מתוך יומן 1974

3.11.74. הסיפור של אורפז על הנערה שהרתה לו, לדבריה, ונישאה, בקיבוץ של "השומר הצעיר", סיפור המקביל בדיוק לסיפור מפי פנחס שדה, לפני כשנתיים וחצי. [לימים סיפר לי זאת בפרטות ורשמתי ביומני משנת 2008].

25.12.74. יום רביעי. ועתה לקונגרס פא"ן ה-39, בירושלים. הזמנתי חדר ללילה במלון דיפלומט. יהודית הלכה איתי וקנינו ז'קט טווייד יפה בשניידמן, שעלה 660 לירות. מזה 500 נתנה אימא במתנה. וקבעתי עם אורפז להיפגש ביום שני, ה-16.12, בקפה "עטרה" ליד התחנה המרכזית בתל-אביב. נשאתי עימי תיק ובו פיג'אמה חורפית וחולצה להחלפה וכלי-רחצה ומכתבייה גדושה חפצים שונים, שימושיים, ועותק של הספר האנגלי שלי ["אין שאננים בציון"]. ז'קט ועליו מעיל, וכובע פרווה, ומטרייה, ומכנסיים חדשים, בקיצור, היה תייר בארצך.

אורפז פוגש אותי, לבוש בסוודר תכלת ועליו ז'קט עור שחור שקנה לו דודו בניו-יורק. "אהוד," הוא אומר, "אני רואה שאתה מצוייד היטב."

"ואתה?"

"אני?" הוא עונה, "יש לי תחתונים רזרביים בכיס אחד ומברשת שיניים בכיס השני של הז'קט, ומה צריך יותר? העיקר להיות נייד!"

ויצאנו לדרך באוטובוס. הוא אינו נוסע במוניות מאחר ויש לו הנחה של חמישים אחוז באוטובוסים וברכבת בתור עיתונאי. הגענו לירושלים, ובדרך סיפר לי על עלילותיו עם נשים. ואני מקנא בו ומרחם עליו גם יחד. מקנא באורח חיי רווק שלו ומרחם על היותו נלעג, כנער צעיר שזה לו צעד ראשון בחיי אישות. ומה עוד שבנו הבכור עומד להתחתן!

הגענו למלון, בתלפיות, וקיבלתי חדר גדול מאוד, עם מיטה זוגית ופינת סלון ענקית מרוהטת ועוד חלל עצום, לא מנוצל. פאר מרוהט בחוסר טעם. כל זה ב-70 לירות ללילה, בתור משתתף בכנס, מהם יוחזרו לי 35 מטעם אגודת הסופרים. הז'קט החדש גירד בצווארי. הרגשתי קפוא וזר לעצמי. מרחתי משחה על הצוואר. התלבשתי ויצאתי לקחת את הדודה אסתר, שבאה אף היא לכנס. כשדפקתי על דלת חדרה, כבר היתה מוכנה. בשמלת משכית שחורה וארוכה, עם רקמה. "איפה אתה? חיכיתי לך!"

ירדנו לקפטריה. והחלה פרשת מסעותיי עם דודתי. בחדר האוכל עלתה ארוחה כארבעים לירות, לכן התקבצנו כולנו בקפטריה. ישבנו עם ישראל כהן ואשתו, ואורפז הצטרף אלינו. היכרתי לו את אסתר, ותחילה חשבה שהוא תלפז! ישבנו וחיכינו. המלצרים כולם ערבים צעירים. רצו אנה ואנה ואיש לא ניגש אלינו. טיפלו קודם באורחים הזרים, וגם בהם בעצלות ולא באדיבות.

חיכינו כשלושת רבעי שעה. ניגשתי כמה פעמים לקרוא להם – דבר אל העצים. לבסוף ניגש אחד. ישראל כהן צעק עליו, נאום ארוך, בעברית, והלה – אינו מבין. או עושה עצמו. אסתר – בערבית, וממנה הוא מתעלם לגמרי. ואני מנסה באנגלית. [והלה] נעלם בלי לרשום את הזמנתנו.

לבסוף הגיע [מלצר] אחר. רשם את ההזמנות והחתים אותנו. ושוב – ישראל כהן בעברית – מתעלם מצעקותיו. אסתר בערבית – "חליב!" – וענה לה בציניות גלוייה – בעברית! ואולי היה [המלצר] השני יהודי מעדות המזרח? מי יודע. ואני באנגלית. ושוב מחכים. האוטובוסים לטקס הפתיחה עמדו לצאת. קמנו וביטלנו את הזמנתנו והיה ריב. המלצרים – בחוצפה – "כאן זה בשביל ארוחה! הייתם צריכים לעלות למסעדה!" – ובקושי הסכימו לבטל את החתימות שלנו.

נסענו לתיאטרון ירושלים והספקנו לשתות ולטעום משהו במזנון. היכרתי לאסתר את אבות ישורון, וחשבה שזה ישורון קשת, יעקב קופלביץ.

נכנסנו לאולם. מלא עד אפס מקום. בקושי מצאנו מקום בשורה האחרונה. והחל הטקס. אנגלית יבשה, במיבטא לא נעים, של שמאי גולן. [שכל העול של אירגון הקונגרס נפל עליו לאחר שחנוך ברטוב לא עמד בכך]. נאום נאה, שיחה, של ו.ס. פריצ'ט מאנגליה. נאום באנגלית של רבין, פושר. ונאום ארוך, באנגלית, של אהרון מגד על השפה העברית. זה מגלה לעולם את התנ"ך, וזה את התלמוד והעברית. לפני מגד דיבר היינריך בל, גרמנית, ולא הבנתי את דבריו, אחר-כך קראתי שדיבר על המאה של המגורשים וכלל אותנו, את הגרמנים והערבים, באותה קטגוריה של מגורשים. דיבר ברגש רב. אך דומה כי בצדקנות. גם סול בלו ויונסקו ישבו על הבמה, אך לא דיברו.

אחרון היה צריך לדבר חנא אבו-חנא מחיפה. זה האיש האירוני, התרבותי ונעים ההליכות, שעימו נפגשתי באותה פגישת סופרים לא מוצלחת בירושלים, ואשר העביר ביקורת על שירי. נאומו, בנוסח אנגלי, חולק, אולם הוא לא הופיע. חלה או נתחלה. במקומו בא מחמוד עבאסי, המפא"יניק, והוא שקרא את נאומו של חנא אבו-חנא.

אני מתאר לעצמי מה קרה – בפא"ן מצויים גם חברים ערבים, ואין הפלייה. אך לאחר השעיית ישראל מאונסק"ו, ולאור המצב – הרגיש אבו-חנא כי עצם השתתפותו בכנס כמוה כהכרה בירושלים כבירת ישראל, ומתן קלף תעמולתי חשוב בידינו. לכן הגיע לפשרה – שלח נאומו ולא הופיע בעצמו. ואז שלפו את מחמוד עבאסי ואמרו לו: "מחמוד, כל השנים אנחנו מחזיקים אותך ומגדלים אותך, עתה הגיע שעתך לגמול לנו, היה אתה הערבי שלנו!" – וכך היה. וכך קרא המפא"יניק את נאומו של איש רק"ח, למרות שבכנס שבבית הגפן [בחיפה] כמעט לא יכלו דבר שלום איש אל אחיו.

הנאום עצמו היה מתון, ובסופו היתה התייחסות ברורה למה שקרה במפגש ב"גלריה הקטנה". הוא אמר שמוטב אולי שיוצרים משתי השפות יקראו איש את דברי חברו ולא ייפגשו, כי הפגישות רק מרבות את אי-ההבנה.

מה שמראה כי גם אילו נתקבלו כולם לאגודת הסופרים העברית – היו מחרימים את רוב טקסיה ופגישותיה הפומביות מחשש פן ייחשבו ל"ציונים" ומשתפי פעולה. ובעצם נוח להם המצב שהם בחוץ, ויכולים לצעוק ולעשות הון תעמולתי מישיבתם בחוץ, שעה שברור להם, ורק להם, שאינם מוכנים כלל להיכנס פנימה

בכך לא נסתיים "הפרק הערבי" של הערב. עבאסי קרא את המחצית האחרונה מדברי אבו-חנא – באנגלית. והיתה זו נחמת שוטים בכך שהאנגלית של עבאסי היתה גרועה יותר מהאנגלית של הישראלים שדיברו לפניו. וכל זה נתן לערב צביון של "נייטיבס", של ארץ תת-מפותחת. וההתיימרות לגלות לגויים את התנ"ך באותה הזדמנות ניראתה עלובה ורק הגדילה את הגרוטסקה שבכל המעמד.

אמרתי לעצמי: כאן עומד דור שרובו וכמעט כולו מבני הארץ וגידוליה. לא בובר ועגנון, לא שלום (גרשם) ואפילו לא הזז ושז"ר. וכאן רואים היטב את "מחיר הציונות" – את חוסר הרקע התרבותי העמוק, [זה] שהביאו עימם יוצאי מזרח ומערב אירופה. את צרות אופקינו. את ריחוקנו מתרבות העולם. את אי-יכולתנו לקשור עצמנו לעבר או לומר משהו בעל משמעות כלפי ההווה והעתיד. כשאמר עגנון בטקס קבלת פרס נובל כי לא הוא כתב את דבריו אלא מישהו עמד מעליו והכתיב לו, וכי אינו רואה עצמו אלא חולייה קטנה באותה שלשלת שמימי משה רבנו – היה בכך קצת ממשחק הצניעות הגאה שלו, אך לו היה מותר לומר זאת, ולנו – לא.

בחלק השני, בקונצרט, יצאנו לפואייה. מחמוד עבאסי תפס אותי בקשר לענייני ספרות. מסתבר כי פירסם את תרגום שירי "בשולי פנקס התבוסה" בעיתונו (אני בטוח שהשתמש בנוסח המעוות והמקוצר שהפיץ משרד החינוך). וביקש את "פורצים ונצורים". דומני שכבר שלחתי לו פעם.

אסתר ישבה ודיברה עם משוררת גרמניה קשישה (ובכלל, כל המשתתפים בקונגרס היו מעל גיל ארבעים, שום משוררת צעירה, רק זקנים). והנה ראיתי את אנטון שמאס. עלה בדעתי שאסתר תאמר לעצמה – הנה אודי והחברים הערבים שלו! – אבל, יצר היתול שבי גרם לי לרצות להפגישה עם אנטון שמאס. שאלתי אותו והוא הסכים. ניגשתי אליה, ולאחר שסיימה את השיחה – הפגשתי אותם ואמרתי לה – "תכירי את אנטון שמאס, משורר ערבי ועברי."

היא האירה לו פנים, החליפו מילים בערבית, סיפרה מעט על פתח-תקווה בילדותה, שאלה אותו היכן נולד, ואמר – "פאסוטה."

זה ניראה קצת מוזר בעיניה ולא ידעה בדיוק היכן המקום.

הוא אמר לה – "בגליל." ועוד אמר, כשישבנו, וגם אורפז הצטרף אלינו, כי היה רוצה לראיין אותה לתוכנית שלו בטלוויזיה. מיד שנפגשו אמרה לו שהיא נהנית לקרוא אותו. ואני תמהתי – היכן? ועל תוכניתו אמרתי לה שהוא עורך את התוכנית הספרותית הטובה ביותר בטלוויזיה – בערבית.

היא הסכימה להתראיין ואני נתתי לו את כתובתה. אמרתי לעצמי, הנה, לראשונה בחיי אני רואה את אסתר מדברת עם ערבי כמו עם בן-אדם, ללא רגשות שינאה, חשד ובוז.

ואז שאלה אותו – מאיפה בעצם בא מקור השם, שמוש?" – אמרתי – "את מתכוונת לאמנון שמוש?" – ואנטון אמר שאולי מ[המילה] שמש, ולפתע תפסתי שהיא חשבה כל הזמן שהוא אמנון שמוש. לכן גם שאלה אותו [קודם] אם לא בא מצפון-אפריקה.

אמרתי לה: "אסתר, זה אנטון שמאס!" – ואז הבינה שהוא ערבי, וקפאה פתאום ונעשתה עויינת לו עד כי אני ממש לא ידעתי מה לעשות מרוב אי-נעימות. גם אורפז הרגיש בכך. אנטון או שהרגיש והתעלם, או שבאמת לא הבין מה קרה. בינתיים החלו אנשים יוצאים מן הקונצרט. קמנו ונפרדנו מאנטון. אינני זוכר אם אסתר החליפה עימו אפילו מילה נוספת אחת. ולי אמרה: "אני לא מאמינה לו. הוא בכל זאת ערבי!"

חזרנו למלון. אסתר הלכה לישון, מלווה על-ידי מרגוט קלאוזנר, [שהיתה לבושה] בפרווה ענקית ויקרה, [הן ניראו] כמו שתי מטרוניתות מדורות שעברו. זו עם שיגעון הרדיפה שלה וזו עם עולם הרוחות וגלגול הנשמות. "הייתי יכולה לספר לה כמה דברים שהיו מדהימים אותה מאוד-מאוד!" התפארה בפניי אסתר בלחש. ואילו אני הזכרתי למרגוט קלאוזנר את מה שאמרה בשידור בשבועון לספרות ברדיו לפני חודשים מיספר – שלמרות שהיא מאמינה בעולם הבא, היא רוצה להמשיך לחיות זמן רב ככל האפשר, מאחר והיא אוהבת מאוד לראות סרטים, והיא אינה מאמינה שמהעבר השני יש פוקוס! – והיא השלימה את סיפורה שסיפרתי לה בצחוק ובאמירת ה"פוקוס" בצורה ייקית לגמרי.

ישבנו, אורפז, יעוז-קסט, שמעון בלס, אהרון אמיר ובטין, בבאר, והלכתי לישון. הזמנתי השכמה לשבע בבוקר. התקלחתי במים חמים. שכבתי לבדי במיטה הגדולה, לראשונה בחיי במלון כה מהודר – לבד. והצטערתי שאינני מנצל את התנאים. חשבתי גם על אורפז, שבוודאי אוכל את עצמו על ה"בזבוז" הזה. נרדמתי מהר. לפתע צילצל הטלפון. היה חושך. הרמתי. חשבתי – כבר שבע בבוקר? – ושמעתי את קולו האיטי של אורפז: "אהוד? זה עוד לא שבע. מדבר אורפז. כבר ארבע לפנות בוקר ואינני יכול להירדם, אולי יש לך איזה ספר לקרוא?"

עניתי: "אין לי, ואני דווקא ישן מצויין. לילה טוב." וסגרתי.

נפגשנו בבוקר, לארוחת הבוקר, שהיתה כלולה במחיר, בשיטת המזנון החופשי. עוד בטרם בואו סיפרתי על התקרית, וצחקו. וכשבא, אמרתי לו – "בטח לא פירגנת לעצמך שאתה ישן לבד ולא מנצל את ההזדמנות?" – "אינך יודע עד כמה צדקת," ענה לי. אבל, האמת שלא ישן מרוב התרגשות לקראת הדברים שהיה עליו לומר בבוקר, בדיון, ודומה היה לו שהם חסרי ערך לאחר מעמד הפתיחה החגיגי.

לאחר הארוחה התקבצנו באולם הדיון. אסתר התעקשה להשלים ביני לבין עדה צמח. הסכמתי ופיטפטנו שנינו ללא תרעומת. ניהל את הישיבה ו.ס. פריצ'ט, שהיה פחות נחמד ולבבי מבליל אמש. אולי אינו רגיל לקום מוקדם בבוקר. איש מן הכוכבים – בל, בלו ויונסקו – לא היה בקהל, כך שהדיון לבש אופי של ליגה ג'. דיבר נציג צרפת, ממרומי התרבות המערבית, ההומאנית, כלפי הספרויות הלוחמות, הפלאקאטיות, של הארצות המתפתחות. לבסוף מתברר – יהודי.

דיבר נציג אונסק"ו – וגם הוא, מתברר, יהודי, וגם הוא, ממרומי אירגונו, השיא עצות לפא"ן ובעקיפין לישראל.

דיברה שולמית הראבן באנגלית גרועה, נלעגת, דיברה שטויות כמו לילדים מפגרים ועוד ניסתה לחקות את סגנונו של פריצ'ט ולשלב בדיחות בדבריה.

דיבר נציג טאיוואן ונציג סופרי אידיש בארה"ב, ובאולם ישבו נציגי דרום-קוריאה, דרום-אפריקה (ואולי גם דרום-וייטנאם), סופרי אידיש מניו-יורק וסופרי ליטא בגולה בלונדון – בקיצור, אלה ידידינו. וכיצד זה לא נרגיש אהבה לנציג פורמוזה? אותם כבר סילקו מהאו"ם ואותנו יסלקו בעוד שנה-שנתיים.

ולפתע ניראה לי כל הקונגרס הזה נלעג הן מצידנו (שולמית הראבן חזרה על אותן שטויות של מגד, ולאחר זמן, של ברטוב בטלוויזיה, אותה יומרה משיחית תנ"כית, ירושלמית, אותה התקשטות בתכנים ובנושאים שאין להם ולא כלום, לבד אולי מקשר פרובלמאטי מאוד – עם הדוברים בשמם). ואילו הניצחון של קיום קונגרס בירושלים נעשה גם הוא לניצחון פירוס – עם מי אנחנו יושבים? המדינות המנודות והריאקציוניות ביותר שבעולם, יהודים, וכמה גויים טובים, מחסידי אומות עולם, דוגמת היינריך בל, אשר ממשיכים לתמוך בנו ואינם מרגישים או אינם רוצים או אינם מסוגלים להרגיש כמה מגוחכים אנו. חבל שלא הדפיסו את "אנשי סדום" בגרמנית. זה היה אולי מלמד קצת על האמת שביחסים המורכבים האלה.

עלה אורפז, והוא היחיד שדיבר דברים של טעם. אמנם, חלק מדבריו אמרתי וכתבתי כבר אני בשעתו – על תחושת המצור ומצב המצור בספרות העברית. וחלק אמר היידגר – שאנו מתנודדים בין הרעש והריק (ואולי אמר זאת כבר פאסקאל, או קירקגארד). אבל הוא ניסה לשלב את עניין המצור עם דמות הגיבור הצליין שבספריו, מבלי להזכירם במפורש, וכך ניסה לתת מעין "בשורה" ישראלית, צנועה מאוד ומהססת, אבל כולה אמיתית ושייכת לנו – לגבי מצבו של האדם הישראלי בספרות, כמבטא בצורה מרוכזת יותר את מצבו של האדם בכלל, כמי שמפנה מקום לאמונה מבלי דעת אם תבוא.

אורפז סיים דבריו, ירד, והעלה איש זקן מאוד שנכנס מאי-שם וישב לידו. האיש הלך כמי שנסתייד מוחו, מזיז כף רגל אחת אחר השנייה וגוררן על הרצפה. ובידו מקל לבן אשר עורר חשד שמא הוא עיוור, אך לא ניראה ממש כמקל עיוורים אלא כמקל הליכה לאיש זקן. הוא עלה, הסב פניו בזווית מוזרה כלפי המיקרופון, כאינו רואה אותו, והחל לדבר בצורה מנותקת לגמרי מהמקום, הזמן והנושא, איזו הרצאה על תבניות ומשקלים בשירה העברית מימי רומא ועד ספרד. נושא שאולי יבינוהו בחוג ללשון או לשירת ימי הביניים באוניברסיטה. דיבר ללא הפסק. כאילו תמצית כל חייו תלוייה בהופעה זו, ולא נועד הכנס אלא כדי לשמוע את דבריו הבלתי-מובנים. כאשר גמר לבסוף, ואורפז יחד עם דיילת נאה עזרו לו לרדת, הבנתי שהאיש עיוור. ולא רק זאת – מתברר שהוא דודו של אורפז ושמו אשר גולדברג, ממושב כלשהו, אשר התעוור לאחר שאשתו מיררה את חייו כל השנים, וכשהתעוור החל נזכר לפתע בכל השפה העברית לדורותיה וכותב מחקרים מתוך זיכרונו. מגד גילה אותו וגם הביא אותו לדוגמה בנאומו בערב הקודם – הנאום על השפה העברית! אכן, זה מתאים לחוש ההומור המוזר של מגד. הביא אותו בבוקר ולפתע אורפז מגלה – הדוד אשר! מיד הניח אותו בידי אורפז והסתלק באמתלה שעליו להגיע לטלוויזיה. ולא רק זאת אלא שאשר זה הוא אחד משלושת גיבורי הרומאן החדש של אורפז!

יצאתי מן האולם. ועד מהרה הסתיים הדיון. ארזתי חפציי ויחד עם אורפז והדוד אשר יצאתי לתחנת האוטובוס [הסמוכה בתלפיות]. הדוד אשר, שנשמע סנילי לגמרי, המשיך באוטובוס לבד, לבית אחת מבנותיו, ואנחנו ירדנו במרכז העיר, אכלנו במסעדה הקואופראטיבית "שובע" ארוחת צהריים. אורפז – מנה גזר, מרק וכוס מים (קוקה קולה שעלתה שתי לירות – היתה יקרה עבורו) ואני מרק, פילה עם גזר ואורז, קולה – ארבע-עשרה לירות. ושעה שאכלנו התברר לי כי לא שילם מאומה במלון. לא עבור החדר (טען שהזמינו אותו מטעם פא"ן. והאמת – הזמינו אותו להשתתף בדיון, אך לא תיארו לעצמם כי לא ישלם, ככל משתתף אחר, עבור המלון). וכשנדרש לשלם חמישים לירות עבור תיק החומר והתווית של משתתף – אמר שאין לו כסף עימו, ואם אין רוצים שישתתף – הוא מוכן לחזור ולא להשתתף בדיון. מאחר וכבר הדפיסו בסטנסיל את דבריו ידע שאינו מסתכן הרבה. ואכן שמאי גולן, שריכז את הכנס, הורה לרשום אותו ולאכסנו על חשבון פא"ן. וכך לא שילם פרוטה, ולא התבייש להציג עצמו כמיקרה סוציאלי, למרות שהוא מרוויח משכורת חודשית לא רעה. ואילו אני, שהכנסותיי ירדו פלאים בחודשים האחרונים – אין הרצאות בקיבוצים, ושכ"ס לא עלה לעומת כל ההתייקרויות האחרונות – אני משחק את ה"עשיר" ובא בז'קט חדש שעלה 660 לירות ומשלם עבור כל דבר כגביר. ולבסוף לא החלפתי מילה עם איזשהו סופר זר בעל ערך בכנס. בכלל לא דיברתי עם מישהו מאורחי הקונגרס [שבאו מחו"ל]. גם לא השמעתי את קולי. בקיצור – לבד מהחוויות המשעשעות שסיפרתי בעל-פה וכאן – לא "הרווחתי" מאומה.

עלינו על האוטובוס וחזרנו לתל-אביב. להצדקתו אמר אורפז שהוציא יותר ממאתיים לירות על תרגום דבריו לאנגלית, אף כי הבטיחו להחזירן לו. ובנוסף לכך עוד קיבל את הטלפון של הדיילת הנחמדה, אירן שמה, אשר שנינו שמנו עין עליה בכנס. היא היתה מוכנה כבר לנסוע איתו בערב לתל-אביב.

אהוד בן עזר