מתוך יומן 1974
18.9.74. ביום חמישי, ה-12.9, קפץ לכאן אורפז לפנות ערב כדי להראות לי את ההגהות האחרונות לספר הזיכרון שערך על בן-אחיו זאב אורפז שנפל בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני. החוברת היתה לי בבחינת אכזבה, נותרו רק הגיגים של הבחור, ומסתבר כי ה"בשר" של יומניו, על כל החשיפה שבהם – נגנז. ההורים אינם מוכנים לפרסמו. וכך נשאר הבחור בבחינת הבטחה לעתיד, שלא מומשה, עם עבר גנוז. אני ראיתיו פעם ברחוב, בחברת מכרה משותפת, אסתר ברקאי, שהיתה חברה שלו וגם של אורפז עצמו. זו היתה פגישתי הראשונה והאחרונה עימו.
מאוחר יותר הלכנו לפתיחת תערוכתו של דוד שריר וישבנו בחבורה בקפה "קפרי": שלמה שבא וזהרירה חריפאי, אורפז ואסתר ברקאי, שרגא הרגיל ואשתו רוני [היפהפייה], יהודית ואני, ועוד בחור אחד, ידיד של שלמה וזהרירה.
תל-אביב. 13.10.74. ביום ראשון, ה-6.10, נסעתי לכנס סופרים יהודי-ערבי בחיפה. ישבנו שם מעשר בבוקר ועד שמונה בערב ושוחחנו. המסגרת היתה – הצגת הסופר את חברו. אני, לפי הא"ב, הייתי המציג הראשון – את אורפז. הכנתי בבית הרצאה קצרה ומעמיקה עליו. לאחר שהציגו משורר ערבי – הציג אורפז אותי, ללא התכוננות, ובשפה רפה. מוחמד ותד שאל אותי שאלה אוטוביוגראפית – ותשובתי עוררה עניין רב משום שפרשתי בה קצת מהמשפחה, מדרך חיי ומכתיבתי בכל התחומים. הסימפוזיון הוקלט כולו וכנראה ייצא בחוברת, כך שאין טעם לתת כאן תקציר של דברי המשתתפים.
לאחר שהיצגתי את אורפז שאל אנטון שמאס אם הבית ב"נמלים" הוא אותו בית שבסיפור "מאוייב לאוהב" של עגנון. עניתי – "אני חושב שכן." ואילו א.ב. יהושע העיר: "זה הבית של עגנון שהנמלים נכנסו לתוכו!"
בסיום הערב אמרתי לאיקה, אשתו של בולי, שהצטרפה אליו – כי הזדהיתי מאוד עם גיבור סיפורו "בסיס טילים 612" – הן בגלל מצבו בבית – לפני גירושים, והן בגלל תפקידו כמרצה בקצין חינוך. היא חייכה, וכן גם הוא, ובחיוך מבוייש קמעה הודה כי לא לחינם חשתי הזדהות (אני אמרתי להם לפני כן שממש דאגתי לבולי כאשר קראתי את הסיפור, ואפילו שאלתי את יהושע קנז אם הכול בסדר אצלו, ושמעתי שהם מצפים לילד שלישי, ואכן אני רואה זאת לנגד עיניי – הריונה גדול ובולט) – ובולי: שמעתי ממישהו (כניראה היה זה אורפז) על כך שהיתה לך תאונה כשחזרת מהרצאה, ואז החליטה אשתך להתגרש ממך – וזה, בין היתר – השפיע עליי בכתיבת הסיפור!
וכך נכנסתי לספרות העברית. דומני כי גם דמות המרצה בסיפורו של עמוס עוז – "אהבה מאוחרת", שאובה קצת מדמותי, לאחר שהרציתי פעם בחולדה, בנוכחותו, על השאלה הערבית בספרות העברית, ועל הסיוט הערבי, אלא – אצלו זה הפחד מן הרוסים.
נבחרתי מחדש לוועד אשר יכין את הפגישה הבאה. מחמוד עבאסי, שהופיע בבוקר, ניסה להיות "בוס" מפלגתי מפאִ"י לפגישה – וכשהועמד על מקומו, נעלם – בצהריים. ואילו סאמיח אל קאסם כלל לא בא לפגישה. היו שעות שהמפגש ניראה קצת יותר מדי יהודי, כדיאלוג עם עצמנו, וכתשבחות הדדיות של סופרי דור הפלמ"ח: גורי, מגד, ברטוב, ע. הלל, עוזר רבין. ועוד היו – דן צלקה, אורפז ובולי ושולמית הר אבן. מצד הערבים, הדמויות הבולטות היו אנטון שמאס, חנא אבו חנא ומוחמד ותאד. גם סיהאם דאוד, שהואילה להופיע בסוף הערב לשעה קלה – עוררה ויכוח ועניין רב בשיריה. וכן עשה רושם עמוק המשורר מישל חדאד מנצרת.
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר
יצחק אורפז ביומנים שלי
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר