* שתי הבהרות של יואב הלר – ביום ראשון שעבר נפתחה ההצבעה במשאל חברי הרבעון הרביעי, האם להקים מפלגה ברוח הרבעון. ההצבעה הייתה אמורה להסתיים ביום שני בערב, דקות ספורות לפני כנס פעילים ארצי, שנרשמו אליו 1,300 איש, שבו הייתה נמסרת התוצאה.
בשל יום הקרב עם איראן, האירוע נדחה ליום ראשון 14.6 (ולצערי הרב לא אוכל להשתתף בו בשל התחייבויות קודמות), וההצבעה הדיגיטלית תמשך עד סמוך לפתיחת הכנס.
יו"ר הרבעון הרביעי, ד"ר יואב הלר, משרת כעת במילואים בלבנון. הוא יצא ביום שני לכבוד הכנס שנדחה. בערב התקיימו שני מפגשי זום – אחד של ההנהגה הרחבה ואחד לפעילים.
אם תקום מפלגה, קרוב לוודאי שהוא ייבחר לעמוד בראשה. ולכן חשוב לי להציג שני מסרים חשובים שהוא אמר בשני המפגשים.
א. אם תקום מפלגה היא לא תרוץ לבד, אלא עם שותפים הקרובים לתפיסותינו.
ב. אם יהיה חשש שלא נעבור את אחוז החסימה - לא נרוץ. לא יהיה מצב שבו אנשים יצביעו לנו והפתקים שלהם ילכו לפח האשפה.
הצבעתי בעד הקמת מפלגה. להערכתי, זו ההחלטה שתתקבל.
* משבר מלאכותי – השירות בצה"ל, ההגנה על המולדת, הם זכות גדולה וגם חובה. כל מי שיכול ובוודאי גם רוצה לשרת כלוחם קרבי – עליו להיות לוחם קרבי. לוחם או לוחמת. אחרי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" לא יכולה עוד להיות מחלוקת על תרומתן האדירה של הבנות הלוחמות, שבלטו בגבורתן, בעוז רוחן, במסירות הנפש שלהן ובמקצועיות שלהן, לא פחות מן הבנים הלוחמים.
יש בעייה ביכולת לשלב בנות עם חלק מן הבנים הדתיים. אסור לוותר על הבנים הדתיים. אסור לוותר על הבנות. מה עושים? מדברים ומגיעים לפתרונות.
מדברים, לא מפרסמים עצומות. משוחחים, לא מאיימים.
האמירה ש"הבנים שלנו אינם יכולים לשרת באותו טנק עם בנות" לא רלוונטית, כי אין שום כוונה שישרתו יחד באותו טנק. לא בנים דתיים ולא בנים חילוניים. אין תוכנית כזו. וצה"ל הבהיר זאת פעמים רבות.
אין לי צל של ספק, שהמשבר הזה מלאכותי ומיותר וניתן לפתור אותו בקלות. לא חסרות לנו בעיות אמיתיות. לא צריך להוסיף על כך בעיות מדומות.
* שותפות ביביטיבי מכה שנית – אותה שותפות מבאישה, של הימים בהם הליכוד באופוזיציה, אופוזיציה למדינה, והצביע נגד מדינת ישראל ולמעשה בעד "זכות" ה"שיבה", חוזרת. חוק יסוד השתמטות עבר בקריאה טרומית בסיוע המפלגות הערביות.
ברור למה טיבי רוצה שהחוק הזה יעבור – זה חוק נגד האינטרס הלאומי של ישראל, חוק נגד האינטרס הביטחוני של ישראל, חוק נגד צה"ל, חוק נגד ערך הגיוס לצה"ל. ואם בתמורה לכך שיסייע לחוק לעבור הוא גם יכול לסחוט איזה אתנן, למה לא?
מה שלא ברור, הוא מה גורם לליכוד ולציונות הדתית לבגוד בערכיהם ובבוחריהם ולהצביע לחוק פיגולים המעגן את ההשתמטות בחוקה, מציג את ההשתמטות כערך והמסר שלו הוא שמשתמט מצה"ל תורם בהשתמטותו כמו מי שמחרף את נפשו על הגנת המולדת (ועל הדרך גם מבזה את תורת ישראל בחילול השם שלא היה כדוגמתו).
* ככה ייעשה לאיש שנאמן למצפון ולערכים – ח"כ משה סולומון הוא אחד מארבעת הצדיקים שלא הצביעו בעד חוק סדום, חוק יסוד השתמטות. סולומון, כציוני דתי, כלוחם ומפקד בצה"ל וכאיש חינוך, נאמן למצפונו, לערכיו ולערכי הציונות הדתית, ולא נתן את ידו במעל.
בתגובה, סמוטריץ' השתולל והדיח את הח"כ הנאמן מכל ועדות הכנסת.
מעניין אם היה מעז לנהוג כך בח"כ שאינו מעדת יוצאי אתיופיה.
* למדו לסטוּת – שר הג'ובים הביביריון ג'[---]ה אמסלם כינה את היועמ"שית ואת שופטי ישראל "אנטישמים" כי הם "רודפים" את "לומדי" ה"תורה".
כשהוא מכנה מי שמותח ביקורת על החרדים "אנטישמים", הוא מאמץ את הלהג החרדי הנבער, כאילו החרדים הם "היהודים האמיתיים". כלומר, מי שלחמו בציונות מראשיתה, מי שרדפו את הרצל, מי שהתנגדו למדינת ישראל, מי שדרכם היא דרך הגלות – הם בעיני איש המחנה ה..."לאומי" היהודים האמיתיים. הם ולא הציונים.
היהודים האמיתיים אינם מי שנלחמים על הגנת המולדת אלא מי שמשתמטים ממנה.
הם לא לומדי תורה. בכל אופן לא תורת ישראל. הם גדולי הכופרים. גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה. מי שמשתמטים מצה"ל – עצם השתמטותם היא עדות שלא למדו תורה כהלכתה. הם למדו ליסטוּת, לא תורה.
* אכיפה בררנית – ראש הכנופייה מורה למשטרה להיכנס באלימות ובכל הכוח בהפרות סדר ושיבושי תנועה של מתנגדי המשטר, ולא לנקוף אצבע בהפגנות של מתנגדי המדינה.
מבחינתו, המשתמטים האנטי ציונים, אנשי "תמותו ולא נתגייס", הם בני ברית, וכאשר הם מתפרעים ומשבשים את החיים, הוא בעדם.
* קווים אדומים במחאה – במאבק "העם עם הגולן" בשנות התשעים, שהיתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, לא חסמנו כבישים ולא שיבשנו את החיים. מתחילת המאבק קיבלנו החלטה אסטרטגית שהמאבק שלנו יהיה מכובד, דמוקרטי, ללא אלימות, ללא איום באלימות ובלי לעבור על החוק.
היו לאסטרטגיה הזאת שתי סיבות. האחת עקרונית – אנחנו אזרחים שומרי חוק ודמוקרטים.
השנייה תועלתנית – ידענו שהאדם שממהר הביתה או לעבודה או לטיפול רפואי או ללידה שנחסום אותו, לא יהפוך כתוצאה מכך לאוהד שלנו. ואנחנו צריכים את דעת הקהל אתנו.
כדובר ועד יישובי הגולן, ידעתי שאם נחסום את כביש החוף נהיה מיד בכותרות. אבל הייתי בין מעצבי האסטרטגיה הזאת והאמנתי בה בכל ליבי. מצאנו דרכים יצירתיות כיצד להגיע לציבור ובמשך 9 שנות המאבק נשארנו בכותרות. כאשר שבתנו רעב בגמלא במשך 19 יום, רבע מיליון ישראלים באו להזדהות אתנו והתקשורת הישראלית והזרה לא חדלה לשדר זאת. כך גם בארבעת ימי מסע הטרקטורים מגמלא לירושלים, שכולו נעשה בנסיעה בשוליים בלי שיבוש התנועה. כך גם כאשר מאות אלפי ישראלים הפגינו ב"אם כל ההפגנות" בכיכר רבין. אך העיקר – למעלה ממיליון סטיקרים הודבקו על מכוניות, עשרות אלפי שלטי מרפסות, ובכל יום חמישי, במשך שנים, בכל צומת ברחבי הארץ, ממטולה עד אילת, עמדו כמה אנשים עם שלטי "העם עם הגולן". ולא היה אפילו סקר אחד שלא היה לנו בו רוב. כך הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.
הרעיון האנרכיסטי שלפיו הדרך למחות היא לחסום כבישים ולשבש את החיים הוא רעיון עוועים. הוא מגונה כאשר מדובר במאבק שאני תומך בו (כמו המאבק נגד ההתנתקות או המאבק נגד המהפכה המשטרית) או מאבק שאני מתנגד לו (כמו המאבק למען ההשתמטות).
יש להגיע להסכמה לאומית גם על מה לגיטימי ומה בלתי לגיטימי במאבק ציבורי, ומהם הקווים האדומים של מחאה. מבחינתי המעשה הכי בלתי לגיטימי הוא סרבנות.
* הסוג הנחות ביותר של מכחישי השואה – חלק מן הפורעים בהתפרעויות המשתמטים, אנשי "תמותו ולא נתגייס", נשאו טלאי צהוב על דש בגדם.
הסוג הבזוי ביותר של הכחשת השואה הוא הצגת ישראל כנאצית. הסוג הנחות ביותר של מכחישי השואה הם מכחישי שואה יהודים.
אך מה נלין על אותם תינוקות שנשבו, כאשר שר בממשלת ישראל, [---] אמסלם, מכנה את שופטי ישראל אנטישמים שרודפים את לומדי התורה?
* שימוש מפלה ולא נאות – מעונות היום הם מיזם שהובילה גולדה מאיר בהיותה שרת העבודה בשנות החמישים. מטרת המיזם הייתה לעודד יציאת נשים לעבודה. מטרת המעונות היא לתת מענה למשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים. הערך שמאחורי מפעל החינוך והרווחה הזה הוא ערך העבודה. ובכלל, מדינת הרווחה הישראלית, שנוסדה בידי תנועת העבודה, התבססה על העבודה כערך.
מעונות היום אינם קיימים למען משפחות שבהן אחד מבני הזוג בוחר להתבטל, כמקובל בחברה החרדית. מימון מעונות היום למשפחות של עוני מבחירה, של בטלה מבחירה, סותרת את כל מהות קיומם. המחשבה שהמדינה צריכה לממן אורח חיים טפילי כזה, ולהעניק מעונות של המדינה למי שבחרו להשתמט מצה"ל ומעבודה, היא אבסורדית; לא הגיונית ולא הגונה.
חוק המעונות, שנועד לשמר את אורח החיים המשתמט הזה, מנוגד לאינטרס הציבורי והוא שימוש לא נאות ומפלה בכספי משלם המיסים.
* אם ראשונים כמלאכים – בתקופת לימודי התואר הראשון שלי באוניברסיטה העברית, בשנות ה-90 המוקדמות, נהגתי לרדת לספרייה ולקרוא להנאתי בכרכים הישנים של דברי הכנסת. התמוגגתי מעומק הדיונים, מהרצינות שבה הח"כים התייחסו לנאומיהם במליאה ולדיונים, וגם מהרמה הגבוהה של הרטוריקה.
והתבאסתי מההשוואה בין הרמה בשנות החמישים והשישים, לרמה הנמוכה לאין ערוך באותה תקופה, שנות ה-90, למרות שמבחינת השכלה פורמלית, הכנסת של שנות ה-90 האפילה על הכנסות הראשונות.
אבל זה היה הרבה לפני ההידרדרות הנוראה למצב הנוכחי, כשכנסת ישראל הידרדרה לשפל חסר תקדים, למדמנה הגוטליבואידית, ולכך שאנשים כמו מאי גולן, סילמן ואמסלם הם שרים בממשלה.
מתוך מסכת שבת קי"ב ע"ב: "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים."
בכנסת, המימרה החז"לית הזאת היא המציאות.
* אבל אין לי חסינות – גם אני יכול לעשות מה שעשתה רעש גוטליב.
אני יכול לשבת בביתי ולכתוב שגוטליב רקמה יחד עם סינוואר את טבח 7 באוקטובר.
נכון שזה שקר גס ובזוי. כמו השקר שגוטליב בדתה.
רק שלי אין חסינות להסתתר אחריה. שנית, אני אדם נורמטיבי, ולא אעליל עלילת דם נוראה כפי שעשתה ח"כית ה[---]ת.
* גם טיבי יכול – תארו לכם שאחמד טיבי היה עושה כמעשה גוטליב וחושף את שמו של לוחם שב"כ במטרה לסכן את חייו.
חסינות?!
* זרום איתי – מה, מה?!?! חזור שנית. שאבין, אתה תוקף את הפרקליטות על כך שלא הורתה על חקירה נגד בעלה של שקמה ברסלר, בעקבות האשמותיה של טלי גוטליב? אתה טוען שהוא צריך להוכיח שמה שהיא טענה אינו נכון?
יודע מה? אוקיי, אני זורם אתך.
עכשיו זרום אתי, בבקשה. אני אעשה מעשה גוטליב, ומעניינת תגובתך.
הנה, אני קובע בזאת שאתה (כן כן, אתה. מה אתה מסובב את הראש, אין שם אף אחד) פדופיל, אונס קטינות ואנסת את בתך מאז שהייתה בת 5.
אמרתי. עכשיו חובתה של הפרקליטות להורות על חקירה, וכעת אתה צריך להוכיח את חפותך. בהצלחה!
* מי שיכנע את כ"ץ – ח"כית ה[---]ת רעש גוטליב העלילה עלילת דם נוראית על לוחם שב"כ וחשפה אותו כדי לסכן את חייו, וכעת תוך הסתתרות אחרי חסינותה, היא הופכת את אשמתה לכתב אשמה נגד מוסדות המדינה. כבר עשר שעות, וכנראה זה לא נגמר, של מופע אימים מחריד, עשר שעות של נהמות, נביחות, יללות וצווחות; עשר שעות של שקרים, השמצות, קונספירציות וגידופים לכל עבר
ולצד היועמ"שית, הפרקליטות ומערכת המשפט, היא פותחת ג'ורה ארסית ורעילה גם נגד שר הביטחון ישראל כ"ץ, שבעיניה הפך למשת"פ של מוסדות המדינה השנואה עליה, ברגע שחתם על תעודות החיסיון שבלעדיהן אי אפשר היה להגיש נגדה כתב אישום. למה הוא עשה זאת? כי הוא חייב לעשות זאת. כי החוק מחייב אותו לעשות כן. כי תפקידו אינו לגונן על חסינותה של אישה מ[---]ת, פ[---]ת, העוברת במזיד עבירות חמורות נגד ביטחון המדינה. כ"ץ אינו ראוי לאיזה צל"ש ציבורי על כך שעשה את המובן מאליו. נהפוך הוא, הוא ראוי להוקעה ציבורית על כך שמרח ומרח את הצעד המתבקש והמתחייב במשך חודשים רבים.
בכתבה של רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" נמסר, שמי שבסופו של דבר הצליח לשכנע אותו לבצע את חובתו היה ראש השב"כ דוד זיני. לתשומת ליבם של מי שמצפים שזיני יהיה נאמן למלך ולא לממלכה, ובעיקר למגינת ליבם של מי שכבר חודשים מחפשים ללא הצלחה הוכחות לטענות הכזב שהטילו בו דופי, עד שייווכח שהם רדפו אותו אך ורק בשל היותו דתי.
* אפור כשק – מי זה האיש המאובטח הזה, תהיתי ביני לביני כשראיתי אותו בהלווייתו של סרן שחר גמלא? הוא מוכר לי, אך איני מזהה אותו.
חלף זמן עד שנפל האסימון. זה הרצי הלוי. צל של עצמו. אפור כשק. פניו נפולות. עיניו כבויות. גבו שחוח, כמי שנושא על עצמו כעונש הר של אשמה ואחריות. הוא נע ונד מהלוויה להלוויה, משבעה לשבעה, מבקר את כל המשפחות השכולות פעם ועוד פעם, ומקשיב לשאלותיהן הקשות ומאזין להתרסותיהן הנוקבות.
הוא היה הרמטכ"ל ב-7 באוקטובר, ביום השחור ביותר בתולדות המדינה, בכישלון הגדול בתולדות צה"ל. והוא היה הרמטכ"ל בשנה שקדמה לטבח, השנה האחרונה במחדל רב השנים.
הרצי לקח על עצמו אחריות מלאה, וגם ההתאוששות המרשימה של צה"ל בפיקודו וההישגים המשמעותיים שלו, אינם מהווים בעיניו כתב הגנה לאחריותו למחדל בפני הציבור ובעיקר בפני מצפונו. הוא התפטר, ומאז הוא צועד בנתיב הייסורים של נטילת האשמה.
ובעולם מקביל – מר מחדל, ראש ממשלת 7 באוקטובר, אבי מדיניות ההכלה, ההבלגה, הפייסנות, הריצוי, הפרוטקשן וההתמכרות לשקט, האשם מספר 1 במחדל, נס במוגות לב שפנית מכל אחריות ומתבצר זחוח, יהיר ומבושם עונג בשלטונו הרקוב והמושחת, ומעודד עלילות דם וקונספירציות שפלות שכל מטרתן לנקות אותו מאחריותו.
זה לא יעזור לו. אפילו אם ייבחר שוב (מה שקשה לי להאמין שיקרה) אשמתו תרדוף אותו עד הקבר. קול דמי 1,200 אחינו הזועקים אלינו מן האדמה ילווה אותו לכל אשר יפנה, 365 ימים בשנה, 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, 60 דקות בשעה. הם ילוו אותו בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, ובשכבו ובקומו.
ולדורי דורות הוא ייחקק בהיסטוריה של העם היהודי כאיש שאשם במחדל הגדול בתולדות המדינה, שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה, וכמי שברח מאחריות וניסה להפיל אותה על הכפופים לו, מבצעי מדיניותו.
[אהוד: מודה לך בשם יחיא סינוואר שאותו אתה מנקה בסכלותך הרבה מהאחריות לטבח!]
* אבסורד – טראמפ מטיל ספק בכך שנתניהו יתמודד בבחירות. קשה לי להאמין שהוא לא יתמודד.
כך או כך, עצם העובדה ששנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר הוא עוד ראש הממשלה ובכלל יש אפשרות שיתמודד, היא אבסורדית.
* נתניהו צודק – אני מזדהה עם כל מילה של נתניהו על ההסכם בין ארה"ב לאיראן, אילו אובמה חתם עליו.
* במלחמה בטרור אין משוואות – המשוואה שלפיה כל ירי לתוך שטח מדינת ישראל יביא לתקיפה בביירות בעייתית מאוד. משמעותה היא שחיזבאללה יכול להפעיל רחפנים נגד חיילי צה"ל, לפעול נגד צה"ל בדרום לבנון, אך כל עוד אינו פוגע בשטח ישראל, יש חסינות למפקדותיו.
ככה לא נלחמים בטרור. במלחמה בטרור אין משוואות. זו אינה מלחמה בין שני צדדים לגיטימיים. יש להילחם בטרור עד חורמה, ביוזמה ובעוצמה, בלי לכבול את ידי צה"ל.
אבל אם כבר זו המשוואה - עלינו לממש אותה. מאז יום הקרב עם איראן. היתה חדירת מחבל סמוך למרגליות והרבה שיגורי רקטות וכטב"מים לשטח ישראל, ולא היתה כל תגובה בביירות.
דומה שקיבלנו את המשוואה האיראנית שפגיעה בביירות תביא לירי טילים על ישראל.
כלומר, על הנייר התקפה של חיזבאללה על ישראל תביא להתקפה בביירות. בפועל, הם פוגעים ואנחנו מורתעים מהאיראנים. בפעם האחרונה ששידרנו רתיעה ובחרנו באסטרטגיה של הכלה, זה נגמר רע מאוד.
חלפו רק שנתיים וחצי. לא למדנו?
* למה גדעון לוי ברוגז עם נתניהו – בפשקוויל בשוקניה, גדעון האו האו לוי הסביר מדוע שינה את דעתו על נתניהו מן הקצה אל הקצה. איך עד לא מכבר העריץ את נתניהו וכעת הוא נכנס בו בכל הכוח.
תזכורת – עד לפני כשלוש שנים, כולל במערכת הבחירות הקודמת, גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני ביותר, כתב על נתניהו בהערצה, ותקף בחריפות את מתנגדיו. היה זה קצת מוזר, איך אדם התוקף בארסיות כזו את מדינת ישראל, מעריץ כל כך את ראש ממשלתה. אבל עובדה. והביביסטים החזירו לו אהבה. הוא היה אורח קבוע בערוץ 14, שם השמיץ ללא הרף את ישראל והרעיף שבחים על נתניהו, הוא זכה לראיון מפנק אצל אמנון לורד ב"ישראל היום". ונתניהו אירח אותו לשיחה בת ארבע שעות, שממנה יצא מוקסם.
מה הסיבה להערצה הזו של גדעון לוי את נתניהו? להערכתי יש סיבה, שבה הוא לא יודה, והיא שנאתו החולנית לשמאל הציוני. כיוון שנתניהו הוא הנמסיס של השמאל הציוני, תועפות השבחים שכתב עליו היו אצבע בעין של שונאיו. כמו תמיכתו היום במשתמטים.
אבל הסיבה העיקרית אחרת. אגדיר זאת כך – אך טבעי שהלורד האו האו הישראלי, יעריץ את צ'מברליין הישראלי. לוי העריץ את נתניהו על רתיעתו הקיצונית ממלחמות. הוא נהג להשוות אותו לכל ראשי הממשלה האחרים, ולשבחו על כך שיותר מכל אחד אחר, הוא נמנע מהסלמה ומלחמות.
הנה, כך הוא הסביר זאת במאמרו השבוע: "נתניהו המוקדם היה זהיר בהפעלת הכוח הצבאי. לא היה ראש ממשלה שכה נזהר בו."
הכול השתנה ב-7 באוקטובר. מה היה ב-7 באוקטובר? כידוע, 7 באוקטובר הוא היום שבו ישראל תקפה באכזריות את הפלשתינאים בעזה והחלה ב"ג'נוסייד". באותו יום נחשף נתניהו המאוחר: "חסר רסן, צמא דם, תאב נקם, מחרחר מלחמה, גזען, כהניסט, עבריין בינלאומי נמלט ומצורע, שיש צו מעצר נגדו. דמם של 20 אלף ילדים וחורבות בתיהם של מיליוני בני אדם באשמתו הישירה, וההשמדה בעיצומה."
משפט אחד בפשקוויל מסביר היטב מדוע הוא העריץ את נתניהו. "איראן שמעולם לא תקפה את ישראל הפכה לאוייבת הרבה יותר מסוכנת מאי פעם, שלא מהססת לתקוף כל אימת שמתחשק לה." כלומר, כיוון שישראל תקפה אותה, היא נאלצת לתקוף את ישראל. עד אז "איראן לא תקפה את ישראל". התפיסה העומדת מאחורי המשפט הזה, הוא שאיראן אמנם מתגרענת אבל עדיין לא הטילה על ישראל פצצת אטום. היא אמנם מתחמשת בארסנל עצום של טילים בליסטיים, אך לא ירתה עלינו. היא אמנם הקימה סביבנו את חגורת האש, עם כל ארגוני הטרור הקנאיים, במטרה להשמיד את ישראל, אך איראן עצמה לא תקפה ישירות. ולכן, עלינו לשבת בחיבוק ידיים, לספר לעצמנו ששקט ייענה בשקט ולקוות שיהיה ב'סדר. וזו בדיוק הייתה מדיניותו רבת השנים של נתניהו, עד 7 באוקטובר, שבעטיה גדעון לוי העריץ אותו. אחרי 7 באוקטובר נתניהו שינה את דרכו ואיבד את הערצת גדעון לוי.
* חמש שנים לרמת הנשיא טראמפ – רמת הנשיא טראמפ, צעיר יישובי הגולן, חוגג, בשעה טובה, חמש שנים להיווסדו.
רמת טראמפ הוא יישוב קהילתי משותף לחילונים ודתיים, שמקימים קהילה אחת, משותפת. זו, בעיניי, הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית.
היישוב החל את דרכו בעיצומה של הקורונה. איך מקימים קהילה תחת איסור התקהלות? אתגר. ומהקורונה למלחמה הארוכה, כשכל הגברים במילואים, והיישוב חווה אזעקות מידי יום ומיספר פעמים ביום במשך חודשים רבים.
ובתוך האתגרים האלה, קמה קהילה נפלאה, צעירה, שוקקת חיים, מבורכת בילדים רבים. צעירים איכותיים מאוד, מחויבים מאוד.
תושבי רמת הנשיא מוכיחים לנו שלא פסה חלוציות מהארץ, לא פסה התיישבות, לא פסה ציונות.
זכיתי להיות שותף למשימה הגדולה הזאת, בהתנדבות, מראשית הרעיון והחלימה. הייתי בצוות ההקמה, בצוות סדנאות המיון, בוועד המייסדים ועד היום במינהלת היישוב, ואמשיך עד שהיישוב ייצא לעצמאות וניהול עצמי.
מזל טוב!
* האם יש עלייה לא ציונית? – האם יש דבר כזה – עלייה לא ציונית?
לכאורה, התשובה חיובית. עלייה ציונית היא עלייה מטעמי אידיאולוגיה, עלייה של חלוצים, של מגשימים, של מעפילים; עלייה של אידיאליסטים, חדורי אמונה ציונית, שהחליטו להגשים את אמונתם ואת חלומם ולעלות לארץ ישראל. לעומת זאת, עלייה לא ציונית, היא עלייה של אנשים שלא באו מתוך אידיאולוגיה. למשל, פליטים ממזרח אירופה שניסו להגר לארה"ב אך שעריה נסגרו בפניהם ונאלצו לעלות לארץ ישראל. או ניצולי שואה שלא היה להם לאן ללכת. או אנשים שברחו ממשטר טוטליטרי והגיעו לישראל כיוון ששעריה פתוחים אוטומטית לכל יהודי. וסתם יהודים שעלו בעקבות ילדיהם ומתוך רצון להיות ליד נכדיהם וכן הלאה.
הטענה הזאת מבטאת אי הבנה של מהות הציונות. הציונות אינה רק תנועה אידיאליסטית של הגשמת אידיאולוגיה, אלא היא תנועה לאומית. היא לא קמה כדי לפתור את צרת הציונים, אלא את צרת היהודים. זו תנועה שנועדה לתת פתרון לאומי לקולקטיב היהודי, המפורד והמפוזר בין גלויות שונות, מחוץ למולדתו, והוא חי כמיעוט, לרוב נרדף, לעיתים נסבל, פה ושם יש לו תקופות תור-הזהב זמניות בגלויות שונות. זו תנועה שנותנת לעם היהודי מולדת, ריבונות, מדינה, שפה, תרבות, זהות, ולא רק לעם היהודי כקולקטיב, אלא גם לכל יהודי כפרט.
כיוון שהציונות היא בראש ובראשונה עליית יהודים מהגולה לארץ ישראל ויישוב ארץ ישראל ביהודים, הרי שכל יהודי שעלה לארץ ישראל, תהיינה נסיבות עלייתו באשר תהיינה, מגשים את הציונות.
החלוצים כשמם כן הם – חלוצים לפני המחנה. אלמלא המחנה בא בעקבותיהם, חלוציותם היתה עקרה. העובדה שבעקבות החלוצים עלו לארץ מיליוני יהודים, שארץ שחיו בה בראשית הציונות 24,000 יהודים חיים בה היום למעלה מ-8 מיליון יהודים, שישראל היא הקיבוץ היהודי הגדול בעולם ואנו קרובים לכך שרוב היהודים יחיו בישראל, היא ההצלחה הגדולה של הציונות, היא ההצלחה הגדולה של החלוצים, יותר מההגשמה האישית שלהם את האידיאלים שלהם.
כל עלייה לארץ היא עלייה ציונית. יש עלייה חלוצית של ציונים מלכתחילה, ויש עלייה עממית של ציונים בדיעבד. גם אותם ציונים בדיעבד מגיעים לארץ, משתלבים בה ובכלכלתה, תורמים לה, מתערים בתוכה, מגדלים בה את ילדיהם, שהם כבר ישראלים לכל דבר. אפשר, אם כן, לומר על עלייה כזו שאינה ציונית?
ב"ידיעות אחרונות" היתה ערב שבת כתבה על בני נוער יהודים מאוקראינה, שלפני ארבע שנים, בפרוץ המלחמה באוקראינה, עלו לישראל ללא הוריהם במסגרת נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים) ולמדו בכפר הנוער ויצ"ו נהלל. הם לא עלו לישראל מתוך ציונות. חלקם אפילו לא ידעו לאיזו ארץ מבריחים אותם. בכתבה מתוארת כיתה של 24 ילדים שעלו בגיל 14 וכעת מסיימים י"ב והולכים בגאון לשירות משמעותי בצה"ל, מתוך פטריוטיות וציונות והכרת תודה למדינת ישראל שקיבלה אותם בצרתם. כעת אותם בנות ובנים, שלמעשה היגרו ממלחמה אחת למלחמה אחרת, חשים חובה וזכות גדולה להתגייס ולהגן על מולדתם, על עמם, על מדינתם.
זו הציונות במיטבה.
* נאסוף את כל הטוב – המשוררת, המוזיקאית, הזמרת והציירת אַסְתָּר שמיר הלכה לעולמה בגיל 71, לאחר מאבק במחלת הסרטן.
יהי זכרה ברוך!
אסתר שמיר היא בעיניי חלוצת הרוק הנשי בישראל. רוקרית של ממש, מכל הבחינות – הן במובן של זמרת יוצרת, השרה את השירים שחיברה והלחינה והן בסגנון הרוקיסטי של המילים והמוזיקה שהיא כותבת; סגנון שאינו נפוץ בקרב נשים, בוודאי לא בשנות השבעים והשמונים המוקדמות.
אסתר שירתה בלהקת הנח"ל, והיתה אחת הסולניות, כמו למשל בשיר שאני מאוד אוהב, "ויויו גם". בשירותה הכירה את בעלה הראשון, אפרים שמיר, והם נישאו כעבור שנים אחדות. אפרים שמיר הצטרף לאחר שיחרורו ל"כוורת" ולאחר פירוק הלהקה הם החלו בשיתוף פעולה מוזיקלי, תחילה בהופעה ובתקליט של אריק איינשטיין "אנשים אוהבים לשיר" (1976) וכעבור שנה בתקליטם המשותף "אפרים ואסתר שמיר". התקליט הזה הביא את אסתר לתודעה הציבורית עם להיטים גדולים ובראשם "עברתי רק כדי לראות".
ב-1982 הוציאה אסתר את תקליטה הראשון, תקליט רוק מובהק, "במקום הכי נמוך בת"א", כשם השיר המצליח ביותר באלבום. בשנים הבאות הוציאה אסתר שלושה תקליטים נוספים. היא כתבה לאמנים רבים, שירים רבים, רובם בעלי מסר חברתי ופוליטי נוקב, כמו "אמצע ספטמבר" שכתבה לגלי עטרי כתגובה לטבח בסברה ושתילה, "חזקה מהרוח" הפמיניסטי, שאף אותו כתבה לגלי עטרי, "צעד אחד לפני הנהר" לגלי עטרי, "עיניך", הפמיניסטי, שכתבה למזי כהן, העוסק בתופעת הביגמיה, "ברנדי וג'יטאן" ליהודית רביץ ועוד.
בסוף שנות ה-80 פרשה אסתר מחיי המוזיקה והתמסרה לתחום הריפוי הטבעי. לאחר הפסקה בת 15 שנים חזרה והקליטה ב-2003 אלבום חדש, "בגלל האנשים שאני אוהבת" שאחד משיריו, "גחליליות" זכה להצלחה. כעבור 8 שנים הוציאה את תקליטה השישי "זה בינך ובין אלוהים". תקליטה השמיני והאחרון, "שירי חלב", יצא ב-2023.
השיר שהציב אותה על במת הרוק הישראלי, שעד אז היה גברי לחלוטין, הוא "במקום הכי נמוך בת"א". זהו שיר בעל מסר חברתי, המתאר את הניכור והריקנות בחיים התל-אביביים, מקום שבו שולט הפחד ואי האמון בין אנשים, עד שאסור לך להפנות את הגב. אם יש שקט במקום הכי נמוך בת"א, אסור לנו ללכת אחריו שולל, כיוון שהוא עומד להתלקח. המקום הכי נמוך בתל-אביב הוא שדה קרב, ומישהו יפסיד את עצמו. היא מתארת תחושה של ריקנות, "משהו עוזב בי את הגוף," והרגש השולט הוא תחושת המרירות, שאין כמעט דבר זולתה, עד כדי כך, שאם היא תשתה את המרירות שמסביב, כל החדר יעלם. הייאוש הוא נורא, אין כל תקווה לשיפור, אין למה להתפלל "כי נגמרו לי השמיים," כל המבט הוא כלפי מטה, למציאות המדכאת והמייאשת "אני נשארת כאילו אין ברירה / לרדת ולרדת הלאה הלאה / נמוך יותר מפני האדמה."
מה יכול לנחם במציאות האיומה הזאת? האהבה. הכותבת מנסה ליצור בתוך הגיהינום אי של אהבה וזוגיות. "מעבר לזה כל הזמן אוהבת אותך." אך במקום הכי נמוך בתל-אביב אפילו האי הזה נמצא בסכנה. "האור לא מתקרב לשום פינה / אני הולכת לאיבוד בתוך הפחד / הולכת ומאבדת אותך."
איך אופטימיסט חשוך מרפא כמוני מתחבר לשיר אפוקליפטי כל כך? אולי זאת המוזיקה, אולי זה הכישרון של הזמרת המצוינת, אך מעל הכול, זו הערכה לאומץ לכתוב לא רק על הנחמד והיפה, כי יש בעולם שלנו גם כיעור ורוע, ותפקידה של האמנות להתמודד גם איתם.
אני רואה בשיר הזה שיר המשך ל"עברתי רק כדי לראות". בניגוד לכסח הרוקיסטי של "במקום הכי נמוך בתל אביב", שאותו אסתר כתבה והלחינה, ב"עברתי רק כדי לראות" הלחין אפרים שמיר למילותיה מנגינה רומנטית, ענוגה, מציירת ציור ענוג של עולם קסום. אולם המילים, המתארות את הציור הקסום, מבהירות שהציור הוא אשליה. "לא, אין טירה, אל תביט עליה, היא איננה. הגבירה כבר מתה. אין נהר בלי מים." את הציור הזה ציירנו שניים, שוב אותו אי של זוגיות ואהבה; ניסינו לצייר מציאות אחרת, אוטופית. אך משמעות המילה אוטופיה היא "אי מקום". באוטופיה הזאת "הפרחים שרקו מין מזמור מחמיא לטבע." לעומת זאת, במציאות "הקירות סדוקים, הכול קפא." גם שם, התקווה היא הזוגיות, "קח את שתי ידיי וראה בשתי עיניך, היום הכול בוער פחות." אולם גם ב"עברתי רק כדי לראות", כותבת אסתר שמיר ש"אין יותר שמיים," וכאן היא כותבת שנגמרו לה השמיים. מה שנשאר לה זה לצעוק.
מכל שיריה, האהוב עליי ביותר הוא "גחליליות".
אני חוזרת לעבר ללקט גחליליות
לבנות מהן סולם של כוכבים
שבילים שלא הלכתי כי לא יכלו להיות
אולי עוד מחכים שם בשבילי.
אם תבוא ליבי לשם
תבוא אל העבר בלי לעצור
נאסוף את כל הטוב
נאסוף את כל התם
נאסוף גחליליות ונחזור.
* ביד הלשון: אין עלייך אחותי – בשנת 2004, בכנס "לא בשמים" בכפר בלום, נערך מופע חד פעמי של רוביק ורוזנטל ודורי בן זאב, בנושא השפה העברית. נכחתי במופע הזה ונהניתי מאוד. המופע החד פעמי היה למופע שרץ כבר 22 שנה, עם הפסקות, והוא משתנה מעת לעת. ביום חמישי צפיתי בו בפעם השלישית, במרום גולן, במסגרת אירועי יום הגולן.
רוביק ודורי מאוהבים בשפה העברית, ומושכים קהל של אוהבי השפה העברית, וכולנו, על הבמה ובאולם, התענגנו על שפת-עבר. מופע משעשע, מלמד ומהנה, שנקרא כעת "אין עלייך, אחותי". דורי בן זאב שר, משחק ומצחיק לא פחות טוב מכפי שעשה זאת לפני חמישה ושישה עשורים. ורוביק מפליא בהעברת מכמני השפה העברית, דקויותיה, הסלנג שלה, השיבושים המשעשעים, העבריוֹת השונות של אוכלוסיות שונות, הצה"לית, הגששית, המאיר אריאלית, השפעת השפות היהודיות ועוד ועוד.
מומלץ בחום!
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 14.6.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר