על "מלחמת היהודים" מאת ליון פויכטוונגר מגרמנית – צבי ארד

זמורה ביתן 1984, 273 עמ'

אחד הדברים שעוררו בי התפעלות בקריאת הספר המרתק הזה הוא התחקיר האדיר שנזקק לו פויכטוונגר לשם חיבורו: הספר חושף בקיאות גדולה בטופוגרפיה של רומא, אלכסנדריה, ירושלים, של יפעת המקדש, של טבריה, מגדל, ציפורי, קיסריה; הספר חושף ידע מפורט של קורות האימפריה הרומאית מימי הקיסר נירון ועד ימיו של טיטוס; שליטתו של פויכטוונגר בקורות עם ישראל בוודאי נבעה מקריאת ספרו של יוסף בן מתתיהו "קדמוניות היהודים", אבל מפליא הידע שלו בהלכה ובארון הספרים היהודי, כי הרי הוא היה יהודי מתבולל – בעל תואר דוקטור לספרות (נשלל ממנו על ידי הנאצים), היה מייסד ועורך כתב-עת ספרותי גרמני, סופר ומחזאי גרמני, סוציאליסט התומך בסטלין. הוא מצטט את התנ"ך ואת חז"ל, ולמרות העובדה שגיבור של הספר, יוסף בן מתתיהו, חי בין שני עולמות – היהודי והרומי – הוא מתואר כמי שנוהג, בכל תהפוכות חייו, לקיים את מצוות הדת.

אביא כאן שתי דוגמאות מתוך רבות: צבאו של אספסיאנוס מכריע את יודפת, ועומד לשרוף את המערה, בה יוסף ולוחמיו התבצרו. יוסף מצליח לשכנע את הלוחמים לא להתאבד, אלא להרוג אחד את השני (חטא פחות גדול), ומצליח לשכנע את בן הזוג, שהיה אמור להרוג אותו, להיכנע לרומאים. לפני הכניעה הלוחמים סבלו מצמא מצמית, ויוסף מוכן שהרומאים יצלבו אותו (כך נהגו במורדים), ובלבד שקודם ייתנו לו לשתות. החיילים הרומיים נותנים לו לשתות, ויוסף, המיובש לחלוטין, אינו לוגם מהמים לפני שהוא מברך "שהכול נהיה בדברו".

דוגמה שנייה: אספסיאנוס חומד לו לצון ומחייב את יוסף לשאת לאישה נערה בשם מרה, שקודם הוא בעל אותה. הנערה שבויה ו"טמאה", לכן בהיותו כהן אסור לו לשאתה. כיוון שאולץ לכך, הוא חש חוטא, ולכך נוספה הטינה של היהודים על כך ש"בגד" במרד, ובכך שנכנע לרומאים. כדי להיטהר בעיני יהודי אלכסנדריה, הוא מבקש למרק את חטאו בכך שיקבל ארבעים מלקות פחות אחת לעיני הקהל, כפי שההלכה דורשת.

יוסף העריץ את רומא, והיה בטוח שאלוהים נטש את ארץ ישראל, ונדד לאיטליה, אבל מתחילת הספר ועד סופו הוא מתואר כיהודי מקיים מצוות קלות כחמורות.

הספר מתבסס על "מלחמת היהודים ברומאים", אבל מוזר שאיננו מזכיר אפיזודה מרתקת באשר לשליחות של יוסף לרומא כדי לשחרר כוהנים שנכלאו שם על ידי הנציב הרומי בקיסריה, משום מהומות של מורדים, כשהכוהנים עצמם לא היו מעורבים בהן. פויכטוונגר אינו מזכיר כי האוניה בה נסע לרומא טבעה בים, והוא ניצל על ידי אונייה אחרת. כלומר, הוא הגיע לרומא חסר כול, ובכל זאת הוא מתחבב על אשת הקיסר, ומצליח לשחרר את הכוהנים שנכלאו על לא עוול בכפם. לעומת זאת, פויכטוונגר מרחיב בתיאורו את הזוועות שעברו הכוהנים האלה בכלא ובעבודות הפרך במשרפת לבנים.

השהייה ברומא במשך כשנתיים הבהירה ליוסף עד כמה חסר סיכוי הוא המרד באימפריה הרומית האדירה, ולמרות הכול, בחוזרו ליהודה הוא רותם עצמו בהתקוממות נגד רומא. וכאן אנחנו פוגשים ברבן יוחנן בן זכאי שממליץ עליו להיות שליח הסנהדרין בגליל, למרות שלמרבה הפלא חכם זה אינו מוזכר אצל יוסף. בהמשך פויכטוונגר מתאר איך רבן יוחנן בן זכאי הוצא מחומות ירושלים שבמצור בארון קבורה, והשתדל אצל אספסיאנוס להעניק לו את יבנה ואת חכמיה, כמעין תחליף למקדש שעומד בפני חורבן (עמ' 149).

מסתבר שפופיאה, רעייתו של נירון קיסר, מתנה את שחרור הכוהנים בקיום ההבטחה של השחקן היהודי דמיטריוס ליבנוס, כי יופיע בהצגה על היהודי "הנצחי" אפלה, ששונאי ישראל דורשים ממנו לעבוד אלילים, גוזלים את כספו, הורגם את שאשתו וילדיו, והוא נאלץ לנדוד, בעטיין של הרדיפות, מארץ לארץ.

צריך לציין שגם אגריפס השני, ואחותו בריניקי, כמו יוסף, הבינו שאין סיכוי כנגד רומא. אלא שההצלחה של המורדים נגד התקפתו של קסטיוס גאלוס גרמה ליהודים להאמין בעזרת האל מול רומא.

בכתבי יוסף ובספר שלפנינו מתואר יוסף כבעל שבע נשמות. ראינו כיצד הוא ניצל מטביעה בים, ובדרך פלא מצליח להתחבב על הקיסרית – והנה בגליל, לשם נשלח על ידי הסנהדרין, הוא ניצל מאינספור ניסיונות להירצח על ידי שונאיו, שבראשם יוחנן מגוש חלב ויוסטוס מטבריה. אגב, יוסטוס, נציגו של אגריפס השני, מופגש על ידי פויכטוונגר עם יוסף ברומא.

לאחר הכישלון של קסטיוס גאלוס שולח נירון קיסר את אספסיאנוס, המצביא עטור הניצחון באנגליה, לדכא את המרד בגליל. צבאו של אספסיאנוס מבצע זוועות בגליל (בין השאר – הכנרת אדומה מדם אנשי מגדל הנרצחים, אלה שניסו לברוח מעירם בסירות). המעוז האחרון נגד אספסיאנוס הוא יודפת, שם התבצר יוסף עם הלוחמים, כשהוא מנהל את ההגנה בהצלחה רבה. בהמשך, לאחר הלשנה, המבצר נבקע, ושוב הצבא הרומי מבצע זוועות. כאן פויכטוונגר מתאר בפרוטרוט את זוועות הצליבה. אספסיאנוס הורג בין השבויים את מי שאיננו יכול לשמש כעבד.

יוסף יודע שאם יחזיק מעמד חמישים יום, יגיעו הגשמים, ואז ייבצר מאספסיאנוס לתקוף את ירושלים. הוא מחזיק מעמד עם לוחמיו במערה, אבל בעקבות הלשנה, הרומאים מגלים אותם, ומאיימים בהצתת המערה. שוב, מצליח יוסף לצאת חי מהמערה ("שבע נשמות"), ובמקום שייצלב כמו מאות לוחמים אחרים, הוא זוכה לחסדו של אספסיאנוס משום שניבא לו שיהיה משיח (עמ' 112). בספרו של יוסף הוא ניבא לו שיהיה קיסר, ובאמת זה בדיוק מה שקורה לאחר שנת 69 לספירה, בה שלטו בזה אחר זה ארבעה קיסרים (גלבה, אוטון, ויטליוס, אספסיאנוס). מה שפויכטוונגר אינו מזכיר היא העובדה שאספסיאנוס פלש לאיטליה עם צבאו, ניצח את ויטליוס, וכפה על הסנאט את כס הקיסר.

ברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני (שלט בעיקר בעבר הירדן, ולכאורה, גם בגליל; מירושלים הוא גורש בחרפה משום אהדתו לרומא), היא אישיות דומיננטית, וידועה בעיקר כמאהבת של טיטוס, בנו של אספסיאנוס. מעניין שיוסף עצמו אינו מזכיר קשר בין טיטוס וברניקי (אולי התעלם מהקשר הזה לפי דרישת טיטוס, הפטרון שלו לכתיבת ספריו). ברניקי , ששני בעליה הראשונים נפטרים, ומהבעל השלישי, מלך קיליקיה, היא מתגרשת, ולפי רמזים שונים היו לה קשרי אישות גם עם אחיה (על הדמות החד-פעמית הזאת כתבו גדולי עולם כמו ז'אן ראסין והווארד פאסט). אצל פויכטוונגר ברניקי מוכנה להיות מאהבת של טיטוס בתנאי שטיטוס לא יחריב את המקדש. פויכטוונגר סבור שגם אספסיאנוס וגם טיטוס לא התכוונו להחריב את המקדש, והחורבן קרה משום ששר אלף בלגיון החמישי, קצין מצטיין, עלה על חומת המקדש (השלישית שהרומאים פרצו), זרק לפיד בוער למקדש, רצפת העץ מתלקחת, והמקדש עולה באש. לפי ספרנו, טיטוס העמיד לדין את הקצין על אי ציות לפקודה (עמ' 236). במציאות אספסיאנוס וטיטוס רצו בחורבן המקדש וענישה חמורה לללמורדים שגרמו לאבדות כבדות לרומאים במשך חמשת חודשי הלחימה.

כדי לתאר את החיים בירושלים בזמן המצור, פויכטוונגר בוחר להתרכז במשפחתו של נחום הזגג המצליח: בנו החכם אלכסס דורש לברוח מהעיר כל עוד אפשר, ואילו הבן השני, אפרים, מאמין בקנאים, ובסיוע משמיים נגד הרומאים. הסוף הוא נורא: בעטיו של הרעב, מתים ילדיו ואשתו של אלכסס, וגופות המתים מרעב מושלכות מעבר לחומה, בהיעדר אפשרות לקבור. מסופר אפילו על אישה שברעב צלתה את התינוק שלה, והקנאים באו לגזול את הבשר. הקנאים, ששרפו את מחסן התבואה, גוזלים את מעט האוכל של התושבים, וגוזלים גם את הכבשים, הלחם והשמן מהמקדש שנועדו לפולחן, וכל זאת למען סעודה שהם הכינו לעצמם. הכוהנים ממשיכים בשגרת הקורבן היומי, כל אחד על פי תפקידו – על ריק.

הספר מלא וגדוש באירועים מרתקים, ומקוצר היריעה אני נאלץ לוותר על סקירת נשותיו של יוסף (בירושלים, בקיסריה, באלכסנדריה וברומא), לא הזכרתי את שונאי ישראל באלכסנדריה, בראשם אפיון, לא הזכרתי את טיבריוס אלכסנדר, דודה של ברניקי, שהצטרף לצבאות רומא, ושנא את הקנאים במידה כזאת שהציע לצלוב את אלה המנסים להימלט מירושלים; לא הזכרתי את ספרי התורה החרוכים שיוסף מציל, ושבעים ושבעה שבויים שיוסף מצליח למנוע צליבה ועבדות, ביניהם יוסטוס, אויבו, שכבר הועלה על הצלב. לא הזכרתי את עפר ירושלים שיוסף מביא עמו לרומא, את תהלוכת הניצחון הסדיסטית של הרומאים, בה הובלו המורדים השבויים לנוכח קללות ויריקות של הקהל, את הלקאתו של שמעון בר-גיורא לעיני הקהל, והריגתו בחניקה, את הכסף ששילמה הקהילה היהודית ברומא כדי שיוכלו לקבור את גופתו, את שמחתם של הרומאים לראות את השבויים נטרפים על ידי חיות טרף, את יפעתה של ירושלים לפני החורבן ואת שלל שכיות החמדה מהמקדש שנגזלו על ידי הרומאים, והוצגו בתהלוכה.

למותר לציין שאני ממליץ מאוד על קריאת הספר הזה, שהתחבר בהמון אהבה כלפי עם ישראל, ובידע חובק עולם.

משה גרנות