לא הבנתי מדוע פרחיה מתנכרת לי – היא יושבת לידי בשיעור של ש"י פנואלי, ואיננה נענית לנענועי הראש שלי. עוברת על ידי בקפיטריה האומללה של מתחם האוניברסיטה באבו כביר, ואיננה מזכה אותי במבט. לא היינו חברות נפש, כאלו שמספרות בשושו כל מיני סודות, אבל למדנו באותה כיתה בגימנסיה "גאולה", היא העתיקה ממני שיעורים שלא הספיקה להכין בבית, מיספר פעמים בצעתי חצי מהכריך שלי, כי היא "לא הספיקה" להכין בבוקר. לא ידעתי מה היו העיסוקים שלה באותם ימים, אבל ברור שהלימודים לא היו בראש מעייניה. אני למדתי באבו כביר ספרות ולשון, לימדו אותנו פנואלי, אלקושי הברמן, מורג, קדרי, עירון. היא למדה ספרות ופסיכולוגיה. כל "הפסיכולוגים" הלכו עם האף למעלה (היו להם בחינות כניסה קשות), אבל האף של פרחיה היה בעננים. באיזה שהוא שלב הפסקתי להשתדל למשוך את תשומת ליבה, שתלך לעזאזל!

ואז, בלי שום הקדמות, היא פונה אליי: "אני צריכה את הברמן מלפני שבועיים..." הייתי בשוק! בוודאי שהייתי צריכה להעמיד אותה במקום, אבל הייתי כל כך מבולבלת שעניתי: "אצלם את הדפים ואתן לך." לפחות היה לי השכל לא לתת לה את המחברת, כי ספק גדול אם הייתי מקבלת אותה בחזרה. וזאת לדעת, באותם ימים צילום מסמכים לא היה דבר פשוט כלל.

לימים נודע לי שהיא קיבלה טור בעיתון נשים, וכולם, חוץ ממני, קוראים אותו בשקיקה. הלימודים באוניברסיטה, כמו הלימודים בתיכון, לא היו במרכז ההתעניינות שלה, ואני גם הבנתי איך הגיעה לתפקיד הנחשק הזה בעיתון – אני זוכרת שדיברו על כך שפרחיה נישאה לדן אביגד, שנחשב בגלל כל מיני חידושים פואטיים – בעיקר על ידי צירוף מספר מילים יחד, וחזרות אינסופיות על אותה מילה בכל שורות השיר – לגאון השירה העברית החדשה. דן היה נמוך ומכוער, אבל נשים ממש רדפו אחריו. הוא התחתן שלוש פעמים, אבל הילד היחיד שנולד לו, לא נולד מאחת מנשותיו, אלא דווקא מרווקה, שקראו לה כלנית או שם של איזה פרח אחר. שיריו הראשונים התפרסמו ב"קול העם", כי היה חבר בתנועת בנק"י, אבל הוא הפך במהרה לפרסונה גראטה במוספים הספרותיים של "הארץ", "דבר", "על המשמר", וגם בעיתוני הערב "ידיעות", "מעריב". מלחינים התחרו מי ילחין שירים שלו וזמרים מהשורה הראשונה שילבו את שיריו בתוכניות שלהם. ברגסון טען באיזה שהוא מקום כי אנשים חכמים יודעים להסתיר את רצון ההתבלטות שלהם. דן אביגד לא התאים לקביעה הזאת של ברגסון, הוא רצה שכולם יידעו עד כמה הוא גאון, שבעצם היה צריך להיוולד במאה השלושים, ולא במאה העשרים הדפוקה שלנו. ברור ש"גאון" ללא סמים אי אפשר, והוא לא רק צרך סמים, אלא גם כתב בספר כיצד הם גרמו לו להשראה.

וכן, אשתו הראשונה היתה פרחיה כץ, פרחיה שלנו. אבל אני מקדימה את המאוחר. היא היתה בכיתה י' כשדן אביגד התחיל איתה. הוא היה מחכה ליד השער של הגימנסיה, והיא היתה רצה אליו, ומייד שניהם היו נעלמים בריצה לרחוב יונה הסמוך. ההורים שלה היו פליטי שואה מפולין, וגם "בוגרי קפריסין". האב היה נגר, עובד בשכר יומי בנגרייה שליד נמל תל-אביב, והאם, כמו שהיה מקובל באותם ימים – עקרת בית. נדמה לי שהיה עוד אח קטן, אבל אינני בטוחה. כשנודע לאברהם כץ שבתו מתרועעת עם משורר שגדול ממנה בלפחות עשר שנים, הוא איים עליה שינעל אותה בבית, ולא ייתן לה לצאת עד שהציפורים יתעופפו לה מהראש: "משורר זה ארחי-פרחי, אלה אוכלי חינם, מפתים נערות וזונחים אותן עם בטן. לא רוצה לשמוע את השם שלו בבית הזה!"

אבל דן אביגד לא פראייר, הוא קבע פגישה עם בנצי, אחי הגדול, שבדיוק השתחרר מחיל השריון (אצל גורודיש), ועוד לא החליט מה יעשה, ודן מבקש ממנו טובה: "אתה תהיה כאילו המחזר של פרחיה, תבוא אליהם הביתה ("הבית" היה צריף רעוע בשכונת נורדיה, מכוסה בקרטון מרוח בזפת כדי שהגשמים לא יחדרו פנימה), תדבר יפה עם אברהם כץ ועם הפלונית שלו, תבקש יפה רשות לצאת עם בתם, ובאמת תלווה אותה עד כיכר צינה, ושם אני לוקח פיקוד, ואתה חופשי."

בנצי לא טיפש: "מה ייצא לי מזה?"

ודן: "אני כותב תסריט, וכשזה יהיה מוכן, אתה הראשון שאפנה אליו לשחק בסרט. מבטיח!"

וכך היה, בנצי הצליח – איך לא? – לכבוש את ליבו של אברהם כץ: "זה חברה'מן – איך את בכלל משווה לגמד ההוא?!"

ההסדר הזה נמשך בערך חודש. באיזה שהוא שלב כץ החל לחשוד, ועקב אחרי בנצי שהלך אנגז'ה עם פרחיה. כשראה את חילופי המשמרות, רץ מהר חזרה לצריף בנורדיה, הוציא גרזן מארגז הכלים שלו, ורץ אחרי דן כאחוז טירוף. המזל היה שבנצי היה עדיין בסביבה, הוא השיג את כץ וחיבק אותו חזק מאחור. כץ נופף בגרזן וצעק:

"תעזוב אותי, אני אהרוג אותו! ואתה שקרן רמאי! איך האמנתי לך, איך!"

"די, אדון כץ, די! הם אוהבים, תניח להם. אסור להתערב."

"מה 'אוהבים'? הרי זה קזנובה, מפתה נערות צעירות, ומשאיר אותן עם בטן. וי לי, למה הגעתי!"

וכץ מתמוטט שם על המדרכה, ופורץ בבכי.

"כך יותר טוב, אדון כץ, רק אלוהים יודע מה היה קורה לולא עצרתי אותך. אתה היית יושב בכלא, והמשפחה שלך – מי היה מפרנס?"

למותר לציין שבנצי לא שיחק מעולם בסרט, ולא רק של דן אביגד, אבל פרחיה יצאה נשכרת מהנישואין איתו (הקומוניסט התחתן כמו כל שלומי אמוני ישראל – ברבנות...). הוא אמנם זנח אותה והתחתן עם אחרת, כפי שניבא אביה, אבל קודם סידר לה פרוטקציה בעיתון, שם היא התקדמה, והפכה לימים לעורכת. הלימודים בקמפוס של אבו כביר היו בשבילה מין בילוי לשעות הפנאי, ואילו אני נותרתי עם המחברות מהן היא העתיקה בתיכון ובאוניברסיטה.

משה גרנות