשיל אותה, ואילו כל הישג של הממשלה הוא אדיר כיוון שהמנהיג, אהוב העם, הצליח להתגבר על הדיפ-סטייט הכל יכול, שמנסה להכשיל אותו.
הקונספירציה הזאת היא סכנה לחברה הישראלית. ריפוי החברה הישראלית מן הקונספירציה המטורפת הזאת עלול להימשך עשרות שנים, והוא מותנה בכך שיעלה אי פעם מנהיג כריזמטי של הימין, שיתנער מן הקונספירציה ויצליח לשכנע את הציבור התומך בו שכל כולה שקר וכזב.
* איש קטן – נתניהו לקה בסרטן, טופל והחלים. נאחל לו רפואה שלמה, בריאות איתנה ואריכות ימים.
אבל גם כאשר הוא מדווח לציבור על בריאותו, הוא אינו שוכח להיות הביבי, האיש הקטן, הקנטרטן, הנרגן, הברחן. "אתם כבר מכירים אותי, כשמעבירים לי מידע בזמן על סכנה אפשרית, אני רוצה לטפל בה מיד. זה נכון ברמה הלאומית וגם ברמה האישית," או במילים אחרות, אין לי שום אחריות לאסון הנורא שהמטתי על מדינת ישראל. בסך הכול הדיפ-סטייט הסתיר ממני מידע ולא העיר אותי. אלמלא הסתירו ממני, הייתי מטפל בבעייה מיד ולא היה 7 באוקטובר.
ובכן, כן, מר נתניהו. אכן, אנו מכירים אותך. אנחנו מכירים אותך כדחיין, כמי שמעדיף את המחדל על פני המעשה, בתקווה שאיכשהו יהיה בסדר; כמי שמכור לשקט, הס פן תעיר. אנחנו מכירים אותך כמי שהתעלם מכל האזהרות על האיומים מעבר לגבול. אנחנו מכירים אותך כמי שהכיל והבליג במקום לאחוז בשור בקרניו ולהתמודד. אנחנו מכירים אותך כמי שכאשר חיזבאללה פלש לישראל והקים על אדמתה הריבונית מאחז, לא עשית דבר וחצי דבר במשך חצי שנה. אנחנו מכירים אותך כמכור לשקט, שדרכו המיטה על עמנו את האסון הגדול ביותר מאז השואה. אתה דחיין, מחדלטור.
איש קטן, כבר אמרנו?
* מצוות החרם – עטורי ניצחון לאחר כיבוש יריחו, יצאו לוחמי ישראל, בהנהגת יהושע בן נון, לקרב על העיר עי, ונחלו מפלה קשה. המורל בעם צנח וגם יהושע היה על סף שבירה. יהושע פנה לאלוהים, שהסביר לו את הסיבה לתבוסה: אדם אחד מעם ישראל הפר את מצוות החרם, לא עמד בפיתוי ולקח לעצמו משלל העיר יריחו. כל עוד לא יטוהר העם מהנגע, הוא יובס.
החקירה העלתה שהאיש הוא עכן. עכן הודה, השלל נמצא, והאיש הוצא להורג.
ומכאן ניתן לנו לקח לדורות: מוסר הלחימה הוא תנאי הכרחי לניצחונות ישראל.
חיים ציפורי היה מייסד החברה למתנ"סים, מנהיג חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה, שתרומתו לחברה הישראלית לא תסולא בפז.
בשירות המילואים שלו, הקים ציפורי יחידת צנחנים נבחרת, "פלוגת האשפים", מפעילי טיל קוברה, ובמשך שבע שנים היה מפקדה הנערץ. הפלוגה השתתפה בקרבות מלחמת ששת הימים ובהם שחרור הגולן.
ביום השחרור מן המילואים, הודיע ציפורי לחייליו, שלא ישתחררו מיד. הוא לוקח אותם לסיור ברחבי הארץ המשוחררת, מן הגולן ועד הכותל המערבי. הפלוגה יצאה לדרך, ובהגיעה ליריחו, סטה ציפורי ועלה לתצפית, מעל תל יריחו העתיקה. הוא העמיד את הפלוגה בחי"ת, והוציא מכיסו ספר תנ"ך.
הוא קרא מן התנ"ך את סיפור עכן והחרם. סיפר העיתונאי נחום ברנע, לוחם בפלוגה: "כשגמר את הקריאה החזיר את התנ"ך אל כיסו, ואמר שכל מי שמחזיק במשהו שלקח שלל יוציא אותו וישים במרכז המעגל. אחר כך יבדוק הוא אישית בתוך הרכבים. אם אז ימצא משהו, יעופו אנשים למשפט צבאי.
אחד אחד פנו האנשים לאחור וטיפסו על כלי הרכב. הם שלפו משם כמות מדהימה של נכסים, החל בנשק ובתחמושת וגמור בשרפרפי קש. בהדרגה הפכה השלכת-השלל לטקס פולחני עתיק. באותם רגעים הרגשתי דחף שאיננו בר-כיבוש להיות חלק מהטקס. היה לי בכיס פנקס חוגר של חייל סורי, שמצאתי ליד גופתו. הלכתי אל מרכז המעגל והנחתי את הפנקס בערמה. בבת אחת רווח לי. הייתי בפנים.
ציפורי הורה לרכז את השלל בשתי ערמות: האחת של ציוד צבאי, נשק ותחמושת, הוחזרה לאחת המשאיות. על השנייה הורה לשפוך בנזין. כשהדלקנו אותה, חשבתי שכך הרגישו המאמינים בעת העלאת הקורבנות בבית המקדש...
ציפורי נמנע מלערוך חיפוש נוסף. הוא הבין, כנראה, שאין צורך, הרי בלהט הטקס היו האנשים מוכנים להביא למדורה גם את הבגדים שהביאו מהבית, ואולי לא רצה לקלקל את שיעור החינוך הגדול שנתן במעשים קטנים."
לאחרונה נחשפה בתקשורת תופעה מחפירה של ביזה במלחמה בלבנון. למרבה הצער, תופעות כאלו היו בכל מלחמות ישראל. השאלה היא איך הפיקוד הצבאי, מרמת מפקדי השטח עד רמת הפיקוד הבכיר, ואיך הדרג המדיני, מתייחסים לתופעה הנלוזה; האם וכיצד הם נלחמים בה.
הסיפור על חיים ציפורי, והיו עוד סיפורים מסוג זה (קראתי לאחרונה סיפור דומה בביוגרפיה של יריב בן אהרון "לבו ער"), ממחיש את כוחה של המורשת התנ"כית לאלף אותנו בינה גם בימינו. הנוער של שנות ה-60 למד תנ"ך הרבה יותר מאשר הנוער של ימינו וידע תנ"ך הרבה יותר מהנוער של ימינו. ואף אחד לא התבכיין על איזו "הדתה"-שמדתה.
* עקורים – בשנתיים וחצי האחרונות הרביתי לכתוב נגד הפינוי של יישובי קו העימות בצפון, ופה ושם מתחתי ביקורת גם על הפינוי בדרום. כמובן שב-7 באוקטובר חייבים היו לפנות את יישובי הדרום, אך נכון היה שיחזרו כעבור שבועות אחדים, למעט יישובים שנהרסו פיזית. גם בצפון אני יכול לקבל בהבנה את הפינוי מיד לאחר 7 באוקטובר, כאשר היה חשש מוחשי מפני פלישה דומה של חיזבאללה, וצה"ל לא היה ערוך להגן על היישובים. אחרי שבוע-שבועיים היה עליהם לחזור.
כתיבתי נגד הפינוי התמקדה בהיבטים הציוניים, ההתיישבותיים, הביטחוניים והקהילתיים. פחות עסקתי בהיבט האישי – מה עשה הפינוי למפונים עצמם.
בכך עוסק ספר שקראתי לאחרונה – "עקורים – מפוני 7 באוקטובר על החיים בלי בית"; קובץ של 35 שיחות עומק שערכה תמר מור סלע עם מפונים, בעיקר מהדרום וכן מהצפון, בשבועות ובחודשים הראשונים אחרי הפינוי. כותרת הספר, "עקורים", מדויקת. היא מדויקת גם מהפן המשפטי – על פי המשפט הבינלאומי פליטים הם מי שנאלצו לעזוב את ביתם וארצם ואילו עקורים הם מי שנאלצו לעזוב את ביתם אך נשארו בארצם. עקורים הם פליטים במולדתם. ההגדרה מדויקת גם מבחינה ספרותית, כאלגוריה לצמח שנעקר ממקומו. על הכריכה מופיע ציור של שורש מנותק.
דרך השיחות, ניתן להבין מה משמעותו של בית לאדם ולמשפחה, מה המשמעות של בית כמפעל חיים, מה המשמעות של בית קולקטיבי – קהילה, יישוב. ולכן, זה מסמך לא רק מרתק, אלא גם חשוב, מעבר לסוגיית הפינוי.
בולט מאוד בספר הפער בין המרואיינים מהדרום ומהצפון. אלה ואלה חוו טראומה, אך טראומה שונה לגמרי בעוצמתה ובמהותה. המרואיינים מהדרום חוו את טראומת טבח 7 באוקטובר, ולכן מקומו של עצם הפינוי משני בחוויה שחוו ושעליה סיפרו. בצפון, עיקר הטראומה היא עצם העקירה.
אביא ציטוטים אחדים מתוך הספר. מרב רחף, מפלסים: "אני מעדיפה את רעש הירי מאשר להיות פה, במלון. אני מעדיפה לשמוע את זה מהבית. אני מעדיפה הכול מהבית. לא להיות בבית כל כך הרבה זמן, זאת חוויה מטלטלת." את הדברים האלה היא סיפרה רטרואקטיבית על מה שאמרה לילדיה ב"צוק איתן". היא מבינה שכעת זה שונה. "אני יודעת שלא בטוח להיות עכשיו במפלסים. אם היו 'רק' קולות של ירי, הייתי נשארת. במקרה הגרוע הייתי יוצאת לכמה ימים. אבל בטח לא לכל כך הרבה זמן. זמן בלי קצה. אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר, וזה שבר." הדס להב, שתולה: "פינינו את עצמנו מהדרום ומהצפון, כי טבחו בנו והפקירו אותנו ומאיימים עלינו ועכשיו מכנסים את כולנו בתחום המושב, קצת דומה למה שעשו ליהודים ברוסיה מסוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20. ריכזו את כולם באזור מסוים ונאסר עליהם לגור במקומות אחרים. מדינת ישראל, הקטנה ממילא, הצטמצמה עוד יותר... בגליל יש עצים עם השרשה מעניינת: עצים שהשורש שלהם יכול לקדוח סלע כדי להגיע למים. כך גם אדם שגר במקום מסוים: הוא מתחיל להידמות לטבע סביבו, לבעלי החיים ולעצים. אם לא היית שם מספיק זמן, השורשים שלך קצרים." מירהל'ה תלם, מצפה מתת: "אני מתגעגעת לבית. לתחושה של בית, לחלקת האלוהים הקטנה שלי, לגינה. חלק מהצמחים מת ושלכת מכסה הכול. אני מתגעגעת לנקות את הרצפה." מיכה ביטון, נתיב העשרה: "כמו שתיל שנעקר, כך אתה מרגיש. נידף. מנסה לשתול את עצמך במקום שאתה לא מכיר כדי להזין את הצורך הבסיסי במים ואוויר. כמו לשתול צמח, שחייב אדמה, בתוך בטון. כך אני מרגיש... אני מתגעגע לבוקר בנתיב העשרה. להתעורר ולצאת לגינה, לראות את הסטודיו לקרמיקה של נעמה ואת האולפן, לקחת נשימה עמוקה ולומר, תודה אלוהים. בכל בוקר הייתי אומר תודה על הבית, תודה על המשפחה, על החברים. עכשיו, כשאני נוסע לנתיב העשרה שחולל, אני מתגעגע להרגשה הזאת. לאט-לאט נחזור ונטפח את המושב. הוא יחזור לפרוח. אבל התחושה הזאת של בית? היא הגעגוע הכי גדול שיש לי." ליאת כהן רביב, מטולה: "ישראל הוקמה על ידי בני נוער, שנמאס להם להיות פליטים. הם נתנו מתנה לדורות הבאים במובן הכי בסיסי – בית. אבל הבית, יסודותיו מעורערים... הפרויקט הציוני לא הסתיים... אני מתגעגעת לבקרים בבית. לצאת עם כוס הקפה למרפסת ולראות את הארץ המובטחת פרושה למרגלותינו, יפה ושקטה." מירה'לה חרובי, בארי: "לא חשבתי שבגיל 89 אצטרך להתחיל חיים חדשים אחרי קטסטרופה כזאת, אבל אני חושבת על הדור הצעיר, על הנכדים שלי, על הנכדה שלי שנרשמה לקליטה בבארי ועכשיו אין בית לבוא אליו. עברנו לצרעה אחרי כמה חודשים במלון כדי שיהיה לילדים לאן לבוא, אבל זה לא הבית. בארי היה הבית."
כאמור, הדברים נכתבו בשנה הראשונה אחרי 7 באוקטובר, בהיותם עקורים. מעניין אותי מאוד לשמוע את המרואיינים היום, או בעוד שנים אחדות. איך הם רואים את הפינוי ברטרוספקטיבה, לאחר השיבה הביתה. אבל ניתן להסיק מה דעתם על הפינוי, מנחישותם לא להתפנות ב"שאגת הארי". סיפור לדוגמה – במהלך המבצע יצאו חברי אחד הקיבוצים סמוכי-הגדר לסופ"ש הפוגה בקיבוץ במרכז הארץ, שבה הורעפו עליהם פינוקים למכביר. אמרו ההורים: "לילדים היה כיף, אבל לנו זו הייתה פוסט-טראומה. חזרנו לטראומה של הפינוי."
בתקופת המאבק על הגולן, נאבקנו קודם כל מאבק לאומי, מאבק ציוני, מאבק על ערך ההתיישבות ועל עתיד המדינה וביטחונה, אך גם מאבק על הבית ומפעל החיים שלנו. ירון לונדון כתב באותה תקופה מאמר, שבו זלזל במאבק על הבית, וכתב שהוא עצמו עבר דירה כמה וכמה פעמים, וזה ממש לא היה נורא. השבתי לו, שההבדל בין מעבר דירה לבין עקירה וחורבן מפעל החיים, הוא כמו ההבדל בין יחסי מין עם אהובה לבין אונס.
* הישג ספרותי ולשוני – ספרי אימה ופנטזיה, אינם הסוגה החביבה עליי. לבטח לא ספרי זומבים. לעומת זאת, יוסף חיים ברנר אהוב עליי. ורומנים היסטוריים הם סוגה החביבה עליי משחר ילדותי. ולכן, קראתי ספר אימה ופנטזיה וזומבים, "שכול וכישלון וזומבים", עם דיוקנו של ברנר על הכריכה, שעליו חתומים אמיר חרש ויוסף חיים ברנר; ספרו של אמיר חרש, שזכה בפרס ספיר לשנה זו.
קראתי, ואני שמח שקראתי. הספר הוא, בראש ובראשונה, הישג ספרותי ולשוני מרשים – חרש, אכן הצליח לכתוב ברנרית. הוא אכן צלל למעמקי דמותו, כתב בשפתו ובסגנונו, ברוח השקפת עולמו, במצבי רוחו ומוזרויותיו. ניכר שהוא העמיק בקריאת ספריו, הביוגרפיות עליו וסיפורי חבריו, ונכנס לדמות. והוא נכנס לרוח התקופה, ולשפת התקופה, ואף על פי כן היא אינה נשמעת ארכאית, וקל לזרום אתה.
הספר הוא סיפור בתוך סיפור, ובתוכו סיפור נוסף. סיפור המסגרת הוא מתקפה של זומבים, פגרים חיים (פגחים, על פי החידוש של "ברנר") שיצאו מקבריהם, והחלו להשתלט על ארץ ישראל ועל העולם. למעשה, הם בלתי ניתנים לניצחון, כי במלחמה מולם ברגע שמישהו מתוכם נהרג הוא מיד קם כזומבי, ואילו כשמישהו מאויביהם נהרג הוא קם ומצטרף אליהם. מתקפת הזומבים נפתחת ב-1 במאי 1921, היום שבו פרצו מאורעות תרפ"א, שבהם נרצחו ברנר וחבריו. וכמו במציאות, ברנר וחבריו היו אותה שעה בבית יצקר ביפו. כאן הם מתבצרים למשך חודשים. הסיפור שבתוך הסיפור הוא סיפור חייהם, הישרדותם ומערכות היחסים ביניהם בחודשי המצור, כפי שתועדו במחברות שכתב ברנר בזמן אמת. ועוד סיפור, הוא סיפורו של צבי שץ, שיצא מן המבצר כדי לבקש עזרה שתגיע אליהם, וברנר בדה את קורותיו בחוץ, תוך שיתוף אינטראקטיבי של חבריו הנצורים בכתיבה.
התחברתי לסיפור הפנימי, הסיפור האנושי של הקבוצה הנצורה, הרבה יותר מאשר לסיפור המעטפת, על הזומבים. אך בסך הכול נהניתי מאוד מקריאתו ואני ממליץ עליו בחום.
ואחרי הכול, ראוי לנחות אל קרקע המציאות ולזכור, שלא זומבים מסתוריים רצחו את ברנר וחבריו אלא ערבים, במתקפת פרעות וטרור – מאורעות תרפ"א, הסבב השני (הראשון היה מאורעות תר"ף) במלחמה שאף פעם לא די לה נגד הקיום היהודי בארץ ישראל, שהסבב האחרון שלו היה ב-7 באוקטובר ונמשך עד היום.
* מי גר רחוק – משעשע אותי שאנשים אומרים לי שאני גר רחוק. אני גר רחוק?! אתה גר רחוק. אני גר כאן. כדי לנסוע אליך, לגוש דן, לוקח לי שעתיים וחצי.
* ביד הלשון: גן יאשיה - גַּן יֹאשִׁיָּה הוא מושב עובדים במזרח עמק חפר, המשתייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית עמק חפר. המושב ממוקם בין שני יובליו של נחל אלכסנדר – נחל בחן בצפון ונחל שכם בדרום.
המושב עלה לקרקע ב-1949. הגרעין המייסד הורכב מחלוצים, לוחמי הפלמ"ח, שלחמו בקרבות לשחרור הנגב במלחמת השחרור, ואליהם הצטרפו עולים חלוצים מרומניה. המושב נוסד על אדמות כפר הפורעים הערבים קאקון, שתושביו ברחו במלחמת השחרור, כאשר חטיבת אלכסנדרוני שיחררה את האזור. לאחר הקמת המושב, הצטרפו אליו עולים ממרוקו, ומשפחות במסגרת התנועה "מן העיר אל הכפר".
שמו הראשון של היישוב היה ארגון ראובן. הסיבה לכך היתה, שלפני העלייה לקרקע בעמק חפר, היישוב עתיד היה להתיישב באזור נבי רובין שבקרבת פלמחים, ולכן הקבוצה נקראה ארגון ראובן, או נחל ראובן. שם בלתי רשמי היה דרום קקון, כיוון שישב באדמות הדרומיות של הכפר קאקון.
השם גן יאשיה מנציח את שמו של המדינאי והשופט הבריטי הפרו-ציוני יאשיה וודג'ווד. וודג'ווד, בריטי נוצרי, כיהן כחבר פרלמנט מטעם המפלגה הליברלית ואח"כ מטעם הלייבור. הוא היה תומך נלהב של הציונות, שקיים קשרים הדוקים עם כל הזרמים בציונות, משמאל ומימין, קרא ליהודים בא"י להתקומם נגד בריטניה, תמך בהעפלה הבלתי לגלית לארץ ישראל, ותמיכתו לא היתה רק במילים ובפעילות פרלמנטרית, אלא גם בסיוע בפועל בהברחת פליטים יהודים ובארגון ההעפלה. מלבד המושב גן יאשיה הוא מונצח ברחובות בכמה ערים בישראל ובספינת המעפילים וודג'ווד, שלאחר קום המדינה הייתה לאח"י וודג'ווד.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 26.4.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר