נשלחתי על ידי אימא לחכות לדוד אלברט ולדודה אנה, שאמורים היו להגיע באוטובוס של אחר הצהריים מחיפה. ישבתי על הפלטפורמה הרתומה לפרד גוליבר, שלא חדל להצליף על עצמו בזנבו – טרחה לבטלה, כי הפרעושים ושאר הטפילים שגרו בפרוותו, וגם ניזונו ממנה, התמקמו דווקא בצווארו הארוך, ונענועיו ימינה ושמאלה ללא הרף ממש לא הועילו. הייתי צריך לרסס את היצור האומלל הזה, אבל העבודה במשק היא כל כך סוחטת, שלא נותר הרבה זמן למעשי מותרות כאלה.
האוטובוס הגיע, והנהג החביב שהיה מביא גם מכתבים וחבילות, הגם שזה לא היה תפקידו, מסתכל עליי ומחייך מאוזן לאוזן, ואיך לא יחייך כשהוא מסיע מחיפה את הדוד והדודה (דוד אלברט הוא באמת הדוד של אימא), שהיו לבושים – שלא נדע. כשראיתי אותם רציתי שהאדמה תבלע אותי – עד שהצלחתי להתקבל כשווה בין שווים בין ילדי המושב, עד שהבנתי שבלי מכנסי חאקי קצרים, גופייה אפורה וסנדלים תנ"כיים – אני לא יכול להיות חלק מהחבר'ה – והנה אני מקביל את פניהם של זוג האמריקאים האלה הנראים כמו פרד אסתר וג'ינג'ר רוג'רס: הדוד החזיק בידו את המקטורן המשובץ המזעזע (לשם מה, ריבונו של עולם?! הרי חום אימים בחוץ!) עניבה פרומה תלויה על צווארונו, המכנסיים הכתומים שלו מוחזקים בשלייקס אדומים, והנעליים שחורות מחודדות ומחוררות עם אבזמים לבנים. היא לבשה שמלה פרחונית שהזיעה ציירה כתמים גדולים מתחת לבית השחי, נעלה נעלי עקב וגרבה גרבי ניילון. אחד הנוסעים הוריד את המזוודה הכסופה שלהם.
"אמרתי לך, אנה'לה, שמוני יחכה לנו?" והוא שולח את זרועותיו כדי לחבק אותי, ומסביב עומדים כחמישה חברי מושב שחיכו לחבילות שהגיעו עם האוטובוס, מביטים בי ובהם כלא מאמינים.
איך אני מעלה את הקומפוזיציה הזאת על הפלטפורמה?
"דודה אנה ודוד אלברט, אתם חייבים לעלות על העגלה, כי לא תוכלו להגיע ברגל." בקושי התאפקתי מלומר להם שעם נעליים כמו להם אין להם שום סיכוי להתקדם בחוצות המאובקות של המושב.
ואנה: "בחיים לא אעלה על הדבר הזה, תראה, יש עליה חציר."
האמת, הייתי צריך לפרוש שמיכה על הפלטפורמה – נזכרתי מאוחר מדיי.
"זיסקייט, אנה'לה, ברומא תתנהג כמו רומאי, בכפר תתנהג כמו הכפריים."
"בשום אופן! במלחמה התחבאתי בכפר נידח, והיה לי מספיק מריח הזיעה, היי"ש והזבל – לא תודה!"
"אנוצ'קה, פה אין מוז'יקים כמו שם, לכאן הגיעו אינטלקטואלים, שנטשו אוניברסיטאות כדי לעבוד את האדמה, הנה, גם סימה שלנו המשכילה (סימה היא אימא שלי) היא איכרה..."
תוך כדי שהם מתדיינים בהבדל שבין האיכר המוז'יק והאיכר הישראלי, מצאתי מוצא: קירבתי את הפלטפורמה למדרגות הצרכנייה, כך שיקל על השניים לעלות. אנה עדיין היססה, אבל הדוד הוכיח רוח ספורטיבית, ועלה ראשון, כשהוא מושיט לה את ידו כדי לעזור לה. לבסוף גם היא עלתה, ובדיוק אז הפרד קיבל, כנראה עקיצה, והרעיד את כל גופו, ואנה נבהלה:
"מה זה?! אמרתי לך, אלברט, זה לא בשבילי."
אימא קיבלה את הזוג בעיניים שטופות דמעות התרגשות ושמחה, חיבקה את השניים, נישקה להם. היא הגישה להם גזוז ביתי קר (בימים ההם כבר היינו בעלים גאים של ארגז קרח!) והובילה אותם אל חדרי שיתארגנו שם. אני הייתי אמור לישון בימים האלה במיטת סוכנות מתפרקת במבואה. הם נחו כל אחרי הצהריים, ובערב אימא הזמינה אותם לארוחה. הזהרתי את אבא שיתקלח אחרי החליבה, וישפשף היטב את גופו, כי דודה אנה רגישה מאוד לריח של זבל.
למחרת רצה דוד אלברט לערוך טיול רגלי במושב. אבא רמז לי שאעשה עמו חסד אם אקח את המשימה הזאת על עצמי – יש הרי אינספור עבודות שהמשק דורש, וכעת אימא מנוטרלת מהעבודות שהיתה מופקדת עליהם (לול התרנגולות, וערוגות הירקות) כי היא צריכה לארח את דודיה, להקשיב לסיפוריהם, ולעשות כמיטב יכולתה להנעים להם את השהייה.
זה עוד פעם נופל עליי! לא סירבתי למרות שהטיול הזה בייש אותי, פשוטו כמשמעו – מי מטייל סתם במושב ביום חול, מי בכלל מטייל גם בחג, ואפילו ביום כיפור: הבהמות דורשות אוכל – קשה לתאר כמה אספסת, חציר ותערובת אוכלת פרה ביום. תכפיל את זה בעשר! צריך לקצור, לערום, להעמיס על הפלטפורמה, צריך לחלוב פעמיים ביום, להביא את החלב למחלבה, לטפל במיקשה, בגן הירק, לעשב, לטפל בלולים, במטע, בכרם. מיספר פעמים בחודש צריך לעבוד בפלחה המשותפת של המושב – אין לעבודות תכלה וקץ – מי מטייל סתם? ובכן – אני והדוד של אימא.
"אתה מרגיש, מוני, את האוויר הצלול של הכפר? אין אוויר כזה לא בחיפה, ולא מפילדלפיה, שם גרתי כמעט כל ימי חיי!" והוא מרים את זרועותיו כביכול עומד להתפלל, שואף את האוויר בעסק גדול, ודורש ממני לעשות כמוהו: "תנשום עמוק, מוני, קליר איר, רילי וונדרפול!"
לשמחתי, לא פגשתי חברי מושב בדרך – זאת לא היתה השעה שמביאים חלב למחלבה, וגם לא שעה שמביאים ביצים וירקות למחסן של תנובה, סתם שעה של עבודת פרך.
"אתה יודע, מוני, כמה אני הייתי עשיר?"
"אימא סיפרה לי שפתחת בנק, ומסעדה ובית מרחץ, ושילמת את שכר הלימוד שלה בגימנסיה עם פנימייה..."
"באמת? היא סיפרה לך כל זה? מה לא היה לי – היתה לי אישה יפה כמו הלבנה, קראו לה קלי, והיא מתה מסרטן..."
"גם דודה אנה יפה."
לאחר שאמרתי מילים אלו האדמתי כולי מהסנטר ועד קצות האוזניים, וכל כך למה? כי פעם, כשביקרתי אצל הדודים שלי בחיפה ראיתי את השניים ברגע אינטימי (אני מבקש פטור מלתאר מה שקרה במדויק), ואני הייתי המום למראה איבריה השופעים של דודה אנה צחת העור. לאחר אותו אירוע היו לי הזיות בהן הדודה הזקנה (מעל חמישים) רוכנת עליי, ועושה עימי (נער בן ארבע-עשרה) מה שעשתה עם הדוד.
"נכון, גם דודה אנה יפה, אבל מקלי נולד לי בן, קראו לו ז'אק, והיה יפה כמו אימא שלו, ומוצלח וכישרוני, למד רפואה, והשתלם בכירורגיה, וגם הוא מת מסרטן כמו אימא שלו, ואני נשארתי עץ יבש..."
שכחתי כמה מגוחך הטיול הזה עם הדוד הלבוש כמו ליצן ברחובות של המושב, ורציתי לנחם אותו:
"דוד אלברט, אימא לא מפסיקה לדבר עליך, היא לא שוכחת מה עשית למענה. היא אוהבת אותך כאילו היתה בתך."
"באמת, מוני, כמה שאתה חכם, מוני! הטיול הזה – אני לא אשכח כמה שעוד נותר לי לחיות."
"אל תדבר ככה, דוד אלברט, אבא שלי אומר שאין רשימת תור מסודרת אצל מלאך המוות – הנה, צעירים מתים במחלות, ודווקא זקנים ממשיכים לחיות."
"איזה דברים חכמים אתה אומר, מוני."
ולאחר הרהור: "אני יודע שאני יכול לסמוך עליך – אין לי יורש, הבן היחיד שלי מת מסרטן. דבר אחד ייוותר ממני, שיידע הדור הבא שהיה יהודי שקראו לו אברהמ'לה גולדבלאט, שבאמריקה קראו לו אלברט, והשאיר משהו אחריו... אתה יודע, מוני, מעולם לא דרכה כף רגלי בבית הספר, ואני יודע לכתוב באנגלית, בגרמנית וביידיש, ביידיש אני אפילו כתבתי שירים."
"באמת, דוד?"
היו לו דמעות בעיניים, ואני החלטתי שזה מספיק, והצלחתי להחזיר אותו הביתה בדרך אחרת מזאת שבאנו בה.
לימים נודע לי מה הדוד השאיר אחריו: קיבלתי הזמנה מעורך דין בחיפה לקבל לידיי הרשאה וקוד לכספת בבנק דיסקונט – משהו שהדוד אלברט הוריש לי, והמשהו הזה ספון באותה כספת מסתורית.
נאלצתי לשלם לעורך דין, וגם לבנק ששמר את הכספת במשך למעלה מארבעים שנה, למרות שאלברט גולדבלאט חדל לשלם (איך ישלם אחרי מותו?)
כשלבסוף פתחתי את הכספת, מצאתי בה חוברת שירים ביידיש, ועליה מכתב, בו הוא פונה אליי בבקשה להוציא את השירים שלו לאור:
"לאחר הטיול שלנו במושב, אני סומך רק עליך. תמצא מתחת לשירים 150 לירות, ואלה יספיקו לך להוציא את הספר, ואפילו יישאר עודף."
את המכתב הוא תיארך: 23.8.1954, כלומר, שנתיים לפני שנפטר.
בימים ההם 150 לירות היו הון, כמו חצי שנה משכורת ממוצעת, אבל אני פתחתי את הכספת בשנת 1997, לאחר שפעמיים התחלף המטבע ולאחר האינפלציה הגדולה שאיכשהו הצליח שמעון פרס לעצור – כלומר, 150 לירות היו שוות בערך רבע אגורה חדשה.
אף על פי כן, רציתי לקיים את הצוואה הזאת שלו, וניגשתי לעמיתה שלי במכללה שבה אני מלמד, בעלת תואר דוקטור לספרות היידיש, והראיתי לה את השירים.
"מי נתן לך את השירים האלה? מי זה אלברט גולדבלאט?"
"זה דוד של אימא שלי, השאיר את השירים, ומבקש ממני להוציא אותם לאור."
והיא מחייכת אליי:
"אלה לא שירים של גולדבלאט, אלה שירים של י"ל פרץ ושל דויד פרישמן, שירים ידועים מאוד ביידיש, רק השם גולדבלאט הוא מקורי."
משה גרנות