במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לפני 80 שנה בדיוק, עלו לקרקע, במבצע חשאי, מתחת לאפו ולעיניו של הצבא הבריטי, 11 יישובים חדשים בנגב.

היה זה מבצע ההתיישבות החשוב ביותר בתולדות הציונות. לא היה עוד דבר כזה, לא לפני כן ולא אחרי כן.

רק לחשוב על התעוזה המדינית והמבצעית של ההנהגה המדינית של היישוב, שקיבלה את ההחלטה. רק לחשוב על היכולת המבצעית והלוגיסטית של ביצוע המבצע, ושל ההצלחה לשמור אותו בסוד, אף שכל כך הרבה אנשים היו שותפי סוד. דבר לא דלף לבריטים. מכל בחינה, היה זה מבצע יוצא דופן באיכות ביצועו.

אך החשוב ביותר הוא התוצאה. בזכות עליית 11 הנקודות, נכלל הנגב בתחומי מדינת ישראל. אכן, ההתיישבות היא שעיצבה את גבול המדינה. ההתיישבות היא שהבטיחה את הנגב למדינת ישראל. וללא הנגב, ספק אם מדינת ישראל הייתה יכולה לקום ולהתקיים.

בעוד פוסט היסטוריונים מנסים להכחיש את העובדה שההתיישבות הציונית במטולה, תל-חי וכפר גלעדי היא זו שהבטיחה את הכללת אצבע הגליל בשטח ישראל, אף אחד לא יוכל לומר זאת על ההתיישבות בנגב. זאת, כיוון שהדבר כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בהמלצות אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהמליצה לעצרת האו"ם על תוכנית החלוקה. במסמך, בפרוטוקולים ובזיכרונותיהם של חברי הוועדה, נכתב בפירוש, שהסיבה להכללת הנגב היא ההתיישבות הציונית, החקלאות, צינור המים לנגב, הפרחת שממות הנגב ואף הדמות החברתית של חיי הקיבוץ. יתר על כן, האזורים שנכללו בשטח ישראל לא היו רק האזורים שהוקמו בהם יישובים יהודיים, אלא גם אזורים ריקים לחלוטין מהתיישבות יהודית במרחבי הנגב, כיוון שהוועדה הכירה ביכולת היהודית לפתח חקלאות וחיים במדבר, כפי שנוכחו בנגב המערבי.

21 שנים מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצת חלוצים צעירים לגולן, התיישבה במחנה עליקה, ופתחה את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. מפעל שנועד לעצב את גבול המדינה ולהבטיח, באמצעות ההתיישבות, שהגולן יכלל בגבולות ישראל.

ההתיישבות בגולן היא ממשיכת הדרך של מבצע י"א הנקודות.

יש הבדלים, כמובן, בין המפעלים. י"א הנקודות הוקמו בטרם מדינה, כנגד השלטון בארץ. ההתיישבות בגולן נעשתה במדינה ריבונית. יש הטוענים שבמדינה ריבונית ההתיישבות אינה מעצבת את הגבול. אין זה נכון.

קומץ היישובים בנגב הבטיחו שהנגב ייכלל בגבול המדינה בתוכנית החלוקה. היישובים שעמדו בגבורה מול הפולש וצה"ל ששחרר את הנגב, הבטיחו שהנגב נכלל בפועל בגבול המדינה. אולם אלמלא יושבו הנגב והגליל במאות יישובי עולים בשנות החמישים, הנגב והגליל היו נופלים. יישוב הנגב היה משימה של מדינה ריבונית, של ממשלה ריבונית. כן, גם במדינה ריבונית ההתיישבות היא מרכיב מרכזי בעיצוב גבולות המדינה.

ההתיישבות בגולן מראשיתה היא שילוב של יוזמה מלמטה עם תמיכה וסיוע של ההנהגה, ובראשה ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הפטרון של הקמת ההתיישבות בגולן.

לאחר עקירת יישובי סיני ולאחר מכן עקירת גוש קטיף, איננו יכולים עוד לומר כאקסיומה שהיכן שעוברת המחרשה, שם יקבע הגבול. כפר דרום, אחד מי"א הנקודות, נפל בתש"ח, הוקם מחדש לאחר מלחמת ששת הימים ונעקר בהתנתקות. אולם גם לאחר שני האירועים הללו, אני משוכנע שההתיישבות היא מרכיב מרכזי, אול המרכיב המרכזי, בעיצוב הגבולות.

אלמלא ההתיישבות בגולן, הגולן כבר מזמן היה בידי סוריה, והשאלה היתה האם דאעש או חיזבאללה תשלוט בכנרת. זה לא קרה, בזכות מפעלנו.

אלמלא ההתיישבות בגולן, הגולן לא היה בידי ישראל, כפי שללא ההתיישבות בנגב, הנגב לא היה בידי ישראל.

עליית י"א הנקודות הייתה בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946.

ב-7 באוקטובר 2023 פלשו המרצחים הפלשתינאים, בין השאר, לבארי, נירים ואורים וניסו לפלוש גם לתקומה – כולם יישובים שעלו לקרקע עם י"א הנקודות.

ביום המר והנמהר הזה נוכחנו מהי מטרת האוייב הפלשתינאי, מה המשמעות של "פרי פלסטיין", ומה מתוכנן "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי". ביום הנורא הזה צה"ל קרס, ממשלת ישראל קרסה, מדינת ישראל קרסה. היישובים הופקרו למר גורלם. ואף על פי כן, ההתיישבות בלמה את הפלישה, בגבורה עילאית של התושבים ושל כיתות הכוננות המוחלשות, לאחר שנים רבות של הזנחה פושעת מצד המדינה; גבורה שהצילה את מדינת ישראל, במחיר איום ונורא.

ובצפון – במקום להגן על יישובינו, הממשלה המופקרת פינתה את ההתיישבות לכל אורך הגזרה למשך 14 חודשים, הקימה רצועת ביטחון בצד הישראלי ובמשך כשנה התחננה להסדרה עם חיזבאללה, עד שהתעשתה אחרי הטבח במג'דל שמס, שבעקבותיו יצאה באיחור של כמעט שנה למתקפת הנגד המוצלחת נגד חיזבאללה.

למרות שהמשימה טרם הושלמה, חמאס טרם מוטט והוא שולט עדיין על כשליש מרצועת עזה – ההתיישבות בנגב המערבי חזרה והתחדשה, כמעט כל היישובים חזרו והאחרונים עומדים לחזור, כמעט כל התושבים חזרו ויש תנופה של צמיחה דמוגרפית – מיספר התושבים בנגב המערבי גדול היום יותר מכפי שהיה ב-6 באוקטובר. זה ניצחון הציונות.

בעקבות 7 באוקטובר, חזר שיח ההתיישבות גם אלינו, שזנחנו אותו לשווא במשך עשרות שנים. תנועות הנוער של תנועת העבודה מסירות את החלודה והחזירו את ההתיישבות לתפיסה שלהם וליעדי ההגשמה שעליהן הן מחנכות ומכוונות את הנוער. בבקעת הירדן עלה לקרקע בשבוע שעבר המושב בתרון – היישוב החקלאי הראשון שעלה לקרקע אחרי עשרים שנה. התנועה הקיבוצית, בהנהגת ליאור שמחה, שבה להגדיר את עצמה "התנועה ליישוב הארץ", והיא חוזרת בהדרגה למשימתיות התיישבותית, ומבינה שאקטיביזם ציוני אינו להיות תנועת מחאה, אלא להיות תנועת הגשמה. בזהירות, צעד אחרי צעד, התנועה חוזרת לעצמה, מקימה קיבוץ חדש, משותף לחילונים ודתיים – בשורה חברתית גדולה לחברה הישראלית, באזור ערד ועומדת להקים קיבוץ חדש בבקעת הירדן. שוב מדובר על תנופת התיישבות לאורך גבולה המזרחי של ישראל, כדי לחזק את הגבול לאורך הירדן ולעצב את הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, ומן הראוי שנהיה בין מובילי המהלך הזה, לצד ארגונים כמו השומר החדש, שלצערי התנועה מנוכרת אליו למרות שהם השותפים הטבעיים שלנו. גם בעניין הזה אני מאמין שהאסימון ייפול אצלנו בקרוב.

רוח י"א הנקודות, רוח החלוציות הציונית ההתיישבותית המעצבת את גבול המדינה ומיישבת את שממות הארץ, שבה ומפעמת בקרבנו. נכון, אלו סנוניות ראשונות, אך זו מהותה של החלוציות – קומץ אקטיביסטי ההולך לפני המחנה ומשנה את המציאות.