ביולי 1993 נערך בלבנון מבצע "דין וחשבון". ראש הממשלה ושר הביטחון היה יצחק רבין, הרמטכ"ל היה אהוד ברק. לאחר תקופה ארוכה של ירי לעבר קריית שמונה ויישובי הצפון הם החליטו לצאת למבצע עצים נגד חיזבאללה שישבור את מפרקתו ויביא לשקט בצפון. המבצע נמשך כשבוע, שבו חיל האוויר תקף את עמדות חיזבאללה בעוצמה רבה. לקראת המבצע ישראל הזהירה את תושבי דרום לבנון שהיא עומדת לתקוף והם ברחו בהמוניהם צפונה. היתה זו אחת המטרות המרכזיות של המבצע, שאותו הגה ברק – הבריחה ההמונית תציף את ביירות ואת לבנון בשטף פליטים שיביא ללחץ ציבורי על ממשלת לבנון לגרום להפסקת פעולות חיזבאללה נגד ישראל.

חרף ההישגים הצבאיים במבצע, הוא היה כישלון גדול. הוא הסתיים ב"רגל מדינית" עקומה; הסכם ("הבנות", כי אסור להודות בהסכם עם חיזבאללה) שעל פיהן ישראל וחיזבאללה לא יפגעו באוכלוסייה אזרחית. משמעות ההסכם היה אישור לחיזבאללה לפעול נגד צה"ל. ובכל פעם שכתוצאה מפגיעה בחיזבאללה, שהסתתר מאחורי אזרחים לבנונים, נשרט אזרח לבנוני, הדבר הוצג בידי חיזבאללה כהפרת ההסכם בידי ישראל וחיזבאללה תקף את יישובי הצפון.

הכישלון הזה גרם לי לחשוב לעומק על מהות המלחמה בלבנון, והביאה אותי למסקנה שהיתה חריגה מאוד ולבטח בלתי פופולרית באותה תקופה – שאין לנו עוד מה לחפש בלבנון. הנה, כל מה שאנו עושים אינו מצליח. ומה בעצם אנו מחפשים שם? נכנסנו ללבנון במלחמה עם אש"ף שחרט על דגלו את השמדת ישראל, והמלחמה עימו בלבנון היתה חלק מהמלחמה על עצם קיומנו. אש"ף גורש מלבנון במלחמת שלום הגליל. בינתיים הסתבכנו במלחמה עם חיזבאללה, שנמשכה גם אחרי נסיגתנו אל רצועת הביטחון בדרום לבנון. אנו משלמים מחיר דמים כבד בישיבתנו בדרום לבנון, בעוד האוייב, חיזבאללה, הוא ארגון לבנוני, הטוען שמלחמתו בנו היא לסילוקנו מלבנון. אם ניסוג מלבנון, הוא ייאבד את הסיבה להילחם בנו, ולכן ראוי לסגת ולהביא שקט לצפון. ואם הנסיגה לא תביא לשקט, תהיה לנו לגיטימציה בינלאומית לתקוף בכל הכוח.

והיתה לכך סיבה נוספת. היה זה בעיצומו של המאבק על הגולן. כיוון שסוריה של חאפז אסד סייעה לחיזבאללה, החלה להישמע בדיון הציבורי הטענה, ששלום עם סוריה, הכרוך בנסיגה מהגולן, ייבש את חיזבאללה וישים קץ למרחץ הדמים בלבנון. אם נצא מלבנון, הטיעון הזה לא יהיה עוד רלוונטי.

ידעתי שאין פרטנר להסכם על נסיגה מלבנון, ולכן, מסקנתי היתה, שהנסיגה צריכה להיות חד-צדדית.

את עמדתי זו פרסמתי לראשונה בטור שלי בעיתון "על הצפון", של המועצה האזורית הגליל העליון, ולאחר מכן בבמות נוספות. עמדתי גרמה להרמת גבות. אנשים הופתעו מאוד. היה אז קונצנזוס מקיר אל קיר בדבר חשיבות ישיבתנו ברצועת הביטחון. כל המפלגות הציוניות תמכו בה. המפלגה היחידה שקראה אז לנסיגה ישראלית מלבנון היתה חד"ש (עוד לא היו אז שאר המפלגות הערביות). יוסי ביילין עוד לא דגל בנסיגה והציב אותה כעמדה פוליטית. זה קרה מאוחר יותר. גם ארגון ארבע אימהות עוד לא קם. איך זה שדווקא אני, הדוגל בעמדות ניציות, ובאותה תקופה הייתי מוכר מאוד בציבור כי שירתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק "העם עם הגולן", מציע הצעה כזו?

בשנים שלאחר מכן עמדה זו היתה ליותר ויותר פופולרית וזכתה לתמיכת רוב הציבור. מפלגת הדרך השלישית, שהייתה שותפה קואליציונית בממשלת נתניהו הראשונה, והייתי פעיל בה וחבר בהנהלתה, תמכה בנסיגה מלבנון. באותה תקופה יזמתי מפגש במחניים בין ראשי ועד יישובי הגולן, בראשות היו"ר אבי זעירא, לבין ארגון ארבע אימהות, להיכרות ואפשרות לבחון שיתוף פעולה, אך לא היה המשך למפגש, בין השאר כי נוכחנו שאנו מדברים שפות שונות, וגם אם יש בינינו הסכמה נקודתית, השקפות העולם שלנו שונות.

לאחר עלייתו לשלטון של ברק, הוא האיץ באובססיה מטורפת את המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. הוא נהג לומר בראיונות, שיעמוד בהבטחתו לציבור, ויביא בתוך שנה לנסיגה מלבנון "ב-הס-כם". הוא התכוון, כמובן, להסכם עם סוריה. טענתי אז, שהוא הופך את חיילי צה"ל בלבנון בני ערובה למשאל העם על הגולן, כאשר הוא משהה את הנסיגה לשווא בשל המו"מ עם סוריה. ואכן, רק אחרי כישלון המו"מ הוא הסיג את צה"ל בלבנון באופן חד-צדדי (או ליתר דיוק בהסכם עם האו"ם).

תמכתי מאוד בנסיגה, אם כי היתה לי ביקורת על אופן ביצועה כבריחה ועל הפקרת צד"ל. אך למרות הביקורת, הייתי שלם עם עצם הנסיגה.

אחרי הנסיגה היה ברור שכל הנחות היסוד שלה, הנחות היסוד שבהן האמנתי, היו שגויות מן היסוד. אחרי שישראל נסוגה מכל לבנון, עד המ"מ האחרון, המציא חיזבאללה את אגדת "חוות שבעא", כתירוץ להמשך המלחמה בישראל גם כשאינה נמצאת בלבנון. גם ההנחה שאחרי הנסיגה אם חיזבאללה יפעל נגדנו נפעל נגדו בכל העוצמה בתמיכה בינלאומית הוכחה כעורבא פרח. חצי שנה אחרי הנסיגה נחטפו בהר דב בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. ברק נתן אולטימטום, שאם הם לא יוחזרו בתוך 24 שעות לבנון תבער. חלפו 24 שעות, הם לא הוחזרו, ולא קרה דבר.

כעסתי מאוד על ההבלגה הזאת, ולאורך השנים מתחתי ביקורת על המדיניות כלפי חיזבאללה, אך עדיין חשבתי שנכון היה לסגת בלבנון. רק ב-7 באוקטובר נפל לי האסימון: הנסיגה מלבנון היתה שגיאה חמורה, ותמיכתי בה היתה שגיאתי הגדולה ביותר.

7 באוקטובר היה האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, אך גם הנס הגדול ביותר בתולדות המדינה, ואיני זוכר שאי פעם השתמשתי במונח "נס". הנס הוא אי הצטרפותו של חיזבאללה למערכה, או העובדה שחמאס וחיזבאללה לא פעלו בתנועת מלקחיים.

אילו חיזבאללה תקף, האסון בצפון היה גדול לאין ערוך יותר מאשר בדרום. כי המחדל בצפון היה גדול לאין ערוך יותר מאשר בדרום. כי חיזבאללה גדול, חזק, חמוש ומיומן לאין ערוך יותר מחמאס. המחדל, בצפון כמו בדרום, הוא מדיניות ההתמכרות לשקט, מדיניותו של נתניהו. אבל אילו צה"ל היה בדרום לבנון, דרום לבנון לא היה הופך לבסיס טרור של חיזבאללה, דרוך לכיבוש הגליל ולטבח ואונס של אלפים. ואלמלא אותו נס, זה היה קורה.

כבר ב-8 באוקטובר הבנתי שטעיתי. שהנסיגה מרצועת הביטחון היתה שגיאה. ושאת השגיאה הזאת צריך לתקן. אין די ברצועת הביטחון. את חיזבאללה צריך וניתן למוטט. אך מרצועת הביטחון אין לסגת עוד. הגבול הישן מת.