יש בתוכנו אנשים הסולדים מכל גילוי של פטריוטיות ישראלית. "זיקפה לאומית" הם מכנים זאת בבוז מתנשא.
מה שמעורר את סלידתם במיוחד, הוא פטריוטיות ישראלית של ערבים-ישראלים. תופעה זו מוציאה מהם את הגזען הקטן שבתוכם. מבחינתם הוא "ערבי מחמד", "משת"פ". משת"פ? הם מוציאים שם רע לחוסר המודעות העצמית. משליכים עליו את הסטייה שלהם.
יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי פטריוט. הוא פטריוט ישראלי. הוא פטריוט ערבי. הוא פטריוט ערבי-ישראלי. הוא מודל של הכמיהה להשתלבות ערביי ישראל במדינה. ואלה שנושאים את דגל ה"שותפות-ישראלית-ערבית" מתעבים אותו, כי הם רוצים שותפות רק עם ערבים אנטי ישראלים.
יוסף חדאד הוא ערבי נוצרי, יליד חיפה, שגדל בנצרת, התגייס לצה"ל, לחם ופיקד בגולני, נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה ומאז החלמתו מקדיש את חייו לשתי משימות גדולות: השתלבות ערביי ישראל בכל מערכות החיים במדינה והסברה ישראלית בחו"ל. הוא גדול המסבירים שלנו, בכישרון, בחוכמה, בכושר ביטוי יוצא דופן בעברית, ערבית ואנגלית, בנחישות ובאומץ, בהתמדה וביסודיות.
את סיפורו ואת תפיסתו הוא מציג בספרו "תנו לי להסביר", שיצא לאור לפני שנה וחצי והשבוע קראתי אותו.
הספר קריא מאוד, זורם, רהוט ומלווה בהומור.
יוסף פותח את הספר בבית החולים, בחודשים הארוכים של אשפוזו אחרי הפציעה; חודשי ההחלמה והשיקום. הוא תהה מדוע דווקא הוא שרד במלחמה שבה איבד חברים רבים לנשק, מפקדים וחייל שלו. מתוך אותה תהיה, נוצקה שליחות חייו.
"כל דבר שעברתי במסע שלי עד כה – מהילדות בנצרת, דרך מגרש הכדורגל בקריית אליעזר, ההתנדבות לצבא, השירות בגולני, המלחמה, הפציעה והשיקום הארוך ועד מסע ההסברה – הוביל אותי להבין שיש לי שליחות: לשנות, להשפיע, להביא קול אחר, כזה שלא היה במדינה עד היום אבל הגיע הזמן שיהיה. אני מאמין שכנראה זאת הסיבה ששרדתי, כדי להיות בין אלה שסוללים כאן דרך ומעצבים מחדש את המדינה ואת החברה הישראלית, מבפנים ומבחוץ. מבפנים דרך שותפות אמת ובניית גשר בין יהודים וערבים-ישראלים, ומבחוץ דרך הסברה חזקה, משפיעה ומנצחת. שתי החזיתות האלה, החברתית וההסברתית, הן קריטיות לעתידה של מדינת ישראל. אם יש לי שליחות בעולם, שבגללה אני חי, אני מאמין שהיא להשפיע בשתי החזיתות." (ע' 9).
ואכן, שתי החזיתות הללו הן עולמו, הן מרכז חייו, הן שליחותו.
כאדם לאומי, אני יכול להבין אנשים לאומיים בני עמים אחרים ואף אויבים. את רגשות התיעוב, הסלידה והבוז העמוק שיש לי כלפי עופר כסיף, איני חש כלפי אחמד טיבי, איימן עודה והח"כים הערבים. הם ערבים, הם לאומיים, גם כשאני מתנגד להם, אני יכול לכבד אותם, בניגוד לעופר כסיף שמבחינתי הוא פחות מסמרטוט, ואני ממהר להתנצל בפני ציבור הסמרטוטים על ההשוואה.
לא הייתי מעריך כל כך את יוסף חדאד, אלמלא היה ערבי לאומי, פטריוט ערבי; אלמלא היה ערבי גאה, שהפטריוטיות שלו היא כאזרח ישראלי וכבן העם הערבי כאחד. "אני גאה להיות ערבי וגאה להיות ישראלי" (ע' 11). "חשוב לי לציין, לעולם לא חשבתי להתגייר. אני אוהב את הדת שלי ואני אוהב את הזהויות שלי, זו הערבית וזו הישראלית. במקביל, אני מכבד את הזהויות ואת הדתות של האחרים ושמח שאני מכיר אותן. אני לא רוצה לערבב בין דתות, זאת לא המטרה שלי, ואני חושב שרוב האנשים מכל הדתות לא מעוניינים בכך. אבל אני רוצה להכיר את התרבות ואת המסורת של האחרים ושהם יכירו את אלה שלי. זאת הדרך לגשר על פערים. עצם העובדה שאני מכיר את התרבויות הנוצרית, המוסלמית, הדרוזית והיהודית עזרה לי לא פעם לגשר על פערים ולהבין את האנשים שמולי." (ע' 19).
ההתייחסות השלילית אליו מצד יהודים שאינם מוכנים לקבל ערבי ישראלי שהוא פטריוט ישראלי נגועה בגזענות. הם אוהבים את הערבי רק כאנטי ישראלי. הם בזים לערבי שמסרב לצעוד בסך על פי הליהוק שלהם. חדאד מודע לכך ואומר את הדברים במישרין. "קולות הערבים שהם רוצים על המסך הם למעשה רק קול אחד. ערבי שפועל למען המדינה שלו אינו טוב בעיניהם... אני גאה בכך שאני מביא קול אחר למסכים, בכך שאני שובר דעות קדומות ומנפץ סטיגמות, ובעיקר בכך שאני חושף את הפרצוף האמיתי של רבים שמשתמשים בערבים כדי להציע את האג'נדה שלהם. פעם אחר פעם, אני מצליח להוכיח שהם סתם גזענים (74). ... אחד מהם הוא יריב אופנהיימר, איש תנועת שלום עכשיו... נפגשנו בכמה אולפנים, והוא תמיד הציג את עצמו כנאור וסובלני כלפי ערבים, אבל אותי, ערבי שמזדהה עם מדינת ישראל ופועל למענה, כינה 'משת"פ'. בעיניי הוא הדוגמה הטובה ביותר לצביעות." (113).
יוסף חדאד נושא את דגל השותפות היהודית-ערבית. הוא מזכיר שוב ושוב אותם הערבים שהצילו מבלים במסיבת הנובה, ואת השותפות במערכות השונות ובעיקר במערכת הבריאות. "הצוות שטיפל בי היה מורכב מיהודים וערבים, בדיוק כמו בכל בית חולים בישראל. אני תמיד אומר שבבתי החולים רואים הכי טוב את השותפות הישראלית. לא משנה לאיזה בית חולים תלכו, תראו שם רופא יהודי מטפל במטופל ערבי, ורופא ערבי מטפל במטופל יהודי. בכל חדר אשפוז תוכלו לראות זו לצד זו מטפלת יהודייה ומטפלת ערבייה. לרוב האנשים אין כל בעייה עם זה, להפך. כמובן ישנו מיעוט קיצוני וגזעני קטן שמתנגד לכך, אבל באמת מדובר במיעוט מעורר רחמים." (40).
השותפות היהודית הערבית היא העדות המרכזית, בעיניו, למופרכותה של עלילת ה"אפרטהייד" והוא מרבה להציג אותה בעימותים בעולם עם מציגי הטענה הזאת. הוא מזכיר את העובדה שהוא, ערבי, פיקד על יהודים בצה"ל. ולהבדיל, ששופט ערבי שלח לכלא נשיא וראש ממשלה בישראל. כך, פעולתו לשילוב יהודים וערבים ופעילות ההסברה שלו בשם ישראל, נפגשים. כך גם בעמותה שלו, "ביחד – ערבים זה לזה": "החזון שלנו הוא להוביל לשותפות יהודית-ערבית; להגדיל את המעורבות של הערבים במדינה; להפוך את החברה הערבית לחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית; לעשות הסברה ישראלית חזקה גם בערבית ולהצמיח דור חדש של הנהגה ערבית-ישראלית, שבעתיד יוביל אותנו." (52).
חשוב לו להבהיר, שרוב ערביי ישראל נאמנים למדינה. כך הוא מתייחס אפילו לאירועי "שומר החומות". "6,000 תושבים ערבים היו מעורבים בפרעות. זה המון, וכל אחד מהם הוא בעיניי לא פחות ממחבל, אבל יש בישראל כמעט שני מיליון ערבים. בגלל 6,000 איש אפשר להכליל שני מיליון? מדובר על 0.3 אחוז, זה הכול."
חלק ניכר מהספר מתאר את פעילות ההסברה שלו, לפני המלחמה ובעיקר אחרי הטבח ובמהלך המלחמה. חלק מרכזי בה הוא המאבק בעולם למען שחרור החטופים (בעת יציאת הספר לאור, עדיין חלק מן החטופים היו בשבי חמאס). ושוב ושוב הוא מקפיד לציין, שהוא אינו פועל מטעם שום גוף של המדינה, שלא קיבל אגורה על פעילות ההסברה, שאף הוציא כסף רב על הפעילות הזאת, שכאשר נכנס כסף על פעילות שלו כולו מועבר לעמותה, שאותה הוא מנהל בהתנדבות מלאה.
בספר הוא גם מבטא את עמדותיו הפוליטיות. הוא דוגל במדיניות ביטחון התקפית ואקטיביסטית ומותח ביקורת עליה כשאינה כזו. בנושא המהפכה המשטרית / רפורמה משטרית, הוא דוגל בפשרה ומטיף לה, ובעיקר מודאג מהקרע שהיא יוצרת בעם. "אני שייך למחנה השלישי. המחנה השלישי הוא של אלה שרואים את ישראל במקום הראשון, לא משנה אם הם בעד רפורמה רצינית או נגד כל שינוי שהוא במערכת, הם שמים בצד את הדעה שלהם ומבינים שצריך לדבר, להתפשר ולהגיע להסכמות. אנשי המחנה השלישי ראו מה קורה במדינה, כאבו את זה ורצו לעצור את הקרע בכל מחיר. הם לא רואים באף צד אוייב, לא חושבים שהמדינה שייכת למישהו אחד יותר מאשר לאחר, ומאמינים באחדות לטובת החוסן הלאומי." בנושא חקירת הטבח עמדתו חד-משמעית – תמיכה בוועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה.
נושא שבו אני חלוק עליו, הוא חוק הלאום. הוא אמנם אינו שולל אותו, כי הוא מקבל את עקרון היסוד, שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכזו היא צריכה להיות, אך הוא מציע בתוכה שינויים רבים, שאין להם שום הצדקה, בעיניי. הוא רוצה להכניס לחוק את יסוד השוויון, אבל אין שום סתירה בין חוק הלאום כמות שהוא לעיקרון השוויון, והעובדה שאזרחים ערבים ודרוזים נפגעו ממנו – אינה מעידה על כך שהעלבון מוצדק. יש מקום לעיגון השוויון בחוקה, אבל זה לא קשור לחוק הלאום. חוק הלאום אינו החוקה כולה, אלא נדבך אחד בה, העוסק בהגדרה הלאומית של המדינה ולא במעמד האישי של האזרחים כפרטים. את השוויון יש להוסיף לחוק כבוד האדם וחירותו או לעגן אותו בחוק יסוד נפרד. צירופו לחוק הלאום יהיה כניעה לטענות הכזב כאילו יש סתירה בין מדינת לאום יהודי לשוויון אזרחי. גם הצעתו לבטל את הסעיף הנוגע לשפה הערבית אינו מוצדק, כי הוא מבוסס על הטענה חסרת השחר כאילו החוק פוגע במעמד השפה הערבית. זה פשוט לא נכון. וכך גם טענתו נגד הסעיף הנוגע לעידוד התיישבות יהודית. התיישבות יהודית היא מהות הציונות, וישראל היא מדינה ציונית ומחויבת לכך, ואין בכך שום סתירה לדאגה לרווחתם של כל אזרחי ישראל, ללא הבדל שיוך לאומי או דתי.
לפני שנים אחדות הוקמה התארגנות שנקראה "עמק השווה", שנועדה לקדם הסכמות לאומיות בחברה הישראלית. בראשה עמדו הרב ד"ר בני לאו וחכ"לית איילת נחמיאס ורבין. הייתי חלק מן ההתארגנות הזאת, שלצערי הפסיקה את פעולתה בקורונה ולא התחדשה. שם זכיתי להכיר את יוסף חדאד, שאף הוא הצטרף לקבוצה. באחד המפגשים ביקרנו בבית הוריו, כור מחצבתו, ושוחחנו עם אביו ואימו. ולמדנו מהיכן שאב את דרכו ואת נחישותו. מאז אני עוקב אחריו ואחרי פעולתו בהערכה רבה. נהניתי מאוד מקריאת ספרו. זה ספר חשוב מאוד, וחשוב שכמה שיותר ישראלים, יהודים וערבים, יקראו אותו. אני מקווה שהוא יתורגם לשפות אחרות, כי הוא מיטיב להסביר, דרך סיפורו האישי, את סיפורה האמיתי של מדינת ישראל.
יוסף חדאד, "תנו לי להסביר", הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, דצמבר 2024. 206 עמ'.