* אנרכיה – מה שקורה בכפר קוסרה הוא אנרכיה. זה ביזיון לאומי.
קומץ פראי אדם פורעי חוק, הבן-גביר-יוגנד, מטילים חתתם לא רק על הפלשתינאים, שבהם הם רודים ולהם הם מתנכלים, אלא על מדינת ישראל כולה.
יך זה קורה?
בראש ובראשונה, כיוון שהדוצ'ה של הפורעים הוא שר בכיר בממשלה, האחראי על אכיפת החוק, והוא לא ייתן לחוק להיאכף, כי הוא עבריין מנעוריו, [---]ע עד שורשי שערותיו, והמחבלים הללו הם שליחיו.
שנית, כי ראש הכנופיה, השר ל"ביטחון" לאומני, הפך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית חמושה שלו. כפי שהוא אסר על המשטרה להתערב בפלישת האספסוף הברברי לבסיסי צה"ל בזמן המלחמה, כך הוא אינו מאפשר למשטרה לבצע את תפקידה, לחסל את המִפְגע, לפזר את הפורעים ולהכניסם אל מאחורי סורג ובריח.
שלישית, שר הביטחון בום בום בום הוא פופוליסט עלוב שמצוי עמוק בתוך הפריימריז הבאים, והוא עבד נרצע של הבייס.
רביעית, כי נתניהו ראש ממשלה רופס, אפס במנהיגות, שאשכיו אחוזים בידי ראש הכנופייה והוא אינו מעז להמרות את פיו.
ובימים אלה אין ממשלה בישראל; איש הישר בעיניו, והעקום מבחינה לאומית, יעשה.
אין מדינה ללא משילות. זכרו את רפובליקת ויימאר.
חייבים להחליף את השלטון ולהחזיר את המשילות.
* פרס לטרור – כל עוד ישראל לא החילה את ריבונותה על יהודה ושומרון, האחריות על אזורים אלה היא בידי צה"ל. הוא הריבון בשטח. אגב, בכל שטח שנחיל עליו את ריבונותנו, עלינו להעניק זכות הצבעה שווה לפלשתינאים שחיים, לתשומת לבם של המפנטזים על סיפוח. אני בעד ריבונות סלקטיבית על בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות.
הממשלה וצה"ל אינם יכולים לאפשר את המציאות של מדינה בתוך מדינה, שהבןגביריסטים הקנאים גוררים אותנו אליה. חובתה של ישראל למוטט את הטרור הבןגבירי.
אירועי כפר קוסרה, שבהם כמה עשרות פורעים פראי אדם, אנרכיסטים שמצפצפים על מדינת ישראל ובזים לה, מטילים מצור אלים על בתים פרטיים של פלשתינאים במשך שבוע וצה"ל הגדול לא מצליח להשתלט עליהם, מציגים לכל העולם את אפסותה ורפיסותה של ישראל וחוסר יכולתה להשליט את החוק והסדר.
ישראל כ"ץ, הפופוליסט שכל שיקוליו הם חנופה לבייס הימנני הרדיקלי ביותר, תוך פגיעה קשה ומודעת בביטחון ישראל, מונע מצה"ל לבצע את תפקידו. החלטתו הראשונה בתפקיד היתה ההחלטה השערורייתית לאסור מעצרים מנהליים נגד מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, למרות שהוא יודע היטב שמעצרים מנהליים הם כלי הכרחי במלחמה בטרור. ועכשיו, הוא אינו מאפשר לצה"ל להשליט את מרותו על הפורעים בקוסרה.
ההחלטה החדשה שלו, היא להתנער מאחריותו ולהעביר אותה למשטרה. כאילו מדובר בעניין פלילי ו"אזרחי", אף שמדובר בטרור לאומני לכל דבר. הוא מנסה להעביר את הטיפול למשטרה, למרות שהוא יודע שהדוצ'ה של המחבלים הוא השר האחראי על המשטרה, שאינו מאפשר לה למלא את תפקידה. בכך הוא פוגע קשות בביטחונה של ישראל, ומעניק פרס לטרור.
* ידינו לא שפכו את הדם הזה – בפרשת השבוע, פרשת "שופטים", מופיעה פרשת "עגלה ערופה". אם נמצאה בשדה גופה של אדם שנרצח, ולא ידוע מי רצח אותו, זקני העיר, כלומר מנהיגי העיר, הקרובה ביותר למקום מציאת הגופה, נדרשים לבצע טקס, שנקרא "עגלה ערופה", ובו הם רוחצים את ידיהם ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו."
הדבר מעורר תמיהה. מה פתאום זקני העיר נדרשים לאמירה כזו? וכי מישהו חשד בהם? וכי מישהו מעלה על דעתו שהם רצחו את האיש? אלא יש כאן מסר חשוב, של נטילת אחריות. האמירה הזאת, בטקס כזה, כמוה כשבועה. כדי שמנהיגי העיר יוכלו להישבע כך, עליהם לערוך את הבדיקה המקיפה ביותר כדי לשלול אפשרות שמא חלילה הם לא עשו כל מה שדרוש כדי למנוע את הפשע.
דברים חמורים נעשים בימים אלה ביהודה ושומרון, כמו המצור על בתי פלשתינאים בכפר קוסרה, בידי פראי אדם. האשמת המתנחלים ביו"ש, המתבטאת בביטוי בה"א הידיעה "אלימות המתנחלים" היא אשמת שווא, הוצאת דיבה והטלת דופי בחצי מיליון אזרחים טובים ונאמנים, שרובם המוחלט שולל את המעשים הללו. אבל האם הנהגתם יכולה באמת לרחוץ בניקיון כפיה ולומר בפה מלא "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו?" האם הם באמת עשו הכול כדי להילחם מלחמת חורמה בתופעה עד הדברתה המוחלטת. האם הם נידו ומנדים את הפורעים ואת מנהיגיהם? האם רבני יש"ע הוציאו פסק הלכה המחייב כל מי שהגיע לידיו מידע כלשהו על אותם אנשים ואותם מעשים להעבירו במלואו, ללא שיהוי, למחלקה היהודית בשב"כ?
הנזק הגדול ביותר של המעשים המחפירים הללו הוא להתיישבות ביו"ש. הגיעה השעה שהנהגת המתיישבים תסיר את הכפפות ותכריז מלחמה בפורעים ובמחבלים היהודים, עד מיגור התופעה.
* אוהב ערבים – אורי אליצור ז"ל היה מראשוני עפרה, ממנהיגי גוש אמונים, מזכ"ל מועצת יש"ע, יו"ר התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, עורך עיתון המתנחלים "נקודה", עורך "מקור ראשון", ראש לשכת רוה"מ נתניהו, פובליציסט מוערך, מטובי הכותבים בימין הישראלי.
אורי היה בקשרים מצויינים עם שכניו הפלשתינאים, ולא אחת התערב לסייע להם מול התעמרויות של הממשל. הוא דגל ביחסי שכנות טובים כמרכיב בהשקפת עולמו הציונית, המתנחלית והאמונית. על כך הרבו לתקוף אותו אנשי הימין הקיצוני.
לפני 16 שנים, עמדתי בראש תוכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. במסגרת התוכנית ערכנו סופ"ש בלתי נשכח בעפרה. בין השאר, נפגשנו עם אורי אליצור. ממש באותם ימים, התנהל נגדו גל הסתה בימין הקיצוני. ובזה הוא פתח את דבריו. "מכנים אותי 'אוהב ערבים'. ואני מודה באשמה, אני אכן אוהב ערבים." והרחיב בהשקפתו על חיים יחד בשכנות טובה. איני יודע אם ההגדרה הנכונה היא "אוהב ערבים", אלא פשוט אוהב אדם באשר הוא אדם. גם ערבים. וכמצוות התורה, הוא אוהב את הגר. ועל כך הערכתי אותו מאוד.
ולמה נזכרתי בכך פתאום? בעקבות שני פוסטים נחותים, רוויי שנאה ומיזנתרופיה, כחלק מהקמפיין הגזעני נגד רופאים ערבים, שכתב בנו איתי אליצור.
ואיני יכול שלא לחשוב בנושא זה על המונח היהודי – ירידת הדורות.
* סמוטריץ' בין אחריות לפופוליזם – חשיפה של נדב אייל מתארת סיפור די מורכב שאתמצת את השורה התחתונה שלו – שר האוצר סמוטריץ' קיבל החלטות שמשמעותן מניעת קריסת הרש"פ; קריסה כלכלית שהיתה בהישג ידו באמצעות מימוש סמכויותיו. יתר על כן, מדיניות זו היא המדיניות שהקבינט המדיני ביטחוני החליט עליה, בתמיכת סמוטריץ', ורק בן גביר התנגד. ההחלטה היא בהמלצת ראש השב"כ זיני.
בעניין הזה אומר דברים לשבחו ולגנותו של סמוטריץ'. לזכותו, שבהחלטות הללו הוא גילה אחריות לאומית. קריסת הרש"פ רעה לישראל, כי משמעותה אחריות של ישראל על חייהם של הפלשתינאים ביו"ש, וזו סכנה של ממש לצביונה היהודי של המדינה. סמוטריץ' משחק בסמכויותיו כדי להפעיל לחץ על הרש"פ לא להפעיל טרור ולהעניש אותה על מימון טרור, אך בלי לשבור את הכלים באופן שיסכן את ישראל. לחובתו אציין את הצביעות, הפופוליזם והפחדנות שלו, כאשר במקביל הוא קורא למיטוט רש"פ ואין לו אומץ ציבורי לעמוד מאחורי החלטותיו, מפחד הבייס.
כתבתי פעם שהפנטזיה הפוליטית שלי לשעת חירום זו, היא ממשלת אחדות ציונית – ברית המשרתים, מיאיר גולן ומפלגתו עד סמוטריץ' ומפלגתו. ולא אחד ולא שניים תהו, מה ההבדל בין סמוטריץ' לבן גביר. הנה, המקרה הזה הוא דוגמה אחת להבדל בין השניים והיו עוד רבות, והבולטת שבהן תמיכתו של סמוטריץ' בעסקת החטופים הראשונה שבן גביר יצא נגדה בתוקף. סמוטריץ' מאוד מאוד קיצוני, אך רחוק מאוד מהקיצוניות של בן גביר.
לא פעם כתבתי שהתזה, שלפיה המחדל הוא הרצון לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ, היא קונספירציה מנותקת מהמציאות. המחדל הוא רפיסות מדינית וביטחונית והתמכרות לשקט בכל מחיר, הבלגה והכלה, בכל הגזרות ומול כל האויבים. לתומכי הקונספירציה יש אקדח מעשן. פעם, כשסמוטריץ' היה ח"כ מהספסלים האחוריים של הבית היהודי, שמעו אותו אומר שחמאס הוא נכס. על אמירה זו ביססו תאוריה על מדיניות ממשלת ישראל לאורך שנים. הנה, מסתבר שסמוטריץ' דווקא אינו רוצה למוטט את רש"פ, לא כי רש"פ היא נכס, אלא כי היא הרע במיעוטו.
מעניינת מאוד גישתו של זיני, ראש השב"כ. שונה כל כך מהאופן שבו מציירים אותו רודפיו. והנה, ציטוט ממאמרו של נדב אייל, הנוגע לזיני: "זה אותו זיני שמרחיב את פעולות המחלקה היהודית בשירות, ומתכוון לשקם ולהעצים אותה. השב"כ תחתיו גם לא נלהב לערער את הרש"פ."
* המלצת השף – יש ברשימת המועמדים לפריימריז של הליכוד מועמד אחד שאני חפץ ביקרו – עוזי דיין. אלוף במיל', שירת כסגן הרמטכ"ל וראש המל"ל, אדם בעל אסטרטגיה ציונית רחבה ואידיאולוגיה ציונית עמוקה. הוא נושא השקפת עולם רחבה ומבוססת של ביטחון, התיישבות, חינוך וחברה. גילוי נאות – הוא גם חבר שלי, וגם יו"ר המועצה הציבורית למען בקעת הירדן שבה אני חבר.
האמת היא, ואמרתי לו זאת לא פעם, שאיני מבין מה יש לו לחפש בליכוד. אולם מאחר וזו בחירתו, ושם הוא בוחר להתמודד – אני בעדו ומאחל לו הצלחה.
אני רוצה בהצלחתו ראשית בשל מי שהוא ומה שעשויה להיות תרומתו בכנסת, ושנית כיוון שכל בחירה של אדם נורמטיבי לרשימת הליכוד, תוריד את המפלס הגוטליבי, וגם זו לטובה.
אני מודה שאיני אופטימי באשר לבחירתו.
* היומן התפנה – מרגע ששוריין, יומנו של ישראל כ"ץ התפנה מכל עיסוקי הפריימריז, ומרגע זה הוא מקדיש את כל זמנו ואת כל מרצו, בפריימריז הבאים.
* מעבר טבעי – הח"כהניסט אלמוג כהן לא עבר מכנופיית בן-גביר לפוסט-ליכוד כי הוא חדל להיות כהניסט, אלא כי בפוסט-ליכוד כהניסטים מרגישים בבית, והוא לא הכהניסט הראשון שם.
* רואה את עצמו יורשו של נתניהו -– ציון אמיר רואה את עצמו יורשו של נתניהו. אגב, עצם ההרהור על כך שנתניהו הוא בר חלוף היא כפירה בעיקרי הכת.
הוא אמר זאת בראיון מרתק לעמרי אסנהיים בערוץ 13.
הוא גם סיפר שנתניהו הציע לו להתמודד על תפקיד מבקר המדינה. הנה, אנחנו רואים מה הפרופיל של המבקר שנתניהו מחפש – לא מי שיצטיין בביקורת על השלטון, אלא מי שמצטיין כפרקליט השלטון.
עיקר הראיון עסק בסיפורים על לקוחותיו המפורסמים, כמו האנס משה קצב, דודו טופז, גונן שגב ושות'. הוא התחמק מהדילמות המוסריות שאסנהיים הציב בפניו.
עו"ד פלילי ממלא תפקיד חברתי חשוב, בהבטחת משפט צדק. כל אדם העומד למשפט ראוי להגנה מקצועית, כדי שיהיה זה משפט צדק. כן, גם הבזויים והנתעבים בפושעים – רוצחים, אנסים, פדופילים, סוחרי סמים, מחבלים ופושעים נאציים. אבל אני, אישית, לא הייתי מסוגל למלא תפקיד כזה. גם על גנב קטן לא הייתי מסוגל לסנגר.
* נפולת של נמושות – כמו היום, אחרי 7 באוקטובר, כך גם אחרי מלחמת יום הכיפורים, החברה הישראלית היתה במשבר כבד. וגם אז, היה גל גדול של ירידה מהארץ.
ראש הממשלה יצחק רבין הביע את דעתו על התופעה. היום אמירה כזאת אינה פוליטיקלי קורקט, והאמת היא שגם אז היא לא היתה כזאת. אבל הוא אמר את האמת על מי שנוטשים את הספינה בשעותיה הקשות.
נפולת של נמושות.
* שיעור מולדת – בגיליון האחרון למדתי מנעמן כהן שמיאמי היא חלק מארץ ישראל. כל יום לומדים משהו חדש.
* אנציקלופדיסט – כמו בפתח כל יום עבודה, גם בבוקר יום חמישי התחברתי לאוזניות, והאזנתי לפרק מההסכת הנפלא של אורן נהרי – המאה העשרים. בבוקר זה האזנתי לפרק השלישי על 1949. כן, אני עדיין בתקופת הצנע.
כשהסתיים הפרק, קפצה לעיניי הידיעה על מותו של אורן נהרי, שהעציבה אותי מאוד.
אורן נהרי. איש אשכולות, בר אוריין, בור סוד שאינו מאבד טיפה, אנציקלופדיסט, איש הרנסנס. כל ההגדרות הללו הולמות אותו. סקרן ללא גבול, צמא דעת עד נשימתו האחרונה.
אורן נהרי היה שדרן-מחנך, שחינך את מאזיניו וצופיו לסקרנות אינטלקטואלית והעמקה.
מסדרת ספריו על משני עולם, קראתי בהנאה את ספר הנאומים ששינו את העולם. עוד אקרא את שאר ספרי הסדרה.
נהרי שידר עד נשמת אפו האחרונה. השידור החי האחרון של "שבת עם אורן נהרי", היה בשבת האחרונה של חייו. בפרידתו ממאזיניו הוא אמר שלעת עתה אינו נפרד מן העולם, אלא רק מהאולפן. בחלוף חמישה ימים נפרד מהעולם.
יהי זכרו ברוך!
* רק בשידור הציבורי – תוכניות עומק וחדשות-חוץ כמו אלה שהוביל בכישרון רב אורן נהרי, לצד שותפים כמו עמנואל הלפרין ודוד ויצטום, ייתכן אך ורק בשידור הציבורי.
* נביא הזעם הציוני – לפני כעשרים שנה פרסם פרופ' ארנון סופר חוברת שבה הזהיר מפני התופעה של "מדינת תל-אביב" – התקבצות האוכלוסייה הישראלית בצפיפות במרכז הארץ. הוא הגדיר את התופעה סכנה קיומית לישראל. הוא טען שהנהירה למרכז הארץ מפקירה את הפריפריה למיעוטים ומכלה את התשתיות והמשאבים הלאומיים, שכבר הגיעו למיצוי. הוא הגדיר את הבועה התל-אביבית "מעין טיטניק אורבני." סופר הזהיר, שמבחינת התשתיות, ישראל הגיעה לקצה גבול כושר הנשיאה בתחומים רבים, ובהם מערכות התחבורה, מערכות סילוק האשפה, הביוב והניקוז בערים הגדולות. הדבר גם מביא להרס חופי הים, לחיסול הדיונות בבנייה, להרס החקלאות, להיעלמות השטחים הפתוחים, לקריסת מערכות התכנון הפיזי ברמה הלאומית והמוניציפלית, להידרדרות ביחסים בין אדם לחברו ולפערים חברתיים עצומים בין מרכז הארץ לשוליה. הפתרון שהוא הציע הוא חזרה למדיניות הבן-גוריונית של פיזור האוכלוסין ועידוד מעבר היהודים מן המרכז לפריפריה ולאזורי הסְפָר.
סופר היה סוג של נביא זעם. תחזיותיו, בעיקר הדמוגרפיות היו פסימיות מאוד, והוא הזהיר מפני איום דמוגרפי על מדינת ישראל. הוא היה ציוני בלב ובנפש, שחשש מפני הסיכון הדמוגרפי למדינת ישראל. לכן, הוא הטיף לנסיגה ישראלית, אפילו חד-צדדית, כמו ההתנתקות, שבה תמך בלב שלם, מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, כדי להבטיח את יהדותה של מדינת ישראל.
מצד שני, הוא תמך בהתלהבות בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי ובהתיישבות ישראלית צפופה בה, כדי להבטיח גבולות בני הגנה לישראל וחיץ משמעותי בין הפלשתינאים ביהודה ושומרון לבין ירדן, וכן כחלק מחזונו לפיזור האוכלוסייה. הוא הזהיר מפני אובדן הגליל והנגב, בשל אובדן הרוב היהודי, ולכן קרא לפעולה יזומה של המדינה לייהוד הגליל והנגב ולהתיישבות יהודית מאסיבית באזורים אלו.
כיוון שהיה בוטה בהתבטאויותיו, הוא קנה יריבים ואויבים רבים, משמאל ומימין. בימין יצאו נגדו בשל תמיכתו בנסיגה משטחים רבים ביהודה ושומרון, וטענו שתחזיותיו הדמוגרפיות הן פאניקיסטיות. בשמאל טענו שהוא גזען וכינו אותו "ארנון סופר ערבים." הוא הרבה לתקוף את השמאל הקיצוני ובעיקר את עיתון "הארץ" על שהטיפו לתבוסתנות ושאימצו את הנראטיב האנטי ציוני של האוייב.
הכרתי את ארנון סופר בתקופת המאבק על הגולן. הוא תמך מאוד במאבק, דיבר על החשיבות הרבה של שמירת הגולן בידי ישראל, בשל חשיבותו הביטחונית, כיוון שאין בו איום דמוגרפי, בהיותו יעד רצוי להתיישבות ענפה ובעיקר בשל השליטה על מקורות המים של ישראל. נושא השליטה על מקורות המים היה משמעותי מאוד בהשקפת עולמו, ולא רק בהקשר של הגולן. הוא אמר שהמים באזור צמא כמו המזרח התיכון הם מן הגורמים המרכזיים למלחמות ולסכסוכים, ומדינה שפויה אינה מוותרת על מקורות המים שלה. בתקופת המאבק ביקשנו ממנו לא פעם להרצות מטעמנו, בעיקר בסוגיית המים. הזמנתי ממנו מאמרים לעיתונים שערכתי – "הרי גולן" ו"ארץ הגולן והבקעה".
ארנון סופר נפטר ביום שישי, בגיל 90. הוא היה אחד הקולות הציוניים הבולטים בישראל, והערכתי אותו גם בדברים שבהן חלקתי על עמדותיו.
יהי זכרו ברוך!
* למה "חנוך הרופא מכורזים" אינו ספרות טובה – ספרו של ישי שריד "חנוך הרופא מכורזים" הוא ספר יפה ומהנה. הוא כתוב היטב, שריד יודע לספר סיפור, יש בו עלילה מרתקת, יש בו מתח. יש בספר שנאה אך בעיקר – אהבה וחמלה. יש בו מתח. נהניתי לקרוא אותו. אני גם אוהב מאוד רומנים היסטוריים, בעיקר על תקופת בית שני, וככזה שריד קלע לטעם שלי.
אבל יש בו לא מעט פגמים. הבעייה העיקרית שבו היא פלקטיות של הדמויות. חנוך ובני משפחתו הם הטוב המוחלט. רבי מאיר הוא הרע המוחלט. הפגם היחיד אצל חנוך ומשפחתו הוא שהם טובים מדי, לא מספיק אסרטיביים, לעתים רופסים מול חורשי רעתם, שהם חורשי רע באופן מוחלט. רבי מאיר הוא רע מוחלט. גם קיצוני, גם רדוד, גם מלא שנאה, גם איש משפחה איום ונורא שרודה באשתו, גם פחדן, גם מושחת, גם נוכל ערמומי, גם פוליטיקאי כוחני וחסר עכבות. זהו פגם מהותי, כי בספרות טובה הדמויות עגולות, מורכבות, כפי שהחיים מורכבים. באמצעות הדמויות המורכבות, ספרות טובה מעוררת מחשבות ודילמות. אולי אפשר ליצור קנאי דתי, שהוא גם אדם טוב, איש חסד ואיש משפחה אוהב ומסור. ואולי לצייר את הרופא כאדם פתוח וליברלי, אך יש בו גם קטנוניות, קצת אגואיזם, הוא מועד פה ושם. גיבורי המקרא הם אנשים מורכבים, והתנ"ך אינו מסתיר כלל וכלל את פגמיהם. גם ספרות חז"ל מציגה את החכמים במורכבותם. מבחינה זו ספרו של שריד מזכיר יותר סיפורי צדיקים של החסידות. וזו החמצה, שמבחינה בין ספר יפה ומהנה לספר טוב. רמת הדילמה ששריד מעורר היא מהסוג של: מה עדיף להיות צעיר, בריא, יפה ועשיר או זקן חולה מכוער ועני? כמובן שזו לא הדילמה בספר, כי הספר אינו מוכר עושר אלא טוב לב (וגם יופי פיזי של הגיבורים החיוביים, בהחלט). אך ספר כזה הוא בעייתי.
הוא בעייתי במיוחד, כאשר הוא רוצה למכור מסר חברתי אקטואלי, כפי שנכתב על העטיפה האחורית "העלילה מתרחשת לפני אלפיים שנה, אך קרובה מאוד לימינו אנו."
הרומן ההיסטורי הוא מפתח למסר בן-ימינו. ישי שריד מתאר שלוש אופציות יהודיות בספר. רבי מאיר, רב היישוב, מגלם יהדות קנאית, קיצונית, מסתגרת, מכורה לחומרות, זעפנית ושונאת. ישוע, שכידוע היה יהודי, מגלם יהדות משיחית, מכורה למאגיה וקמעות, מכורה לרבנים כריזמטיים שהם גם שרלטנים. עם זאת, דמותו של ישוע פחות חד-ממדית מזו של רבי מאיר. אמנם ישוע הוא סוג של "רבי ג'ו כפרה" של קובי אוז, אולם בניגוד לג'ו כפרה ודומיו במציאות חיינו, ישוע אינו שרלטן רודף בצע העושק את כספם של מאמיניו, אלא עושה הכול ללא תשלום והוא עצמו חי בעוני. חנוך מייצג יהדות ליברלית, הומניסטית, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, פתוחה לעולם, אלטרואיסטית, פתוחה למדע ולחידושיו, מחויבת לבריאות הציבור ומביאה גאולה.
אילו ישי שריד היה מנסה להעביר אותו מסר בלי להאכיל את הקורא בכפית, זו היתה עשויה להיות ספרות טובה. כנראה שריד חשש שמא יהיה חס וחלילה קורא אחד שלא יהיה לו ברור לחלוטין מי הטוב ומי הרע, מהו הטוב ומהו הרע, ומה צריכות להיות מסקנותיו, והתוצאה היא ספר תעמולתי. וזו אכזבה.
* ביד הלשון: רמת רחל – קיבוץ רמת רחל חוגג מאה שנים להיווסדו. הקיבוץ נמצא במובלעת בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים, והוא משתייך למועצה האזורית מטה יהודה.
הקיבוץ נוסד לפני מאה שנה בידי חלוצי גדוד העבודה ע"ש טרומפלדור. הם היו חברים בפלוגת ירושלים בהנהגת יצחק שדה, ובנו בתים רבים בעיר ירושלים וחצבו סלעים. עם פירוק הגדוד, קבוצה מן הפלוגה החליטה להתיישב מדרום מזרח לעיר ירושלים, באדמות קק"ל שנגאלו מידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית.
הקיבוץ נוסד כיישוב ספר בודד בלב אוכלוסייה ערבית עוינת. במאורעות תרפ"ט, שלוש שנים לאחר הקמת הקיבוץ, הוא הותקף בידי פורעים ערבים, הוצת וננטש. לאחר המאורעות שבו חברי הקיבוץ לאדמתם, ובנו את ביתם מחדש. הקיבוץ נחרב בשנית במלחמת השחרור. קרב רמת רחל, שנערך מיד לאחר הקמת המדינה, ב-21-25 במאי 1948, בין צה"ל לבין צבאות הפולשים ממצרים וירדן, היה אחד הקרבות הקשים במלחמה. בקרב העקוב מדם נפלו 35 לוחמים ישראלים ובהם 14 מחברי הקיבוץ, כמחצית הכוח הישראלי. אך צה"ל ניצח בקרב ורמת רחל נשארה בידי ישראל. לאחר המלחמה היא נבנתה מחדש, בפעם השלישית. אירוע ביטחוני נוסף אירע ביישוב ב-1956 – ירי צלפים ירדנים לעבר כנס ארכיאולוגי ברמת רחל, שבו נרצחו ארבעה ארכיאולוגים ישראלים ו-16 נפצעו.
הקיבוץ ממוקם במקום, שבו התקיים יישוב יהודי בתקופת המקרא ובתקופת בית שני. לאורך השנים נערכו בו חפירות ארכיאולוגיות ונמצאו בו ממצאים רבים וחשובים.
מקור השם, רמת רחל, הוא קרבתו של הקיבוץ לקבר רחל אמנו בבית לחם.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 16.8.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר