* שלום אך שווא – הצנזורה אישרה לפרסם את המידע המודיעיני על כך שמדינה ערבית א' לוחצת על מדינה ערבית ב' לחתום עם ישראל על הסכם שלום עם ישראל, על מנת להרדים אותה ולהפר אותו כשיהיו בתנאים טובים למלחמה.

אני מעריך שהניחוש שלי מיהי מדינה א' ובעיקר מיהי מדינה ב' נכון.

אחרי 7 באוקטובר עוד צריך להסביר שיש לקחת במלוא הרצינות מידע כזה?

אסור לנו לתת לאויב להרדים אותנו בהבטחות שלום אך שווא.

אז מה? צריך לוותר סופית על החתירה לשלום? ממש לא. אבל נקודת המוצא לכל הסכם שלום צריכה להיות שהוא עלול להפוך למלחמה. ולכן, אסור לוותר באף הסכם שלום על צרכי הביטחון ועל גבולות בני הגנה.

ובאשר למדינה ב', על ישראל לעמוד על כך שתנאי מוקדם למו"מ איתה, אפילו על הסדרי ביטחון חלקיים, הוא הכרה בריבונות ישראל על הגולן וויתור על כל תביעה טריטוריאלית מישראל.

* דוגמית לטמטום האוטומטי – את הידיעה על המדינה הערבית שהמליצה למדינה ערבית אחרת לחתום על הסכם שלום עם ישראל כדי להרדים אותה ואח"כ להפר אותו, שמעתי בסטורי שעמית סגל העלה בפייסבוק. סגל אינו בדעותיי, לא נצביע לאותה מפלגה, גם לא לאותו גוש, אבל הוא אחד העיתונאים הטובים, המקצועיים והאמינים בארץ, ואני מעריך אותו מאוד.

הוא לא הציג את הידיעה כידיעה בלעדית שלו. מאוחר יותר, האזנתי ליומן הערב ברשת ב', והתברר לי שהידיעה הראשונית היתה של רועי קייס, ראש הדסק לענייני ערבים של "כאן 11" (שאין לי מושג מה דעותיו הפוליטיות), ביומן הבוקר של רשת ב'.

אדם אחד, שכמוני נחשף לידיעה דרך סגל, השפריץ תגובות לאורך כל היום לרשומה שלי בנדון, שאנסה לתמצת אותן ואת האי-גיון שבהן, שהוא הטמטום האוטומטי של פוליטיקת הזהויות: כיוון שהידיעה הזאת היא של "השופר" סגל, ברור שהיא פייק, שממשלת אוכלי המוות מפיצה כדי לקדם את מלחמת הנצח בלה בלה בלה. ואני מהדהד את זה כי אני תומך בממשלה בלה בלה בלה.

אמנם אותו מגיב אינו המיתר הכי מכוון בכינור, אבל אני מזכיר זאת כי הוא סימפטום לשיח הזהויות הדיכוטומי הפרימיטיבי האוטומטי, שקיים בשמאלימין הישראלי. למה להתאמץ לחשוב? למה להתמודד עם מורכבות? די בפרט אחד, כדי לקבוע האם הידיעה משרתת את "אנחנו" או את "הם" ומיד מתרומם בניין אוטומטי של נראטיב מוכן מראש. אני מרחם על האנשים הקטנים האלה.

* הישג מדיני – חדשות טובות לישראל. הישג דיפלומטי ראוי לשבח של הממשלה ובאופן ספציפי של גדעון סער – קולומביה הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

זה הישג גם של ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר וסגנו יעקב שה-לבן שמשקיעים בפעולה לקידום ההכרה הבינלאומית בריבונותנו על הגולן.

* סוציופת ––– ראש הממשלה הקליט סרטון ברכה ותודה לקולומביה על החלטתה להכיר בריבונות ישראל על הגולן. בהחלט ראוי שיעשה כן. אבל באותו יום היתה גם רעידת אדמה קטלנית בקולומביה. בסרטון הוא התעלם ממנה ולא הביע השתתפות באבל על מותם על מאות קולומביאנים.

ראש המועצה האזורית גולן, אורי קלנר, אף הוא הוציא הודעת תודה וברכה לקולומביה על החלטתה. באותה הודעה הוא גם הביע השתתפות בצער העם הקולומביאני. הוא אינו ראש הממשלה, והוא יותר אינטרסנט ספיציפי לגולן. אבל הוא בנאדם.

* לפני הבחירות – אני מברך על הודעתו של נתניהו שישראל דוחה את המתווה של מועצת החלום להסדר עם חמאס בעזה.

מדובר בדרישה לכניעה ישראלית, שתעניק לטבח 7 באוקטובר ניצחון מוחלט.

השאלה היא האם אני מאמין לנתניהו שהוא אכן דוחה את המתווה.

התשובה היא שאני מאמין לו שלפני הבחירות הוא לא יקבל את המתווה.

* ניצחון נוסח הלוזר – אז טראמפ יכריז על ניצחון על איראן. וואו.

וזה יהיה רציני כמו שהוא השמיד את איראן, כמו שהוא הביא לשלום במזה"ת ושם קץ ל-3,000 שנות סכסוך, כמו שהוא השכין שלום בין רוסיה לאוקראינה, כפי שאם הוא לא היה הנשיא ישראל הייתה מושמדת, כמו שאלמלא הוא נתניהו כבר היה יושב בכלא.

אפשר לצרף לשיחדש האורוויליאני סיסמה חדשה: כניעה היא ניצחון.

לוזר.

* אחריותו של ראש המוסד – נתניהו הוא האחראי לפיאסקו של הפלת השלטון באיראן. לא רק בשל אחריותו הכוללת בהיותו ראש הממשלה. ברגע שהוא אימץ את התוכנית, זו התוכנית שלו. הוא השליך עליה את יהבו. הוא רתם אליה את טראמפ. והרעיון של המלכת אחמדינג'אד באמת הזוי. אילו המהלך היה מצליח נתניהו היה קוצר את התהילה ומשנכשל – הוא אחראי לכישלון.

וכאן אני מגיע להדחת שני בכירי המוסד בידי גופמן. המקהלה האוטומטית מיהרה למסגר זאת כהדחת הש"ג כדי לכסתח את רוה"מ. והנה, נאמן למלך בלה בלה בלה.

אני מציע, כהרגלי, לבחון דברים לגופם ולא לדקלם את שירת המקהלה.

איני מכיר את המודחים, איני יודע מה שמם. אני כותב ברמה העקרונית.

ברגע שרמס"ד חדש נכנס לתפקידו, ועל כתפיו מונחת אחריות כה כבדה, אך טבעי שיבנה צוות שהוא מאמין בו. ואם לשם כך יש צורך בחילופי גברי – אחריותו לעשות כן. המחויבות שלו אינה צריכה להיות למינויי העבר, אלא לעמידתו המיטבית במטרות תפקידו. זו אחריותו, ואין כל מקום להלין על כך שהוא מממש אותה, רק כי הראש הוא גופמן, שמונה בידי נתניהו.

איני יודע מדוע הוא החליט להדיח אותם ואם אכן הסיבה לכך היא התוכנית להפלת השלטון באיראן. אבל אם כן – מדוע החלטה זו פסולה? אם הרמס"ד יודע שאחריותו היא לפעול להחלפת המשטר באיראן – לא הגיוני שירצה בתפקיד את מי שהוא מאמין שיביא את התוכנית הטובה ביותר לכך, ולא ידבק במי שהביאו תוכנית כושלת? האם עליו להשאיר אותם בתפקידם כיוון שהאחריות היא על נתניהו? האם אחריותו של נתניהו למחדל 7 באוקטובר מורידה מאחריותם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף הפיקוד? האחריות המלאה היא של ראש הממשלה, אך לכל אחד תחום אחריות, ועליה הוא נבחן. כך גם במוסד.

מה ציפיתם, שראש המוסד ידיח את ראש הממשלה? הוא אחראי על המוסד ועל כשירותו. את נתניהו אנחנו צריכים להדיח, בקלפי.

* צומת השריון – נתניהו מחפש מועמדים לשריון על מנת לדלל את הגוטליביזם ברשימת הסחלה של פוסט-ליכוד, כדי למשוך קולות ליכודניקים שנוטשים את מפלגתם, או ליתר דיוק, שמפלגתם נטשה את דרכם. ובינתיים, רשימת הסירובים הולכת וגדלה. שומר נפשו ירחק מן המדמנה.

נתניהו שריין שלושה שרים, כל אחד והסיפור שלו.

גדעון סער שוריין בהתאם להסכם בין הליכוד לימין הממלכתי על ההתמזגות בליכוד. בעצם, זה לא מדויק. השריון לא היה פרסונלי, אלא לנציג הימין הממלכתי. גדעון סער הודיע שהשריון יישמר לזאב אלקין ואילו הוא ירוץ בפריימריז. בינתיים הוא הבין לאן נושבת הרוח, שסיכוייו אפסיים ולכן לקחת את השריון לעצמו.

סער עולה בכישוריו וביכולותיו על שאר המועמדים, אבל בבייס הפופוליסטי, האוכלוקרטי, הקקיסטוקרטי, שונא האליטות, כישורים ויכולות הם אוצר השמור לבעליו לרעתו. הם אינם רוצים יכולות. הם דורשים נאמנות. וכאן יש לגדעון סער בעייה. אמנם הוא חזר לליכוד על ארבע, כמו פודל מסורס, אך הם לא ישכחו לו שלא בא עם חבורת רעולי הפנים ללוות את נתניהו למופע האימים בבית המשפט, הם לא יסלחו לו על שהעז להתמודד נגד נתניהו ולא על שעזב את הליכוד ושירת כשר בממשלת השינוי.

כשסער חבר לקואליציה, הוא הסביר שאחרי 7 באוקטובר אין מקום לחרמות. כבר כתבתי את דעתי על נראטיב החרמות הבכייני, שהוא חסר שחר. אבל נניח שקודם החרמת ועכשיו הגעת למסקנה שאין להחרים. אדרבא, היכנס לקואליציה והילחם שם על דרכך, על דרך הימין הממלכתי. אבל סער התקרנף, הצטרף לליכוד, ואימץ אל כל ז'רגון החנופה לבייס. הוא התחרה בגרועים שבמשתלחים במערכת המשפט ובעיקר ביועמ"שית, שאותה מינה והמשיך לגבות אותה עד היום שהחליט לערוק מן הדרך ולחצות את הקווים. הוא הפך למשת"פ ללא סייג של המהפכה המשטרית שנגדה נאם מידי מוצ"ש בהפגנות המחאה, הוא היה שותף לדרך השתמטות וחוקי ההשתמטות. חוץ מהשאלה על "מה היה ב-2014" אין מסר מדפי המסרים שהוא לא דיקלם. וזה לא עזר לו. הוא עמד להיזרק בפריימריז לכלבים. ולכן הוא זרק את אלקין ותפס מחסה אחרי חומת השריון.

חיים כ"ץ הוא התגלמות הבינוניות והאפרוריות. בדבר אחד הוא מצטיין – בעסקנות. במפקדי-ארגזים. במרכז הליכוד, שהוא עומד בראשו, הוא שולט ביד רמה. בפריימריז, סיכוייו קלושים. נתניהו היה זקוק לו כדי להעביר במרכז את הסמכות לשריין 8 אנשים. אז הוא עשה איתו דיל. אתה תיתן לי את השריונים ואני אשריין אותך. ועל כך הוסיף את הסעיף המאפשר לח"כים להתמודד במחוזות, כדי להכניס את המקורבות לו, ח"כית אתי עטיה, שאמנם היא ח"כית מאז 2019, אבל היא אלמונית ובצדק, וקטי שטרית, שעדיף לא להכביר מילים על אודותיה. אך הן מקורבות לחיים כ"ץ וצריך לדאוג להן. אלא שבית הדין של הליכוד פסל את הסעיף הזה בהחלטת המרכז. אבל את שיריונו ברשימה הוא השיג (אם כי בינתיים בית הדין הוציא צו על תנאי לעצור גם אותו).

השריון של ישראל בום בום בום כ"ץ אינו חלק ממכסת השמונה. הוא המשוריין התשיעי, והבנתי שיש גם עשירי. הוא, כביכול, לא שוריין בידי נתניהו אלא בידי מזכירות הליכוד, בשל התפתחות ביטחונית חשובה שעוד אי אפשר לדבר עליה ושבעטיה חשוב שכ"ץ יהיה פנוי לביטחון ולא לפריימריז. בוקר טוב! הרי מיומו הראשון של התפקיד כל מעייניו של בום בום בום הם הפריימריז. "איפה שר הביטחון?" שאל נתניהו בשבוע שעבר בישיבה חשובה של הקבינט הביטחוני. מסתבר שלשר הביטחון בום בום בום חשוב יותר לבלות במסיבת האירוסין של בנו של העבריין והאסיר המשוחרר הרב פינטו, ששולט על מתפקדים רבים בליכוד, או אולי באותו ערב היה זה באירוע של קבלן קולות אחר. אבל מה שחמור לא פחות מכך, שהוא הקדיש זמן רב כל כך לפריימריז על חשבון הביטחון, הוא שהחלטותיו ה"ביטחוניות" אינן מקצועיות אלא מוטות פריימריז.

נו, אז עכשיו, מששוחרר מהפריימריז הוא סוף סוף ינהג כשר הביטחון? הצחקתם את בום בום בום. ברגע שפורסם דבר השריון, החל כ"ץ את מסע הפריימריז הבאים, שאולי יהיו הפריימריז על החלפת נתניהו.

* כלו כל הכ"צין – אופיר כ"ץ ממורמר. למה שריינו את ישראל כ"ץ וחיים כ"ץ ואותו לא? מה הוא לא מספיק כ"ץ?

* מי שנכווה – מי שנכווה בסער ייזהר בארדן.

אני נכוויתי בסער.

* מי ינקה את האורווה – אין דרך טובה יותר להמחיש את ההידרדרות מממשלת השינוי לממשלת הקקיסטוקרטיה מאשר לראות מה קרה במשרד התקשורת.

יועז הנדל היה שר התקשורת הטוב ביותר בתולדות המדינה. הוא הבין שתפקידו הוא להזניק קדימה את תשתיות התקשורת והאינטרנט למען אזרחי ישראל, ועשה זאת בגדול, אחרי שנים רבות של קיפאון בממשלות הבלתי מנוהלות. הוא הבין שתפקידו להגן על התקשורת החופשית ועל שלומם של העיתונאים ואנשי התקשורת וגם זאת הוא עשה. החליף אותו עוכר התקשורת קרעי, וביום אחד התרסקנו משר התקשורת הטוב בתולדות המדינה לשר התקשורת הגרוע בתולדות המדינה. רק דבר אחד עניין את קרעי – להילחם בתקשורת, להשמיץ אותה ולנסות להשתלט עליה. קרעי הוא התגלמות הקקיסטוקרטיה.

אולם השר הגרוע ביותר בממשלת הקקיסטוקרטיה ובעצם השר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל מאז קום המדינה, הוא ראש הכנופייה. לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו אלה מאז שה[---]ע מונה לשר לביטחון "לאומי". המשילות התפוררה. המשטרה הופכת בהדרגה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה של ראש הכנופייה. הוא גורם בתפקידו לנזק מדיני בל ישוער למדינת ישראל, עם תעלוליו המטומטמים כשר הגרדומים והתנינים.

מי שיחליף אותו צריך להיות איש ביצוע מעולה, מנהיג אמיתי, אדם שיהיה נחוש לנקות את האורווה הזאת. האיש הזה הוא יועז הנדל. אין מתאים מיועז למלחמה בפשע, מלחמה בשחיתות, מלחמה בטרור הערבי, מלחמה בטרור היהודי, החזרת המשילות ושיקום משטרת ישראל והשב"ס מהריסותיהם, כולל אומץ לבחון מחדש כל החלטה והחלטה שקיבל ראש הכנופייה, כל מינוי וכל רישיון נשק. צריך לשם כך אומץ ויכולת לעמוד מול מסע הסתה ואיומים אמיתיים ומוחשיים על חייו. את האומץ שלו הוכיח יועז במאות ימי מילואים כמג"ד לוחם חמאז 7 באוקטובר, והאומץ הזה הכרחי בתפקיד המשקם של ביטחון הפנים בישראל.

ודבר ראשון, למחוק את השם היומרני המשרד לביטחון לאומי, שהיה למעשה השר הלאומני לאובדן הביטחון, ולחזור לשם השר לביטחון פנים.

* מלחמת ברירה על פי המרגלת – השוקניה מסתערת על חילי טרופר ויועז הנדל, המייצגים את מה שנתעב בעיני השוקניזם. הם מפעילים, כמובן, את הארסנל השחוק על "גזענים", "עליונות יהודית", "מיליטריסטים" וכד'.

גם המרגלת ענת קם הוסיפה קיסם למדורה. היא הזהירה את המילואימניקים לבל יצביעו למען מי שישלחו אותם לעוד מלחמת ברירה. מה פירוש "עוד" מלחמת ברירה? הכוונה היא שגם המלחמה שאנחנו נמצאים בתוכה מאז 7 באוקטובר היא מלחמת ברירה.

ני סולד מהאתוס של "מלחמת ברירה" לעומת מלחמת "אין ברירה", שלפיו מלחמת ברירה היא כביכול אינה צודקת. אני דוגל בהגנה אקטיבית המבוססת על יוזמה התקפית והסרת האיום בטרם יתרחש. כלומר, המלחמה הצודקת ביותר והמוסרית ביותר היא זו שנרתענו מלצאת אליה – מלחמה להסרת האיום החמאסי לפני 7 באוקטובר, במתקפת נגד מקדימה. היא הייתה סופגת גינויים כ"מלחמת ברירה" רחמנא ליצלן, אך היה היתה מצילה את חייהם של 1,200 אזרחים, ילדים, קשישים, נשים וגברים, שנטבחו בהמוניהם, נאנסו ונחטפו; מה שאילץ אותנו להיכנס למלחמה בתנאים קשים ולשלם מחיר כבד מאוד, על מה שיכולנו להשיג במחיר נמוך לאין ערוך אילו היוזמה היתה בידינו. זו לא מלחמת ברירה. מאז יום הקמת המדינה אנו נמצאים במלחמת אין ברירה, והבחירה שלנו היא האם להפתיע ולנצח או שהאויב יפתיע ונישחט.

אבל אם לאמץ את הז'רגון של "מלחמת ברירה" ו"מלחמת אין ברירה" – אין מלחמה שהיא יותר "אין ברירה" ממלחמת 7 באוקטובר. אבל בעיני המרגלת, אפילו המלחמה הזאת היא מלחמת ברירה, ולכן היא אינה מוסרית ואינה מוצדקת. מתי אנו מוסריים וצודקים? כאשר שוחטים אותנו. כאשר אנו יוצאים להגן על חיינו, זו כבר "מלחמת ברירה" לא מוסרית.

* יאיר גולן ונתניהו: מצא את ההבדלים – אילו בשבוע שעבר כינסנו מאה ישראלים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, החברתית והדתית, ומספרים להם את הסיפור הבא: מנהיג מפלגה נפגש עם אישה מוכרת והבטיח לה שיריון במפלגתו. הוא דרש ממנה לשמור זאת בסוד. בכך הוא גם מנע ממנה להשתתף בפריימריז במפלגה. אחרי הפריימריז הוא חזר בו. והיינו שואלים את מאה הישראלים הללו מיהו מנהיג המפלגה, 100% מהנוכחים היו משיבים אותה תשובה – נתניהו.

חלקם היו אומרים זאת בהערצה לגאון הקוסם, פוליטיקאי-העל, וחלקם בסלידה מהנוכל הרמאי. אבל הכול היו משוכנעים שהאיש הוא נתניהו.

אז זהו, שלא. האיש הוא יאיר גולן, שנהג כלפי עינב צנגאוקר כנתניהו לכל דבר. זאת החלופה לתרבות הביביסטית?

עד כאן הדמיון. ומכאן – ההבדל המשמעותי בין השניים, בהמשך העלילה. אילו היה זה נתניהו, הוא היה מכחיש מכל וכל את הסיפור. מעולם לא שמעתי על האישה הזאת. איך אמרת שקוראים לה? צנג... צנג... אתה רואה אני אפילו לא יודע לומר את שמה. אני הבטחתי לה שריון?! מה? מה פתאום?

ואילו יאיר גולן, ייאמר לזכותו, הודה, לקח אחריות והתנצל. וגם זו לטובה.

* בלתי כשיר – אם רק 10% מדבריו של יואב הורוביץ נכונים, נתניהו אינו כשיר לראשות הממשלה. אבל הורוביץ אמר רק 10% ממה שיש לומר. הוא חשף טפח וכיסה טפחים רבים.

לא נפלנו מהכיסאות, כי כל מה שאמר כבר סופר בידי אחרים שעבדו איתו. דברים דומים שמעתי באופן אישי מאנשים שעבדו איתו ובחרו שלא לתת להם פומבי. זאת האמת.

* השותפים של סאטמר – הרב יואל טייטלבאום, מייסד חסידות סאטמר, אסר על חסידיו בזמן השואה לעלות לא"י, גם כאשר היתה להם אפשרות כזאת, כדי לא לשתף פעולה עם הציונים. את נפשו הוא מילט ברכבת קסטנר, כלומר בידי הציונים. הכרת התודה שלו היתה המשך המלחמה בציונות ואח"כ במדינת ישראל, ממקום מושבו בברוקלין.

חסידות סאטמר היא הגורם האנטי ציוני והאנטי ישראלי הקיצוני ביותר. הם לוחמים לאורך שנים נגד מדינת ישראל ובעד אויביה. הם תומכים בטרור נגד ישראל, תומכים באיראן ובהשמדת ישראל. הם היו שותפים פעילים בוועידה האנטישמית בדרבן (2001) שבה החל קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. הם השתתפו אפילו בוועידת הכחשת השואה של נשיא איראן אחמדיניג'אד.

ערוץ 13 שידר צילום מפגישה של נציג החסידות עם האדמו"ר מגור, חבר מועצת גדולי התורה והרב של גולדגנופף. בפגישה הציע נציג סאטמר להקים ועדה משפטית שתעתור לבית הדין הבינלאומי בהאג, אותו טריבונל אנטישמי ידוע לשמצה, נגד ישראל, בעוון רדיפת החרדים ופגיעה בזכויות האדם שלהם. האדמו"ר מגור לא שלל שיתוף הפעולה במעל.

חסידות גור היא הגורם המרכזי באגודת ישראל. אגודת ישראל, שהיא חלק ממפלגת יהדות התורה, היא מרכיב מרכזי בגוש המכנה את עצמו בעזות מצח המחנה ה..."לאומי".

לאומי עאלק. מלא מלא.

* קמפיין גזעני – השתלבות ערביי ישראל בחיי מדינת ישראל היא אינטרס לאומי חשוב.

בתחום אחד ההשתלבות היא סיפור הצלחה - מערכת הבריאות.

רופאים, אחיות ושאר אנשי צוותים רפואיים מן החברה הערבית השתלבו היטב במערכת, ותרומתם לבריאותנו לא תסולא בפז. כך, בוודאי, בשלוש השנים האחרונות, שבהן טופלו אלפי פצועים בבתי החולים בישראל. רבים מאיתנו חבים את בריאותם ואת חייהם לאותם מטפלים ערבים.

הקמפיין בימים האחרונים נגד הצוותים הערביים הוא קמפיין שקרי וגזעני. יש להוקיע אותו.

מן הראוי שנשיא המדינה וראש הממשלה יאמרו את דברם בנושא.

* ועל כל העדה תקצוף? – מאז 7 באוקטובר נפצעו למעלה מ-25,000 ישראלים. ויש רק תלונה אחת של לוחם פצוע על יחס שאינו ראוי מאנשי צוות רפואי ערבים.

כמובן שכל תלונה של חולה או פצוע חייבת להיבדק ברצינות. בית החולים רמב"ם הודיע שבדק, והתלונה נמצאה בלתי מוצדקת. אם הפצוע עומד על דעתו, ראוי שגם משרד הבריאות יבדוק.

אבל נניח שהתלונה מוצדקת. מי אמר שהפגיעה בו קשורה לכך שמדובר במטפל ערבי? מי אמר שזו פגיעה על רקע לאומני? ואם זו פגיעה על רקע לאומני – יש לפטר ולהעמיד לדין את הפוגע.

אבל האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?! מקרה אחד, בספק, מתוך למעלה מ-25,000, זו סיבה לקמפיין גזעני רעיל, שלפחות ח"כ פריימריסט אחד, בוארון, נטל בו חלק, על אלפי אנשי הצוות הערביים בבתי החולים?! זו גזענות לשמה.

* איש הרנסנס – אני מאזין בחודשים האחרונים להסכת המעולה "המאה העשרים" של אורן נהרי ב"כאן הסכתים". ההסכת הוא הקלטת השעה השנייה בתוכניתו השבועית של נהרי "שבת עולמית", המוקדשת למאה העשרים. "שנה בשעה" נקראת התוכנית, כי כך היה בראשית הדרך, אך ככל שנכנסנו לשנות ה-30 הוסרה המגבלה ולכל שנה מוקדשת הרבה יותר משעה, לעיתים אף שש שעות.

הדבר המפעים בתוכנית הוא העורך והמגיש שלה, אורן נהרי. הידע הרב תחומי שלו הוא פנומנלי. היסטוריה מדינית וצבאית של מדינות שונות וכמובן של העם היהודי וישראל, כלכלה, מדע, תרבות, ספרות, קולנוע, אמנות פלסטית ועוד ועוד ועוד, ובכל הנושאים הללו הוא שוחה בחומר ודן עם גדולי המומחים כשווה אל שווה. זה לא עיתונאי חרוץ שעשה תחקיר יסודי לפני תוכניתו. ניכר בו שהידע וההעמקה שלו בכל התחומים הללו הוא הרבה מעבר ללימוד החומר לתוכנית הרב-תחומית הזאת. הידע נובע מסקרנות אינסופית, שניכרת היטב בשיחותיו עם מרואייניו. בעידן המאופיין בהתמחות ספציפית, אורן נהרי הוא איש הרנסנס.

בשבת האחרונה הגיש נהרי את תוכניתו האחרונה, עקב הידרדרות מחלת ניוון השרירים שפקדה אותו. הוא הספיק לסיים את השעה האחרונה על 1961. אבל אני עוד ב-1948. הבוקר האזנתי לפרק החמישי בשנה זו. כך שיש לי עוד תוכניות רבות ליהנות מההאזנה להן.

תודה לאורן נהרי על מפעל חייו העיתונאי והספרותי ואיחולי רפואה שלמה. אני מקווה שיימצא מי שיכנס לנעליו הגדולות וימשיך את מיזם המאה ה-20.

* המוסף הטוב ביותר – לא אחת אני נשאל מדוע אני ממשיך להיות מנוי על "הארץ", שאני מותח עליו ביקורת חריפה כל כך.

יש לכך סיבות שונות. אחת המרכזיות שבהן היא מוסף התרבות והספרות. זהו מוסף מעולה, מרתק, שאני אוהב מאוד, קורא אותו בשקיקה מן המילה הראשונה עד האחרונה, והוא מסב לי עונג שבת מיוחד. זה המוסף הספרותי הטוב ביותר בישראל (גם יותר מהמוסף המצוין של "מקור ראשון").

כאשר אני שומע או רואה את בני ציפר, הוא מצטייר בעיניי כאדם בלתי נסבל. גם ההופעה האקסטרווגנדית המגוחכת שלו, עם הפפיון הפתטי. גם נימת דבריו. וכמובן שסגידתו לשרה נתניהו ובעלה לא מוסיפה לו נקודות, בלשון המעטה.

אבל אלה מתגמדים לנוכח מפעל חייו – מוסף התרבות והספרות.

אין לו מה להלין על פיטוריו. בכל זאת, הוא ממלא את התפקיד כבר 37 שנים, הרבה יותר מכל עורך של מוסף ספרותי אי פעם בישראל. הוא גם עבר כבר לפני 7 שנים את גיל הפנסיה. מותר לעיתון לחדש את פניו.

אולם החשש שלי הוא לעתיד המוסף. האם הוא ימשיך לשמור על איכותו ורמתו?

יחליף אותו עדי ערמון, עורך מוסף ספרים. איכותו של מוסף ספרים אינה מתקרבת לזו של מוסף תרבות וספרות. חוששני שהפקדת המוסף בידי עורך מוסף ספרים מסמנת את הכוונה למזג את מוסף התרבות והספרות בתוך מוסף ספרים, וזה יהיה אובדן משמעותי לתרבות הישראלית.

* נופת צופים – ב-2004, עם פרסום ספרו של מייקל אורן "שישה ימים של מלחמה", הספר החשוב והטוב ביותר על מלחמת ששת הימים, פירסמתי על אודותיו מאמר ביקורת רחב היקף. שלחתי את המאמר לכתב העת המשובח "כיוונים חדשים", בהוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, שבינתיים שבק חיים לכל חי עם מותו של מייסדו ועורכו אלי אייל.

הרביתי לפרסם מאמרים בכתב העת הזה. אלי אייל אמר לי שהמאמר מצוין, הוא ישמח לפרסם אותו, אבל הוא מציע לי לנסות לפרסם אותו במוסף תרבות וספרות של "הארץ", שתפוצתו גדולה בהרבה.

התלבטתי, כיוון שהמאמר ארוך מהמקובל במוסף שבועי, ולא רציתי לקצר אותו. החלטתי לשלוח – במקרה הגרוע אסורב ואפרסם ב"כיוונים חדשים". ואולי הוא ירצה לפרסם מאמר ארוך, אולי לפצל אותו לשניים ולפרוס אותו על פני שני גיליונות. שלחתי.

כעבור ימים אחדים התקשרתי לבני ציפר, עורך המוסף, לוודא שקיבל וקרא. הוא עוד לא היה אז סלב תקשורתי, כך שלא היכרתי את קולו. השיב לי אדם נחמד מאוד, בעל קול רך, השיב באדיבות שקרא את המאמר והתרשם ממנו מאוד. "מאמר כזה", הוא אמר, "איני רוצה לבזבז על סתם גיליון. אפרסם אותו בגיליון פסח." וואו!

המתנתי בסבלנות לפסח – גיליון יש. מאמר אין. שבתי והתקשרתי לבני ציפר והוא, במתק שפתיים, הבהיר שרצה מאוד לפרסם אך לצערו לא הסתייע והבטיח לפרסמו בגיליון יום העצמאות. עוד יותר טוב!

הגיע יום העצמאות והמאמר לא פורסם. שוב התקשרתי לבני ציפר. ושוב, באותה אדיבות, באותה חביבות, "אלף התנצלויות" והבטחה לפרסם בגיליון ראש השנה.

שנה חלפה, שנה באה, ובגיליון ראש השנה לא הופיע מאמרי. נו, חשבתי בליבי, ראש השנה זה לא חייב להיות בדיוק ראש השנה. בטח התכוון לחגי תשרי. גיליון יום הכיפורים... גיליון סוכות... גיליון שמחת תורה... יוק!

התקשרתי למחרת לאלי אייל וביקשתי ממנו לפרסם בגיליון הבא של "כיוונים חדשים". וכך היה.

אני מודה, זעמתי על ציפר. אבל הוא פיצה אותי בגדול בעונג השבועי של קריאת המוסף המעולה שערך.

* אלומה – מועצת התנועה הקיבוצית בחרה בי ובחברים נוספים להנהלה הרחבה של קרן אלומה.

אלומה היא הקרן החברתית של התנועה הקיבוצית, שנקראה בעבר "חבצלת החדשה" והוקמה בשנת 2022. מטרת הקרן היא לחזק את מעורבות התנועה הקיבוצית בחברה הישראלית, לקדם ערכים של צדק חברתי ושוויון, ולטפח את עולם היצירה והתרבות בקיבוצים.

התפקיד הוא התנדבותי.

* פריצת הדרך של המאה – עם כל הכבוד ל-AI, למדע החלל, לאנרגיה הגרעינית, למכוניות האוטונומיות ולהישגים המדהימים בתחום הרפואה, אני חושב שההישג המדעי הגדול ביותר של המאה ה-21 הוא סברס בלי קוצים.

* ביד הלשון: ציפורי – ציפורי הוא מושב של תנועת המושבים בגליל התחתון, ממזרח למחלף המוביל, שעלה לקרקע ב-1949. הקימו אותו עולים מטורקיה ובולגריה, אולם הם עזבו לאחר זמן קצר ובמקומם התיישבו עולים מרומניה שהשתקעו ביישוב והפכו אותו ליישוב של קבע.

המושב נושא את שמה של העיר ציפורי העתיקה – יישוב יהודי שהתקיים במקום מתקופת החשמונאים ועד המאה החמישית לספירה. בציפורי ישבה הסנהדרין, ישבו בה כמה מחכמי המשנה ובראשם רבי יהודה הנשיא שניהל מתוכה את הסנהדרין וחתם בה את המשנה. העיר העתיקה היא גן לאומי ובו ממצאים רבים ומרהיבים מהחפירות הארכיאולוגיות במקום.

מקור שמה של ציפורי העתיקה הוא "שיושבת בראש ההר כציפור," ככתוב בתלמוד. מושב ציפורי יושב בסמוך לציפורי העתיקה, על חורבות הכפר הערבי סאפוריה, שנשא בשמו את שמה ההיסטורי של ציפורי העתיקה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד: אני ממליץ לך לקרוא פעמיים ושלוש את מאמרו של אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד בגיליון הזה, אולי תתפקח קצת מהזיותיך על טראמפ ונתניהו ותבין את המציאות שבה אתה חי.