על "עדנת הגפן – מיצירתה של נורית כהן"

הוצאת גלילי 2026, 175 עמ'

מן המפורסמות הוא שנקרולוגים מתמקדים בצדדים החיוביים בקורותיו של המנוח, או בקורותיה של המנוחה. ייסלח לי על מידה קטנה של ציניות, כשאציין שכל הטוב הזה המורעף על המנוח נובע מהסיבה הפשוטה כי הנפטר כבר לא יכול לשמש יריב מקצועי, כלכלי או פוליטי, לכן אפילו שונאים בנפש בחיים, נעשים רכים כחמאה – כי "לאחר מות קדושים אמור."

ומדוע ההקדמה הזאת? משום שקיבלתי, בלי שביקשתי, ספר מן המין הזה מהוצאת גלילי, וכיוון שהיה ברור ממבט ראשון שמדובר בנקרולוג, שבוודאי יהיה עמוס בשבחים מאליפים כלפי המנוחה, במקרה זה – נורית כהן ז"ל, התכוונתי לשים את הספר (המושקע מאוד, צריך להודות) בצד, ואולי אפילו לשלוח אותו למחזור; אבל חזותו הנאה של הספר משכה אותי להציץ בו, הרי אנשים טובים השקיעו מאמץ, כישרון וממון כדי להעניק למנוחה, שהיתה בוודאי אהובה, דברי זיכרון בדפוס.

ובכן, התחלתי לקרוא, ובאמת חלק גדול מהספר מוקדש לדברי הספד חמים מאת אביה של המנוחה (שאסף כל פתק בכתב ידה כדי להנציחה), אחיה, בני משפחה אחרים, חברים וחברות, אנשים שפגשוה לאורך 48 שנים מיוסרות שחוותה. כשהבנתי שנורית פירסמה ספר בשם "חנות התבלינים של ברוך" (2013), קיימה תערוכת ציורים בשם "עיניים" ב-2007, ותירגמה שירים מערבית מצרית לעברית, החלטתי ש"הצצה" אינה מספיקה במקרה זה, הבנתי שמדובר בבעלת אישיות לא רגילה.

מבחינה פיזית נורית לקתה כבר מלידתה – חלתה בסוכרת נעורים ובעודף משקל, בעטיים לא ביקרה בבית הספר, והיא, למעשה אוטודידקטית. חבריה, מעריציה מתארים כיצד התמידה להגיע לסדנת כתיבה בהנחיית סמדר שרת (שמביעה כלפיה הערצה רבה), כשהיא מטופלת בדיאליזה, ונזקקת לבלון חמצן.

עברתי על כל השירים והרשימות בספר – וברור שרוב הכתבים לא היו עוברים את סף הדרישות של העורכים הקפדניים של הוצאות הספרים, אבל באמת ניתן למצוא בכתבים אלה הברקות לא מעטות, הרי דוגמאות:

"ואני / על בשרי למדתי / שטיפשות היא דבר שאינו נרכש" ("פשוט לחיות", עמ' 29); "...אימי לקחתני / למטע פרדס הדאגות, / כי חטפתי תפוז פחדים, / תפוח צרות ודובדבני אשליות, / וכבדה בתו של אבי". ("פרשת ויקח" עמ' 59)

מסתבר כי למרות תנאי חייה הקשים, ניתן למצוא בכתביה נימה של הומור, הרי דוגמיות: "עוד לא החלטתי / אם אתה רשע, / חכם, תם / או סתם לא יודע לשאול " ("מתי תורה?", עמ' 148) ; "...אם תנסה לשאת אותי, יכאב לך הגב / FAT מורגנה אני" ("FAT מורגנה", עמ' 169), "אמרתי לאלוהים: / 'קח אותי' / ואלוהים אמר: / את כבר מלאך בלי כנפיים / כי את קצת כבדה להתעופף / בשמיים, אם רק תרזי קצת...' / אז אמרתי לו: עזוב, לא צריך...' " ("עזבו, לא צריך", עמ' 43).

מגבלותיה הפיזיות לא פגמו, ולא יכלו לפגום, בשאיפות האנושיות הבסיסיות, המפעמות בכל אדם: התשוקה לאהבה והכמיהה לילדים. בשיר "מלח וסוכר" (עמ' 137) נורית מתוודה על תשוקה לאהבה כבר בגיל אחת-עשרה; שיר אהבה נוגע ללב הוא "לשחר שלי" (עמ' 81-80), המסתיים באקורד נוגה: "ועכשיו, / כשיורד הלילה, / אני מכסה את עצמי בדמעות, / מחכה / שהשחר יגיע, יפציע שוב."

אציין כאן גם את המקאמות שכתבה נורית על מסעותיה הדמיוניים (עמ' 122-111), ובעיקר הסיפור על סבא יצחק שנסע למצרים לפגוש את שלוש אחיותיו שלא עלו ארצה, אלא נשארו במצרים והתאסלמו; ומדוע פרט זה בספר משך את ליבי? משום שללא ספק אותו יצחק היה יהודי מאמין, ובוודאי כאב לו שאחיותיו התאסלמו, אבל כיוון "שדם איננו מים", הוא ביקר את אחיותיו אלו שלוש פעמים, וכשחזר משם עיניו היו מאירות (עמ' 173). ואני משווה למשפחות חרדיות בארץ, כשאחד מבניהן מתחלן, מנדים אותו, וקורעים עליו קריעה. מסתבר שקנאות איננה חייבת להיות סימן ההיכר של המאמין.

וכן, יש לי שאלה אל צוות העריכה וההפקה: מדוע אחרי כל שיר יש פרשנות, ואילו מתחת לתמונות הרבות לא כתוב דבר?

משה גרנות