זה קרה ב-1970, אחרי הפסקת האש עם מצרים, ותחילת ההתנכלויות של פת"ח מדרום לבנון. באותם ימים הייתי כבר איש נשוי ואב לילדה בת שלוש. נקראתי למילואים של 47 יום! 47 יום! – באותם ימים זה היה יוצא דופן. בכל התקופה הארוכה הזאת היו לנו רק שתי חופשות קצרות. הבסיס של יחידת הסיור שלנו היה בבירנית שעל הגבול הצפוני. התפקיד שלנו היה לצאת כל בוקר לכיוון עייטה א-שעב שבלבנון, להתמקם על גבעה, לתצפת ולהפגין נוכחות. מסע של פחות משלושה קילומטרים נמשך שלוש שעות. בראש הכוח הלך הגשש הבדווי סלמן, שחיפש עקבות של "מבקרים" פוטנציאליים. אחריו הלך המ"מ, איציק גבע, ובעקבותיו שמונה סיירים בשני טורים ברווח של נוהל קרב. הלוחמים נשאו על הגוף נשק, תחמושת, ררנ"טים, מא"גים, מחסניות, פצצות. מאחור נהם בכבדות הזחל"ם מדופן בשקי חול כדי שלא יתעופף אם יעלה על מוקש. בתוך הזחל"ם היו רק שניים: הנהג שמואל דומב, והמקלען, דוב קמפבל, רואה חשבון בחייו האזרחיים. מאחורי הזחל"ם הלכו עוד שישה לוחמים, עליהם הוטל להביט אחורה, כי לא אחת קרה שהמחבלים הרשו לכוח לעבור אותם, ורק אחר כך תקפו.

הגענו לגבעה ללא פגע, כפי שקרה גם בכל הבקרים הקודמים. על הגשש הוטל לבדוק את השטח לוודא שלא ביקרו שם בלילה חורשי רעה, ולאחר שאישר שהשטח נקי, פרקנו את המטען מהזחל"ם – ארגזי תחמושת, מכלי מים, מנות קרב, מכשירי קשר, משקפות – והתמקמנו בעמדות. ובכן, סלמן בדק ואישר שהשטח נקי. בינתיים דומב הנהג הניח שמיכה בשולי דרך העפר ונשכב עליה אפרקדן.

דוב הציע שדומב יסיע את המטען עד כיכר החצץ שבראש הגבעה, וכך יקל עלינו את נשיאת הארגזים הכבדים לעמדות, ודומב: "אני לא טקסי, עד שמצאתי לי מקום בלי אבנים – אני לא זז."

"אבל, מיקרוב אחד, הרי אתה בלאו הכי תצטרך לנסוע לשם כדי להסתובב כשתחזור לבירנית – מה אכפת לך להסתובב עכשיו?"

"אז עכשיו אני מיקרוב?! אפילו עם בולדוזר לא תזיזו אותי מכאן."

בלית ברירה העמסנו את הציוד על הגב הדואב מנשיאת המטען האישי לאורך כל העלייה לגבעה. העמדות היו פזורות בקצוות הגבעה שהייתה מסולעת ומיוערת. כשהתמקמנו כבר בעמדות, שמענו את נהימת הזחל"ם – דומב בוודאי קם מהשמיכה והסיע את הרכב לכיכר שבראש הגבעה, המקום היחיד שהזחל"ם יכול היה להסתובב. ואז שמענו פיצוץ אדיר, ורסיסים של מתכת התעופפו באוויר וחלפו מעל ראשינו. היינו משוכנעים שהמחבלים החליטו להמתין כדי שנתפזר בעמדות, ואז לתקוף.

המ"מ קרא בקשר בקול רגוע למדי: "אחד מכל עמדה – כנוס אלי מיד!"

קמתי ורצתי חגור בחגור וחבוש בכובע פלדה. כשהגעתי למרכז – מיד הבנתי מה קרה: פצצת בזוקה חדרה לתוך תא הנהג של הזחל"ם והרסה אותו כליל. מדומב נשארו בשלמות רק רגליים וכובע פלדה. בשרו ודמו נמרחו על הקירות המעוקמים והמפויחים של הזחל"ם. מתחת לגלגל הקדמי השמאלי נראה בבירור אטב מתכת שסגר מעגל חשמלי והפעיל את הפצצות. פצצה שנייה חדרה לתוך מכשיר הקשר של הזחל"ם, עליו ישב דוב עשרים דקות קודם. אילו שמע דומב לבקשת החיילים ונסע עימו עד כיכר החצץ – היה גם גורלו של דוב נחרץ. הפצצה השלישית (נשארו שלושה זווילים ריקים בצד הכיכר) חלפה מעל העמדה המזרחית והתפוצצה בשדה.

אף פעם לא החשבתי את עצמי לגאון צבאי, אבל באמת צריך מוח של זבוב כדי לפקד על חיילים להגיע כל בוקר אל אותה גבעה, להתפזר באותן עמדות, כשהזחל"ם מסתובב באותה כיכר חצץ, ובלילה לנטוש את הגבעה. מה מונע מהמחבלים להגיע למקום בלילה ולהשאיר "דרישת שלום"? אנחנו רטנו על כך כל המילואים, אבל מי שמע לנו? בצבא קובעות הדרגות, לא ההיגיון.

איציק, המ"מ הנפלא שלנו, קרא אליו את הגשש, אבל הוא סירב לקום, טען שאבן עפה לו מהפיצוץ על ברכו הימנית, והוא לא מסוגל לקום.

"עזוב אותו, ארטיסט, זה גשש זה?! איך הוא לא ראה את האטב, את החוטים ואת הזבילים שבין השיחים? פושע!"

איציק התקשר לבירנית וביקש שישלחו זחל"ם נוסף כדי לגרור את הזחל"ם הפגוע. הוא דרש שיבוא גם מישהו מהרבנות, כי יש הרוג. המ"פ הודיע שהוא בדרך, ופקד לרכז את הציוד כדי להעלות אותו על הזחל"ם שלו. שוב נראו הלוחמים נושאים על הכתפיים ארגזי תחמושת, מכלי מים, מקלעים, מנות קרב. הזחל"ם של המ"פ התקדם במהירות בלי לוחמים מלפנים ומאחור, בלי נוהל קרב – כי הרי "פתחו לו את הדרך," והמחבלים בוודאי נבהלו כשראו מי בזחל"ם...

מלבד המ"פ היו על הזחל"ם הנהג, בחור צעיר, "סדירניק" וחזי רימון, המ"מ של המחלקה השנייה. הוא רצה להחזיר ציוד, כי אשתו עמדה ללדת בבית חולים רמב"ם בחיפה, אבל כששמע שדומב נהרג, החליט להצטרף אל המ"פ בדרך לגבעה.

הידיעה על הפיגוע הגיעה עד אלוף הפיקוד, והוא רתח מזעם כששמע שהמ"פ פקד להעמיס את הציוד ולהסתלק:

"מה פתאום?! ממשיכים להפגין נוכחות. לא מפסיקים פעולה בגלל נפגעים. להחזיר מיד את הציוד לעמדות!"

המ"פ הנזוף, שהיה עצבני מאוד, הצביע עליי: "קפוץ על הזחל"ם ופרוק את הכול!" הורה לי. ובכן, קפצתי והתחלתי להעמיס על הכתפיים של חבריי את הציוד הכבד. הלוחמים היו כבר לגמרי סחוטים – לפרוק, להעמיס, שוב לפרוק... חזי התקרב לדופן הזחל"ם, וחייך אלי בהבנה. אני שמתי על כתפו ג'ריקן מים. באותו הרגע נשמעה נקישה ואחריה הד המום, משהו הדומה לצליל ירייה של רובה טוטו. הג'ריקן חורר, וסילוני מים הותזו ממנו. חזי הביט בי מיוסר, והתמוטט.

"העין, הוי, העין!"

היינו בטוחים שיורים בנו.

הראשון שהתעשת היה, כרגיל, איציק גבע: "חבר'ה, המקום ממוקש. אף אחד לא זז," ואז הוא פנה אל משה שרגל החובש: "משה, בזהירות!"

משה לא שמע בקולו – הוא רץ אל חזי, חבש לו את שתי עיניו, ביתק בפגיון את נעלו המרוסקת וחבש את כף רגלו השותתת דם.

"תשמע, חזי, העין נראית בסדר, אבל אם נכנס רסיס – צריך לחבוש את שתי העיניים כדי שגלגל העין הרואה לא יזיז את גלגל העין הפגועה, והרסיס לא יגרום לנזק יותר גדול. אתה מבין, חזי?"

חזי לא ענה.

איציק דרש בקשר שישלחו גשש אחר, ועלינו פקד לא לזוז מהמקום.

כעבור כחצי שעה הגיע זחל"ם נוסף, ובתוכו אלוף הפיקוד עצמו עם פמליה של קצינים, וגם רופא שניגש לטפל בפצוע. מהזחל"ם קפץ בזריזות של נער חמאד, הגשש החטיבתי. הוא היה לבוש בבגדי "אלף", דרגת רס"ר מבהיקה על אמת ידו הימנית – לפי איך שהוא נראה, כנראה גם הוא היה אמור לצאת לחופשה. הוא ניגש לצד הדרך העפר, שבר ענף משיח, הסיר ממנו את העלים, והתקרב בצעדים מהירים לעבר כיכר החצץ.

"שהחבלן יילך אחרי!"

עזרא קם, העמיס על עצמו את הציוד והתקדם לכיוונו של חאמד.

"אני אראה לך את המקומות בענף, ואתה תסמן. אחר כך תפוצץ."

חמאד התכופף, הישיר מבט אל אבני החצץ וסינן בין שפתיו: "הנה, אחד! תפסת? הנה, שני, שלישי..."

עזרא, חובש כיפה סרוגה, ציציות, הלך מכופף מאחוריו, מסמן בסרט לבן סביב המוקשים. תוך חמש דקות מצא חמאד שנים-עשר מוקשים.

"איך זה שסלמן לא ראה כלום?"

חמאד הביט אל סלמן במבט מצמית.

עכשיו הגיע תורו של עזרא. הוא הצמיד לבנת חבלה לכל מוקש, חיבר חוטים כדי שיהיה פיצוץ אחד ויחיד, רשם בנחת כל מה שהוא עושה על דף נייר. הוא פעל בביטחון כאילו יש בידו חוזה עם הקדוש-ברוך-הוא שלא יינזק. אלוף הפיקוד וכל פמליית הקצינים הביטו בו בעניין מעל דופן הזחל"ם.

אחר כך נשמעה הקריאה "פוצץ!" וכולנו השתופפנו וכיסינו את העורף בידינו. פטריית אבק ענקית התרוממה מעל הכיכר, ושנייה אחר כך נשמע פיצוץ אדיר. עזרא היה חבלן מנוסה. פיצוץ שני לא היה.

במשך כל הזמן הזה לא זזנו סנטימטר. מי שהיה צריך להשתין – השתין במקום. כל אותו היום לא אכלנו, ועוד נכונו לנו שעות רבות עד שנעזוב את המקום הארור הזה. המחנה המטונף בבירנית נראה בעינינו כגן עדן לעומת הנוף הפסטורלי שבו ישבנו שעות רבות רועדים מפחד.

במרחק של שני מטרים ממני ישב הנהג הסדירניק. הוא הסיר את כובע הפלדה, והתגלו פניו הצעירות – אדמוני עם יפה עיניים – מקסימום בן תשע-עשרה. פגשתי בו לפני מספר ימים במוסך בבירנית, אבל שכחתי את שמו. הפעם ישבנו שעות זה ליד זה מבלי שהוצאנו הגה. כשעזרא החל להניח את חומר הנפץ, שמעתי את קולו לראשונה:

"מה אתה אומר על עזרא?"

"מקצוען," עניתי, "נקווה שנגמור עוד מעט עם הסיוט הזה."

"אם אני יוצא חי מהמקום הזה, אני חוזר בתשובה."

משה גרנות