* כניעה של טראמפ – על פי הפרטים על ההסכם המסתמן בין איראן לארה"ב, כפי שהודלפו לכלי התקשורת, והלוואי שיתברר שאינם נכונים, מדובר בכניעה של טראמפ לאיראנים.
אין בו חיסול תוכנית הגרעין האיראנית, אלא "השעייה" שלה ל-15 שנים. אנו הרי יודעים שאיראן, כדרכה, תפר את ההסכם, ואולי תשעה את העשרת האורניום עד אחרי הקדנציה של טראמפ. הסכם כזה הוא חמור מאוד.
אין בו חיסול, וכנראה אף לא התייחסות כלשהי לטילים הבליסטיים של איראן.
אין בו חיסול הזיקה של איראן לפרוקסיז שלה. ההיפך הוא הנכון, אם ההסכם חל גם על לבנון, יש כאן הכרה אמריקאית בזיקה בין איראן לחיזבאללה והצלת חיזבאללה בלבנון, תוך כבילת ידי ישראל ופגיעה במימוש זכותה להגנה עצמית.
יש בו הצלת משטר האייאתולות באיראן, באמצעות הסרת חלק מן הסנקציות הכלכליות האמריקאיות.
אני מקווה שיתברר שהפרטים אינם נכונים, ואם הם נכונים, נקווה שהגורמים הקיצונים ביותר באיראן יטילו על כך וטו ויסכלו את ההסכם.
אם טראמפ אינו רוצה בחידוש המלחמה, ניתן לצפות ממנו להמשיך לאורך זמן במצור על איראן, ובמבצע לשחרור האוניות התקועות במיצר הורמוז. בכך ניתן אולי להכריע את המשטר גם בלי להילחם.
אם אכן זה ההסכם, פירוש הדבר שלא יהיה מנוס מסבב נוסף או סבבים נוספים במלחמה נגד איראן, כי ישראל אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולאפשר לאיום האיראני להתממש. יש להיערך לכך מבחינה התקפית והגנתית. מבחינה הגנתית יש להאיץ את פיתוח ההגנה באמצעות לייזר, גם מול האיום הבליסטי. מהבחינה הזאת, אנו נמצאים באיחור קריטי. בקבלת החלטות נכונה המערכת הזאת כבר היתה קיימת ופעילה. כמו כן, יש להקים חיל טילים, ולא להידרש בכל פעולה באיראן לשלוח את חיל האוויר ולסכן את הטייסים והמטוסים.
אם אכן יתברר שזה ההסכם, האם היציאה למלחמה היתה שגויה? ממש לא. במלחמה נגרם נזק כבד מאוד לתשתיות הגרעין, הטילים, ייצור הטילים ומשטר האייאתולות. המלחמה הסיגה אותם אחור בצורה משמעותית. בלי המלחמה, הם היו ממשיכים לדהור לפיתוח יכולותיהם הגרעיניות, הטיליות והפרוקסיות באין מפריע. אף שאני דוגל במלחמה לצורך הכרעה, אין לזלזל גם בהישגים חלקיים כמו גריעה משמעותית של יכולות האוייב. בוודאי שנכון היה לצאת למלחמה בהזדמנות, שאולי לא תחזור, של לחימה משותפת
אם אכן זה ההסכם, מדובר בהסכם כניעה. הכניעה היא של טראמפ. במקרה הזה, אין מקום להאשים את נתניהו. אולם אסור לנתניהו בשום אופן להיכנע לתכתיב של טראמפ בנוגע ללבנון.
בסופו של דבר, כל עוד שלטון האייאתולות קיים, כל האיומים, כולל הגרעיניים, לא הוסרו. יתכן שמה שיציל את המשטר האיראני הוא ההסכם.

* אין מגבלה – "אין מגבלה בהפעלת הכוח בלבנון," אמר לחיילים הרמטכ"ל זמיר.
אין מגבלה? אז למה לא תוקפים אותם בביירות? ולמה לא תוקפים אותם בבקעא? באמת, התגובתיות המינימלית שצה"ל מפעיל– זה כל מה שצה"ל מסוגל? זה נקרא "אין מגבלה"?
[הערה זו נכתבה לפני הפעולה החשובה של חיסול מפקד כוח רדואן בדחיה בביירות, אך הפעולה, עם כל חשיבותה, היא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל].

* מי יתקוף ראשון –לממשל החמאסי השולט ביד רמה בלמעלה מ-40% מרצועת עזה, יש ייעוד אחד, סיבת קיום אחת, מטרה אחת – פגיעה בישראל כדי לקרב את השמדתה. הממשל הזה קיים כדי לייצר עוד 7 באוקטובר (לאו דווקא במתכונת של 7 באוקטובר, אבל אותה מטרה). אחרי 7 באוקטובר, אסור לנו לפקפק בכך.
ישיבתנו על הקו הצהוב אמנם מקנה עומק אסטרטגי המקל בהגנה על היישובים, אבל אין בכך כדי להסיר את האיום.
עלינו להבין, שאם לא נתקוף ראשונים את חמאס, הם יתקפו ראשונים אותנו. הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שקו ההגנה לעולם ייפרץ, ולכן אי אפשר להסתמך עליו. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, המלחמה צריכה להיות תמיד בשטח האוייב. אנו חייבים להקדים הפעם את חמאס, לתקוף ראשונים ולמוטט את חמאס.
המסר לכל העולם המוסלמי בחיסול חמאס, יהיה חד משמעי: זה סופו של מי שפוגע בנו.
מלחמת "חרבות ברזל" בעזה היתה מלחמת דשדוש. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה החשש לחטופים. כעת, כאשר אין חטופים ישראלים בידי חמאס, עלינו לתקוף ללא כל עכבות, בכל הכוח, עד להכרעה.

* בריחה מהכשל היסודי - המשותף לברחנות מוגת הלב של נתניהו מאחריותו, ולאלה שטוענים שהמחדל הוא "העדפת חמאס על רש"פ" ו"חמאס הוא נכס" וכו', הוא שבשני המקרים אלה שהיו שותפים לתרבות ההתמכרות לשקט מחפשים תירוצים. בשני המקרים, אם במקום להצביע על הכשל היסודי, התרבותי העמוק ולהחליף דיסקט, נספר לנו סיפורים שמשרתים פוזיציה פוליטית –לא נפיק את הלקח, ונמיט על עצמנו עוד ועוד פורענויות.

* מי אחראי על ביטחון המדינה – מן הראוי שבג"ץ ידחה את העתירות נגד מינוי גופמן לראש המוסד. האחריות לבחירת ראש המוסד היא על ראש הממשלה והממשלה, וכך צריך להיות. זאת, בכפוף לוועדת המינויים הבוחנת את כשרות המינויים מבחינת טוהר מידות וניקיון כפיים.
ראש הממשלה והממשלה בחרו בגופמן, וזו בחירה מקצועית נכונה. ועדת גרוניס אישרה את המינוי, ולכן אין סיבה לבג"ץ להתערב.
הטענה שוועדת גרוניס לא החליטה פה אחד והיו"ר שלה התנגד אינה רלוונטית. ההחלטות בוועדה מתקבלות ברוב קולות. בשום מקום לא נכתב שהן אמורות להיות פה אחד. הקול של היו"ר זהה לקולו של כל חבר בוועדה. אגב, גם בחירתה של בהרב מיארה ליועמ"שית התקבלה בוועדה ברוב קולות ובהתנגדות היו"ר, גרוניס. העובדה שהבחירה היתה ברוב קולות היא תירוץ ריק. הרי העותרים האוטומטיים עתרו גם נגד מינוי זיני, למרות שהוועדה אישרה אותו פה אחד ולא מצאה כל דופי במינויו.
הדבר המעניין בפרשה, הוא המסמך של ראש הממשלה. במסמך הוא שלל את העתירות בטענה הפנטסטית שהאחריות על ביטחון המדינה מופקד בידי ראש הממשלה ורק בידיו. מה כל כך פנטסטי באמירת המובן מאליו? העובדה שכבר שנתיים וחצי אותו נתניהו עסוק במבצע הימלטות מוגת לב מאחריותו לקריסת הביטחון בטבח 7 באוקטובר. מי אחראי למחדל הנורא הזה? מי שאחראי על ביטחון המדינה. מי אחראי על ביטחון המדינה? נתניהו מסביר שהאחראי הוא ראש הממשלה.
אבל הוא נס מאחריותו, אוחז בקרנות השלטון, מגלגל את אחריותו על הכפופים לו, שביצעו את מדיניותו שהובילה לטבח, מעודד עלילות דם וקונספירציות על צה"ל והשב"כ כדי למלט את ישבנו, ומסכל בכל דרך את חקירת המחדל.

* יש גבול לטימטום – אין באמת אנשים שהם עד כדי כך מטומטמים, שהם מאמינים שבג"ץ אשם במחדל שבעה באוקטובר. אם מישהו מדקלם באוזניכם את השטות הזאת, אל תאמינו לו שהוא עד כדי כך טיפש, שהוא מאמין בזה.
יש טיפשים ואפילו טיפשים מאוד. אבל לא עד כדי כך.

* רוע וזדון – אין שום מקום לשבח את ישראל כ"ץ על שעשה את המובן מאליו והסיר את החיסיון כדי לאפשר את העמדתה לדין של ח"כית-ה[---]ת.
ההיפך הוא הנכון. יש להוקיע אותו על כך שבמשך כמעט שנה הוא ניצל לרעה את סמכויותיו וחיבל ביודעין ובמזיד בביטחון המדינה, מטעמי פריימריז, וגונן על המופקרת. הוא התקפל רק כשהובהר לו שהוא עובר על החוק והוא עצמו עלול להיפגע.
גוטליב ישבה בביתה מול המחשב, וברוע וזדון המציאה עלילת דם אוטו-אנטישמיות נוראה שהאשימה לוחם שב"כ בשיתוף פעולה עם חמאס ב-7 באוקטובר, רק מסיבה אחת – הוא נשוי למתנגדת משטר. היא הפיצה את עלילת הדם ובנוסף לכך, סיכנה את חייו במזיד וביודעין, כשחשפה את זהותו.
כשזומנה לחקירה, האנרכיסטית לא ניגשה אליה, תוך שהיא מסתתרת במוגות לב אופיינית מאחורי החסינות, או ליתר דיוק מאחורי פרשנות קרימינלית אנרכיסטית לחסינות.
ברפורמה משפטית שלטונית קונסטרוקטיבית שיש לבצע, יש לחזק מאוד את הכנסת, בעיקר מול הממשלה אך גם מול הרשות השופטת. אך את החסינות יש לצמצם, אחרי שגוטליבים למיניהם השתמשו בה להפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים.
ארור מי שייצר את השפכטל שבו גרדו את ח"כית-ה[----]ת מתחתית ה[---]ת.

* מי מגביר את הלחץ על המחבלים – אלישע ירד הוא ראש הזרוע הטרוריסטית של הבןגביריזם. הוא מנהיג את הפוגרומים והפיגועים נגד ערבים ביהודה ושומרון. בטור שכתב השבוע, בתפוצה פנימית, הוא תקף בחריפות את ראש השב"כ זיני, שלטענתו, מאז שהוא נכנס לתפקידו, מופעל לחץ שלא היה כמותו נגד המחבלים היהודים. "בחודשים שקדמו למינוי זיני נראה שרכזי המחלקה הורידו הילוך בפעילות נגד ההתיישבות, אך בתקופה האחרונה הם חזרו לפקוד את השטח ללא הפסקה. כאמור, אין לי דרך לדעת כמה תקנים יש במחלקה ואם נוספו חדשים, אולם עשרות תושבים ששוחחתי איתם שיתפו בתחושה דומה: 'נראה כאילו שפכו להם פתאום עוד עשרות רבות של תקנים. הם מגיעים כמעט בכל יום, מסתובבים בכוחות מתוגברים, מבצעים מאות ניסיונות גיוס ועורכים שיחות איומים'."
כשהוא מדבר על "התיישבות" הוא מתכוון לטרור.
כן, בניגוד לטענות רודפיו, דווקא בעידן זיני הלחץ של השב"כ נגד המחבלים גדל מאוד. אגב, מה שנעשה אינו מספיק, למרות רצונם של אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט וראש השב"כ דוד זיני, כי כדי למוטט את הטרור יש צורך בהכרעת הדרג המדיני, ואילו המחבלים מקבלים תמיכה מהדרג המדיני. הרי הדוצ'ה שלהם הוא השר ל"ביטחון" לאומני. אין לי ספק, שאילו זה היה נתון לרצונו של נתניהו, הוא היה מורה למגר את התופעה ההרסנית הזאת. אלא שמבושיו אחוזים בידיו של ראש הכנופייה. וכל אימת שהוא מנסה לעשות פעולה חיובית כלשהי, ראש הכנופייה לוחץ. וזה כואב.

* מלחמה על דמותו של צה"ל – כל הכבוד לרמטכ"ל שנכנס בכל הכוח להתמודדות בפשע הביזה. תופעת הביזה משחיתה את צה"ל ומשחיתה את נפשו של החייל. היא הופכת אותו באחת ממגן על המולדת לפושע. בכל מלחמות ישראל היתה תופעה של ביזה. המבחן הוא האופן שבו הפיקוד העליון ובעקבותיו כל דרגי הפיקוד, נלחמים למיגורה.
המלחמה בביזה היא קודם כל מלחמה פנימית של כל לוחם ביצר הרע. אך זו גם מלחמה של מפקדי צה"ל ביצר הרע הקולקטיבי. מדובר במאבק על דמותו המוסרית של צה"ל, על דמותה המוסרית של מדינת ישראל ועל נפשו של כל חייל. צבא ביזה הוא צבא רקוב ומושחת. צבא כזה לעולם לא ינצח. בהצלחה לרמטכ"ל שאסר מלחמת חורמה בתופעה הפושעת.

* כברת דרך ארוכה – מרץ 1983. סיימנו אימון מפרך במשאבי שדה. ערב הכניסה ללבנון, נערכה לנו פריסה. ישבנו סביב מדורה, שרנו וכמובן עברנו לבדיחות שחורות ושירי מוות שחורים. הפקידה הפלוגתית שלנו ביקשה שנפסיק, ובשלב מסוים פרצה בבכי מר.
היא ליוותה אותנו מקרוב במסירות לאורך כל האימון, אבל ללבנון היא לא נכנסה איתנו. אסור היה לבנות להיכנס ללבנון. לא חשוב מה תפקידן. אבל מה עם הרל"שית של המג"ד, עם קצינות המטה? כלום. בנות? לבנון מחוץ לתחום. וכך היו לגדוד שתי מִפְקדות. מפקדה בעמיק, בעומק הבקעא, שם ישב המג"ד והמטה שלו. ומפקדה אחורית בבית הלל, שם ישבו הבנות, וכיוון שלא היו איתנו, לא היה להן ממש מה לעשות. כך גם הפקידות הפלוגתיות, שבעיקר שלחו לנו חבילות. אגב, פקידה פלוגתית התה אז תפקיד נחשק לבנות, כיוון שזה היה התפקיד הכי קרבי לבנות. עד שמגיעים לגבול.
ולמה אני מזכיר זאת? כי יש תופעה, שנשים בנות דורי וקצת יותר מבוגרות מעלות תמונות שלהן מהצבא עם המדים, שכללו חצאיות מיני. והן מראות איך הידרדרנו. אז היה צבא נאור ומתקדם שאִפשר לבנות ללבוש מיני. והיום? הדתה-שמדתה. איזו נסיגה.
עברנו מאז כברת דרך ארוכה. נכון, היום חיילות אינן לובשות מיני, אך הן משרתות שירות משמעותי מאוד, עם הרבה מאוד תפקידים שהיו סגורים אז לבנות, כולל תפקידים קרביים, ונכנסות ללבנון ולעזה ולכל מקום שצריך, ומוכיחות את עצמן כלוחמות מעולות, לא פחות מהבנים, ותורמות תרומה אדירה לביטחון המדינה. והסיפוק שלהן מהשירות בצה"ל עצום.
הדתה שמדתה, אך הכיוון הפוך מכפי שמציירים אותו. ותגובות הנגד של שוללי שירות הבנות בכלל והשירות הקרבי בפרט, הן בסך הכול מלחמת מאסף פאתטית וחסרת סיכוי נגד המציאות הזאת, ובעיקר נגד ההתנדבות ההולכת וגדלה של בנות דתיות לצה"ל ולשירות קרבי.
יש היום מחלוקת לגיטימית בנושא השירות המעורב של הלוחמות והלוחמים בשיריון. אני בטוח שבהידברות בריאה ברוח טובה אפשר להגיע להסכמות על אודות השילוב הנאות.

* הטיית משפט בדרכי טרור – תקיפת השופטת במשפט נתניהו בידי איש העולם התחתון, הבריון-מטעם, מרדכי דוד, היא חציית קו אדום מסוכן. זו לא עוד תקיפה בריונית של הביריון-מטעם. כאן מדובר בניסיון להטות משפט באמצעות טרור אישי.
זה פשע חמור ביותר. אלמלא המשטרה הייתה נשלטת בידי ראש כנופיוה, העבריין-מטעם הזה כבר היה מאחורי סורג ובריח
על הפשע הזה הוא צריך לשבת בכלא תקופה ארוכה, שנים. ניסיון להלך אימים על שופטים בישראל, כדי לחלץ נאשם מאימת הדין, אינו עניין נקודתי, אלא פשע אסטרטגי נגד מדינת ישראל והתנקשות חמורה במדינת החוק.
העובדה שמרדכי דוד הוא ביריון-מטעם וחביבם של שרים ובהם השרים האחראים על אכיפת החוק, היא אסון לאומי.
אם נתניהו יזוכה בדין, מי יאמין שהזיכוי אינו נובע מטרור אישי שהופעל על השופטים?

* כמו ארגון פשע – ראש השב"ס חשוד בפלילים. עובדים בארגון הודיעו שישבתו אם יוגש נגדו כתב אישום.
לעובדי שב"ס, כמו לשוטרים, לחיילי צה"ל, לעובדי המוסד והשב"כ אין זכות שביתה.
אבל לא זו בלבד שהם מאיימים בשביתה בלתי חוקית –הסיבה לאיום, היא אם הראיות בחקירה נגד מפקדם יובילו לכתב אישום.
כלומר באחד הארגונים האמונים על שלטון החוק ואכיפתו, העובדים מאיימים בשביתה בלתי חוקית, כדי לסכל מיצוי דין נגד חשוד בפלילים.
זו התנהגות מאפיוזית של נאמנות לארגון ולא לחוק. כמו ארגון פשע.
זו התרבות שהנחיל ה[---], ראש הכנופייה בן גביר, בשנותיו כהורס הביטחון הלאומי.
התפקיד החשוב ביותר בממשלה הבאה יהיה השר לביטחון פנים (כמובן שצריך לשנות את השם המגלומני של המשרד, שראש הכנופייה סחט באיומים). תפקידו יהיה לשקם מן החורבות את משטרת ישראל, את שב"ס, את המשילות וביטחון הפנים בישראל, שאותם ראש הכנופייה החריב עד היסוד.

* פולחן אישיות סביב הדוצ'ה – 300 איש כיהנו כשרים בתפקידים שונים בממשלות ישראל. בן גביר, ראש הכנופייה, אינו נמנה עם 299 הטובים שבהם.
הוא כישלון מוחלט. האיש דירדר את הביטחון האישי בישראל לתהומות שלא היו כמותם. הפשע בישראל, על כל סוגיו וענפיו, חוגג כפי שלא חגג מעולם, מאז שה[---] מונה לאחראי על האכיפה. משטרת ישראל מתפוררת. שב"ס נגרס. השר הזה הוא אפס מאופס.
אבל סביב הדוצ'ה הזה מתפתח פולחן אישיות פגאני, עם המוני סוגדים. הם מספרים לעצמם סיפור, שהוא "השר לביטחון פנים הטוב ביותר שהיה כאן מאז קום המדינה." זו מנטרה שהולכת ומתפשטת, ויש לה לא מעט מאמינים, אנשים מנותקים בצורה קיצונית מן המציאות, ומטרתה להעלות את ראש הכנופייה הפשיסטית גזענית טרוריסטית הזאת לשלטון, חלילה.

* המיטו אסון – האם שופטי בג"ץ שאישרו לראש הכנופייה הפשיסטית הגזענית בן גביר לרוץ לכנסת, בניגוד לחוק נגד גזענות, ובכך המיטו אסון על הדמוקרטיה הישראלית, ישנים טוב בלילה?

* לסחוב אותו על גבו – יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן קרא ליו"ר ישר! גדי אייזנקוט להתאחד איתו או עם מפלגת ביחד של נפתלי בנט ויאיר לפיד.
הוא התעלם מכך, שדווח השבוע, שאייזנקוט מנהל מו"מ עם ליברמן על ריצה משותפת.
אני משער שאייזנקוט לא ירוץ לבד, אלא במסגרת ביחד או עם ישראל ביתנו. מה שבטוח הוא שהוא לא ירוץ עם הדמוקרטים. מה הוא צריך לסחוב על גבו את החטוטרת יאיר גולן? הדבר המצחיק בדבריו המנותקים של יאיר גולן, הוא שהוא לא ביקש מאייזנקוט לצרף אליו את הדמוקרטים, אלא להצטרף לדמוקרטים. איזה חוסר מודעות עצמית.

* גזירות אדריאנוס 2026 – המתקפה האנטישמית בשנים האחרונות מתמקדת במה שמכונה "האנטישמיות החדשה" – שלילת קיומה של המדינה היהודית, תמיכה בטובחים ביהודים בישראל, עלילות דם על המדינה היהודית וכו'.
אבל גם מהאנטישמיות הישנה והרעה לא חסר. בבלגיה הוגש כתב אישום נגד שלושה מוהלים יהודים, באשמת מילה. זו חזרה לגזירות אנטיוכוס וגזירות אדריאנוס ולרדיפת יהודים בעוון המילה לאורך הדורות.
ישראל, מדינת העם היהודי, צריכה לפעול בדרכים דיפלומטיות נגד התופעה. יש לזמן לאלתר את שגריר בלגיה לשיחת נזיפה, לקרוא לשגריר ישראל בבלגיה להתייעצויות, לפעול בבמות בינלאומיות נגד הגזירה ולהפעיל דיפלומטיה ציבורית בנדון.
וליהודי בלגיה – מה יש לכם לחפש בגולה הדוויה, הרודפת אתכם על יהדותכם? שובו הביתה, למולדתכם, לארץ ישראל, למקום היחיד בעולם שאינכם זרים בו, שבו אתם בני בית ובעלי הבית.
ואפרופו גזירות אדריאנוס – המחקרים העדכניים נוטים יותר ויותר לקבוע שגזירות אדריאנוס לא היו תגובה למרד בר כוכבא, אלא הן קדמו למרד.

* צורר היהודים – בהפגנה אלימה מול בית כנסת בניו-יורק, הפורעים קראו קריאות אנטישמיות, קראו להשמדת ישראל, צרחו צווחות מוות, הניפו את דגלי חיזבאללה ואש"ף, פצעו שוטר. ראש העיר, צורר היהודים ממדאני, גיבה את הפורעים ותמך בהם.

* גולדה האמיתית – אין דמות היסטורית בתולדות המדינה שעברה תהליך של רצח אופי כמו גולדה מאיר. המהלך הזה נעשה בתוך השמאל הישראלי, המחנה של גולדה. הובילו אותו בראשיתו שולמית אלוני ויוסי שריד, ועימם רוב התקשורת הישראלית, שיצרו לה תדמית מפלצתית. סיפרו שסרבנותה המדינית וסירובה להצעת שלום של סאדאת הביא באשמתה למלחמת יום הכיפורים. סיפרו שהיא היתה אנטי חברתית כי אמרה שהפנתרים "לא נחמדים". והעלימו את תרומתה האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.
מחדל יום הכיפורים לא היה מדיני. גולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, כי הצעה כזו לא היתה ולא נבראה. המחקר היסודי, המקיף והמעמיק ביותר על התקופה שקדמה למלחמה, ספרו עב הכרס של פרופ' יואב גלבר "רהב", האחרון בטרילוגיה על התקופה שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת ששת הימים (איך הוא עוד לא קיבל את פרס ישראל?!) הפריך לחלוטין את הטענה הזאת. מחדל יום הכיפורים היה מחדל מודיעיני ביטחוני, שאשמה בו קהילת המודיעין והצמרת הביטחונית, ואחראית לו גולדה מאיר מתוקף תפקידה, ולכך עוד אגיע.
את המלחמה ניהלה גולדה מיד רמה, בקור רוח ובנחישות, הן במערכה הביטחונית והן במערכה המדינית, קיבלה את ההחלטות הנכונות שהפכו את הקערה על פיה, המלחמה הסתיימה כשצה"ל בשערי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר, ובסופו של דבר הביאו את סאדאת לשינוי דרכו ועליה על דרך הסכם השלום. גולדה היתה המנהיגה החברתית ביותר בתולדות המדינה, אם מדינת הרווחה, בתפקידיה כשרת העבודה וכראש הממשלה, אם החקיקה החברתי, מייסדת הביטוח הלאומי. התייחסותה למחאת הפנתרים השחורים היתה רצינית ביותר, למרות אותה אמירה. אגב, הפנתרים מעולם לא טענו שהם נחמדים. דומני שאילו אמרה שהם נחמדים, הם היו נעלבים.
בפרספקטיבה של משבר המנהיגות הקלוקלת בשנתיים וחצי האחרונות, גולדה היא מופת למנהיגות ונטילת אחריות. למרות שניצחה לאחר המלחמה בבחירות עם 51 מנדטים, ואף שוועדת חקירה ממלכתית קבעה שאינה אחראית ושיבחה אותה מאוד, גולדה לקחה על עצמה את האחריות והתפטרה. "לעולם לא אסלח לעצמי" אמרה וכתבה, על כך שלא הלכה על פי נטיות לבה ושמעה בקול המערכת הביטחונית. "בידיי אלה החזקתי את הדו"חות. היועצים הצבאיים שלי לא ייחסו להם חשיבות. ומי אני, אישה ללא ניסיון צבאי, שאחלוק על דעתם? אבל אני צריכה הייתי לראות, חייבת הייתי להבין." את מלוא האחריות היא הטילה על עצמה. לכאורה, היא עשתה את המובן מאליו. זאת מנהיגות. היום אנו רואים עד כמה זו תכונה נדירה.
לפני כארבע שנים, קיבלתי מיגאל צחור ספרון בעריכתו: "גולדה האחרת" (שאותו קראתי השבוע). יגאל הוא איש האגף היוני בתנועה הקיבוצית ובמפלגת העבודה, האגף שבו רווח רצח האופי. אך הוא חבר קיבוץ רביבים, שבו חיה בתה של גולדה שרה, ושגולדה לאורך עשרות שנים היתה בעלת זיקה עמוקה לקיבוץ. הוא הכיר את גולדה אישית, והיא כל כך אחרת מגולדה של הדמוניזציה. הספר הוא אפולוגטי, האומר "רגע, יש גם גולדה אחרת, לא זו שנדמה לכם שאתם מכירים."
הספר נפתח בפרקים מתוך האוטוביוגרפיה המרתקת של גולדה, "חיי", המספרים על ילדותיה ונעוריה של גולדה, ועל התנאים הקשים שבהם גדלה – אנטישמיות, פוגרומים ועוני. גולדה היא התגלמות המונח המרקסיסטי שההוויה קובעת את התודעה. מציאות חייה עיצבה את השקפת עולמה; את היותה ציונית אדוקה, סוציאליסטית אדוקה, פמיניסטית בדרכה ומנהיגה.
הקובץ מתאר את גדולתה כמנהיגה וכמדינאית ואת היותה מענטשית. הספר הוא בהוצאת קיבוץ רביבים, ומרחיב מאוד בתיאור הקשר המיוחד בין גולדה לקיבוץ, הרבה מעבר למסופר בביוגרפיות האחרות שלה. הספר יפה ומעניין. מה שחסר לי בו הוא פרק המרחיב בנושא פועלה החברתי, החקיקה הסוציאלית שהיא מניחת היסוד שלו. מי שהחלה את דרכה הציבורית כמנהיגת פועלות, דבקה במחויבות הזו יותר מכל מנהיג אחר בתולדות המדינה. על כך ניתן לקרוא לעומק בביוגרפיה המצוינת שלה, פרי עטו של מירון מדזיני.
לא אהבתי את הכותרת המתגוננת "גולדה האחרת". אני הייתי מעדיף את הכותרת: גולדה האמיתית.

* לא יוציאו לעולם – עשרים שנה מלאו לפטירתו של חתן פרס ישראל לתיאטרון יוסי בנאי (1932-2006). בנאי היה מגדולי אמני הבמה בתולדות התרבות העברית – שחקן תיאטרון, שחקן קולנוע, במאי, מחזאי, תסריטאי, קומיקאי, זמר, פזמונאי, סופר וקריין.
אני אוהב מאוד את שיריו של יוסי בנאי. אזכיר אחד מהם, שליווה אותי בימים הקשים של המלחמה, הפינוי ההמוני של שכנינו מהגליל ואיום הפינוי שריחף גם מעל ראשנו.
השיר הוא "עזורה". יוסי בנאי כותב על עזורה, ממסעדת עזורה בשוק מחנה יהודה בירושלים, שאותו הוא נהג לפקוד. ובכל ביקור כזה עזורה תוהה, מתי כבר תחזור לירושלים.

עזורה לי אומר, מתי תתפוס חוכמה
מתי תחזור לעיר שלך, כבר, בן אדם
הנה תיקח אותי, נגיד, בתור דוגמה
אותי מפה חי לא יוציאו לעולם.

(לחן – יהודה פוליקר).

אותי מפה חי לא יוציאו לעולם!
זה היה המוטו שלי בימים הקשים ההם. והשורה הזו ליוותה אותי לאורך התקופה, והדהדה את מחשבותיי ותחושותיי.
יוסי בנאי. יהי זכרו ברוך!

* הבקיעה חומות – תמרי, בת הזקונים שלנו, התגייסה בשעה טובה ומוצלחת לצה"ל. תמרי התנדבה, כי לא גויסה, בשל סיבה בריאותית. הדרך לאישור ההתנדבות לא היתה קלה, בלשון המעטה. תמרי, בנחישותה ובאסרטיביות שלה, הבקיעה חומות של אטימות, טמטום, כסת"ח, דחיינות ובירוקרטיה.
בינתיים היא הספיקה לעשות שנת שירות משמעותית מאוד, בהדרכה בתנועת הנוער של השומר החדש במטה אשר, בזמן המלחמה, תחילה ביישובים מפונים ולאחר מכן בתהליך חזרתם הביתה. והשנה היא הדריכה בחינוך החברתי קהילתי באורטל, וחודשיים מילאה מקום של מילואימניק בצוות הובלת התנועה במועצה האזורית חוף אשקלון, בנגב המערבי.
תמרי מתגייסת לשירות משמעותי כמש"קית צפ"ה (צוות פיתוח הדרכה) בחיל הים; תפקיד שתפור עליה, על כישוריה ועל ניסיונה.
בהצלחה!

* ביד הלשון: נתיב הגדוד – על שעם איזה גדוד נקרא היישוב נתיב הגדוד? נתיב הגדוד הוא מושב עובדים של תנועת המושבים, בבקעת הירדן, כעשרים ק"מ מצפון ליריחו. המושב נוסד ב-1975. בשנתיים הראשונות לקיומו, חבריו התגוררו במעלה אפרים, וב-1977 עלו לקרקע באתר הקבע.
הגדוד המונצח בשם המושב הוא הגדוד ה-38 של קלעי המלך, מהגדודים העבריים שלחמו במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא הבריטי. מפקד הגדוד היה לויטננט קולונל (מקביל לסגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון. לויטנט (סגן) זאב ז'בוטינסקי שירת בגדוד כמ"פ.
הגדוד השתתף בקרבות לשחרור ארץ ישראל. הגדוד קיבל משימה לכבוש את גשר אום-אל-שרט שעל הירדן, שהיה המעבר היחיד מעל הירדן באזור. הניסיון הראשון, של אחת הפלוגות, כשל, והפלוגה ספגה אבדות. הניסיון השני, של הפלוגה בפיקודו של ז'בוטינסקי, צלח. לאחר מכן המשיך הגדוד להילחם בעבר הירדן המזרחי.
נתיב הגדוד הוקם סמוך לגשר אום-אל-שרט, ומסיבה זו הוא נבחר להנציח את הגדוד.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com