האירועים קרו בדיוק הפוך ממה שהכתובים רוצים שנאמין: קודם ירבעם עשה שני עגלים, בחיקוי למקדש בירושלים, ורק אחר כך חובר הסיפור על עגל הזהב שעשה אהרן והחטיא, כביכול, את העם.

בברכת יעקב, השבטים היחידים שמקוללים הם שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש, וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל." (בראשית מ"ט 7-5).

להעריך מתי התחברה ברכתו של יעקב, אבל בברכות המפורטות ליהודה ולשבטי יוסף, עדיין לא מוזכרת מלכות, אולי מרמזות על סוף תקופת השופטים כאשר שבט יהודה, ושבטי יוסף גברו על שאר השבטים. מכל מקום, הקללה הזאת לשמעון ולוי קשורה ללא ספק לפוגרום שערכו שני אחים אלה באוכלוסיית שכם, בעקבות אונס דינה (בראשית ל"ד).

פער ענק קיים בין קללת יעקב לשבט לוי לברכתו של משה לשבט זה: "ללוי אמר: תומיך ואוריך לאיש חסידך אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה, האומר לאביו ולאימו – לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בנו לא ידע, כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצרו, יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל, ישימו קטורת באפך, וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון." (דברים ל"ג 11-8).

בברכת משה זאת יש סימן ברור שנכתבה בזמן המלכות המאוחדת, בטרם ההיפרדות למלכות יהודה ולמלכות ישראל: "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל" (שם פ' 5).

ברכת משה מזכירה שני אירועים שבהם הצטיין שבט לוי, ולכן זכה לחסד האל, והוטלו עליו תפקידי הפולחן, והוראת העם בתורת ה'. לא מסופר בתורה שהיה לשבט לוי איזה תפקיד באירוע במסה ומריבה (שמות י"ז 7-3), אבל כן מסופר על עמדתו "הנכונה" של שבט לוי בחטא העגל: "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אליי! וייאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם: כה אמר ה' אלוהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו, ואיש את רעהו, ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה, וייפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש. ויאמר משה: מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב 29-26). כלומר, הישמעותם של בני לוי לצו האכזרי של משה, הובילה לכך שהקללה הנ"ל תיהפך לברכה מאליפה.

יש מקום לשער כי כל סיפור חטא העגל, וסיפור היחלצותם של בני שבט לוי להגנת האמונה בה' – הוא המצאה של הכוהנים מימיו של יאשיהו, שהחליטו כי רק כוהני ירושלים, מזרע לויים – רק הם ראויים לעבוד את ה' במקדש, ורק במקום אשר יבחר ה', הלא היא ירושלים.

ההשערה הנ"ל מסתמכת על כתובים רבים, מהם אנו למדים כי עבודת האל היחיד הבלתי נראה, ואיסור עבודת פסלים לא הייתה קיימת לפני ימי הרפורמה הדתית של יאשיהו, בעקבות ספר התורה ש"מצא" חלקיהו הכוהן (מלכים ב' כ"ב 5 – כ"ג 20). קודם עבודת הפסלים היתה מקובלת, לכן מאבק נגד פסלים בימיו הקדומים של משה לא יכול להתארע בשום אופן: משה עצמו בונה פסל של נחש (במדבר כ"א 8-5), ופסל זה מושמד רק כאשר האמונה המונותיאיסטית הטהרנית החלה להתקבל אצל מעצבי האמונה: חזקיהו מכתת את הנחש הנחושת כי בני ישראל סגדו לו (מלכים ב' י"ח 4).

מסתבר שגם לנכדו של משה לא היה מושג מה כתוב בעשרת הדיברות, והוא עבד בבית המקרש שבנה מיכה משבט אפרים, ואחר כך בהיותו כוהן של שבט דן, וגם צאצאיו עבדו את הפסל הזה עד ששבטי הצפון הוגלו לאשור (שופטים י"ז-י"ח).

מסתבר שגם גדעון שנבחר על ידי ה' להילחם במדיין – גם לו לא היה מושג שאסור לבנות פסל ולסגוד לו – הוא מקבל נזמי זהב ממשתתפי המלחמה ובונה אפוד זהב, שבני ישראל סוגדים לו (שופטים ח' 27-22).

דויד נחשב למלך נבחר על יד ה', והוא דוגמה לכל מלך שבא אחריו, והנה, בביתו של דויד יש תרפים, שהם פסלי בית בצורת אדם (שמואל א' י"ט 16-12).

הרפורמה הדתית של יאשיהו, שהוזכרה לעיל, הוציאה מהמקדש אינספור פסלים ואביזרים אסורים לפי התורה. כלומר, לאורך כל תקופת המלכות עד ימיו של יאשיהו עבדו את ה', ועבדו גם אלילים אחרים באמצעות פסלים.

על שלמה נאמר שה' אהבו מלידתו, והנביא נתן נשלח להעניק לו שם נוסף – ידידיה –בעבור ה' (שמואל ב' י"ב 25-24). האל עונה לשלמה בבמה אשר בגבעון (לא בירושלים!) ומעניק לו לב חכם, עושר, כבוד ואריכות ימים (מלכים א' ג 14-3), שלמה גם נבחר על ידי האל לבנות את בית המקדש, והנה, בעיני מחבר ספר מלכים (שמאמין, מן הסתם כי הספר ש"מצא" חלקיהו במקדש הוא דברי ה' למשה – מעשיו של שלמה הם חטאים נוראים: נושא נשים מואביות, עמוניות, אדומיות, צידוניות וחיתיות, ובונה מקדשים לאלוהיהן. אבל שלמה לא יכול היה לדעת כי מעשיו אסורים, כי התורה טרם באה לעולם, ויש בידו, כביכול אישור אלוהי למעשיו.

פרשה מרתקת היא סיפור העגלים שבנה ירבעם בן נבט. צריך לציין כי המרד של ירבעם בן נבט ברחבעם מגובה על ידי שני נביאי ה': אחיה השילוני (מלכים א' י"א 37-29) ושמעיה איש האלוהים (שם, י"ב 24-22). כלומר, הכתוב אינו מטיל ספק על כך שירבעם בן נבט ממלא צו אלוהי, אבל כמו במקרה של שלמה – פתאום גם ירבעם נעשה חוטא לתורת ה', כי הוא עושה שני עגלי זהב – האחד בבית אל, והשני בדן: "ויאמר ירבעם בליבו: עתה תשוב הממלכה לבית דויד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים, ושב לב העם הזה אל אדוניהם, אל רחבעם, מלך יהודה, והרגני, ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וייוועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, ויאמר אליהם: רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלוהיך, ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את אחד בבית אל, ואחד נתן בדן. ויהי הדבר הזה לחטאת, וילכו העם לפני האחד עד דן" (מלכים א' י"ב 29-26).

הרי העם היה צריך להתמרמר: מה פתאום עגלי זהב? זה הרי דומה לחטא העגל בתורה! ומדוע העם לא התמרמר? משום שעגל זהב היה במקדש בירושלים, וירבעם מציע לחקות את הפסל בירושלים, ואף מכפיל אותו. רק כך אפשר להבין איך בני ישראל הסכימו לא לחזור לזבוח בירושלים. כלומר, האירועים קרו בדיוק הפוך ממה שהכתובים רוצים שנאמין: קודם ירבעם עשה שני עגלים, בחיקוי למקדש בירושלים, ורק אחר כך חובר הסיפור על עגל הזהב שעשה אהרן והחטיא, כביכול, את העם.

ואיך המהפך הזה במחשבה הדתית התאפשר? ההשערה שלי היא שחלקיהו הכוהן ושפן הסופר הבינו שמלך יאשיהו הוא לא בדיוק בעל מוח אפוי – עובדה שהוא לא שואל מי כתב את הספר (הכוונה בוודאי לספר דברים המתחיל במילים "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה..." כלומר, לא משה כתב את הדברים, אלא מישהו שחי בעבר הירדן המערבי; שאלה נוספת שהיה צריך יאשיהו לשאול: הרי משה הביא את התורה מהר סיני לפני 600 שנה, איך זה שעד היום לא שמענו שיש תורה? יאשיהו נדהם מהכתוב, איננו שואל שאלות, קורע את בגדיו ומחליט לערוך רפורמה דתית אגרסיבית, הכוללת לא רק פסלים ועבודה זרה, אלא גם רצח כוהני הבמות, כי רק לכוהני ירושלים מותר הפולחן (מלכים ב' כ"ג 20).

רק בשל התמימות של יאשיהו, שלא שאל שאלות, הפכו הלוויים משבט מפוזר, שחי מנדבות עובדי האדמה, לשבט מועדף, שבט שמקבל מונופול חלוט על הפולחן.

ואיך אנו יודעי שכך באמת התרחש המעבר של לוי משבט מקולל לשבט מועדף, שנועד לחיות על חשבון הישראלי העובד? ובכן, לפני הרפורמה של יאשיהו כל אדם היה רשאי להקריב קורבן לה' – כך עושה גדעון (שופטים ו' 21-19), כך עושה מנוח (שופטים י"ג 20-19), כך עושה בנו של מיכה (שופטים י"ז 5), כך עושים כוהני שבט אפרים במקדש שבשילה (שמואל א' א'21, ב' 17-12); שמואל משבט אפרים, לא כהן ולא לוי, שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלוהים (שם, ג' 3) ומקריב קורבנות (שם, ז' 10-9), דויד משבט יהודה זובח לה' בהעלאת הארון לירושלים (שם ו' 13), והוא ממנה את בניו לכוהנים (שם ח' 18). גם שלמה מקריב קורבנות (מלכים א' ג' 4), וגם אליהו הנביא מגלעד מקריב קורבנות על הר הכרמל (לא בירושלים! – מלכים א' י"ח 37-30).

שלא לדבר על כך שגם לא מבני ישראל עבדו בקודש: אחת התחנות של הארון היתה אצל עובד אדום הגתי (שמואל ב' ו' 11-10).

ראיה מובהקת על כך שלא היה ידוע לפני הרפורמה של יאשיהו כי הפולחן חייב להיות בירושלים, ורק מידיהם של הכוהנים משבט לוי – אנו מוצאים בנבואת עמוס היהודאי מתקוע, שניבא בבית אל, שם עמד, כנראה פסל העגל שעשה ירבעם בן נבט, ובכן, לעמוס יש נבואות זעם בתחום המוסר והצדק הסוציאלי, אבל אין לו מילת גנאי על כך שבבית אל משרתים כוהנים שלא משבט לוי.

הכהונה בירושלים מעודדת מחולשת הדעת של המלך יאשיהו גרמה למהפכה ענקית באמונה בה', ובחוג היחיד שרשאי לעבוד את ה', ומשבט מפוזר, ואפילו מקולל, בדו מליבם נרטיב הפוך לגמרי, וניצלו את המהפך עד אבסורד: עם הזמן נקבעו דרגות שונות של משרתים בקודש: בית צדוק קיבל מונופול על הכהונה, ואילו על הלווים הוטלו משימות של שירות. עמל רב מושקע ברשימות היחס של הלוויים – 9 רשימות, 5 מתוכן בספר דברי הימים, וכל כך למה? משום שגם לויים מינוריים מבקשים להימנות בין אוכלי החינם.

בעל ספר דברי הימים מעגן את פרנסתם של לויים, משוררים, שוערים, מנגנים – בדויד המלך, שכביכול קבע את תפקידיהם בחייו. מחבר ספר שמואל הרי אינו מכיר בתפקידים פולחניים המיוחדים לשבט לוי, כמתואר לעיל. בעל ספר דברי הימים, שהכיר לא רק את התורה ש"מצא" חלקיהו הכהן במקדש, אלא גם את ההרחבה הענקית בסמכויות שבט לוי, פרי רוחו של הסופר הכוהני, אינו יכול להעלות על הדעת שדויד יחטא ויעלה את הארון לירושלים על עגלה, לכן דויד של ספר דברי הימים דורש מהלויים לשאת את הארון (דברי הימים א' ט"ו), ולא רק זאת, הוא מעמיס על דויד את התפקיד להעניק לכל אחת ממשפחות הלויים (קהת, מררי, גרשום, אליצפן, חברון, עזיאל) תפקיד פולחני של שירה, נגינה וכו' (שם פ' 29-4). בהמשך דויד אוסף את הלויים, כשהוא מונה את עשרות שמותיהם ומחלקותיהם – של הכוהנים, הלויים, השוערים, המנגנים (דברי הימים א' כ"ג, כ"ד, כ"ה, כ"ו).

ברור לחלוטין מדוע בעל ספר דברי הימים מהלל ומשבח את דויד, ונמנע מלתאר את מעידותיו, ואת המעקשים בתקופת מלכותו – כל זה כדי שיוכל להטיל עליו את התפקיד של גיבוש הפרסונל הענק של אוכלי חינם – שהמחבר עצמו בוודאי אחד מהם – על גבם של עובדי האדמה.

התיאבון של שבט לוי לא ידע גבולות – בטענה שאין לשבט זה נחלה, הם מחליטים לקחת בעלות על 48 ערים ועל מגרשיהם (ויקרא כ"ה 34-32, במדבר ל"ה, יהושע כ"א, דברי הימים ו' 66-39). ברור שמדובר באוטופיה של הלוויים שלא התגשמה מעולם – אנו קוראים על כך שלכוהנים היו קרקעות (מלכים א' ב' 26, עמוס ז' 17, ירמיה ל"ב 12-7), מכל מקום, אנו עדים לתיאבון הגדול שלקה בו שבט לוי לאחר שהצליחו לשכנע את יאשיהו באמיתות התורה שבדו מליבם.

נקל להסיק כמה אמת היסטורית ניתן לדלות מדבריהם של מי שמתיימרים לצטט את דבר האל, ושיודעים בוודאות את מי האל אוהב, ואת מי הוא שונא, וכן ניתן להסיק עד כמה אלה יכולים להתהדר בניקיון כפיהם.

משה גרנות