* זה מה שלמדתם? – שאלה לי לחוכמולוגים, הטוענים שאסור לנו לומר "לא" לטראמפ, כי הוא משוגע, ואם נמרה את פיו אללה יסתור. זה מה שלמדתם מהשבועות האחרונים? ממה טראמפ הושפע יותר – מהנחישות והסרבנות של איראן או מהכניעות של נתניהו?
* הוא שמע על מינכן? – הפילוסוף, הסופר והמשורר האמריקאי ג'ורג' סנטיאנה (1863-1952) טבע את המימרה שמי שאינו לומד מההיסטוריה נדון לחזור עליה.
איש לא יחשוד בטראמפ שהוא בקיא בהיסטוריה.
* לוזר – כל הצהרות הרהב של טראמפ בזמן "זעם אפי" התפוררו לאבק. אבל הצהרה אחת דווקא התממשה: "לא נסכים לשום הסכם חוץ מכניעה ללא תנאי.."
* MIGA – Make Iran Great Again
* 300 מיליארד – העזרה בדרך (למוג'תבא).
* יש את מי להאשים – טראמפ חתם על ההסכם עם איראן באשמת היועמ"שית.
* הסכם הגנה – מישהו עוד מצדד ברעיון העוועים של הסכם הגנה עם ארה"ב?
* האישה שאני מפנטז עליה – בימים האחרונים אני מוצא את עצמי מרבה לפנטז על אישה אחת.
קוראים לה ניקי היילי. היתה שגרירת ארה"ב באו"ם.
לא, לא מה שאתם חושבים. אני מתכוון לפנטזיה פוליטית. אני מפנטז שהיא היתה מנצחת את טראמפ בפריימריז ונבחרת לנשיאת ארה"ב.
ניקי היילי היא ידידת ישראל ללא תנאי. היא אוהבת את ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבת ישראל שלה כנה ואמיתית, היא מרכיב עמוק בזהותה, בהשקפת עולמה, באידיאולוגיה שלה.
היא בחיים לא היתה בזה לישראל ומתנקשת בריבונותה, מתערבת בענייניה הפנימיים, לועגת למערכת המשפט שלה ודורשת להפסיק את משפט נתניהו.
היא בחיים לא היתה כורתת ברית עם אויביה המרים של ישראל – ארדואן וקטאר, ולא מתעלפת מהמחבל בחליפה ג'ולאני.
ובטח ובטח שבחיים היא לא היתה מתהפכת על ישראל וזורקת אותה מתחת לגלגלים כפי שעושה טראמפ בהסכם מינכן עם איראן.
התמיכה שלה בישראל ובמלחמתה היתה ללא סייג.
נכון, כיוון שטראמפ הוא אדם שאינו סגור על עצמו, יכול להיות שבעוד חודשיים הוא שוב יתהפך, הפעם בעדנו. אבל הוא משענת קנה רצוץ. התמיכה שלה בנו איתנה ויציבה. תמיד.
הלוואי שתתמודד שוב בבחירות הבאות, ושהפעם תצליח.
* שיא האבסורד – הביקורת על ישראל, שפעולותיה בלבנון עלולות לסכל את ההסכם בין ארה"ב לאיראן, היא שיא האבסורד.
המשמעות שלה, היא שאסור לישראל להגן על יישובי הצפון ועל חיי חייליה, כדי לא לסכן הסכם שמסכן את ביטחונה.
* אין תחליף לרצועת הביטחון – הקטל בלוחמינו בלבנון מעלה, באופן טבעי, תהיות ושאלות – מה אנו עושים שם? האם שוב שוקעים בבוץ הלבנוני? לא היה לנו די? שכחנו את רצועת הביטחון? ולא רק סימני שאלה, אלא גם סימני קריאה – אין לנו מה לחפש שם!
את תשובתי לתוהים אפשר לתמצת לשתי מילים: 7 באוקטובר.
זוכרים? זוכרים 7 באוקטובר? אל נשכח את 7 באוקטובר.
מה למדנו ב-7 באוקטובר? למדנו, שהאוייב אשכרה מתכוון למה שהוא אומר, ויש לו יכולות לגרום להרג והרס עצום בבתינו. למדנו, שאיום שאיננו מסירים אותו – מתממש. למדנו, שאין ואקום בשטח, ובמקום שאנו מדירים מתוכו את כפות רגלינו – האוייב מתבסס בו למתקפה עלינו. בדרום, למדנו זאת בטבח הנורא. בצפון, למזלנו הגדול, האיום לא התממש, אבל כאשר כבשנו את השטח נוכחנו מה ציפה לנו. אילו חיזבאללה פלש לגליל, התוצאות היו עגומות שבעתיים מפלישת חמאס בנגב המערבי. והיינו כחוט השערה מכך שהתרחיש הזה יתממש.
5 פעמים ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי. איזו קדושה יש בגבול הזה, ששוב ושוב אנו חוזרים אליו ונאלצים לצאת ממנו למלחמה? חובתנו לקיים רצועת ביטחון בלבנון. אין זה אומר "העתק הדבק" של רצועת הביטחון הקודמת. צריך להפיק לקחים. פחות היאחזות נייחת במוצבים, פחות סיורי קבע במסלול שגרתי. יותר ויותר יוזמה, יותר ויותר התקפיות, יותר הפתעה, יותר תחבולה יותר אש.
היום הממשלה כובלת את ידי צה"ל, תחת הלחץ הכבד של טראמפ הלוזר. כאשר הידיים כבולות, זה המחיר.
* החיטה תצמח שוב – 11 מבני בית השיטה נפלו במלחמת יום הכיפורים.
בנים נוספים איבד הקיבוץ במלחמות ישראל.
ושוב פקד השכול את הקיבוץ, בנפילתו של סא"ל דור בן שמחון, מג"ד 52 בחיל השריון, בלבנון.
יהי זכרו ברוך!
אך החיטה תצמח שוב!
* לא לשם שמיים – הרמטכ"ל זמיר הודיע רשמית, שהפיילוט לשילוב לוחמות בשריון יימשך, אך השירות של הטנקיסטיות לא יהיה ביחידות משותפות. לא יהיו בנות ובנים יחד באותו טנק.
עכשיו הרבנים יתהדרו שמחאתם ניצחה. והדוסופובים יטענו שהרמטכ"ל נכנע לרבנים.
והאמת היא שמלכתחילה לא היתה שום כוונה שהשירות יהיה משותף ושבנות ובנים ישרתו יחד באותו טנק. כל הסערה הזאת היתה מיותרת, סערה בכפית מים שטוחה. סתם הוספת שמן לבערה, כאילו לא חסרים עימותים בחברה הישראלית.
אין לי מושג מה עמד מאחורי המחאה המיותרת הזאת, אבל בטוח שהיא לא היתה לשם שמיים.
* חסר שיריונר? – האמירה של טרומפלדור, שצוטטה בידי ז'בוטינסקי: "חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי" וגו', פופולרית מאוד בקרב הנוער הדתי-לאומי.
מישהו מאמין שהנוער האידיאליסטי הזה ישמע שחסר שיריונר, ולא יהיה השיריונר?
* מי צריך היה להפגין – הדבר ההזוי הוא, ששעה שהממשלה מקדמת את חוק ההשתמטות ואת חוק יסוד ההשתמטות ואת החוקים למימון ההשתמטות והמשתמטים, מי שמפגינים וחוסמים אינם המילואימניקים שמשרתים כבר מאות ימים כדי להגן על חיי כולנו, כולל המשתמטים, ומממנים במיסיהם את אורח החיים הטפילי של המשתמטים, אלא המשתמטים עצמם.
* נהיה הומניסט – במחאה נגד המהפכה המשטרית ובמאבק החטופים, ראש הכנופייה שיסה את המשטרה במפגינים, עודד אלימות קשה, דירבן אותם להיכנס במוחים בכל הכוח, קידם את הקצינים האלימים ביותר, והשתבח באמירה פופוליסטית ש"אני מגבה את השוטרים."
כאשר בעלי בריתו המשתמטים, עריקי המלחמה, אנשי "נמות ולא נתגייס", משבשים את החיים במאבק למען המשך השתמטותם הממארת, פתאום הוא אינו מגבה את השוטרים. פתאום הוא מתכסה באצטלת "הומניסט" ויוצא נגד האלימות כלפי אזרחים.
גנגסטר צבוע.
* מגנא ומצלא – מה שמדאיג בהתפרעויות המשתמטים, הוא ביטול התורה ההמוני. הרי לימוד התורה הוא ששומר עלינו, וברגע שהם נוטשים את המשמרת, אנו בסכנה.
אגב, למה אתם נאבקים? הרי תורה מגנא ומצלא. אם תלמדו טוב, לימוד התורה יגן עליכם מפני גזירת הגיוס לצבא השמד.
לא ככה?
* גאה בעריקים – העבריין הסדרתי והאסיר המשוחרר והלא משוקם דרעי, יושב בקבינט המדיני-ביטחוני, השולח את בנינו לקרב, שרבים מהם אינם חוזרים ממנו, ורבים עוד יותר חוזרים פצועים בגופם או בנפשם.
וללא בושה הוא מכריז שהוא גאה בנכדיו, עריקי צה"ל.
זה המחנה ה..."לאומי". לאומי עאלק. מלא מלא.
* מהמקפצה – שתי בעיות במינוי בנו של אריה דרעי ליו"ר קק"ל. האחת היא הנפוטיזם המושחת, היישר מהמקפצה.
השנייה, חמורה אף יותר, היא מינוי לראשות המכשיר החשוב ביותר להגשמת הציונות, שהעם היהודי מגייס אליו את מיטב הונו למטרה זו, לידיו של נציג מפלגה לא ציונית.
עם זאת, יש לציין שהוא אינו יו"ר יחיד ואינו היו"ר המשמעותי. היו"ר השני, שהוא יו"ר פעיל, אייל אוסטרינסקי, הוא שחקן נשמה, איש ביצוע מעולה, ציוני ואוהב התיישבות בכל רמ"ח ושס"ה. הוא מוביל ביד רמה את תקומת יישובי הנגב המערבי וקו העימות בגבול לבנון, ומצליח היכן שהממשלה נכשלת. נקווה שדרעי ג'וניור לא יצליח להפריע לו.
* דרך שמרנית ומכובדת –המשנה לנשיא בית המשפט העליון נועם סולברג הוא שופט שמרן. שמרן מאוד. גם השופטת גילה כנפי-שטייניץ היא שופטת שמרנית. הרוב בהרכב שדן בעתירה נגד הבחירה המושחתת של מבקר המדינה הוא שמרני (השופטת השלישית בהרכב, רות רונן, היא אקטיביסטית).
בתור שופטים שמרנים, הם נזהרים עד מאוד, בצדק, מלהתערב בהחלטות הכנסת. הם עושים הכול כדי להימנע מפסיקה. אם יידרשו לפסוק, אין שום ספק שהם יפסלו את הבחירה המושחתת, בשל ההליך המזוהם. לא תהיה להם ברירה אחרת. אין הרכב של שופטים, יהיו שמרנים ככל שיהיו, שלא יפסול פה אחד את ההצבעה המושחתת.
הם מצאו דרך מכובדת להימנע מפסיקה. הם הציעו לכנסת לחסוך מהם את ההכרח לפסול הצבעה של הכנסת, ולהחליט על הצבעה חוזרת.
אני מקווה מאוד שהכנסת תתעשת ולא תאלץ את בג"ץ לקבל את ההחלטה היחידה, שהוא יכול לקבל במקרה הזה; לקבל את ההצעה ולהודיע על הצבעה חוזרת.
בהצבעה חוזרת, ייתכן שתמנע גם הבחירה המושחתת של פרקליטו האישי של ראש הממשלה, למבקר המדינה, שתפקידו לבקר את פעולות הממשלה. תוצאה כזו תחסוך התערבות נוספת של בג"ץ, לסיכול שחיתות.
* הצבעה חשאית – קרוב לוודאי שההצבעה המזוהמת שבה נבחר מבקר המדינה תבוטל, או בידי בג"ץ או בידי הכנסת, אם תתעשת ותקבל את עצת השופטים. אם כך יקרה, כנראה שזיהום ההצבעה יהיה אירוע חד-פעמי שלא יחזור על עצמו.
ההצבעות בכנסת הן פומביות. השקיפות הזו חיונית לדמוקרטיה. ראוי שנבחרי הציבור יפעלו בגלוי. יש מעט מאוד נושאים שבהם ההצבעה היא חשאית, כדי לנטרל בהם את כוחה של הממשלה וגם את מרות הסיעות על החברים בהם, ולאפשר לכל ח"כ להצביע על פי מצפונו. ההצבעות החשאיות הן על בחירת נשיא המדינה, בשל הממלכתיות של התפקיד, העומדת מעל קואליציה או אופוזיציה או סיעה, על בחירת מבקר המדינה, כדי לנטרל את השפעת הממשלה, שהיא המבוקרת בידי המבקר, שהוא זרוע של הכנסת, ועל בחירת נציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים ולוועדה למינוי דיינים.
אני מציע להוסיף לרשימה הזאת עוד שתי הצבעות.
א. בחירת יו"ר הכנסת. יו"ר הכנסת, שהוא גם ממלא מקום נשיא המדינה, אמור להיות תפקיד ממלכתי, המייצג את הכנסת על כל חלקיה ומגן על עצמאות הכנסת מול הזרועות האחרות. כל היו"רים משפרינצק ועד אדלשטיין השתדלו להיות כאלה, מי ביתר הצלחה ומי פחות. יריב לוין יצר מודל חדש לתפקיד – שליחו האישי של ראש הממשלה לניהול הכנסת. אוחנה הולך בדרך זו, וממיט קלון על הכנסת ועל תפקיד היו"ר. יש צורך ברפורמה משטרית-משפטית מקיפה, קונסטרוקטיבית, בהסכמה רחבה. עיקר הרפורמה הוא חיזוק הרשות החלשה ביותר, הכנסת, מול בית המשפט העליון ובעיקר מול הממשלה, הרומסת אותה. בחירה חשאית של היו"ר, תחזק מאוד את עצמאותו, תזכיר לו את מי הוא מייצג, בפני מי עליו ליתן דין וחשבון ומה אחריותו.
ב. הצבעה על הסרת החסינות, שחייבת להיות נקייה מעיני האח הגדול.
אני נותן קרדיט לח"כים, ובטוח שבהצבעה חשאית רוב גדול היה מסיר את החסינות של ח"כית ה[---]ת, ה[---]ת נגד ביטחון המדינה.
* [---]ת נגד ביטחון המדינה – כנסת מושחתת ורקובה, קואליציית פיגולים של משתמטים ובן גביריסטים, העניקה חסינות ל[---]ת נגד ביטחון המדינה.
יבוא היום שהיא תשב מאחורי סורג ובריח. לא לעולם חוסן.
* חזקת האשמה – מבחינה ציבורית, ערכית ומוסרית, איש ציבור שממלט את עצמו מאימת הדין באמצעות הסתתרות מאחורי החסינות, הוא בחזקת אשם.
ח"כית ה[---]ת רעש גוטליב היא [---]ת נגד ביטחון המדינה.
* לרושש אותה – ביום חרפתה של הכנסת, שהחליטה לא להסיר את חסינותה של רעש גוטליב, פסק בית המשפט המחוזי בלוד שאין לגוטליב חסינות בפני תביעת דיבה על עלילת הדם.
עלילת הדם שלה נוראית. היא בדתה מלבה שלוחם שב"כ, שכל חייו קודש לביטחון המדינה, הוא בוגד ששיתף פעולה עם חמאס בתכנון טבח 7 באוקטובר. אין עלילת דם נוראית יותר מזו, שנובעת אך ורק מכך שהוא נשוי למתנגדת משטר.
טוב מאוד שהיא לא תוכל להסתתר מאחורי חסינותה מול תביעת הדיבה. אפשר לנחש מה היא תעשה במשפט. היא תנהם, תנבח, תיילל, תגעה, תנער, תצווח, תצרח על השופטים, על התובעים, תעשה את ההצגות שהיא אוהבת ותקבל מחיאות כפיים מהערב-רב של מעריציה. דבר אחד היא לא תוכל לעשות. להציג ראיות לעלילת הדם השפלה שבדתה.
ולכן, אני מקווה שתביעת הדיבה תהיה בסך מיליונים רבים. צריך לרושש את הרוע המוחלט המהלך הזה, כך שלעולם לא תוכל להתאושש.
* פריימריסט הביטחון – כל ח"כי הליכוד, שהיללו ושיבחו את הבחירה בזיני לראש השב"כ, ציפצפו עליו ועל חוות דעתו המקצועית שגוטליב פגעה בביטחון המדינה, ובהצבעה על חסינותה העדיפו את שיקולי הפריימריז על ביטחון המדינה.
אפילו שר הביטחון, שזיני כבר שיכנע אותו להסיר את החיסיון שיאפשר להגיש את כתב האישום נגדה, נבהל מביב השופכין שהיא שפכה עליו, ושוב נזכר שאינו שר הביטחון אלא פריימריסט הביטחון.
* אפרופו שערוריית החסינות של גוטליב – אילו היום היתה מתפוצצת פרשת האנס משה קצב, כל ה"ימין" (כלומר קואליציית המשתמטים והבן גביריסטים) היה מתייצב לצד האנס כאיש אחד. הם היו טוענים ש"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט, שהם בדו מלבם, תפר לו תיקים. וכינרת בראשי הייתה מובילה את הפרשנות ה"משפטפטנית" על אודות "תפירת התיקים" וכל החרטא הזה.
ובעיני ה"בייס" האנס היה גיבור לאומי.
* כך הוא נאור – המיזם הקודם של הפרובוקטור הדוסופוב נאור נרקיס, היה מחאת המילקי, הזכורה לרע.
כזכור, נאור הטיף לירידה מהארץ לארץ המרצחים, כי אולי המילקי שם קצת יותר זול.
הפרובוקטור כינה זאת "עלייה לגרמניה."
וכמו שירידה היא עלייה, כך הוא "נאור".
* קונסיסטנטיות היסטורית – בכיכר הפרלמנט בלונדון הושחת פסל של צ'רצ'יל. נכתב עליו "תשוחרר פלשתין" ו"צ'רצ'יל – פושע מלחמה ציוני."
ולדעתי, ראוי לשבח את הוונדליסטים על הקונסיסטנטיות ההיסטורית שלהם.
אך טבעי שמי שרואה בנו פושעי מלחמה ובפלשתינאים קורבנות, יראה בבעלות הברית פושעות מלחמה ובנאצים קורבנות.
הם ראויים לשבח על כך שהם יודעים להבחין בעקביות בין טוב ורע, בין הטובים והרעים.
חבל שהם בוחרים בעקביות ברע וברעים.
* הפנטזיה של אברהם בורג – אני קורא בהנאה רבה את ספרו הנפלא של חיים באר "לווייתן ברוח". באר הוא בעיניי גדול הסופרים העבריים בדור שאחרי עגנון, וכל ספר שלו הוא מתנה. כל ספריו עוסקים בספרות, באהבת הספר ובמרכזיות הספר בחיים היהודיים.
קראתי את מאמר הביקורת על הספר של אברהם בורג, במוסף "תרבות וספרות" של השבוע שעבר. בורג מסביר שבניגוד לכל המבקרים של הספר, הוא מבין אותו. מה הוא מבין ממנו? שבאר כותב על היהדות הפוסט ישראלית, אחרי חורבנה של מדינת ישראל. לא בכדי, היא נמצאת בגרמניה. יהדות תלושה, שאין לה מולדת, אין לה קרקע, אין לה שורשים, אלא המולדת שלה היא הספרים.
כמו במאמרו על ספרו של אסף ענברי "נתן ועמוס", גם את הספר הזה הוא גייס לתעמולה אנטי ציונית. למעשה, לא על "לווייתן ברוח" כתב בורג, אלא על הפנטזיה הרטובה שלו – חורבנה של מדינת ישראל. נתק בין היהודים לבין ארץ ישראל. חזרת היהודים לגולה, בעיקר זו שבגרמניה. וחזרת היהודים להיות ציוויליזציה רוחנית תלושה. "מולדתו האמיתית של העם הזה אינה פיסת קרקע אומללה ואדומה מדם אלא מרחבי הטקסט." את באר הוא מגייס, שלא בטובתו, להיות היוחנן בן זכאי של היהדות הפוסט ישראלית.
את הפנטזיה שלו הוא מציג כבר שנים בספרים ומאמרים. למה לגייס את חיים באר ואת ספרו היפהפה ככלי להפצתה?
* יום אסוני ויום ששוני – משורר הרוק ערן צור הופיע באורטל.
את השיר "ב' בכסלו" הוא הקדיש לזכרם של נועה וניר ברנס, במלאת שנתיים להירצחם.
יום אסוני הוא יום ששוני
ויום ששוני הוא יום אסוני
עיוור בלב ים
מי אותו יציל
נפשי ביקשה רחם
אבל אני חולם
* ביד הלשון: דם יזע ודמעות – רבים משווים, בצדק, את הסכם הכניעה של טראמפ לאיראן, להסכם מינכן, ואת טראמפ לצ'מברליין.
מתוך מאמרו של בן דרור ימיני "מפגן של חולשה": "טראמפ הוא לא צ'רצ'יל. הוא לא רצה דם, יזע ודמעות כדי להביס את ציר הרשע. הוא רצה ירידה במחירי הדלק. ולעזאזל האינטרסים האמריקאיים לטווח הארוך. ולעזאזל כל ההצהרות וההבטחות שלו. ולעזאזל ישראל."
בן דרור ימיני כיוון לנאומו המפורסם של ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ב-13 במאי 1940, שלושה ימים לאחר בחירתו לראשות הממשלה, בפני הפרלמנט הבריטי. אגב, צ'רצ'יל אמר "דם, עמל, דמעות ויזע." משום מה ה"עמל" נשר מהזיכרון הקולקטיבי.
כה אמר צ'רצ'יל: "... לא אוכל להציע דבר מלבד דם, עמל, דמעות ויזע. צפויה לנו תלאובה קשה שבקשות. לפנינו חודשים רבים, רבים ביותר, של מאבק וסבל.
"שואלים אתם מה המדיניות שלנו? אני אומר כי המדיניות שלנו היא לקדם מלחמה באדמה, בים ובאוויר. לאסור מלחמה בכל כוחנו ובכל העוצמה שהעניק לנו אלוהים, לאסור מלחמה נגד רודנות מפלצתית שכמותה לא היתה מעולם בהיסטוריה האפלה והאומללה של הפשע האנושי. זאת המדיניות שלנו.
"שואלים אתם מהי מטרתנו? אענה במילה אחת. המטרה היא ניצחון. ניצחון בכל מחיר; ניצחון למרות כל האימה; ניצחון, תהיה הדרך ארוכה וקשה ככל שתהיה, שכן בלא ניצחון אין לנו תקומה.
"...נוטל אני את המשימה בהתרוממות רוח ובתקווה. אני סמוך ובטוח כי הדעת לא תסבול כישלון מטרתנו בקרב אומות האדם. מרגיש אני כי עומדת לי הזכות בשעה הרת גורל זאת, לתבוע את עזרת האל ולומר: אזרו עוז, קדימה נצעד בכוחנו המאוחד."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com