בשלב הראשון המונותאיזם הישראלי לא היה שונה בהרבה מעבודת כמוש אצל המואבים, ומלכום אצל העמונים – העם האמין באל אחד, אבל הכיר במציאותם של בני אלים (בראשית ו' 4-1), של אישים בעלי עוצמה ושליחות אלוהיות (שם י"ח 2, ל"ב 31-25, שופטים ו' 21-11, י"ג 5-2 ועוד).

בימים הרחוקים ההם העם האמין שה' שולט רק בארצו של עם ישראל, ואילו מעבר לכך שולטים אלים אחרים – על כך ניתן להתרשם מדבריו של יפתח למלך בני עמון: "ועתה ה' אלוהי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל, ואתה תירשנו?! הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך – אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלוהינו – אותו נירש" (שופטים י"א 24).

דברים דומים אנחנו קוראים מדברי דויד לשאול: "... ארורים הם (מי שהסיתו נגדי) לפני ה', כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור – לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א' כ"ו 19); והמקום המשכנע ביותר על תקפותם של אלים אחרים בעיני המאמין הישראלי נמצא בסיפור מלחמתם של מלך ישראל, מלך יהודה ומלך אדום במואב – בייאושו מקריב מישע מלך מואב את בנו על החומה, ובעקבות כך – "...ויהי קצף גדול על ישראל, וייסעו מעליו, וישובו לארץ." (מלכים ב' ג' 27-26).

מאפיין נוסף למונותאיזם הקדום הוא עבודת האל בפסלים: נכדו של משה סוגד לפסל שבנה מיכה מהר אפרים, ועובר עם הפסל לדן (שופטים י"ז 13-6, י"ח 31-30), גדעון אוסף נזמי זהב, השלל ממדיין, ועושה מהם אפוד, ובני ישראל עבדו אותו (שופטים ח' 27-24); גם בביתו של דויד יש פסילים (שמואל א' י"ט 16-12).

מסתבר שגם קורבן אדם לה' ולאלילים אחרים היה מקובל בעם ישראל הקדום – יפתח נודר נדר לה', ומקריב את בתו (שופטים י"א 40-30), ואנו קוראים על מלכים המקריבים את בניהם, כשעורך ספר מלכים מגדיר את המעשה כעבודת אלילים (מלכים ב' ט"ז 3, י"ז 17, 31, כ"א 6, כ"ג 10), אבל מדברי ירמיהו אנו למדים שהקרבת ילדים בתופת הונהגה בעיקר לה': "ובנו במות בתופת אשר בגיא בן הינום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא ציוויתי ולא עלתה על ליבי" (ירמיה ז' 31, וראו י"ט 5).

מאפיין נוסף למונותאיזם הקדום הוא בהיתר של נישואין מעורבים: יהודה נושא לאישה את בת-שוע הכנענית, ומשיא לבניו את תמר הכנענית (בראשית ל"ח8-2); יוסף נושא את אסנת, בת של כהן מצרי (בראשית מ"א 45), בועז נושא את רות המואבייה, סבתא רבתא של דויד (רות ד' 22-13), דויד נושא לאישה את מעכה בת תלמי מלך גשור, שילדה את אבשלום (שמואל ב' ג' 3), שלמה, שהיה אהוב ה' (שמואל ב' י"ב 24), נשא את בת פרעה, וכן נשים מואביות, עמוניות, אדומיות, צידוניות וחיתיות (מלכים א' י"א 1), ומכל בניו הוא הוריש את המלוכה לרחבעם בנה של נעמה, אישה עמונית (שם י"ד 21).

מהפך קוטבי חל בימי מלכותו של יאשיהו: חלקיהו הכוהן מצא ספר תורה במקדש, העביר אותו לשפן הסופר, וזה קרא אותו בפני המלך, שלמשמע הצווים "האלוהיים" שבספר זה, הוא קורע את בגדיו בהבינו שכל ההוויה האמונית בה חיים בני ישראל היא בחטא נורא כלפי האל (מלכים ב' כ"ב 5-כ"ג 25).

עד כאן ראיות מוצקות מהכתובים, מכאן השערה שלי, והיא שחלקיהו הכוהן הבין שעל יאשיהו התמים אפשר לעבוד, וראיה לתמימותו וחוסר חוכמתו ניתן ללמוד מכך שהתכוון להתעמת עם פרעה נכה מלך מצרים, וזה ממית אותו במגידו. (שם כ"ג 29).

עוד מימי חזקיהו תיכננו כוהני ירושלים להיפרע מכוהני הבמות, הזוכים מכל הטוב שהפולחן מעניק להם (ראו מלכים ב' י"ח 4-1), ואז הם רוקחים תורה, שכביכול משה חיבר אותה, שממנה משתמע כי יש רק אל אחד שחובה לעבוד, ורק מקום אחד לגיטימי לפולחן אל זה – "המקום אשר יבחר", כלומר – ירושלים. לכוהני הפריפריה אין זכות פולחן, ואין זכות לחיות, כדי שכל הרווחה הכרוכה בפולחן תהיה נחלתם של כוהני ירושלים בלבד.

העוקב אחרי הרפורמה הדתית של יאשיהו מבין שהספר, שהוגש לו על ידי הכוהן והסופר, הוא ספר דברים, ספר שמיוחס למשה, כמו גם שאר ארבעת החומשים (ראו בבלי, בבא בתרא י"ד ע"ב-ט"ו ע"א), אבל כבר ר' אברהם אבן עזרא, במאה ה-12 רמז בפירושו לתורה שעשרות כתובים מוכיחים שמשה איננו מחברה. חוקרי מקרא הביאו ראיות בדוקות שהתורה נכתבה בשלבים מהמאה התשיעית לפני הספירה (כלומר, מאות שנים אחרי התקופה שבה חי ופעל משה) ועד ימי שיבת ציון. ברור שספר דברים, שהוצג בפני יאשיהו לא נכתב בידי משה, אלא בידי כוהנים אינטרסנטים שייחסו את מה שבדו מליבם למשה.

והרי השקרים בהם נגוע ספר זה מלבד ייחוס הכתובים למשה – ההבטחה למאמין שאם יקיים את המצוות שבתורה הזאת – הוא יזכה לרווחה כלכלית, בריאות וניצחון על אויבים (דברים כ"ח). כל מי שעיניים בראשו מבין שמדובר באשליה, כי הרי הטבע הוא אינדיפרנטי לגבי גורלו ורווחתו של האדם – הכופר והמאמין גם יחד: ברעידת אדמה ובמגיפה נספים צדיקים ורשעים, כנ"ל במלחמות, בתאונות דרכים, במחלות. מדובר בשקר גס, שמלעיטים בו את המאמין התמים, וגם את הפחות תמים.

חטאים נוספים של הספר הזה: הדרישה להיבדלות הרמטית מעמים אחרים – לא רק מהעמים הכנעניים, עימם לא רק שאסור להתחתן, אלא צו מפורש שיש להשמיד אותם ואת אתרי פולחנם (דברים ז' 6-1, י"ב 4-2, כ' 18-15), והרי ספר בראשית תיאר את ההתנהגות התרבותית של עמי כנען, שעלתה על זאת של האבות (מלכיצדק מלך שלם – בראשית י"ד 20-19; עפרון החיתי מחברון – שם כ"ג; לעומת זאת – הפוגרום שערכו שמעון ולוי בשכם – בראשית ל"ד). הצו הקטגורי הוא: "לא תחיה כל נשמה!" (דברים כ' 16). כאמור, המאמין מצווה להיבדל גם מהעמים השכנים: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה' עד עולם" (דברים כ"ג 4). למותר לציין שעד פרסום הספר "שמצא" חלקיהו – הכנענים, העמונים והמואבים היו מפוזרים בעם ישראל, כמוזכר לעיל.

הספר, ש"מצא" חלקיהו, הביא לעולם דת גדושה בשקרים, בקנאות דתית מטורפת לאל אחד ויחיד, קנאות המנתבת לאלימות והשמדת "הכופרים", ולא רק אותם, אלא גם כנגד עובדי ה' הסוטים מהקו האמוני המחייב – בעקבות הכתוב בספר זה – יאשיהו זובח (= מוציא להורג!) את כוהני הבמות (מלכים ב' כ"ג 20).

באופן עקיף הספר הזה, והכתבים הדויטרונומיסטיים*) שבנביאים ראשונים, דורשים להגות רק בתורה יומם ולילה, ולוותר על פירות התרבות: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך, ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך... וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו' 8-6); "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה..." (יהושע א' 5). המסקנה: הפניית גב לתרבות, למדע, לאמנות. החרדים שלנו, המשמרים בקנאות את דרישות האמונה, חפים מכל קשר עם תיאטרון, אמנות פלסטית, מחקר אמת, מדע, עיתונות חופשית. במאתיים השנים האחרונות קמו בעמנו גאוני עולם, כמו אינשטיין, פרויד, ברגסון, קפקא, סטפן צווייג, סייבין, סאלק ואינספור נוספים – כולם היו משוחררים מכבלי הדת, זאת השוללת כל סממן של תרבות.

הצפי של הצווים בספר דברים, ובכתבים הכוהניים שבאו אחריו, שתקום מדינת הלכה דיקטטורית, ובמקום זאת – בכי הגורל (לא צחוק הגורל!): עם ישראל נדד בגלות רדוף ונרמס במשך קרוב לאלפיים שנה, כשהדיקטטורה הדתית היא של הנוצרים והמוסלמים, "תלמידי" המונותאיזם הדברימי, שדורש השמדת הכופרים, ומי כופר יותר גדול מהיהודי, שלא היה מוכן להיכנע לבשורה "האלוהית" של הנצרות והאסלאם, זאת שלפי אמונתם ירשה את היהדות, ושללה אותה?

איך קרה המהפך הנורא הזה? ובכן, בעקבות החובות על המאמין בספר דברים, באו הכוהנים המאוחרים יותר ובדו מליבם עוד חובות על המאמין – אינספור קורבנות – באינספור שמות, מתנות למקדש, מעשרים, ובנוסף גזירות כמו שמיטת חובות ושמיטת קרקעות – החוב שהאיכר הישראלי כלפי המקדש, הכוהנים, הלויים, המשוררים ואינספור אוכלי חינם נוספים**). הפתרון: ירידה לגולה, שם לפחות היהודי פטור מכל המצוות הבלתי אפשריות הקשורות בארץ. הגולה קיבלה כשרות באגדה המופרכת, שכביכול האל השביע את עם ישראל לא לעלות בחומה (= לא לכבוש מחדש את הארץ) ולא למרוד בגויים (בבלי, כתובות קי"א ע"א).

ובכן, הנוצרים והמוסלמים ירשו מספר דברים את "לא תחיה כל נשמה", וירשו גם את הפניית הגב לתרבות, לאמנות ולמדע שנמשכה קרוב לאלף שנים, עד שקמו גאוני הרנסנס, שהפכו את אירופה לחילונית. והעמים המוסלמים הם מן הנחשלים ביותר בעולם עד עצם היום הזה. ולנו, היהודים, יש פלג הולך וגדל בעם שמאמין כי לימוד תורה מציל את עם ישראל, ולכן מוטב להלך בחשיכה.

כל שבט על פני האדמה ברא לעצמו אלוהות לפי מיטב דמיונו – איך קרה שהיוונים הקדמונים ניצלו מלנגף את רגליהם בביצת הבערות שהיתה מנת חלקן של הדתות המונותאיסטיות? מסתבר שדתם האלילית לא נכשלה בשקרים שבוראי האל האחד והיחיד בדו מליבם. הם הבינו שהטבע הוא אינדיפרנטי ביחס למצבו של האדם, ולכן בראו אלים אדישים לאדם, ואפילו עוינים לו: זאוס העניש את פרומותאוס על כך שגנב למענם את האש, גיאה, אלת האדמה, מתלוננת על כך שהאנשים התרבו מדי, ומעיקים על גבה. אלי היוונים אינם צדיקים, ואינם מוסריים: זאוס נואף עם עשרות נשים, אלות ונימפות, והרה בת זוגו אינה נוקמת בזאוס, אלא בנשים שילדו לו, ובילדיהן; האדס, אל השאול, מתאהב בפרספונה, והוא חוטף אותה בעורמה. האלים אינם חכמים במיוחד, ואינם כל יודעים: דמטר, אלילת פרי האדמה, אינה יודעת מה קרה לפרספונה בתה, עד שמגלה לה אל השמש הליוס שהיא נחטפה על ידי האדס. דמטר עושה "ברוגז", והתוצאה – בצורת, אין פרי האדמה, ולכן הבהמות מתות, ורק אז מתעוררים האלים באולימפוס, כי בני האדם חדלו להקריב להם קורבנות.

הבאתי כאן רק דוגמה לכך שהיווני העתיק, אם היה בעל דעה, הוא ידע שאין שום השגחה, והעולם כמנהגו נוהג באינדיפרנטיות כלפי האדם, נזר הבריאה. דת כזאת מאפשרת לבעלי שכל ישר להצמיח כנפיים של ידע, וכך קמו להם גאוני עולם כמו אוקלידס פיתגורס וארכימדס שלומדים אותם עד היום בבתי ספר, כך קמו להם פילוסופים שהיוו דוגמה לרבים שבאו בעקבותיהם, כך קמו להם דרמטורגים שאת יצירותיהם מציגים על הבמות בימינו.

בהקשר הזה אזכיר עניין מעמד האישה בדת המונותאיסטית, לעומת הדת האלילית היוונית: התנ"ך מתייחס אל האישה כאל חלק מרכוש הבעל, ואילו חז"ל מצאו לנכון לבזות את האישה***). הבה נפנה מבטנו לעולם היווני העתיק: קודם כול הפנתאון היווני העניק לאלות עוצמה אדירה: אלילת החכמה היא אתנה, אלילת הציד (מקצוע גברי!) היא ארטמיס, אלילת התבואה היא דמטר, אלילות הגורל החולשות אפילו על זאוס הן המוירות, ולכך מצטרפות המוזות שחולשות על ענפי האמנות. במנבאה בדלפי יושבת הפיתיה, כוהנת של האל אפולו, שבפיה חורצת גורלות (בישראל, כמובן, אין אישה כוהנת). מה הפלא שגדולי הדרמטורגים היווניים העמידו במרכז הדרמות שלהם נשים עוצמתיות כמו אנטיגונה (סופוקלס), מדיאה ופדרה (אוריפידס), ומה הפלא שאריסטופנס התרכז בקומדיות שלו בנשים: "ליזסטרטה", "חג הנשים" "מהפכת הנשים", והאתונאים באו בהמוניהם ליהנות מההצגות? לא נותר אלא לשאול: האם באמת המונותאיזם, פרי מוחם של כוהני ירושלים, הציל את האנושות מהפגאניות?

*) המילה "דויטרונומיסט" נגזרת מהשם היווני (בתרגום השבעים) והלטיני (בוולגטה) לספר דברים, שהוא דויטרונומיום (Deutronomium). "דויטרונומיסט" הוא מחבר ספר דברים, ומי שמחזיק בהשקפת העולם של ספר זה.

**) ראו ספרי "התיאבון הגדול של משרתי האל" (מעיין ב"י 2024); המעוניין בספר בתבנית דיגיטלית, יכול לקבל ללא עלות בפנייה ל-granotmoshe@walla.co.il.

***) ראו פירוט הפרק "מעמד האישה במקורותינו" בספר "ההונאה שקבעה את גורל העולם" (אוריון 2024).

משה גרנות