* האם אפשר לומר "לא" לטראמפ? – שאלה קשה. ברור שלא כדאי לומר "לא" לטראמפ. ובכלל, מוטב להימנע מעימותים עם ארה"ב, ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו, וככל שאפשר להימנע מהם, ייטב.
אולם לעתים אין ברירה. לאורך שנות המדינה, נאלצנו לא אחת להתעמת עם ארה"ב. המדינה קמה מתוך עימות כזה, שבו ב"ג עמד בלחץ אדיר של הנשיא טרומן לדחות את הכרזת העצמאות. אלמלא נהג כך, מי יודע אם הייתה קמה המדינה. ומאז היו עוד עימותים וגם נתניהו עצמו התעמת עם אובמה וביידן.
עם כל הכבוד לנשיא טראמפ, שהוא ללא ספק ידיד גדול של ישראל – ישראל היא מדינה ריבונית, ואיננו יכולים לוותר על ריבונותנו. כאשר טראמפ "אוסר עלינו" להגן על ביטחון המדינה ועל חיי אזרחיה וחייליה, אין ברירה אלא לומר לו "לא."
מצב שבו יישובי קו העימות עם לבנון סופגים ללא הפסק וחיילי צה"ל נהרגים בדרום לבנון וידיה של ישראל כבולות הוא בלתי נסבל, ובשום אופן אין להשלים עמו, גם במחיר עימות עם טראמפ.
* יש הפסקת אש – הטענה שהפסקת האש אינה מתקיימת היא שקר וכזב.
יש הפסקת אש.
בביירות.
* צביעות – הביקורת באירופה על הודעת נתניהו על הכוונה להרחיב את השטח שבידי ישראל ברצועת עזה נגועה בצביעות.
טענתם היא שהרחבת השטח סותרת את הפסקת האש, שעל פיה השטח שבידי ישראל הוא 53% מן הרצועה. הם רק אינם מזכירים, שעל פי ההסכם חמאס צריך היה להסתלק מהשלטון ולהתפרק מנשקו. לא זו בלבד שהוא אינו עושה זאת, הוא מבצר את שלטונו, מתעצם ומתחמש ורודה בתושבי עזה, ונערך לחידוש הטרור נגד ישראל – ייעודו היחיד.
למה הם מצפים מישראל? שתשב בחיבוק ידיים? שתושיט את הלחי השנייה? שתכבד באורח חד-צדדי את ההסכם? אין שום הצדקה לדרישה מישראל לקיים את ההסכם שליבתו מופרת 24/7. יש לישראל זכות מלאה לחדש את המלחמה כדי להשלים את המשימה ולמוטט את חמאס, ולדעתי יש לעשות כן, ובמוקדם או במאוחר נעשה זאת. השתלטות על עוד שטחים כמנוף להגברת הלחץ על האוייב מוצדקת לחלוטין.
מקום להלין בצביעות ובעזות מצח על ישראל, על מדינות העולם להפעיל את מנופי הלחץ על חמאס ועל פטרוניותיה קטאר וטורקיה, לכבד את ההסכם, למסור את השלטון לוועדת הטכנוקרטים ולהתפרק מנשקם.
המלחמה שפרצה בטבח 7 באוקטובר חייבת להסתיים במיגור שלטון הטבח.
* הבא בתור – מתנגדי הסיכול הממוקד טוענים שלכל אחד יש תחליף והוא יכול להיות גרוע יותר. ויש להם הוכחה – חיסלנו את מוסאווי וקיבלנו את נסראללה.
הם צודקים. אין טעם בסיכול ממוקד, אלא אם מדובר במדיניות שיטתית ועקבית. אנו מחסלים ראש ארגון – מיד יש לחסל את מחליפו, את הסגן של מחליפו, את המחליף של המחליף של מחליפו וכן הלאה.
בשבוע שעבר חוסל עז א-דין חדאד. כששמעתי על כך כתבתי: מוחמד עודה עדין חי.
מוחמד עודה כבר מת.
נקסט.
* צעד נוסף והכרחי – ת'יודע מה? שכנעת אותי. כשאני חושב לעומק על טיעוניך, הם בהחלט משכנעים.
נכון, ברור שאין שום קשר בין נתניהו למחדל 7 באוקטובר. איך אפשר לחשוב אחרת? למה מה הוא היה בסך הכול? ראש הממשלה. מה לו ולזה?
מקבל.
אבל אני מציע ללכת צעד נוסף והכרחי על פי ההיגיון הזה. לבטל את תפקיד ראש הממשלה. אין בו צורך. איזה חיסכון אדיר זה יהיה! נפטר את כל עובדי משרד ראש הממשלה, את כל הוצאות משרד ראש הממשלה. אפילו את המאבטחים בגולת מיאמי.
קניתי.
* חוק שכולו חרפה – חוק המעונות הוא חוק גזל מושחת נוסף, שבו הציבור המשרת והעובד ימשיך להזרים ממיסיו כספים למימון ההשתמטות והמשתמטים. הפעם אפילו הליכוד הבין שאצבע נוספת בעין של הציבור היא גשר אחד רחוק מידי וניסה להתחמק מההצבעה. מה עשו החרדים? איימו שאם החוק המושחת לא יעבור, הם יצביעו בעד ועדת חקירה ממלכתית.
ועדת חקירה ממלכתית הכרחית כדי להגיע לחקר האמת ולהפיק לקחים ממחדל 7 באוקטובר. מבחינת החרדים, אחת היא אם תהיה ועדת חקירה או לא, זה לא שלהם. בעבורם, סוגיית הוועדה אינה אלא כלי לסחוט את נתניהו.
נתניהו נסחט. אין דבר שנתניהו מפחד ממנו יותר מאשר חקירת מחדל, והוא יודע טוב מאוד למה. ולכן הוא ראש ממשלה סחיט. וזו החרפה של ממשלת הפיגולים – תחת הסחיטה הזו הליכוד התקפל והעביר את חוק מימון ההשתמטות.
* טעותו של ז'בוטינסקי – ז'בוטינסקי ניסח משנה חברתית של מדינת רווחה מתקדמת, שמגנה על החברה מפני כשלי הכלכלה החופשית, שבה הוא דגל, ונזקיה. ליבת השקפתו היא חמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא – צרכי האדם שהמדינה חייבת להבטיח, באמצעות מס פרוגרסיבי, שלא יחסרו לאף אזרח. אילו חי עוד כמה עשרות שנים היה מוסיף, מן הסתם, מ"מ שישי – מחשב.
מי יהיה זכאי לכל אלה? מה הקריטריונים? תשובתו של ז'בוטינסקי הייתה קצת אוטופיסטית. מי שיבקש. נקודת המוצא היא שמי שיבקש – באמת צריך. ואם יהיו כמה שימעלו באמון, הם בטלים בשישים לא כדאי בגללם לוותר על עקרון האמון.
אני מאמין באמון כבסיס החברה, אבל אם לקחת משל אחר של ז'בוטינסקי, אם אעמוד דום ואשיר "התקווה" וכייס יכייס אותי, לא אמשיך לעמוד, אלא ארדוף אחריו.
מדינת הרווחה אינה יכולה לאפשר שיכייסו אותה. הכייס הוא המגזר החרדי. לא יתכן שמשלמי המיסים יממנו את חייהם והשתמטותם של החרדים, שאינם ממלאים את חובותיהם למדינה ולחברה, ושבוחרים בחיי בטלה על חשבון העובדים והמשרתים, משלמי המיסים. מדינת הרווחה צריכה לתת למי שמילא את חובותיו כלפיה ולמי שמיצה את יכולות ההתפרנסות שלו וזקוק להשלמה וסיוע. ועליה לממן את החינוך של כל האזרחים, ובלבד שיהיה זה חינוך הכולל את לימודי הליבה החיוניים ומחנך לערכים הממלכתיים והציוניים, תחת פיקוחה.
* על אפליה וחופש הפולחן – לכבוד חג הקורבן, חגם של המוסלמים, נערכה בגן צ'רלס קלור, כבכל שנה, תפילה המונית. כדרכם של המתפללים, היא היתה בהפרדה מגדרית.
עיריית ת"א לא שלחה לשם פקחים, לא ניסתה להפריע לתפילה, לא כל שכן לאסור על קיומה. וטוב שכך. מדובר באזרחי העיר. המרחב הציבורי שייך גם להם. אין שום סיבה בעולם למנוע בעדם פעם בשנה, ביום חגם, להתפלל בדרכם במרחב הציבורי. חופש הפולחן הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, וטוב עושה העירייה, כשהיא מכבדת את הזכות הזאת.
הבעייה היא האפליה הבוטה, בניסיונותיה של עיריית ת"א בראשות חולדאי למנוע מיהודים דתיים אורתודוקסים להתפלל בדרכם במרחב הציבורי בת"א ביום הכיפורים. גם להם מגיע חופש הפולחן. וגם כאן מובן מאליו שאין כל סיבה לעירייה להתנכל להם. גם האיפה ואיפה זועק לשמיים, וגם עצם הפגיעה הדוסופובית בזכויותיהם של האזרחים הדתיים.
בשנה שעברה בג"ץ כפה על העיריה לאפשר את התפילה. בושה וחרפה שצריך להגיע עד בג"ץ כדי שיאכוף על העירייה לא לרדוף את אזרחיה על אמונתם ומנהגיהם.
* במבחן הסבירות והמידתיות – עמדתה הלעומתית של היועמ"שית בדיון של בג"ץ על העתירות נגד מינויו של גופמן לראש המוסד, לוקה במבחן הסבירות ובמבחן המידתיות.
שומרת הסף בסוגיה של מינוי בכירים היא ועדת גרוניס. היא הרגולטור. ועדת גרוניס דנה במינוי ואישרה אותו. בג"ץ ביקש ממנה לחזור ולבחון חומרים נוספים הנוגעים לפרשה. הוועדה בחנה אותם ולא שינתה את דעתה.
היועמ"שית אינה חייבת להסכים עם ההחלטה, אבל לבטח אין זו החלטה שיש לה עילה כלשהי להתנגד לה בבג"ץ. השימוש הזה בסמכותה אינו עומד במבחן הסבירות והוא בלתי מידתי בעליל.
נכון שהחלטת הוועדה לא התקבלה פה אחד ונכון שיו"ר הוועדה התנגד לה. אז מה? זו ועדה מעין-שיפוטית, וכפי שבהרכב של בית משפט ההחלטה מתקבלת על פי דעת הרוב וקולו של ראש ההרכב שווה ערך לעמיתיו השופטים, כך גם בוועדת המינויים. אגב, גם בחירתה של בהרב מיארה ליועמ"שית הייתה ברוב קולות, גם אז היו"ר התנגד, וגם ליו"ר ההוא קראו גרוניס.
* חטאו הגדול – חטאו הגדול של אוריך אינו פרשת "בילד" אלא פרשת קטארגייט. דמות מרכזית כל כך בסביבתו של ראש הממשלה, עובד כתועמלן של האוייב בזמן מלחמה – אין חמור מזה. די בכך כדי לא לאפשר לו להתקרב ת"ק פרסה לכל תפקיד ציבורי ובטח לא לכוורת ראש הממשלה.
עצם העובדה שנתניהו מקבל אותו ומחבק אותו מעידה על אובדן דרך ואובדן שיקול דעת מינימלי. יתכן מאוד שהדבר נובע מחששו של נתניהו שאוריך יהיה עד מדינה.
* טנטרום של צווחות היסטריות – עקיבא נוביק ורוני קובן עשו טעות חמורה. הם הזמינו ל"ראיון" את ח"כית ה[---]ת רעש גוטליב.
כיוון שהם מכירים את התופעה, הם הילכו על בהונות, פתחו בחנופה, אך הטקטיקה לא עבדה. חיש קל היא נכנסה לטנטרום של צווחות היסטריות מטורפות, לא נתנה להם להשחיל מילה והתבכיינה שהם לא נותנים לה לדבר. היא התפרעה והשתוללה כאילו זה אולם בית המשפט העליון. היה זה טראנס ששילב גידופים למנחים ולכל עבר עם תעופה עצמית חולנית.
היה קשה להבין את נהמותיה, אבל ממה שהצלחתי להבין, היא צווחה איזה עשר פעמים שבעלה של שקמה ברסלר ישן איתה באותה מיטה. כנראה זה חטאו, שעליו היא סיכנה את חייו במזיד, כשחשפה את שמו, אף שהוא לוחם שב"כ.
ואני תמה – למה? לשם מה אתם מזמינים אותה? הרי ידעתם שלא יהיה ראיון ולבטח לא שיחה.
אסיים בנימה אופטימית. אני מאמין שלא ירחק היום, שבו תופעות כרעש גוטליב לא ייבחרו לכנסת.
* בנט או איזנקוט – מדוע אני מעדיף את בנט כראש הממשלה על איזנקוט? הסיבה העיקרית לכך, היא שעמדותיו המדיניות ביטחוניות של בנט קרובות מאוד לשלי. לעומת זאת, אין לי מושג מה עמדותיו של איזנקוט, ועצם העובדה הזאת בעייתית מאוד בעיניי.
ובמה איזנקוט עדיף על בנט? מכונת הרעל עוד לא הצליחה לעשות לו רצח אופי אפקטיבי וספק את תצליח בזמן הקצר שנשאר עד הבחירות.
אני רוצה לראות את בנט בראשות הממשלה. אילו היתה בחירה ישירה לראשות הממשלה, הייתי תומך בו. אך אין בכוונתי להצביע למפלגתו.
אני חבר הנהגת הרבעון הרביעי. בשבוע הבא תחליט התנועה אם להקים מפלגה ברוחה. אני מקווה מאוד ומעריך, שההחלטה תהיה חיובית, ושהמפלגה תקים רשימה מאוחדת עם תנועות וארגונים רבים שפועלים במרחב הרעיוני שלה ועם אישים כחילי טרופר, יועז הנדל ועליזה בלוך.
מפלגה כזו תפעל להקמת ממשלת אחדות לאומית, שתוביל בהסכמה רחבה רפורמות חשובות כמו רפורמה משפטית משטרית קונסטרוקטיבית, שונה מאוד מהמהפכה המשטרית, אך שונה מאוד גם מן המצב הקיים; כמו רפורמה משמעותית בחוזה החברתי בין האזרח למדינה שעיקרו גיוס לכולם, כולל חרדים וערבים, אם לא לצבא – לשירות לאומי אזרחי. היהדות והציונות הן תרבויות של חובות, והגיעה העת לעסוק לא רק בזכויות האזרח ובמגיע לי, אלא גם בחובותיו ומחויבותו. ממשלה כזו תקים ועדת חקירה ממלכתית, שהיא תנאי הכרחי לא רק להפקת לקחי הטבח, אלא גם לריפוי החברה.
הלוואי שתקום ממשלת אחדות סביב העקרונות הללו, אבל קשה לי לראות את הפוסט-ליכוד בהרכבו הנוכחי מסכים לה. במקרה כזה, אני מקווה שמפלגה כזו תהיה שותפה בממשלת בנט, תדחוף לפוליטיקה של הסכמות ותהווה משקל נגד לגורמים קיצוניים כמו יאיר גולן, שמתעקש להיות תמונת ראי של יריב לוין.
* 300 איש – 300 איש +- השתתפו בכנס בחירות של בנט בגולן, שנערך בקדמת צבי. אני אחד מכמה עשרות שכבר לא היה להם מקום ישיבה ונאלצו לעמוד לאורך הערב.
במהלך הכנס, העליתי פוסט בפייסבוק וכתבתי בו שמאות מתושבי הגולן השתתפו בכנס. צירפתי תמונה של בנט נואם. מהזווית שבה עמדתי, נראו מאחור כעשרה ראשים של אנשים מהקהל.
כמו בכל פעם ששמו של בנט נזכר, מיד הרל"ב (רק לא בנט) מתחילים לגדף ולהשמיץ. זה לא הפתיע אותי כמובן. מה שחרה לי במיוחד, הוא שלא אחד ולא שניים, הטילו דופי באמינות המספר שנקבתי בו, טענו שאני משקר, למה לא כתבתי שהיו עשרות אלפים, היו אולי חמישים גמלאים וכו'.
ואני תמה – מאיפה אנשים אוזרים חוצפה ועזות מצח להטיל דופי באמינות הדברים? הרי הם לא היו שם. אני הייתי שם.
כנראה שמי שסוגדים לשקרן המוחלט, משליכים את הסטייה הזאת על אחרים, כאילו כולם משקרים, כמו מנהיגם, ואין עוד אמת.
* מקור המידע – כל אימת שאני כותב על הטרור של מחבלים יהודים ביו"ש, אני מקבל תגובות אוטומטיות של הכחשה. הכול השמצות של השמאל, קמפיין שקרי, תמונות AI וכו'.
אספר על מקור המידע העיקרי שלי. הוא בטח לא "הארץ". בטח לא גדעון לוי. על גדעון לוי חל עיקרון ה"זאב זאב". גם אם יכתוב אמת, כבר לא אאמין לו. הרי אם ישמע על קטטה בין יהודים לערבים, הוא לא יצטרך לבדוק גרסאות. ברור לו מי התוקפן ומי הקורבן.
ביהודה ושומרון פועל ארגון ששם למטרה להילחם באלימות הזאת (הם לא משתמשים במילה טרור, כדי לא להרחיק אנשים המסתייגים מכך) – כן להתיישבות, לא לאלימות. אני קצת קשור אליהם. לא פעיל, כי איני תושב האזור, קצת מסייע בהפצה ובעיקר שותף פאסיבי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלהם. ובקבוצה, יש גם מידע מודיעיני. שיתוף מדי שבוע של סיכום השבוע המופיע בקבוצת ווטסאפ של המחבלים היהודים, הנקרא "חדשות הגבעות". ובסיכום, מדי שבוע הם מתפארים בגאווה בהישגיהם באותו שבוע. וההישגים הם פוגרומים, פשעי שנאה ופיגועים. הם עצמם המקור.
אגב, הם גם אחד המקורות המרכזיים לטענתי, שמאז שזיני נכנס לתפקידו, שב"כ מפעיל על המחבלים לחץ כבד, הרבה יותר מכפי שהיה בזמן רונן בר. כל אימת שאני כותב על כך, אני מקבל תגובות אוטומטיות של הכחשה מצד שונאי זיני, שלא יתנו לעובדות לבלבל אותם. אבל ב"חדשות הגבעות" הם כותבים על כך מדי שבוע. מעלים תהיות האם זיני הגדיל את מספר התקנים במחלקה היהודית, או הם רק הפכו פעילים ונמרצים יותר. הם מדבר על "קלגסי זיני", על "זיני רודף היהודים" וכו'. הם חשים נרדפים ומשדרים מצוקה.
* גבלס היה מרגיש בבית – ב-1975 קיבלה עצרת האו"ם החלטה אנטישמית בזויה, שהגדירה את הציונות "גזענות". "היטלר היה מרגיש כאן בבית," דייק בנאומו שגרירנו באו"ם חיים הרצוג, וקרע את הנייר עם נוסח ההחלטה, שבאופן סמלי התקבלה ביום שבו מלאו 27 שנים ללילה הבדולח.
16 שנה חלפו עד שבמהלך דיפלומטי מזהיר, בניצוחם של ראש הממשלה שמיר, שר החוץ דוד לוי ושגריר ישראל באו"ם יורם ארידור ובהירתמות מלאה של הנשיא בוש האב, בוטלה ההחלטה הארורה.
השבוע העליל האו"ם עלילת דם אנטישמיות נוראית על ישראל, והכניס אותה לרשימה השחורה של מבצעי אלימות מינית. גבלס היה מרגיש היום בבית בארגון הצבוע והאנטישמי הזה, בראשות השרץ גוטרש.
כמה שנים יעברו עד שהאו"ם יתעשת וימחק את הכתם הזה?
* שני הישגים במאבק באנטישמיות – שני הישגים חשובים במאבק נגד גל האנטישמיות הקשה בניו יורק, תחת שלטונו של צורר היהודים ממדאני.
האחד, בראשית השבוע נערכה הפגנה נגד ממדאני. לראשונה, לצד ארגונים יהודיים, הפגינו גם ארגונים נוצריים ואפילו מוסלמיים. המוסלמים טענו שמאז עליית ממדאני, גונבים להם את דת האסלאם מתוך העדפת האסלאם הרדיקלי הקנאי.
השני, הוא במישור החקיקה. בעקבות מקרים רבים של הפגנות אנטישמיות בפתח בתי כנסת, גובשה הצעת חוק האוסרת הפגנה בפתח בית תפילה (בית כנסת, כנסיה או מסגד), במרחק של כמה עשרות מטר. ממדאני הטיל וטו על החוק, אלא מה? בעקבות זאת, הובילה מושלת מדינת ניו יורק קתי הוקול, אף היא חברת המפלגה הדמוקרטית, את חקיקת החוק כחוק מדינה, המחייב גם את העיר ניו יורק, למגינת ליבו של הצורר.
* מילים כדורבנות. אלא ש... –מייק בורשטיין בן 80. מזל טוב!
נערך ראיון עימו בגל"צ. הוא דיבר על האנטישמיות בעולם, ואמר שהיהודים צריכים להבין שהמקום הבטוח ליהודים הוא רק ישראל, המקום היחיד בעולם שבו היהודי לא צריך בכל רגע לסובב את הראש בפחד, מי נמצא שם, וקרא ליהודים לעלות לישראל.
ממש התמוגגתי לשמוע נאום ציוני כזה – מילים כדורבנות.
אלא ש... מייק בורשטיין חי בגולת לוס אנג'לס ושם חיים ילדיו ונכדיו.
* מה חסר לנירית בן ארי – נירית בן ארי פירסמה ב"הארץ" מאמר נגד השירות בצה"ל, נגד העובדה שאנו רואים בגיוס מובן מאליו, נגד הנוער שמתגייס לצבא ולא מבין שהגיוס לצבא אינו אמור להיות מובן מאליו כי זו החלטה פוליטית; נגד ה"דת הצבא", "קדושת הצבא". נגד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ומנהגיו. נגד הביטויים "שכול", "נפל" ונגד הצפירה וכו' שהם מנהגים של היום הקדוש של הדת הזאת כפי שהחולצה הלבנה ודבקית דם המכבים על דש הבגד הם הציציות שלה. והדת הזאת כמובן מקדשת את המוות. ומה שזעזע אותה יותר מכל הוא שחטופים שחזרו החליטו לחזור ולשרת בצה"ל. ושהורים שמחו נגד המלחמה אמרו שהם נגד סרבנות. והמסקנה שלה היא שישראל זקוקה לכמה שפחות צבא.
מה המצרך שהכי חסר לכותבת הזאת? לא ערכים ציוניים, לא פטריוטיות. פשוט, שכל ישר. קצת שכל ישר היה מראה לה עד כמה דבריה דברי איוולת מנותקים. בוודאי אחרי 7 באוקטובר.
מה ראינו ב-7 באוקטובר? ראשית, מה הכוונות של שכנינו. שנית, שהם מתכוונים לכך בכל הרצינות. שלישית, מה קורה במקום שאין צבא. ובכל זאת, היה קצת צבא, והיו כיתות כוננות שהצילו חיי אלפים, והצבא החל להגיע במהלך היום. אחרת, היה קורה מה שקרה היכן שלא היה לנו צבא – אושוויץ.
אבל כדי להבין את זה צריך קצת שכל ישר. וזה המצרך שחסר לה. היא אמנם דוקטור גמור, אבל חפה משכל ישר.
* בין מדינה עם שחיתות למדינה מושחתת – בחצר בית הנשיא, יש שדרת פסלים של נשיאי ישראל. אחרי התפטרותו של האנס קצב מתפקיד הנשיא, עלתה שאלה, האם להציב גם פסל של האנס. פרס הכריע בחיוב, בטענה שאין לשכתב את ההיסטוריה. הוא צדק.
מאחורי כל פסל יש שלט שבו כתוב בקצרה על הנשיא. עניין אותי לראות מה כתבו על האנס. האם טייחו?
וזה הנוסח: "משה קצב, יליד איראן, גדל במעברה, היה ראש מועצת קריית מלאכי, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.
"בערוב תקופת כהונתו הורשע קצב באונס ונשלח ל-7 שנות מאסר. העמדתו לדין והרשעתו הטילו עננה כבדה על נשיאותו, אך שימשו עדות לכך שבמדינת ישראל כל האזרחים שווים בפני החוק.
"נשיאי ישראל הכריעו שיש להותיר על כנו את פסלו של הנשיא השמיני, על אף שהורשע באונס ונאסר, מתוך מחשבה שאין לשנות את העובדות ואין להעלים את שנעשה. בראייתם הממלכתית, המאבק הנחוש, למיגור האלימות נגד נשים, מחייב להכיר את אשר אירע ולפעול לתיקונו.
"במדינת ישראל הכל שווים בפני החוק, מתוך כך להרשעה ולקלון הכרוך בה ישנה משמעות ציבורית וחוקתית עמוקה."
יפה מאוד! זה בדיוק מה שראוי להיכתב, לטעמי.
עברנו תקופה קשה שבה היו לנו נשיא וראש ממשלה פושעים, קצב ואולמרט. אולם החברה הישראלית בחרה בטוב, ומעמדם הבכיר לא הציל אותם מעונש, כאחד האדם, כאחד הפושעים.
מה ההבדל בין מדינה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת? מדינה מושחתת היא מדינה שמשלימה עם השחיתות ולא נאבקת בה. ישראל בעידן קצב ואולמרט היתה מדינה שיש בה שחיתות, אך היא נלחמה בה, ללא פשרות.
כשרק החלו חקירות נגד אולמרט, עדין לא כתב אישום, האופוזיציה בראשות נתניהו דרשה בצדק את התפטרותו המיידית. מה שחשוב יותר, הוא שחבריו למפלגה ולממשלה דרשו זאת ממנו ואנסו אותו לעשות כן.
התמיכה ההמונית בנתניהו, קניית הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" ומלחמת החורמה שנתניהו מוביל נגד מדינת החוק ומוסדות הצדק והמשפט הם סממנים מדאיגים של מדינה מושחתת.
אין לי ספק שהיום, בסיטואציה הנוכחית, "חצי עם" היה תומך בקצב, וקונה קונספירציות הזויות על כך שהתיק שלו תפור. רעש גוטליב הייתה עושה את הצגות ההתפרעות שלה בדיוני בתי המשפט וכינרת בראשי הייתה מגוננת עליו כעל אתרוג.
אני מקווה שהחברה הישראלית תתגבר על המשבר המוסרי הזה, תוקיע את השחיתות ותחזור לעצמה.
* אינשאללה – ספרו של יוסף חדאד "תנו לי להסביר" נפתח בהקדשה: "בתקווה ובתפילה שכל החטופים שלנו ישובו הביתה במהרה ושכל הלוחמים והלוחמות ישמרו על עצמם ויחזרו הביתה לשלום, אינשאללה."
אינשאללה?! איפה מרדכי דוד?
* על רגל אחת – תלמידי פנימיית "אדם ואדמה" מאשכול שבנגב המערבי, התארחו השבוע ימים אחדים בפנימייה המקבילה באורטל, ועבדו אתנו בשטח. בארוחת הבוקר שלהם, הם מקדישים דקות אחדות ל"לימוד" (במילעיל), בהובלת המדריך או המחנך העובד עם הקבוצה בשטח. כשעובדים איתי, מדי פעם מבקשים ממני להוביל.
המחנך מ"אדם ואדמה" שלנו, שעבד עם הקבוצה מאשכול, ביקש ממני לתת להם "לימוד" – לספר את סיפור ההתיישבות בגולן, בחמש דקות. זה כמו לבקש ללמד את כל התורה על רגל אחת.
השבתי לו שכבר יצא לי להרצות על הנושא בין שמונה שעות (בארבעה מפגשים) לרבע שעה. חמש דקות עוד לא ניסיתי. אולם לא דחפתי אותו באמת הבניין שבידי, אלא הרמתי את הכפפה.
וכך, סיפרתי את קיצור תולדות ההתיישבות בגולן, אמנם לא בחמש, אבל בעשר דקות.
* אנו באנו – אנו באנו היא תנועה של גרעיני שנת שירות של גמלאים ליישובי הספר; אנשים עתירי מעשים וניסיון, שבאים לתרום מניסיונם למשך שנה במקומות אליהם הם מגיעים.
הגרעינים הצפוניים, של מטולה, קריית שמונה ובית שאן, עלו לגולן ונפגשו איתי באורטל. היתה שיחה מעוררת השראה על משימתיות, חלוציות והגשמה בימינו. חלק ניכר מהשיחה נסוב סביב המשבר הפוקד את קריית שמונה וההכרח לראות בתקומתה יעד לאומי עליון. ניסינו לחשוב יחד על הדרכים לחולל שינוי, להביא לעיר משפחות צעירות אידיאליסטיות, גם מהמגזר החילוני (כי במגזר הדתי יש תנועה מבורכת של התיישבות בעיר).
רציתי לחבק שם את כולם.
* ד"ש מלפני 23 שנה – השתתפתי בישיבת מליאת המועצה האזורית גולן. ניגש אלי חברי טל, נציג אלוני הבשן, ונתן לי, לעיון, דף נייר שהיה בידיו. היה זה עמוד מתוך "מבזק מתנ"ס" בחתימתי. בעשור שניהלתי את מתנ"ס הגולן, נהגתי להוציא פעם או פעמיים בחודש מנשר ובו סיקרתי את הנעשה במתנ"ס. כמקובל באותה תקופה, המבזק נשלח מודפס על נייר, בתוך מעטפה עם בול. הוא נשלח למזכירויות היישובים, לפעילי החינוך והתרבות, לידידי המתנ"ס ולמי שידעו על קיומו וביקשו שאצרף אותם לרשימה. הדף שהוא הציג לי הוא בן 23 שנים.
איך הגיע אליך הממצא הארכיאולוגי הזה? תהיתי.
מסתבר שהוא פתח סידור או חומש בבית הכנסת של היישוב, ונשר ממנו הדף הזה...
* ביד הלשון: שריד – קיבוץ שריד חוגג מאה שנה להיווסדו. הקיבוץ נמצא בצפון עמק יזרעאל, בקרבת מגדל העמק. הוא משתייך לקיבוץ הארצי השומר הצעיר, שהיום הוא חלק מהתנועה הקיבוצית, ולמועצה האזורית עמק יזרעאל.
היישוב עלה לקרקע ב-1926, בתקופת העלייה הרביעית, כחלק ממאמץ התיישבותי גדול של קק"ל והמוסדות הלאומיים לגאולת קרקעות העמק ולהתיישבות יהודית גדולה בעמק יזרעאל.
החלוצים שייסדו את הקיבוץ – גרעין "אחווה", עלו מליטא ב-1920. ב-1925 התיישבו במחנה הכשרה ליד גניגר הסמוכה, והחלו לעבוד את אדמות שריד. ב-1927 הצטרף ליישוב גרעין של חלוצים עולים מגרמניה.
מקור השם הוא היישוב המקראי שריד, בנחלת שבט זבולון, המזוהה עם תל שדוד הקרוב. "וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם עַד-שָׂרִיד" (יהושע י"ט, י').
המשורר נתן יונתן היה חבר הקיבוץ. בקיבוץ פעלה שלישיית שריד.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 31.5.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר