גבריאל מונבז נולד בוורשה ב-1933. משפחתו הגיעה לפולין במאה השש-עשרה מפורטוגל לאחר גירוש יהודי ספרד ופורטוגל בשלהי המאה ה-15.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה נכלאה משפחתו בגטו ורשה. הוא ואימו, מגדלנה טייכנר, נמלטו מהגטו, ואביו, שהיה רופא ונשאר שם לעזור ליושבי הגטו ולמארגני המרד בגטו, נרצח על ידי הנאצים.
גבריאל מוּנְבֶז (בפולנית גבריש (Gabryś) ואימו הסתתרו בעיר זאקופנה תחת זהות נוצרית בדויה עד לסיום המלחמה, ובשנת 1946 עלו לארץ ישראל. את שם משפחתו העברי, מוקד, הציע לו ידידו, המשורר דוד מוריץ-אבידן.
ואני סקרן לדעת איך קיבלו אותו בארץ הדודה והדוד. האם הזמינו אותו לשבתות וחגים? האם דודה פאולינה-פולה היתה מבשלת לו געפילטע-פיש או רק קוצ'-מוצ' כפי שבישלה לבעלה? האם היו לו שיחות עם הדוד דוד יוסף גרין-בן גוריון? ומה סיפר לו? מה היו יחסיו עם הקוזין עמוס ועם שתי הקוזינות גאולה ורננה? בשום מקום לא נכתב על כך. מסקרן.
(בינתיים תהינו מ"אצל הדודה והדוד" של דני סנדרסון):
https://www.youtube.com/watch?v=JZ9oiq3Gzfs
על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת
(אבות ד' כ"ב)
גבריאל מוּנְבֶז-מוקד מעולם לא גילה אותי כמשורר כי מעולם לא הייתי. לכן גם מעולם לא פגשתי אותו. אני גיליתי אותו פעם אחת ויחידה, ובעקבות אותו גילוי הופתעתי לשמוע שהוא מת ולא חי לנצח.
הנה מה שכתבתי על המפגש שלי איתו: ("חדשות בן עזר", גיליון 711. 26.1.12).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00711.php
על ועידת ואנזה – המוות – וההתגברות עליו באמצעות השירה העברית
הָבָה לְהַבָּא – ההבטחה לחיי נצח
תמיד אני מתנאה בשכניי. שכניי הם תרבותיים, אינטליגנטיים, ובייחוד שקטים. למי יש עוד שכנים כביאליק, טשרניחובסקי וברנר? אני גר מעל בית הקברות טרומפלדור.
ביום שישי, ב-20.1.12, בדיוק 70 שנה לאחר כינוס ועידת ואנזה בה תיכננו הגרמנים את שלבי הביצוע של הפתרון הסופי שיוביל למותם של מיליוני יהודים (ללא קברים), בעודי עובר ליד גדר בית הקברות, אני רואה קבוצת צעירים מתאספת ומתגודדת ליד בית הקברות. אני שואל בחור צעיר וסימפטי: "מה קורה כאן?" והוא עונה לי שהם מייסדים כתב עת לשירה בתקווה להתגבר על המוות ולזכות בחיי נצח: "הנה תקרא," הוא נותן לי חוברת דקה.
האם בכוונתם להשיב לגרמנים בתוכנית נגדית ל"פתרון סופי?" – חשבתי לעצמי. הסתקרנתי לשמוע את הדברים, ונשארתי במקום. הבחורים העמידו מיקרופון ומולו מצלמת וידיאו למען יכנסו להיסטוריה. אחד מהם תלה שלט מאחור: "לא נמות על קבר יוסף!" (מעניין אם יהיו מוכנים למות על קבר רבין?)
בחור צעיר קצת מקריח, לבוש ז'קט שחור וצעיף צבעוני כמו שבוהמיין נראה פעם. נעמד ליד המיקרופון ואמר: "אני משורר לא מנחה..." והמשיך להנחות את האירוע עד סופו. האחרים קראו לו כרמלי. אחר נודע לי ששמו הפרטי עודד. המשורר עודד כרמלי קרא לפי הסדר לדוברים לגשת אל המיקרופון.
הראשון שניגש, ינקי מרגלית – איש ההייטק, מייסד, יו"ר ומנכ"ל של חברת התוכנה "אלדין" שבשיאה היתה שווה חצי מיליארד דולר, אמר שלאחר האקסיט המוצלח הוא מקדיש את עיתותיו לביולוגיה. "ניתן להתגבר על המוות," אמר. הוא בן חמישים ואב לחמישה ילדים, והוא מקווה שהם כבר יתגברו על המוות. מרגלית תומך באופן פעיל ברעיון הסינגולריות של ריי קורצווייל, העתידן, המאמין שנגיע לעתיד בו המחשבים יהיו חכמים יותר מבני-אדם. הרעיון לפיו יעבור מוקד התבונה והתודעה מאורגניזמים ביולוגיים לישויות ממוחשבות. בשנת 2010 הוא התחיל ללמוד ביולוגיה, וזה בא מתוך הכרה שיש מחשב שקיים הרבה יותר זמן מהמחשב שבנה לפני שלושים שנים – "המחשב האנושי. המחשב האנושי נפתח היום לאפשרות שלנו לתכנת אותו."
אחריו ניגש למיקרופון ג'רמי פוגל, עולה חדש מבלגיה. פוגל נאם במבטא צרפתי שרמנטי. דיבר מילים, מילים, מילים על ניטשה: "דיוניסוס, אמנות, אהבה, נצח." זה נשמע נהדר במבטא צרפתי, ומן הסתם בצרפתית זה היה נשמע עוד יותר אינטלקטואלי. פוגל, העושה דוקטורט על ניטשה והוא גם זמר ונגן לעת מצוא, סיים בטון דרמטי: "הנצח הוא אמנות, סקס, וסמים."
כאן הקהל התלהב, והשיב לו במחיאות כפים סוערות. צעירה עם שיער בהיר עם נזם באפה וכלב חמוד בכיעורו על ברכיה, מחאה כל כך חזק כפיה כך שהכלב ירד והחל לטייל בין הקהל.
הצירוף אמנות, סקס, סמים, היה כל כך צפוי, ממש כ-Une vérité de la Palice"" כאמרותיו של קצין צרפתי בשם לה פליס שנפל בקרב ב-1525 ושמו נהפך לשם נרדף לכל מי שאומר דברים ברורים מאליהם. למשל האימרה: "רבע שעה לפני מותו עדיין היה חי."
המבוגר היחיד בין חבורת הצעירים היה גבריאל מוקד. מוקד נעמד מול המיקרופון בידיו חוברת "עכשיו" שכותרתה מופנית אל הקהל. הוא העלה תיזה מעניינת: "אם כולם יהיו בני אלמוות והמוות יבוא רק ממלחמות או תאונות הרי אנשים יפחדו להילחם על משהו..."
לאחר שהקריא שיר של מיאקובסקי, צעד לאיטו והתיישב על ספסל האבן. בלכתו נגלו נעליו. נעלים צהובות וקרועות. עם כל צעד נפתחה לשון הנעל והגרב צצה החוצה.
לאחר גבריאל מוקד עלה איליה סטמבלר, שהוצג כיו"ר אגודת הטרנס הומניזם בישראל. סטמבלר, דוקטורנט במחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן, שנושא מחקרו הוא "ההיסטוריה של רעיונות אודות הארכת חיים במאה העשרים," נאם במבטא רוסי בולט על התנועה ועל הניסיונות להארכת חיים, בין אם באמצעות קריוניקה [הקפאה] ובין אם באמצעות טכנולוגיות אחרות.
רבים מקהל השומעים עישנו. הצעירה עם הנזם באפה וכלבה החמוד בכיעורו על ברכיה פיזרה את עשנה לכל עבר. האם קיוו שהמדע שאמור לפתור את בעיית המוות, יפתור גם את המוות מסרטן הריאות?
עודד כרמלי, המשורר (שאינו מנחה אבל הינחה) הודה למפיק, בחור בשם שעולי, וקרא לכולם ללכת מול קברו של ביאליק לקריאת שירים ספונטנית. כולם הלכו. הלכתי הביתה וחשבתי כמה זה יפה להיות צעיר ולחשוב שבעזרת ניטשה, אהבה, סמים, וסקס, ניתן להתגבר על המוות. ככתוב: "לו הצעיר ידע ולו הזקן היה יכול." בבית גיליתי את שם כתב העת לשירה וקראתי את המניפסט של ההפגנה:
חברים חיים יקרים, בחודש דצמבר ראה אור גיליונו הראשון של הָבָה לְהַבָּא, כתב העת היחיד בישראל שמבטיח חיי נצח לקורא. ביום שישי, 20.01. 2012, נפגין בבית העלמין ע"ש טרומפלדור נגד אחיזתם המדינית, הכלכלית והרוחנית של המתים בחיינו ובעד הארכת חיים רדיקלית.
המאזן הדמוגרפי עומד היום על שבעה מיליארד בני אדם חיים ומאה מיליארד בני אדם מתים. המתים הם הרוב הדומם. אנו, המיעוט החי בישראל, דורשים להיות שותפים לתהליך קבלת ההחלטות שהתקבלו מזמן. איך העלימו מעינינו את העובדה הגלויה, שחברות מסורתיות מקצרות את אורך החיים של כל החיים בקבוצה? הרי מי שהולך בדרכי אבותיו אחת דינו למות.
בין החיים אין סכסוכים בינאישיים ואין סכסוכים בינלאומיים. כל האינטרסים עולים בקנה אחד: הארכת החיים. על אורח החיים לשרת את אורך החיים. על החיים לשרת את החיים. על החיים לשורר את החיים. הבה להבא נשורר את הארכת החיים.
פתחתי את החוברת: הָבָה לְהַבָּא שהחיים לא ימותו והמתים לא יחיו.
המנחה (המשורר) כרמלי כותב:
שֶׁיָּמוּתוּ הַמֵּתִים
שֶׁיָּמוּתוּ הַמֵּתִים שֶׁצִּירוּ קַרְנַיִם
וּבַגַנִּים הַמֵּתִים
רַק מְשַׂחֲקִים אוֹתָהּ מֵתִים
רַק כְּדֵי לְהָצִיץ
בְּתַחְתּוֹנִים שֶׁל קְטִינִים בַּקַיִץ.
האמנות היא נצחית, אך לא נראה שהשירים בכתב העת החדש, גם הם נצחיים. ואולי אני טועה, שהרי את העתיד אין לדעת. בקושי את העבר.
בני האדם שאפו תמיד לחיי נצח. הפרעונים האמינו שהחניטה היא המבטיחה להם את הנצח. התרבות היהודית הורישה את הרעיון של חיי נצח רוחניים. לפי הרמב"ם העולם הבא הוא העולם הזה ע"י התדבקות בשכל הפועל והשגת המושכלות.
מאימת המוות מתחילה כל הכרת המכלל, כתב פרנץ רוזנצוויג, כל בן תמותה חי בפחד מן המוות, "ליטול מר ממות זו שמתיימרת לעשות הפילוסופיה. כל בן תמותה חי בפחד מהמוות. כל ילוד מחכה בחיל ורעדה ליום מסעו אל האופל." (פרנץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה, י-ם 1970 מ' 45).
בספרי "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק", אני מנסה להבין כיצד קבוצת חסידי קרלין (שכונה בפינסק) שנראתה כ"העולם של אתמול", משגשגת כיום, ואילו הקיבוץ שהקימו החלוצים מפינסק, שגם להם היתה תורה שבכתב ושבע"פ, ותקנון הלכתי, ונראתה כ"עולם המחר", התפרקה ללא שוב.
התשובה, אני סבור, היא השאיפה לחיי נצח. בעיית המוות מסבירה את הצלחת "הקיבוץ החסידי" של "פינסק-קארלין", ואת כישלון הקבוצה הסוציאליסטית, "קבוצת קדושי פינסק". הדת המרקסיסטית טובה לעניים. כלכלת המחסור הביאה לדת הסוציאליזם. הגיע השפע – נעלמה הדת. כשהעוני עבר, ופסה מן העולם, עברה איתו האידיאולוגיה.
המוות הוא אוניברסאלי לעשיר ולעני. המאמץ להתגברות על הפחד מהמוות הוא נצחי. לכן גם הדת היא נצחית. מהו טעם החיים אם תכלית החיים היא המוות? בעיית המוות לא פתירה. האדם יצור פרדוקסאלי – האדם חי כדי למות. המוות לא ניתן להבנה על ידי השכל. רק הדת מנסה לפתור את הבעייה. אחרי הכול, המילה "קיבוץ" במקורה היא מילה חסידית. "הקיבוץ" החסידי של פינסק-קארלין משגשג כי הוא עוסק בחיים שלאחר המוות. בעיית חלוקת הרכוש אינה מספיקה יותר כדי לקיים את ה"קיבוץ" הסוציאליסטי. "הדת" הציונית-סוציאליסטית נמוגה כמו בלון נפוח שהתפוצץ וכל האוויר פרץ החוצה. אם המצב החברתי יורע במאוד ייתכן שיהיה צורך להקים "דת" זו מחדש.
בינתיים חבל רק שקבוצה כל כך מוכשרת של משוררים עבריים מתעסקת ב"חיי נצח", ולא בטיב החיים. חיים של צדק חברתי.
והנה המוות בכל זאת קיים. לא צילמתי אז ולהפתעתי פורסמה השבוע בעיתון "הארץ" תמונתו של גבריאל מונבז-מוקד ז"ל נואם אז בבית הקברות:
גבריאל מונבז-מוקד
(רות נצר, גבריאל מוקד, 2026-1933 אינני איש החרב המתאים להתחיל קרב כזה,
"אל-ארצ'י", 6.6.26)
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2026-06-02/ty-article/.premium/0000019e-8708-d0a9-a7df-b79a2bb10000
והנה דבר נוסף שכתבתי עליו, הרלוונטי גם לזמננו:
("חדשות בן עזר", גיליון 1529 15.6.20)
https://hbe.mifgash.com/hbe/1549
על התמימות
מבקר הספרות גבריאל מונבז-מוקד, לא מבין את ידידיו (ואויביו) הערבים.
במכתב המופנה לידידיו הערבים הוא כותב: "גיליתי בעקיפין (ולצערי לא במישרין, בשיח ובוויכוח גלוי), כי כמה מידידי הפלסטינים, אשר הקמתי יחד איתם את "פורום עץ הזית-אלזייתונה", של שיח-ידידות עברי-ערבי במדינת ישראל (של סופרים, אנשי אקדמיה ואמנים), מתמרמרים עליי. הם מתמרמרים בגין מאמרים שלי וראיונות איתי שהתפרסמו לאחרונה, אשר בהם טענתי כי חוסר האפשרות להקים כיום ממשלת מרכז-שמאל יחד עם הרשימה המשותפת, נובע לא מגזענות יהודית כלשהי (כפי שטענו לא פעם ראשי הרשימה המשותפת ותומכיה), אלא מהבדלים וניגודים רעיוניים ופוליטיים בשאלה לאומית עקרונית בין הרשימה לבין כמעט כל הארגונים והאישים הפוליטיים הלא-ערבים במדינה."
"מוזר הדבר," הוא מוסיף, "כי חברי כנסת פלסטינים, הניצבים איתן על הבסיס של הקמת מדינה פלסטינית שתבטא את זכותה של האומה הערבית-הפלסטינית להגדרה לאומית עצמית, שוללים זכות דומה של מדינת ישראל כביטוי לזכות הגדרה לאומית עצמית של האומה היהודית/עברית בארץ הזאת שבין נהר הירדן לים. כאן המקום להזכיר, כי הכרה בצורך בשתי מדינות לשני העמים היא דווקא אחד מהעקרונות היסודיים במצע של 'פורום עץ הזית', שהקים יחד איתי הסופר הפלסטיני החשוב מוחמד עלי טאהא, ושפרופ' מוסטפה כבהא והסופר והפובליציסט עודה בשאראת הצטרפו להנהלתו על בסיס המצע הזה. מעולם לא שמעתי מהם ערעור על העיקרון הדמוקרטי הזה, שעל פיו לכל עם יש זכות להגדרה לאומית עצמית במדינה משלו...
"אך בינתיים, כמי שבא בילדותו מגטו ורשה ותמיד זוכר זאת, אני רוצה להעלות על נס את נאומו של ח"כ ד"ר מנסור עבאס ביום השואה, נאום נאור, אמפתי ואצילי. נאום כזה, בדומה לכל איזכור של היסטוריה יהודית בארץ מהצד הפלסטיני, משרת את העניין הפלסטיני הממשי יותר מאלף נאומי קטרוג שתמיד מאשימים את ה'אחר'. הלוואי שיִרבו נאומים כאלה."
(גבריאל מוקד, "מכתב לידידים פלסטינים", "הארץ", 12.6.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8913431
באמת מוזר הדבר עד מאוד, ובייחוד מאדם שבעברו היה חבר מק"י וסגן עורך "קול העם". כמה תמים אפשר להיות עד לאידיוטיזם מוחלט?
מכתבו של גבריאל מונבז-מוקד התובע מהערבים להכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה ראוי אמנם להוקרה לנוכח עיקשותם שלא להכיר בכך במיוחד ע"י הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – אבל מכתבו מראה את אי הכרתו את האידיאולוגיה הערבית-מוסלמית.
לא מק"י בזמנו, ויורשתה חד"ש, קל וחומר רע"ם תע"ל ובל"ד, מרכיבי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – הכירו ומכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה.
בייחוד מגוחכת הערכתו של מונבז-מוקד את מנצור עבאס המייצג את התנועה האיסלמית – החמאס, הנאבק למען חיסול מדינת היהודים והפיכתה לתיאוקרטיה-חליפות מוסלמית הכוללת פוליגמיה, הדרת נשים ולהטב"ים.
הנה משנתו:
https://pride.walla.co.il/item/3347928
כדאי שיידע גבריאל מונבז-מוקד שלדידם של הערבים הוא יישאר תמיד מהגר בלתי חוקי מפולניה בפלסטין, ומתנחל בלתי חוקי בחיפא, יפא, עכא, התופש שלא כדין את מקום הערבים.
עובדת היותו ניצול גטו ורשה אינה משנה להם כלל את עמדתם זו.
כמה מוזר ועצוב שמבקר ספרות אינו מסוגל לקרוא ולהבין טקסטים פוליטיים.
אונר"א אינה מעל לכל ביקורת,
אך חיסולה עלול לגרום תוצאות הרסניות לישראל
סר צ'ארלס פיטרי המתנאה כעוזר מזכ"ל האו"ם ועוזר מיוחד לנציב אונר"א, מסנגר על ארגונו:
"הוויכוח על אונר"א נהפך לסוגייה טעונה רגשית בישראל בכל הנוגע ליחסיה עם האו"ם. מבחינת מבקריה הסוכנות היא חלק מהבעייה: מוסד המנציח את מעמד הפליטות, משריש תחושת קיפוח לאורך דורות, ופועל בעזה בסביבה שחמאס שולט בה. ובעיני מי שמוסיפים להגן עליה, היא היתה ועודנה חבל הצלה הומניטרי חיוני מאין כמוהו למיליוני פלסטינים. עם זאת ההתמקדות המוגזמת במגרעותיה של אונר"א מטשטשת שאלה חשובה יותר: מדוע צריך להפוך את הסוכנות ליעד פוליטי מרכזי כל כך?
"אונר"א מייצגת דבר שגדול יותר מארגון הומניטרי גרידא. היא מגלמת את מעמדם הבלתי פתור של הפליטים הפלסטינים, ומכאן בהרחבה גם את אופיו הבלתי פתור של הסכסוך עצמו. מציאות זו אינה נוחה לצדדים רבים. אונר"א מתחזקת מערכות חינוך, שירותי בריאות, רשתות תמיכה סוציאלית ומנגנוני רישום פליטים, המשמרים הן את האוכלוסייה הן את התביעה הפוליטית שלה. מבחינת הפלסטינים היא מסמלת הכרה בינלאומית מתמשכת בעובדה שסוגיית הפליטים טרם באה על פתרונה. ואילו מבחינת ישראלים רבים היא מסמלת את ההנצחה של סכסוך הנמשך זה דורות.
"מנקודת מבט ביטחונית ישראלית טהורה, ייתכן מאוד שיתברר כי פירוק מבנה התמיכה האזרחי המרכזי המשרת מיליוני פלסטינים הוא משגה שיגרור תוצאות הפוכות. מדיניות שנועדה להגביר את הביטחון בסופו של דבר עלולה להחמיר דווקא את התנאים שמחוללים חוסר ביטחון.
"אונר"א שורדת משום שהסוגייה שהיא מייצגת שורדת. הפליטים הפלסטינים עדיין כאן. תביעותיהם ושאיפותיהם עדיין כאן. אפשר לפרק מוסדות. אפשר להרוס מבנים. אפשר לבטל מסגרות מנהליות. אך המציאות הפוליטית שבבסיס הדברים עומדת בעינה.
"לפיכך האתגר האמיתי הניצב לפני הישראלים אינו מה עושים בנוגע לאונר"א. האתגר הוא להבין אם חיסול אונר"א מקרב את האזור לעתיד בר־קיימא, או שמא הוא רק מסיר את אחת התזכורות האחרונות שהסכסוך עצמו עדיין כאן."
(צ'ארלס פיטרי, "אונר"א אינה מעל לכל ביקורת, אך חיסולה עלול לגרום תוצאות הרסניות לישראל", "אל-ארצ'", 3.6.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-03/ty-article-opinion/.premium/0000019e-8e08-da37-a19f-ce8a93390000
התשובה ברורה. כן. חיסול אונר"א מקרב את האזור לעתיד בר קיימא, שהרי מהות קיומו של הארגון הוא למנוע פתרון כזה.
אונר"א הוא ארגון גזעני מעצם מהותו. ארגון המבדיל בין כל פליטי האו"ם המיוצגים בארגון הפליטים של האו"ם, לבין הפליטים הפלסטינים. בעוד שהארגון הראשון פועל לפתרון בעיית הפליטים אונר"א פועל למניעת פתרון בעיית הפליטים ולהנצחת בעייתם מדור דור במטרה לחסל את מדינת ישראל. אונר"א מחוייב לחיסול ישראל. לכן, סר צ'ארלס פיטרי, כארגון גזעני אסור לקיימו. יש להעביר את בעיית הפליטים הפלסטינים (מיספר קטן של ערבים בני 78 ומעלה) לסוכנות הפליטים הכללית של האו"ם, וזה יבטיח עתיד בר קיימא.
נ.ב. אל תאיים!
ישראל ולבנון הגיעו להסכם על הפסקת אש,
הישג היסטורי. ממשלת לבנון מכירה בשלטון ישראל בדרום לבנון
משרד החוץ של ארצות הברית הודיע כי ישראל ולבנון הסכימו על יישום הפסקת אש – בתנאי שחיזבאללה ינצור את האש וייסוג מהאזור שמדרום לנהר הליטני. זאת בתום סבב השיחות האחרון שנערך בין שתי המדינות בוושינגטון.
עוד נכתב, כי שני הצדדים הסכימו לקדם יצירת "אזורי פיילוט", שבהם צבא לבנון יקבל שליטה בלעדית על השטח, תוך "הרחקת כל גורם שאינו מדינתי." העיתון הלבנוני "נידאא אלווטאן" דיווח מפי מקורות בביירות כי הצד הישראלי סירב להצעת המשלחת לבחור בבינת ג'בייל כאזור הניסוי. "איש לא הסכים על דבר," אמרו המקורות, "בינת ג'בייל הוצעה כרעיון, אך העניין טרם הוכרע, למרות שלבנון פתוחה לכל אזור או רצועת שטח."
כמו כן, בהודעת ארצות הברית נכתב כי "ישראל ולבנון אישרו כי אין להן כוונות עוינות זו כלפי זו, והתחייבו להמשיך במשא ומתן ישיר כדי לבנות אמון, לפתור את כל הסוגיות הפתוחות – ולפעול לקראת הסכם מקיף בין שתי המדינות."
בנוסף, נכתב כי ישראל ולבנון ישובו לשולחן המשא ומתן במהלך השבוע של 22 ביוני – "במטרה להגיע להסכם מקיף."
בהודעת משרד החוץ האמריקני אף אישרו את פירסום "כאן חדשות" כי ארצות הברית תתמוך בצבא לבנון בפעילותו במסגרת הסיכום על הפסקת האש. עוד נכתב כי המגעים בין ישראל ללבנון ימשיכו להיות מתווכים על ידי ארצות הברית, זאת אגב ניסיונותיה של צרפת לקחת חלק במגעים, דבר שישראל מתנגדת לו.
שגרירת לבנון בארצות הברית, נדא מעווד, אמרה כי "זהו רגע היסטורי ללבנון ואנחנו מודים לנשיא טראמפ, לסגן הנשיא ואנס ולשר החוץ רוביו ולכל צוות העבודה."
https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/1048732/
ברור לחלוטין שההסכם כלל לא יקוים כי פשוט אין מדינת לבנון שהיא חלק מההסכם.
חיזבאללה לא יפסיק לירות ויש לו אלפי מחבלים. כל "שיעי" הוא "פעיל", וחיזבאללה מעולם לא יסכים להתפרק מנשקו, ולא יסיג את כוחותיו צפונית לנהר הלטיני, וממשלת לבנון לא תפרק את נשקו ותמנע את חזרתו.
אבל בכל זאת יש הישג מדיני תעמולתי. בפעם הראשונה ממשלת לבנון נותנת את אישורה להישארות ישראל בדרום לבנון. זהו תקדים היסטורי שיש לנצל.
אהוד ברוג-ברק הפתרון ללבנון – שנתניהו יילך. נתניהו הוא הראשון שיחמיץ כל הזדמנות מדינית טובה. רק כשילך נוכל להתקדם
לאהוד ברוג-ברק המחזיק מעצמו "אסטרטג על" יש אסטרטגיה ופתרון לבעיית לבנון:
המצב בלבנון וביישובי הצפון מידרדר, קובע ברוג-ברק, התושבים הופקרו ומופקרים על ידי ממשלה אטומת לב, שנכנעת שוב ושוב לסחטנות של החרדים ולעדיפות להתיישבות ביו"ש.
חיזבאללה חי ובועט, פוגע בצה"ל ובתושבי הצפון, משבש לחלוטין את החיים האזרחיים, ולא מראה שום סימן של קריסה או נכונות להתפרק מהנשק. סיכום המצב בלבנון מבחינת ראש הממשלה כישלון מוחלט.
שיטוח הכפרים מחזיר את הלגיטימיות לטיעון העיקרי של חיזבאללה, שהוא הכוח היחידי המגן על לבנון מול ישראל. אנחנו מסייעים כך לארגון במאבקו נגד ממשלת לבנון ויריביו מבית. מסייעים לו, לא פוגעים בו.
מה צריך לעשות? וניתן יהיה לעשות בממשלה חדשה, הנה מחשבתי לפניכם: הנשיא ג'וזף עאון, החל לקרוא בגלוי לשינוי מדיניות, להוקעת חיזבאללה כאחראי לנזק ולסבל בלבנון מהמלחמה, לפירוק החיזבאללה ולניהול משא ומתן על סידורי ביטחון עם ישראל. עאון מדבר בפומבי על הצורך לסיים את הסכסוך של לבנון עם ישראל, ולהגיע לנורמליזציה ובהמשך לשיחות שלום.
החיזבאללה לא יתפרק מרצונו וצבא לבנון לא יוכל לעשות זאת לבדו. לפיכך התארגנה סביבו סוללת תמיכה: צרפת, שלה השפעה רבה בלבנון והיא בעלת יכולות צבאיות מוכרות, סעודיה עם הארנק התפוח, ארצות הברית והפתעה — גם סוריה. נשיא סוריה, אחמד א־שרע, חפץ במיטוט החיזבאללה ככוח צבאי בלבנון. יש לו חשבון ארוך עם הארגון עוד מאז שהתייצב לצד בשאר אסד בקרבות מרים לאורך שנים בצפון סוריה.
קואליציה מתואמת כזאת היתה נותנת לנשיא לבנון את היכולת לפרק את החיזבאללה מנשקו ולהותירו רק כשחקן פוליטי.
בתירוץ מביך נתניהו פוסל את הצרפתים, ואת הסעודים.
הסיבה האמיתית היא שיקולי הישרדות פוליטיים ואישיים של נתניהו. מסקנה: יש סיכוי להתקדם רק כשהאיש יוזז מכיסאו.
(אהוד ברק, "נתניהו הוא הראשון שיחמיץ כל הזדמנות מדינית טובה. רק כשילך נוכל להתקדם", "אל-ארצ'", 4.6.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-06-04/ty-article-opinion/.premium/0000019e-92bc-da37-a19f-d6beeeeb0000
הבנתם? הפתרון לחיזבאללה זה סילוק נתניהו.
אהוד ברוג-ברק, האם אתה באמת חושב שצבא מדינת לבנון (מדינה שאינה קיימת)* עם צבא צרפת יפרקו את החמאס מנשקו? שיטוח הכפרים בדרום לבנון לא רק שלא מחזיר לגיטימציה לחמאס כדבריך כמהדהד את תעמולת חיזבאללה, אלא הביא הישג היסטורי לישראל כשבפעם הראשונה ממשלת לבנון בהסכם הפסקת האש הנוכחי (שלא יתקיים) מכירה בשלטון ישראל בדרום לבנון עד חיסול החמאס. הישג מדיני ללא תקדים.
וקשה שלא לשכוח את דברי אהוד ברוג-ברק כראש הממשלה אחרי הנסיגה מלבנון: "אהוד ברוג-ברק, הזהיר בישיבת ממשלה מיוחדת, שהתקיימה לרגל הנסיגה מלבנון, כי ירי מלבנון ייחשב מעתה להכרזת מלחמה – שתחייב תגובה ראויה. בפגישה עם חיילי נח"ל ונ"מ בגבול הצפון, אמר ברק: "אני רוצה לראות מי יעז כעת לירות על חיילנו, או על היישובים. אנחנו נדע איך להגיב ומה לעשות. צה"ל פנוי להשיב מלחמה שערה, ולהכות בכל גורם."
ראש הממשלה הציע לחיילים להמשיך ללכת צמודים לנשק, עם אצבע קרובה להדק, "מכיוון שלא ברור כיצד יתפתחו העניינים לאחר הנסיגה".
מאוחר יותר העריך כי בסופו של דבר יתייצב המצב באיזור. 25/4/2000
https://www.ynet.co.il/articles/mobile/0,7340,L-11677,00.html
אז האָט ער געזאָגט. אז אמר. מה קרה כולנו יודעים.
* מדינה זה ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסוים.
תומך טרור
בעקבות המהפכה הצרפתית, ומשטר נפוליאון, שב בית בורבון לשלוט בצרפת, המלך שארל העשירי ניסה להחזיר את הגלגל לאחור ולשלוט כאילו המהפכה הצרפתית לא התרחשה מעולם.
הבורבונים, טען שארל-מוריס דה טליראן (Talleyrand), Ils n’ont rien appris, ni rien oublié "לא שכחו דבר ולא למדו דבר," הם לא הבינו שבין מהפכת 1789 לתחילת המאה ה-19 התנאים הכלכליים והחברתיים השתנו במידה כזאת, שלא ניתן עוד להשיב את הסדר הפוליטי של המשטר הישן כפי שהם שאפו.
גם קרל הלוי-מרקס השתמש בביטוי זה על הבורבונים בחיבורו: "השמונה-עשר בברימר של לואי בונפרטה" (Der achtzehnte Brumaire des Louis Bonaparte), אשר פורסמה בשנת 1852.
בדומה לבורבונים גם אורי הייטנר לא שכח דבר ולא למד דבר. הוא נשאר ב-6 לאוקטובר.
גם לאחר טבח ה-7 באוקטובר וגם לאחר שהוכח שרע"מ ("התנועה האיסלמית"-"האחים המוסלמים") לא רק שתמכה ותומכת רעיונית בחמאס ובמנהיגיו ומסרבת להגדרתו ארגון טרור, אלא גם מממנת את החמאס ישירות מתקציבה, קובע אורי הייטנר בפסקנות ובביטחון עצמי רב:
"כמובן שאין ולו בדל ראיה הקושרת את רע"ם לטרור". ("חדשות בן עזר", 2164), והנה אורי הייטנר מבטיח עכשיו "אתמוך בצירופה לממשלה, ובלבד שתתמוך במהלך של גיוס לכולם, כולל ערביי ישראל, אם לא לצה"ל – לשירות אזרחי." (חדשות בן עזר", 2166).
הבנתם? רע"ם יכולה לתמוך בטרור החמאס ("האחים המוסלמים"), ואף לממן אותו מתקציבה, אבל אם תתמוך "בשירות אזרחי" היא כשרה לשותפות בממשלה, והוא יתמוך בצירופה לממשלת בנט אותו הוא מריץ לראשות הממשלה. והנימוק שלו כפי שחזיתי הוא הנימוק הילדותי "אבל הוא (ביבי) התחיל קודם..."
ושוב אני תוהה למה בכלל עזב הייטנר אז את בנט? הרי יכול היה לזכות בתגמולים רבים יותר מאלו שקיבל מידיו של משה סמולינסקי-יעלון?
שמחה לאיד ילדותית
"אין שמחה כמו שמחה לאיד" קובעת האימרה המפורסמת. קשה היה לראות את השמחה לאיד הילדותית של הפרוטסטנטים כאשר בתגובה לירי חיזבאללה על יישובי הצפון, ראש הממשלה ושר הביטחון איימו לתקוף בביירות, וטראמפ עצר זאת וצעק על נתניהו: "אתה פאקינג מטורף. בלעדיי אתה היית בכלא, אני מציל את התחת שלך. כולם שונאים אותך עכשיו. כולם שונאים את ישראל בגלל זה."
https://www.ynet.co.il/news/article/s1lspijeml
צעקה זו היתה לא רק עלבון לנתניהו, אלא לכל ישראל, אבל בשביל הפרוטסטנטים – שייהרסו יישובי הצפון, ותיהרס כל ישראל ובלבד שבנימין מיליקובסקי-נתניהו ייפגע.
גם אורי הייטנר לא יכול להסתיר את שביעות רצונו ואת השמחה לאיד שלו מהקללות של טראמפ, ומיד כתב בשמחה לאיד: "בלעדיי היית בבית הסוהר – כאשר כתבתי, מיד לאחר ההודעה על הפסקת האש, שגיוס טראמפ בידי נתניהו לחילוצו מאימת הדין הפכה אותו לשפוט של הפריץ, עוד לא ידעתי על השיחה הדרמטית בין השניים, שמיד אחריה טראמפ טרח להדליף אותה. 'בלעדיי היית עכשיו בבית הסוהר' צרח טראמפ על נתניהו וכפה עליו הפסקת אש בתנאי דרישותיה של איראן." ("חדשות בן עזר", 2166).
הייטנר כמובן טועה ומטעה. טראמפ כיוון בדבריו לא לבית המשפט הישראלי שלא עשה דבר, אלא לבית הדין הבינלאומי בהאג שקבע שנתניהו פושע מלחמה ורק טראמפ בא לעזרו ויצא נגד החלטת בית הדין וקיבל אותו בארה"ב ובכך הצילו מהכלא!
לשמחים לאיד לא אכפת שבעצם בית הדיו בהאג אינו שופט רק את נתניהו, אלא שופט את כל הישראלים, בשבילם שתיפגע כל ישראל ובלבד שייפגע נתניהו.
"שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (משלי י"ז, ה')
מוטי ברגר
לא כך מגייסים חרדים!
"הדרך להרחבת המעגל עוברת בקבלת הציבור החרדי בזרועות פתוחות – במעשים, לא בדיבורים. כרגע, המעשים היחידים בשטח הם מעצרים וקיצוצים.
כפי שכתבתי בעבר: שילוב החרדים והרחבת מעגל הגיוס יקרו בהדרגה, אך הם יתרחשו למרות מסע הרדיפה וההצקות הנוכחי, ולא בגללו. הציבור החרדי נמצא בשנים האחרונות בתהליך מובהק של חיבור לישראליות; כעת, יש מי שמתעקשים לדחוק אותו בכוח לאחור. וחבל". (מוטי ברגר: "לא כך מגייסים חרדים", "חדשות בן עזר", 2166).
ר' מרדכי ברגר, המייצג לדבריו את אלו המתקראים "חרדים", מציע לנו בעצם לנהוג נגד התורה. הרי סרבני השירות הצבאי הם בעצם כופרים בתורה, ולא יראי שמיים.
ההלכה היהודית מתייחסת בהרחבה לחובת הגיוס והיציאה למלחמה:
במלחמת מצווה (כמו עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, או מלחמת יהושע לכיבוש הארץ): החובה היא מוחלטת וכללית. המשנה במסכת סוטה (פרק ח', משנה ז') קובעת שבמלחמת מצווה "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה."
במלחמת רשות (מלחמה שנועדה להרחבת גבולות המדינה או לצרכים כלכליים ופוליטיים): התורה עצמה מונה רשימה של פטורים (מי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, או אירש אישה ולא לקחה). כמו כן, "הירא ורך הלבב" חוזר לביתו כדי שלא ימיס את לבב אחיו.
העונש למסרבי השירות הצבאי:
כפייה וענישה על ידי המלך (דין מלכות): למלך ישראל יש סמכויות נרחבות מעבר לדין תורה הרגיל כדי לנהל את המדינה והצבא. הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים, פרק ד', הלכה ג'): "כל המורד במלך המשיח – יש למלך רשות להורגו... וכל המבזה את המלך או המחרפו... ויש לו רשות להרוג כל מי שסירב למצוותו." לפיכך, אם המלך גזר גיוס חובה ומישהו סירב, הדבר נחשב כמורד במלכות והמלך רשאי להענישו בחומרה, כולל עונש מוות.
תפקיד השוטרים במערכה: במלחמת רשות, מי שאינו פטור ומנסה לברוח או להסס בעיצומו של הקרב, השוטרים היו מוסמכים לפעול נגדו באלימות. הרמב"ם כותב (הלכות מלכים, פרק ז', הלכה ד') שזקפי השוטרים עומדים מאחורי הצבא ובידיהם כלי ברזל, "וכל המבקש לחזור לאחוריו – הרשות בידן לקפח את שוקיו, שתחילת נפילה – ניסה." כלומר, החוק הצבאי בשטח אפשר פגיעה פיזית קשה במי שמנסה לברוח ולהחליש את רוח הלוחמים.
העונש במישור הרוחני והמוסרי (דיני שמיים)
המקורות המקראיים והחז"ליים רואים בסירוב להצטרף לעזרת הכלל בשעת מלחמה חטא מוסרי ודתי חמור ביותר, שהעונש עליו מסור לשמיים:
קללת מרוז: בשירת דבורה (שופטים ה') נאמר: "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוּ יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים." חז"ל מפרשים שמרוז היה אדם חשוב או עיר שלא באו לעזור במלחמה נגד סיסרא, והוטל עליהם חרם ונידוי רוחני חמור.
עוון הירא ורך הלבב (שלא כדין): הרמב"ם כותב שמי שנכנס לקשרי המלחמה ומפחד, או שאינו נלחם בכל ליבו, עובר על לא תעשה ("לא תערץ מפניהם") ודמו תלוי בצווארו: "וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד... זוכה לו ולבניו עד עולם... אבל המפחיד את ליבו וממיס לב אחיו – הרי זה מחזיר חמס רב, ומחזיר נפשות רבות... ונשמות כל ישראל תלויות בצווארו."
באותם אדוקים המתנאים כ"חרדים" אבל לאמיתו של דבר כופרים בתורה, שהוסיפו לשלוש העבירות "ייהרג ובל יעבור" מצוות העומדות על פי ההלכה מעל פיקוח נפש: "לא תרצח", "איסור עריות" ו"איסור עבודה זרה – את "נמות ולא נתגייס", יש לטפל לא ע"פ ההלכה, אלא במעשים כפי שממליץ ר' מרדכי ברגר, אבל רק ע"פ חוקי ישראל.
את הפוגרומצ'יקים שתקפו את השופט סולברג, יש להכניס לכלא מיידית, ומשאר הכופרים שאינם מתגייסים יש לשלול מיידית ע"פ החוק כל הטבה מהמדינה, וכן את הזכות לשמש בכל תפקיד ציבורי.
מניפסט "המסורתיות" ואהבת ישראל
ד"ר אבישי בן חיים דוקטור לפילוסופיה יהודית (נושא הדוקטורט שלו הוא: "אנו אין לנו עסק בנסתרות'? הרב עובדיה יוסף, יחסו למקובלים ויחסיו עם 'הנסתרות'.") – הוא עיתונאי, פרשן ואיש טלוויזיה, בעל התיזה של "ישראל השנייה" מול "ישראל הראשונה". הוא התפרסם כחוקר סכרת בתגלית המדעית המדהימה שלו כשקבע שכל היהודים המערביים-מוגרבים הם "מתוקים". והאשכנזים לא.
בן חיים הוא צנחן וקצין בדרגת סגן־אלוף במילואים. מאז אסון שבעה באוקטובר 2023 השתדל לגזור על עצמו שתיקה ונעדר מהתקשורת ומהמסכים לטובת שירות מילואים ממושך.
עכשיו הוא יצא מהשתיקה ומכריז על מרכולתו ברשת X: ספר חדש: "מניפסט המסורתיות" – הבשורה המתוקה, המתווה לפיוס.
בגין לימד אותנו שאין הפרדה בין יהדות לציונות, מכריז בן חיים על מרכולתו, "הרב עובדיה חינך אותנו לקבל מתוך מתינות ספרדית. אודיה וחבריה מראים לנו דרך המוסיקה כמה משמעותי רנסנס המסורתיות בדור הזה. וגם אני בקרוב חזרה על מסך הטלוויזיה (אחרי שנתיים וחצי שהשתדלתי לשתוק כי "כשהתותחים יורים על ישראלים – אנחנו לא מתפלמסים, רק מתחבקים"), אבל קודם נתעסק בספר החובה הזה, הוא באמת מציע הצעה יפה ומאחדת לחברה הישראלית."
https://x.com/AvishayBenHaim/status/2045863737148526674
כדי לאחד את העם בבשורת המסורתיות המתוקה הצטרף בן חיים דווקא לפאנל תוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14. (בינתיים זה רק הוריד את הרייטינג של התוכנית).
https://www.maariv.co.il/culture/tv/article-1329130
בפרסום לספרו מציג בן חיים את המסורתיות כך: "מניפסט המסורתיות" נכתב מתוך הבירור המטלטל בתקופת המלחמה, כניסיון נוסף להציע את הבשורה המתוקה ולבקש על מתווה הפיוס. בעולם השסוע בין מחנות אידיאולוגיים נוקשים, את האופציה המפייסת, הסובלנית, המתונה והמגניבה של המסורתיות המזרחית. (מזרחית הכוונה (עיראק), הדרומית (תימן), והמערבית-מוגרבית (מרוקו נ.כ.) שהיא "המתווה לפיוס".
מניפסט המסורתיות מציג את המסורתיות המזרחית, הדרומית, והמערבית-מוגרבית של יהודי ערב לא רק כתופעה תרבותית, אלא כדרך מחשבה וכפילוסופיית חיים; כאלטרנטיבה רעיונית לאידיאולוגיות המערביות וכתשובה אפשרית למשבר הזהות המודרני בכלל והישראלי־יהודי בפרט.
מניפסט המסורתיות משלב אנקדוטות, מעשיות, זיכרונות ודיונים מרתקים הנעים על הרצף שבין פסיקות הלכתיות ספרדיות מתונות ובין רנסנס המסורתיות ביצירת הפופ המזרחי. מתוך כל אלה מתגבשת תפיסת עולם המבקשת לתת סיכוי לאופציית המתינות, הפיוס והאחדות.
במקום מלחמות על הטלית והדגל מתוך תפיסת "כולה שלי", מוצעת בספר עמדה ממלכתית פשרנית: "חצייה שלי, אולי אפילו פחות – העיקר שהטלית לא תיקרע."
זהו ספר של תקווה – הזמנה להקשיב ולתת סוף־סוף מקום במרחב הציבורי לאופציה שהשיח הישראלי פספס שנים ארוכות: המסורתיות.
אז בוא נבדוק מה זו מסורתיות? מה ההבדל למשל בין "המסורתיות" "החמוצה-מרירה" האשכנזית של מייצ'סלב-בגון-מנחם בגין מ"ישראל הראשונה" לבין המסורתיות "המתוקה" של בן חיים מישראל השנייה?
מה ההבדל בין "המסורתיות" "החמוצה-מרירה" של האשכנזים א"ד גורדון, רבאיי גלעד קרבינסקי-קריב, ואורי הייטנר, לבין "המסורתיות" "המתוקה" של יהודי ערב?
כל "המסורתיים" הם יהודים רפורמים. כלומר, יהודים שאינם מקבלים את מרות ההלכה ואינם מקיימים תרי"ג מצוות, אלא מקיימים מצוות כראות עיניהם לפי בחירתם. בחינת "רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה דף ט״ו עב׳). ההבדל היחידי בין "המסורתיות" של היהודים הרפורמים האשכנזים לבין "המסורתיות" של היהודים הרפורמים של יהודי ערב, אינו בטעם חמוץ-מריר-או מתוק, אלא בכך שלרפורמים האשכנזים יש רבנים רפורמים, ולרפורמים מארצות ערב יש רבנים אורתודוכסיים, אבל הלכה למעשה אין כל הבדל. שניהם מחללי שבת ובועלי נידות ורואים כדורגל בשבת.
הניסיון הגזעני להציג את "המסורתיות" של יהודי ערב כ"מתוקה" ומביאה מתווה פיוס כנגד "המסורתיות האשכנזית" (ועוד להביא כדוגמה את המסורתיות של מייצ'סלב בגון-מנחם-בגין) פתטי ואין בו ממש.
אהבת ישראל ורדיפת שלום ופיוס יכולה וצריכה לבוא מכל עם ישראל. אבישי בן חיים אינו תורם לפיוס בתורתו, אלא ההיפך תורם לפירוד.
מניפסט המסורתיות ואהבת האנושות – לא אהבת ישראל
אם מניפסט "המסורתיות של אבישי בן חיים כוונתו היא "אהבת ישראל" באמריקה קם מניפסט "מסורתיות שונה".
"איך להיות יהודי בעולם מעורער? לאנשי היהדות ההומניסטית יש תשובה רדיקלית
במקום תפילה, קוראים על מוסר. במקום קיום מצוות, מתנדבים. במקום יין, מברכים עם ויסקי. והרב? הוא לא מאמין באלוהים.
ערב שבת, כמה דקות לפני שמונה באפר ווסט סייד של ניו יורק, אחד האזורים היהודיים ביותר בעיר כולה. גברים חובשי כיפה בחולצות לבנות ונשים בחצאיות ארוכות עושים את דרכם לאחד מבתי הכנסת הרבים שאפשר למצוא בשכונה. באותה שעה, בקומה השנייה בבניין ליהדות מתקדמת ברחוב 86 פינת הסנטרל פארק, מתכנסים כמה עשרות גברים ונשים לסדר קבלת שבת מסוג אחר.
הרב צמח יורה, שמנהל את האירוע, לבש חולצת כפתורים לבנה משוחררת, שערו מגיע כמעט עד כתפיו, ועל ראשו מגבעת אפורה. בדבריו הוא משלב בין אנקדוטות אישיות ותובנות פילוסופיות לקריאת טקסטים ברוח היהדות והשבת, שזה מכבר נכנסה.
צמח ניגש להדליק את נרות השבת שעל השולחן לצידו וכולם מברכים ביחד, "נאה האור בעולם, נאה האור באדם, נאה האור בשבת, נוקיר את אור השבת." לצד הנרות יש גם חלה. יש גם כוס יין צבעונית לקידוש. אלא שלכוס היין הזאת הרב יורה מוזג ויסקי משובח. "נאים החיים בעולם, נאים החיים בנו, נאים מגדלי פרי הגפן, לחיים!" הוא מברך ביחד עם הקהל. (ויסקי עשוי משעורה) מדוע ויסקי? "כי זה מה שאני אוהב." הטעם האישי זו גם בחירה אידיאולוגית מחושבת – רצון להיבדל מכל מה שיכול להתפרש כקיום מצווה דתית יהודית כהלכתה.
הרב יורה צמח. השלים לימודי דוקטורט בחקר התנ"ך באוניברסיטה העברית, התגייס לצבא ושירת שנתיים במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, משתף את הנוכחים: "אני זוכר שבשנות ה-20 הייתי אומר לאנשים אחרים בלי לחשוב פעמיים שאני אתאיסט, והיום, כשאני בשנות ה-40, אני מגדיר את עצמי אגנוסטי, כי הוודאות הזאת מטרידה אותי."
בשנה הבאה יצוינו 60 שנה להקמתה הרשמית של החברה ליהדות הומניסטית (The Society for Humanistic Judaism). המייסד שלה הוא הרב הרפורמי שרווין וויין, שנולד בדטרויט בשנת 1928 לשני מהגרים יהודים מפולין. ב-1963 הקים קהילה רפורמית חדשה בה הוא השמיט את המילה "אלוהים" מכל נוסחי התפילות והחליף את הטקסטים הדתיים המקוריים בנוסחים שנשענים על ערכים אוניברסליים של הומניזם, פלורליזם, קהילתיות וכבוד לכל. ב-1985 הוקם בדטרויט "המכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית". עד היום הוכשרו בו קרוב ל-50 רבנים שהקימו כ-30 קהילות ב-14 מדינות. בארה"ב הקהילה מונה כ-10,000 בני אדם, כשהקהילות המרכזיות נמצאות בניו יורק, בוסטון, פילדלפיה, שיקגו ודטרויט.
גם בישראל נוסדה ב-2003 שלוחה, "יהדות חילונית – תמורה הומניסטית ביהדות", שבין מייסדיה הבולטים אפשר למצוא את חוקר השואה וחתן פרס ישראל פרופ' יהודה באואר, שהלך לעולמו לפני קרוב לשנתיים. אחד ממפעליה העיקריים הוא מכון תמורה להכשרת רבנים חילונים הומניסטיים, ועד היום הוסמכו בו, כך לפי אתר המכון, 37 רבנים ורבות חילונים.
ההשקפה המקובלת בקרב חברי הקהילה ההומניסטית, רואה בסיפור יציאת מצרים מיתוס ולא עובדה, עשרת הדיברות בהגדה ההומניסטית, מייצגים גם הם משמעות סמלית כך, למשל, מכת דם היא סמל לקורבנות המלחמות, האלימות והדיכוי בעולם כולו, הדבר מייצג את מגפת הגזענות, הדעות הקדומות והאפלייה נגד מיעוטים שונים בחברה, ואילו החושך הוא כבר סימן לבורות חברתית ופוליטית הדוחקת קבוצות שוליים למציאות של חיים באפלה.
"ייעודו של העם היהודי אינו ניתן להפרדה מייעודה של כלל האנושות," נכתב בהגדה ההומניסטית בטקסט המלווה את עשר המכות. "המודרניות הביאה עימה נוחות עצומה, קלות חיים ועושר – עבור רבים. אך מיליונים אחרים חיים בעוני. הם סובלים ממחלות ומתת־תזונה. הם קורבנות של משטרים מדכאים ושל עתיד לא ודאי. שלל בעיות חברתיות ממשיכות להכות בעולם. בין שהן מצויות קרוב לבית ובין שבארצות רחוקות, כולנו שותפים להשפעותיהן ונושאים באחריות להתגבר עליהן."
ואיך כל התיקון עולם, הומניזם, אהבת האדם והאמונה היוקדת בשלום משתלבים עם כל מה שקורה בישראל?
מתברר שמדינת היהודים מעולם לא שיחקה תפקיד כלשהו בזהותם היהודית. "אין לי ומעולם לא היה לי שום קשר או זיקה לאף מדינה אחרת מלבד אמריקה," מדגישה לאה שניידר בנחרצות כשכל שאלת הקשר לישראל עולה לדיון. "לא אהבתי את ישראל עוד הרבה לפני המלחמה בעזה. היה לי מאוד קשה עם ההתנהלות שלה."
סוזן ראיין אומרת על עצמה ש"בתור ילדה קטנה אהבתי את ישראל." מאז, כך נדמה, האהבה כבתה. "אין לי היום שום רצון לבקר במדינת ישראל," היא מדגישה. "אני מאמינה שלמדינת ישראל יש זכות קיום, אבל רק לצד מדינה פלסטינית. אם אין פתרון שתי מדינות, אין פתרון בכלל. אני שונאת בכל עצם מעצמותיי את הממשלה הישראלית הנוכחית, בדיוק כשם שאני מתעבת את הממשל האמריקאי הנוכחי. קשה לי מאוד ליישב את כל מה שאני רואה סביבי, אבל אני לא שוכחת שההורים שלי מאז ומתמיד הדגישו את העובדה שמדינת ישראל צריכה להתקיים. מה שקורה שם עכשיו מטריד אותי מאוד, ומה שמפריע לי יותר הוא שלא מעט אנטישמים שמים את כל היהודים בכפיפה אחת, כאילו שכולנו תומכים בישראל רק בגלל שאנחנו יהודים. מבחינתם אין הבדל בין היהודים, וזה לא המצב."
(צח יוקד, במהדורה המודפסת: "הרב שלי לא מאמין באלוהים," "אל-ארצ'", 4.6.26).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2026-06-04/ty-article-magazine/.highlight/0000019e-88ae-db6c-adff-b8fe6a270000
הטיפשה סוזן ראיין בטוחה כמו מקס נאומן שתמך בהיטלר, ששנאתה את ישראל והציונות תציל אותה מהאנטישמים.
בשורת "המסורתיות" של "היהדות ההומניסטית" היא אהבת האנושות ושנאת ישראל. היהודים ההומניסטים אינם אוהבים את בני עמם, הם אוהבים את האנושות. האנושות אינה מחזירה להם אהבה.
הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות
יהודים רבים הצטרפו בזמנו לשמאל המהפכני באמונה שרק בעולם הסוציאליסטי תיגאל האנושות כולה ובתוכה היהודים. (בייחוד "היהודים הלא יהודים"). זוהי המשיחיות החילונית "ההומניסטית".
חזון הנביאים של היהודים המשיחיים החילוניים, הביא לא למלכות שמיים עלי אדמות, אלא להרג רצח וזוועות. כפי שאמר פרנץ רוזנצוויג (אמנם אנטי ציוני גם הוא): "כל העריצים של מלכות שמיים, יותר ממה שהם דוחקים את הקץ הם דוחים אותו, משום שהם נטולי אהבה לקרוב להם ומושיטים יד אל מה שאחרי הקרוב."" ("כוכב הגאולה", ירושלים תשל"ג עמ' 299).
מנהיג הירוקים* היהודי קורא לסמן בריטים ששירתו בצה"ל
מנהיג המפלגה הירוקה בבריטניה, היהודי דוד פולדן-זאק פולנסקי, חתם על מכתב גלוי הקורא להקים מאגר נתונים שיסמן יהודים בריטים ששירתו בצה"ל.
https://www.inn.co.il/flashes/1116407
זה יתחיל בסימון יהודים ששירתו בצה"ל וייגמר בסימון עצמו כיהודי. בדיוק כגורלו של היהודי מקס נאומן – חסיד היטלר, שהתנגד לציונות.
* ירוק זה סמל האיסלם.
נעמן כהן