* מתקפת אמת – ממשלת ישראל כשלה כישלון חרוץ בהסברה ובמאבק על התודעה. היא הפקירה לחלוטין את המגרש לזרוע התעמולה של טבח 7 באוקטובר, בהובלת האוייב הקטארי, ונתקפה אלם מול שטף התעמולה האנטישמית והאנטי ישראלית, ומול עלילות הדם נגד צה"ל וישראל. זהו מחדל נורא.
אבל אסור לומר נואש. אסוף להפקיר את המגרש לאוייב. חייבים לעלות למגרש ולתקוף. מול מתקפת השקר, יש לצאת במתקפת אמת.
קודם כל, להציג את טבח 7 באוקטובר. להציף בהצגת הזוועות, בלי לתת מנוח. בדיוק כפי שהאויב עושה שטיפת מוח בהפצת השקרים, עלינו לעשות שטיפת מוח בהפצת האמת. אסור להרפות ויש להראות לכל עין בעולם מול מי ומול מה אנו עומדים, ושהמלחמה שלנו היא על עצם הקיום מול אוייב שתאוותו הגדולה היא השמדת העם היהודי. להזכיר שהכחשת הטבח היא המשך ישיר להכחשת השואה, ולא לתת יד להכחשה.
עלינו להציג את העובדות על מוסר המלחמה בצה"ל, על האופן שבו צה"ל עושה יותר מכל צבא אחר בתולדות המלחמות כדי לצמצם את הנזק האגבי – הפגיעה באזרחים, בהצלחה שאין כדוגמתה. במקום לרמוס את היועמ"שית והפצ"רית, עלינו להראות לעולם כולו שכל ההחלטות, הן בדרג המדיני והן בפיקוד העליון של צה"ל היו בשיתוף עם אנשי המשפט הבכירים, שהקפידו על כך שנפעל על פי חוקי המלחמה.
יש להציג בכל הכוח לעולם את האופן שבו המחבלים הופכים את האזרחים למגן אנושי. את פירי המנהרות שיצאו מתוך חדרי ילדים. את הפיכת בתי חולים ובתי ספר לבסיסי טרור רצחניים. את העובדה שחמאס בנה עיר טרור תת קרקעית, ולא נתן מחסה לאף אזרח, כדי להציל את חייו, כי ראה במות אזרחי עזה נשק נגדנו.
יש להציג את העובדות על מהותו הנאצית של האוייב שעמד מולנו, על כוונות ההשמדה שלו ועל האיום שלו על העולם החופשי כולו.
וצריך להפסיק לתרום לאוייב תחמושת תעמולתית באמצעות הצהרות מופקרות של שרים פופוליסטיים וחסרי אחריות, שגורמים לכך ששעה שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם ומקפיד על ערכי טוהר הנשק ומוסר לחימה, שרים בממשלה משרתים את האוייב ומאוששים, כביכול, את עלילת ה"ג'נוסייד". כן, יש בממשלה כנופיה החותרת לג'נוסייד, והיא ממש גיס חמישי במלחמה על דעת הקהל בעולם.
תנאי הכרחי להצלחה במערכה על דעת הקהל הוא החלפת הממשלה.
* בשירות האוייב – שעה שממשלת ישראל לא עשתה דבר בקרב על דעת הקהל העולמית, מתוך משרד ראש הממשלה יצאה תעמולה אפקטיבית מאוד למען האוייב הקטארי בזמן המלחמה.
* מדוע הסרט נקרא נזא – כבר שבוע ימים "הארץ" עומד על הרגליים האחוריות בתמיכה בסרט האוטואנטישמי "נז"א". בין השאר, כותבי "הארץ" משתלחים במנהיגי האופוזיציה ובתקשורת הישראלית, שיצאו בחריפות נגד הסרט ויוצריו, או כפי שהם מציגים זאת, ב"לינץ'".
אחת הטענות, היא גיחוך על כך שתוקפי הסרט לא צפו בו. אבל גם כותבי "הארץ" והחתומים על מודעות התמיכה בסרט לא צפו בו, והם אף מודים בכך. התמיכה האוטומטית שלהם בסרט שהם לא צפו בו, נובעת מאותה סיבה שאנשים כמוני יוצאים נגד הסרט בלי לצפות בו.
אילו יצא סרט ה"מוכיח" שהיהודים משתמשים בדם של ילדים נוכרים לאפיית מצות בפסח, לא אידרש לצפות בסרט כדי לקבוע שהוא עלילת דם אנטישמית. הוא הדין בסרט ה"מוכיח" את עלילת הדם האנטישמית על ג'נוסייד שישראל עשתה, כביכול, ברצועת עזה. אין צורך לצפות בו כדי לקבוע שזו עלילת דם. ואלה שמגינים על הסרט בלי לצפות בו, עושים זאת כי הם תומכים בעלילת הדם.
מבין הכותבים על הנושא, עמוס הראל היה מאוזן יחסית. בין השאר הוא כתב: "עולה חשד שהבחירה בראשי התיבות נז"א קשורה פחות במשמעותם הצבאית (נזק אגבי, כלומר פגיעה בבלתי מעורבים) ויותר בכך שהם מזכירים, לצופים דוברי אנגלית, הלחמה של המילים 'נאצים' ו'עזה'." הוא צודק, זה שקוף. ולא, הם אינם מתכוונים לאמת שחמאס השולט בעזה הוא נאצי, אלא לשקר שהיהודים, שמעזים לממש את זכותם להגנה העצמית, הם הנאצים.
* עדכון חשוב בעניין הג'נוסייד – מהדם ששפכנו בעזה אפשר לאפות מצות לכל היהודים לכמה שנים טובות.
* כמה דקות מחאו כפיים לסרט "היהודי זיס"?
* בשבח מתקפת החיסולים – את חמאס, הארגון שביצע את טבח 7 באוקטובר, חובתנו הלאומית לחסל. למי שטוען שאי אפשר כי "חמאס זה רעיון" אשיב – אדרבא, שיהיה רק רעיון. בלי נשק. בלי שלטון. כל תוצאה פחות מזה היא כישלון ישראלי. כל ילד בעולם המוסלמי צריך לדעת מה ייעשה למי ששוחט בנו, רוצח, אונס וחוטף.
מצב שבו חמאס שולט על שליש מרצועת עזה ועל כל העיר עזה, ויש לו עשרות אלפי מחבלים חמושים ופעילים, והוא מתחמש ומתאמן לטבח הבא, הוא בלתי נסבל.
אסור שזו תהיה תוצאת המלחמה. זו תוצאה של מלחמת הדשדוש ההססנית, מצד אחד, והפחד של נתניהו מעיצוב היום שאחרי, כי הוא אחוז בידי בן גביר וסמוטריץ', מצד שני.
עם זאת, אין להקל ראש בהישגים המשמעותיים של המלחמה, ובלבד שלא נראה בהם סוף פסוק, אלא נכסים להשלמת המהלך.
המלחמה נעצרה בשל עסקת החטופים. זו היתה החלטה נכונה. החברה הישראלית היתה מתרסקת אילו ויתרנו על החטופים. נכון היה לחתום על העסקה, במיוחד לנוכח העובדה שהיא שמרה בידינו את רוב הנכסים שהשגנו במלחמה. וגם כיוון שההסכם כלל את הדרישה לפירוק חמאס מנשקו. הרי ישראל לא יכלה לא לחתום על הסכם שמחזיר את חטופיה, אינו דורש את נסיגתה ומקבל את דרישתה העיקרית.
כעת יש לפעול לכך שפירוק חמאס ימומש. יש למנוע כל התקדמות במתווה "מועצת השלום" ללא השלמת פירוק חמאס מכל נשקו, כולל אקדחים, ומסירתם לישראל. יש למנוע כל התחלה של שיקום הרצועה ללא פירוז הרצועה. יש לצמצם את העברת האספקה לתוך עזה, שהיום היא יותר מפי שלושה מהצורך ההומניטרי, עד פירוק חמאס. במקביל, יש לבנות תוכנית ישראלית חלופית לתוכנית של מועצת השלום, ללא כוחות זרים שרק יפריעו למלחמה בטרור. הפתרון הראוי הוא מודל שטחי A ו-B ביו"ש על רוב עזה, כלומר שלטון אזרחי של הרש"פ (או של ממשלת טכנוקרטים, אם לא רוצים לומר את השם המפורש) וחופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון, והשארת פרימטר משמעותי בידי ישראל, לצמיתות.
בהנחה שלמרות הלחץ המדיני, הכלכלי והצבאי, חמאס לא יסכים להתפרק מנשקו, במוקדם או במאוחר צה"ל יהיה חייב לעשות כן.
עד אז, יש לפגוע בחמאס ולהקשות על התארגנותו. כאן המקום לשבח את הממשלה, את צה"ל ואת השב"כ על מתקפת החיסולים של מחבלי חמאס. כל מחבל חי הוא איום מיידי, ויש להרוג אותו.
לפני הטבח היה עלינו לצאת למבצע גדול, נוסח "חומת מגן", למיטוט חמאס. במשך שנים הטפתי לכך. אך גם אם לא יצאנו למתקפת נגד מקדימה, לו אך קצרנו מדי יום ביומו את מפקדי חמאס, כפי שאנו עושים היום, ניתן היה למנוע את הטבח. אבל אנחנו העדפנו את "שקט יענה בשקט ובכסף." איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.
כל עוד איננו יוצאים למתקפה לפירוק חמאס, עלינו להמשיך במתקפת החיסולים, לא להרפות ואף להחריף אותה.
* פנטזיה סעודית – יכול להיות שאני מפנטז, אולם ייתכן שהמשבר בבאב אל-מנדב, הבידוד הסעודי בשעתם הקשה, היא הזדמנות להצטרפות סעודיה להסכמי אברהם, ולחתימת חוזה שלום עם ישראל.
עד היום, אבן הנגף בפני שלום עם סעודיה היתה דרישתם להתחייבות ישראלית להקמת מדינה פלשתינאית, שהיא בלתי קבילה, כמובן. אולי כעת סדר העדיפויות האסטרטגי שלהם ישתנה. שלום עם סעודיה עשוי לחזק את מעמדה האזורי של ישראל, להרחיק את סעודיה מטורקיה ולהחליש את מעמדה של טורקיה.
אבל יכול להיות שאני מפנטז.
* תרחיש של שיבוש הבחירות בידי האוייב – רבים מדברים על החשש לפגיעה בטוהר הבחירות ולשיבוש יום הבחירות. ועדת הבחירות המרכזית ערכה תרגיל היערכות לתרחישים כאלה, בהשתתפות השב"כ ומשטרת ישראל.
יש צורך להיערך לתרחיש נוסף – ניסיון של האוייב לשבש את יום הבחירות, למשל באמצעות שיגור מטחי טילים לישראל מאיראן ו/או מתימן. הייתי מציע, למשל, שראשי הקואליציה והאופוזיציה יסכימו ביניהם מראש, באופן חשאי, כמובן, על הארכת הבחירות ב-24 או 48 שעות נוספות, כולל החלטה על מנגנון חקיקה חפוז שתיערך באותו היום. יש לשתף במהלך את ראשי מערכת המשפט, כדי לסכל מראש כל ניסיון לעתור נגד המהלך.
* דופי בלוחמים – השר הכהניסט, מטעם כנופיית בן גביר, עמיחי אליהו, מטיל דופי במחצית מהלוחמים והמפקדים בצה"ל. הוא, בן בריתם של המשתמטים, מציע לוותר על מחצית הלוחמים, בנוסף לוויתור על המוני העריקים החרדים.
כנופיית בן גביר היא כנופיה פשיסטית, גזענית, טרוריסטית, קרימינלית, שמרעילה את החברה הישראלית, ומקומה מחוץ לחוק.
* כוח להשחית – אף שבראש ועדת הבחירות המרכזית עומד שופט בית המשפט העליון, זו ועדה פוליטית, המורכבת מנציגי המפלגות על פי הרכב הכנסת היוצאת. מתן האפשרות לגוף פוליטי להשתמש בכוחו כדי לפסול מפלגות מהשתתפות בבחירות הוא אבסורדי. היום, כאשר כנופיית בן גביר דורשת לאסור על התמודדות של הדמוקרטים (!), והליכוד ושאר מפלגות הקואליציה לא הודיעו כיצד יצביעו על הבקשה הזאת, ברור שהצעד הבא יהיה שהרוב השולט בוועדה יפסול את כל מפלגות האופוזיציה. לשם זה הולך.
כל עוד הרכב הוועדה הוא פוליטי, יש לשנות את החוק. יש לקבוע שניתן לפסול מפלגה רק ברוב של 75% בוועדת הבחירות המרכזית. ההחלטה מחייבת אישור בג"ץ, כלומר אין צורך להגיש ערעור לבג"ץ, אלא החלטה על פסילה באופן אוטומטי תוכרע בבג"ץ (כפי שהחוק דורש זאת היום בפסילה אישית של מועמדים).
נכון שבג"ץ כשל כישלון מחפיר כאשר התיר לכנופיית בן גביר להתמודד, ובכך המיט אסון על ישראל, ואף על פי כן, אין תחליף לסמכות בג"ץ, ואסור להשאיר את הכוח בידי פורום פוליטי, כי זה כוח להשחית.
* האם התייצבות אחרי מנהיג אחד תיטיב עם הגוש? – המשטר בישראל אינו משטר נשיאותי. מזה 25 שנים גם אין בחירה ישירה לראשות הממשלה. נכון, בבחירות הללו יותר מאי פעם בעבר יש חלוקה ברורה לגושים. אך ההצבעה לכנסת היא למפלגות.
בגוש נתניהו, כל המפלגות מתייצבות מאחורי מנהיגותו של נתניהו. בקרב גוש האופוזיציה אין התייצבות דומה. ולכן, יש הלקאה עצמית פומבית, בפמפום התקשורת, וקריאה לכל הגוש להתלכד מאחורי איזנקוט. הטענה היא, שאם צד אחד מתלכד מאחורי מנהיג והצד השני לא, זה ירי בנגמ"ש וזו תהיה פגיעה בתוצאות הבחירות.
אני כופר בכך. התלכדות מפלגות הקואליציה מאחורי נתניהו נובעת מהתמיכה הגורפת של הציבור התומך באותן מפלגות במנהיגותו של נתניהו. אם בן גביר או דרעי לא יתייצבו מאחורי נתניהו, הם יאבדו רבים מבוחריהם.
בגוש האופוזיציה המצב שונה. יש מי שמצרים על כך. איני נמנה עימם. איני מתקנא בתרבות פולחן האישיות של היריב. אם ליברמן או בנט יאמרו שהמועמד שלהם להנהגה הוא איזנקוט, הם יאבדו רבים מבוחריהם, שיעברו לאיזנקוט. מה שחשוב הוא שכל אחת מהמפלגות תמקסם את הפוטנציאל שלה, והצהרת תמיכה באיזנקוט היא ההיפך מכך.
מה כן חשוב בקמפיין? שמנהיגי המפלגות לא יתקפו זה את זה, יתמקדו ביריב, יבהירו שאחרי תוצאות הבחירות תהיה הסכמה על מי ממליצים לנשיא, ושכולם יפעלו להביא את הבוחרים לקלפי בהמוניהם.
* מפגש עם ניסן זאבי – אירחנו באורטל את ניסן זאבי מכפר גלעדי, יזם עסקי וחברתי שקידם ומקדם מאוד את הגליל המזרחי, וכעת המועמד ה-15 ברשימת "ביחד" בראשות נפתלי בנט.
ניסן סיפר על היוזמות שהוביל לקידום הצפון ועל החלטתו לרוץ לכנסת כדי לקדם מתוכה את קו העימות. הוא הציג את עיקרי תוכנית "תקומה הצפונית", כדוגמת תקומה של הנגב המערבי, שהוא יילחם לקבל אותה כחוק בכנסת. ניסן אמר שכחבר כנסת עיקר עניינו יהיה לייצג את קו העימות ולקדם אותו, מתוך תפיסה שאין המדובר בייצוג של מגזר, אלא באינטרס לאומי המחייב את שינוי סדר העדיפויות הלאומי.
נערכה שיחה ערה, שעלו בה סוגיות כמו החקלאות, העסקים הקטנים, גיוס חרדים ועוד.
בבחירות, אצביע ל"ביחד", מתוך אמונה בדרכה של המפלגה, אמון בבנט וברשימה האיכותית מאוד שבנה ותמיכה אישית בניסן זאבי, כנציג הסְפָר הצפוני.
* מיתוס "בליך" – בבחירות בבית הספר התיכון "בליך" בר"ג, לקראת בחירות 77', התחוללה הפתעה רבתי – הליכוד ניצח.
אף אחד לא שם לכך לב. אולם כעבור שבועות אחדים, כאשר בבחירות עצמן אכן הליכוד ניצח, הבחירות ב"בליך" עלו לכותרות כסנסציה – הרמז המטרים לתוצאות האמת. איך לא קראנו את הכתובת על הקיר?
הסנסציה נבעה מכך שאף אחד, כמעט, לא צפה את המהפך. כל הסקרים, זולת סקר אחד של סוקרת צעירה ואלמונית, מינה צמח, בעיתון כלכלי קטן, "מבט", לא צפה מהפך. והנה, אילו רק ראינו את התוצאות ב"בליך"...
סיבה שנייה לסנסציה, היא שהאוכלוסיה המרכיבה את "בליך" מייצגת את ההרכב הסוציולוגי של המצביעים המסורתיים של המערך, ולכן התוצאות היו אמורות לאותת.
חלפו מאז כמעט חמישים שנה, ויחסי הציבור של בית הספר, שהורי התלמידים בו טרם נולדו אז, ממשיכים לרכב על המיתוס של בית הספר המנבא את תוצאות הבחירות. אלא... שמאז זה באמת רק מיתוס. מיתוס מופרך. בכל מערכת בחירות מנצחות שם מפלגות השמאל-מרכז. ולכן מתבשמים שהוא ניבא גם את מהפך 92' – עליית רבין לשלטון. אבל אז היה זה מהפך ידוע מראש, וכאמור האוכלוסייה של "בליך" היתה אלקטורט הבית של רבין.
גם היום תוצאות הבחירות ב"בליך" הגיעו לכותרות. ניצחון גדול של איזנקוט. במקום השני בנט. הליכוד במקום השלישי. הלוואי שהתוצאות תהיינה דומות, אבל... לפני ארבע שנים היה ניצחון גדול ליאיר לפיד. כדאי לזכור זאת, למען הפרופורציות. מה שמדאיג אותי בתוצאות ב"בליך" הן 9% לכנופיית בן גביר. זו נורה אדומה לחברה הישראלית. קלגסי הכנופיה הלהיטו את תומכיהם בצווחות "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים".
בתקופת המאבק על הגולן, נערכו הצבעות ניסיוניות על עתיד הגולן בכמה בתי ספר בארץ. בכולם השתתפנו. בכולם, ללא יוצא מן הכלל, ניצחנו. אבל זה עניין את התלמידים ואולי את המורים באותו בית ספר.
כשנערך המשאל ב"בליך" ר"ג, ידענו שזה יהיה אירוע מתוקשר מאוד, ונערכנו בהתאם. כרזות "בליך עם הגולן" נתלו בעוד מועד בכל האזור וכמובן שנכחנו שם עם כל התותחים. לי זה גם היה סוג של טיול שורשים – "משאל עם" בבית הספר שבו למדתי (ואותו שנאתי). כמובן שניצחנו גם שם ברוב גדול. כדובר, עשיתי מטעמים מהניצחון.
* כמו קייטנות חמאס – כנופיית בן גביר מחלקת לבני נוער מחזיקי מפתחות בצורת אקדח. הם מזכירים לי את קייטנות חמאס. מתי הם יוסיפו לאקדח תמונה של יגאל עמיר?
* אשת מופת – צפיתי בסרט הטלוויזיה מעורר ההשראה "אמא של אופיר", המספר את סיפורה של מירה שושני, מפקדת בכירה בשב"כ, חברת קיבוץ כפר עזה, שבתה אופיר נרצחה ב-7 באוקטובר ובעלה שי נפצע כשניסה לחלץ את בתו הפצועה.
מירה היא אשת מופת. מרשימה ביותר. אציין שתי אמירות שלה. האחת, היא שאילו נחטפה צריך היה להרוג אותה, בשל המידע הסודי שבידיה. היא אמרה את הדברים בביטחון מוחלט שזה הדבר שנכון לעשותו, כי ביטחון המדינה חשוב יותר מחייה. ניכרים דברי אמת.
האמירה השנייה היתה תחושת האשמה והכישלון והאחריות שלה, למה שקרה, כולל לרצח בתה. היא מתייסרת על אחריותה ואמרה שלא תסלח לעצמה. היא התפטרה מתפקידה ומהשירות בשל תחושת האחריות למחדל. היא אמרה משפט שהוא בסיס המנהיגות: "אין דבר כזה 'לקחת אחריות'. האחריות היא עליך מעצם תפקידך."
כעת היא מקימה מרכז לפיתוח מנהיגות ע"ש אופיר בתה.
עד שעות הערב ב-7 באוקטובר מירה סירבה להתפנות, למרות שמבחינת השב"כ הוגדרה כנכס שמחייב פינוי.
ובסרט הראו את ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב נובחת מעל דוכן הכנסת ובאולפני הטלוויזיה את עלילת הדם הארורה שהיא ודומיה בדו מלבם על "הבגידה מבפנים." היא סיפרה על כך שהשב"כ, שכמובן ידע על המתקפה, שלח בלילה צוות טקילה לפנות שתי בכירות בשב"כ. הכוונה היא אליה, מירה, ולבכירה נוספת שנרצחה. טלי גוטליב, [----] האנושי. כל כולה רוע צרוף, אין בה כלום חוץ מרוע, שנאה ושקרים. היא הרוע המוחלט. טול ממנה את הרוע, ולא יישאר כלום, כי אין כלום. והיא נאחזת בכל מחיר בכנסת, הפעם כסגנית הגנגסטר של הכנופייה, בשל החסינות מפני העמדה לדין על פשעיה נגד ביטחון המדינה.
עלילת הדם הנוראית הזאת נועדה לכסתח את האחראי הראשי למחדל, שבניגוד למירה ולכל שרשרת הפיקוד בצה"ל ובשב"כ לא לוקח אחריות, וטוען שכולם אשמים חוץ ממנו. מירה שושני דיברה על הקונספציה שגם היא היתה שבויה בה ערב 7 באוקטובר. "הרי היינו בכלל בדיבור על הסדרה עם חמאס." הסדרה עם חמאס זה לא השב"כ. זה ראש הממשלה.
* יש לאן לרדת – עד הצטרפותה של ח"כית ה[---]ת גוטליב לכנופיית בן גביר, לא העליתי על דעתי שיש לכנופייה הנאלחת הזאת עוד לאן לרדת.
* סימטריה – כל עלילות הדם האנטישמיות בתולדות עמנו מתגמדות לעומת עלילת הדם השפלה על "הבגידה מבפנים" בטבח 7 באוקטובר.
מקור עלילת הדם הוא נתניהו. עלילת הדם נועדה למלט אותו מאחריותו למחדל. בנו ואשתו הם בין ראשי מפיציה, שופרותיו וערוץ התעמולה שלו הם מפיצי העלילה הראשיים. הוא לא יוצא נגד עלילת הדם. בהתבטאויות פומביות, כשהוא נלחץ לפינה, הוא אומר משהו כמו "אני לא חושב שהיתה בגידה אבל..." ומפיץ את הקונספירציה ה"רכה"; הקשקוש הזה על לא העירו מיס קלקולציה בלה בלה בלה, לטובת מי שאינם מיטיבי לסת עד כדי קניית עלילת הדם הקשה.
כשכתבתי על כך, הגיב לי מישהו, שעלילת הדם אינה חד צדדית. עובדה, הוא מכיר איזה מישהו שמפגין בקפלן, והוא טוען שביבי ידע שתהיה פלישה ובכוונה הרדים את הצבא.
וואו. איזו סימטריה נפלאה. כור הרעל הגרעיני בראשות ראש הממשלה מזה, ואיזה מוישה שאולי אמר איזה משהו לאיזה יענקל מזה.
* ומי לא הודח? – הודח מצה"ל מי שהיה קמ"ן אוגדת עזה ב-7 באוקטובר. הוא מצטרף לרשימה ארוכה של קציני צה"ל ובכירים בשב"כ שהודחו מתפקידיהם בשל חלקם באחריות למחדל. רק האחראי הראשי, הכולל, טרם שילם כל מחיר ונמלט במוגות לב מאחריותו.
* חמור יותר מהמחדל – מבחינה מוסרית, פשע הבריחה של נתניהו מאחריות, הטלתה על הכפופים לו שביצעו את מדיניותו והפעלת כור רעל גרעיני שמעליל עלילת דם נוראה על בכירי צה"ל ושב"כ ב"בגידה", אך ורק כדי להציל את עכוזו, חמור יותר מהמחדל שהביא לאסון 7 באוקטובר.
אני מאמין שמדיניות ההבלגה, ההכלה, ההתמכרות לשקט וה"שקט ייענה בכסף," כלומר הפרוטקשן, נבעו מרצון כן ואמתיי למנוע מלחמה ולחסוך בחיי אדם בכלל וחיי ישראלים בפרט. הרצון הזה, כשלעצמו, הוא חיובי וראוי. אלא שהוא הוביל לטבח, בחינת "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות." היה זה עיוורון מדיני, אך הוא היה חף מזדון. לעומת זאת, מנוסתו מוגת הלב מאחריות וכל הפשעים הנלווים לה, נובעים כולם מזדון.
* הציונות כשם משפחה – קראתי רשומה שבה נכתב שהמונח ציונות דתית הוא אוקסימורון, כיוון שהציונות היא תנועה לאומית, ובתור שכזו היא בהכרח חילונית.
הציונות אינה ומעולם לא היתה תנועה חילונית כפי שגם לא היתה תנועה דתית. היא תנועה לאומית. ככזו, היא מגלמת את החיבור בין החלקים השונים בעם, דתיים, מסורתיים וחילונים, שמרנים וליברלים, קפיטליסטים וסוציאליסטים והיא פונה לכל חלקי העם, דתיים, מסורתיים וחילונים, שמרנים וליברלים, קפיטליסטים וסוציאליסטים. היא פונה גם לחרדים, למרות שב-130 השנים האחרונות ללא הצלחה.
עמוס עוז כתב פעם משפט שאני מזדהה איתו מאוד ומרבה לצטט אותו: הציונות היא שם משפחה, והיא מכילה הרבה שמות פרטיים: תנועת העבודה הציונית, הציונות הרוויזיוניסטית, הציונות הדתית, הציונות הכללית וכן הלאה.
אגב, דרכי בציונות שונה משל עוז. הציונות של עוז היא ציונות רזה, שמתמקדת כמעט לחלוטין בכך שרדפו אותנו בגולה, וארץ ישראל היא המקום היחיד שיכול להיות שלנו, ולכן חשוב שתהיה כאן מדינה יהודית. הציונות שלי היא של חזון גדול, של זהות יהודית עמוקה, של זכותנו על ארץ ישראל ועוד. אבל הציונות שלו היא שם פרטי והציונות שלי היא שם פרטי, ושם המשפחה של שנינו הוא ציונות.
הציונות אינה שביל עזים צר, של דרך אחת ויחידה. הרעיון הציוני לגווניו הוא אוטוסטרדה רבת נתיבים. מאז ומתמיד, כל זרם בציונות האמין שהציונות שלו היא הציונות האמיתית, השלמה. תנועת העבודה הציונית האמינה שרק הדרך הסוציאליסטית היא הדרך הנכונה לשחרור העם ולבניין הארץ ולכן רק היא הציונות השלמה, והציונות הרוויזיוניסטית טענה שרק מוניזם – חד-נס, דגל אחד בלי "שעטנז" עם סוציאליזם הוא הציונות השלמה, והציונות הדתית טענה, ברוח הרב קוק, שהציונות היא חלק ממהלך הגאולה האלוהי והציונות החילונית היא קטליזטור חשוב בדרך לגאולה, אך הציונים החילונים אינם יודעים זאת והציונות שלהם חלקית וכן הלאה וכן הלאה. ברור שגם אני בטוח שהציונות שלי היא הציונות המזוקקת. אבל באיזו זכות אכפור בציונות של זרמים אחרים ואנשים אחרים?
הציונות היא רחבה ומגוונת, ובשוליה צמחו גם מוטציות – כמו הכנענים שיצאו מתוך הציונות, תוך אימוץ אובססיבי וטהרני של מרכיב אחד עד שהפכו לאנטי ציונים מובהקים. ברית שלום יצאה מתוך הציונות וחלק מראשיה נותרו ציונים, אך היא הגיעה לאבסורד של התנגדות להקמת מדינת ישראל אם הערבים מתנגדים לכך. הכהניזם הוא מוטציה גזענית ופשיסטית של הציונות. אך הכלל הציוני רבגוני, ומן הראוי שנכבד את כל גווני הציונות ולבטח שלא נטיל דופי בעצם ציוניותם.
הגשמתי ואני מגשים כבר מעל ארבעה עשורים את הציונות בעלייה להתיישבות בגולן ובהכאת שורשים בגולן. ברעיון של עקירת ההתיישבות בגולן ראיתי רעיון אנטי ציוני. אך מעולם לא העליתי על דעתי להטיל דופי בציוניותם של ראשי הממשלה שניסו להוביל לנסיגה מהגולן – רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט. היה ברור לי שהם ציונים ופטריוטים שטועים בדרכם המדינית, ושגם אם הם מקדמים מעשה אנטי ציוני, הם עושים זאת למען טובת המדינה היהודית, לשיטתם. אני רואה גם בגישה הליברטריאנית כפירה ביסוד הקולקטיביסטי שהוא יסוד מוסד בציונות, אך מעולם לא כפרתי בציוניותם של ציונים הדוגלים בליברטריאניות. יש לי איתם ויכוח על הדרך הציונית הנכונה, אך אנו חלק מאותה משפחה ציונית.
* סגן ראש ממשלה ערבי?! זה רלוונטי? – זאב ז'בוטינסקי כתב ב-1929, במאמרו "ארצו של ישראל": "היינו קודם כל יוצרים פה מצב של שוויון זכויות גמור, מוחלט ומושלם, בלי שום יוצא מן הכלל. יהודי או ערבי, או ארמני או גרמני, אין הבדל לפני החוק – כל הדרכים פתוחות לפניו, יוכל להיות אפילו ראש הממשלה אם הפרוגרמה המדינית שלו תמצא חן בעיני רוב הצירים במורשון [בית הנבחרים] העתיד." ובספרו האחרון "חזית המלחמה של עם ישראל", הוא הציג על בסיס התפיסה הזאת טיוטה לחוקה, ובה כתב בין השאר: "בכל ממשלה שבה ראש הממשלה יהודי יהיה סגנו ערבי, ולהיפך." כלומר, לא זו בלבד שלדידו אזרח ערבי יכול להיות ראש ממשלה במדינה היהודית, אלא שבמבנה שהוא מציע, בכל מקרה, אם ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו חייב להיות ערבי ולהיפך, וזאת כהכרח חוקתי.
האם הגיגיו אלה של ז'בוטינסקי רלוונטיים בימינו? תלוי את מי שואלים, ויותר מכך – מתי שואלים אותו. בעיני נתניהו, למשל, זה רלוונטי גם רלוונטי. או, לפחות, היה רלוונטי לפני חמש שנים. באותם ימים, בשבתו כאבו-יאיר, הוא נהג להשתמש במאמר הזה של ז'בוטינסקי במסע החיזור הנמרץ והמפתה אחרי מנסור עבאס ורע"ם, עימם כרת ברית פוליטית, התכוון לצרף אותם לממשלתו וראה בהם פרוקסי שלו במגזר הערבי. נכון, ברגע שסמוטריץ' הכשיל את הקמת הממשלה ועבאס הצטרף לממשלת השינוי, כהרף עין הוא התהפך והחל להסית נגדם ולהציג אותם כתומכי טרור, כביכול. הוא אמנם העליל עליהם שהם שותפי חמאס, אבל מה שבאמת הפריע לו, הוא שהם שותפיו של בנט, להבדיל.
לנוכח מסע ההסתה מראש נגד האפשרות שתקום קואליציה בתמיכת אותה רע"ם, שאחריה חיזר נתניהו נמרצות, פירסם אריה נאור מאמר מעניין בנדון בגיליון 242 של "האומה": "ראש ממשלה ערבי? ז'בוטינסקי לא שלל זאת." לא, הוא לא קורא ליישם את חזונו של ז'בוטינסקי כלשונו. אגב, על פי מאמרו "קיר הברזל", ברור שז'בוטינסקי לא היה מציע הצעה כזו כל עוד אין שלום בין העמים והכרה מלאה בזכותנו למדינה יהודית. אך ברוח השקפת ז'בוטינסקי, הוא מציע לגיטימציה לקואליציה עם מפלגות ערביות. לא בהכרח הקמת ממשלה איתן, כיוון שכדי להקים ממשלה יש צורך בהסכמות על המדיניות, אבל בהחלט מו"מ רציני על הצטרפות לקואליציה. הוא סיים את מאמרו במילים: "האם יניב מו"מ כזה את שיתוף המיעוט בממשלה? לא נוכל לדעת זאת מראש... אך אל נדיר מלכתחילה חמישית מאזרחי המדינה משיתופם ברשות המבצעת."
עקרונית, גם לדעתי אין לפסול מראש מפלגה ערבית. תנאי למו"מ הוא קבלת העיקרון המכונן של ישראל היותה מדינה יהודית דמוקרטית. ואם המו"מ יניב הסכמה על קווי היסוד של הממשלה, אין בכך מניעה. כעת, יש להציג כתנאי להצטרפות כל מפלגה לממשלה, תמיכה בתוכנית של גיוס חובה לכל, של היהודים לצה"ל ושל הערבים לשירות אזרחי.
מה שמגוחך במאמר של נאור, הוא טענתו שהמפלגות הערביות מקבלות את העיקרון המכונן של המדינה, שאותה הוכיח בכך שבג"ץ אישר את ריצתן. נו, באמת... לפי אותה טענה אין בכנסת מפלגה גזענית כהניסטית, כי בג"ץ אישר לכנופיית בן גביר להתמודד...
בימים אלה של התלהמות כלפי הערבים וקריאה לשלילת זכויותיהם כאחד מעיקרי תעודת הזהות של הימין החדש, יפה לראות בכתב העת "האומה" מאמר כזה, ובו הקביעה: "אי אפשר להדיר חמישית מאזרחי המדינה מהשתתפות בשלטון ובו בזמן לטעון שזה נעשה בהתאם לתורת ז'בוטינסקי."
כפי שכתבתי לא אחת, אני אוהב את כתב העת "האומה", קורא אדוק בו וכותב בו מפקידה לפקידה. אני קורא אותו מכריכה לכריכה, כי הוא מעניין, ברמה גבוהה, גם אם אני חלוק על הרבה מן הנכתב בו. המאמרים עוסקים בפוליטיקה עכשווית, בהיסטוריה ובספרות וכולם מעניינים. אציג כמה מהמאמרים בגיליון זה שנשאו חן בעיניי. מאמר של נדב שרגאי על השקר הפלשתינאי בנוגע להיסטוריה של ארץ ישראל ולהיותם בניה מאז ומעולם. מאמר של שרה אוסצקי-לזר על תולדות לימודי המזרחנות באקדמיה הישראלית. מאמר של אורי אפנצלר ירדני על חיבתו של ז'בוטינסקי למוזיקת הג'אז. מאמר של זיוה שמיר על שיר של אברהם שטרן "יאיר" – "אתה בחרתנו מכל העמים" וכיצד שירו של אלתרמן, הנושא אותו שם, מתכתב איתו. שניהם עוסקים בסבל היהודי, שאין לו אח ורע; ובמהות המונח "עם בחירה" בהקשר הזה. ועוד ועוד. מאמר אחד קלקל את השורה, ביקורת של עפרה מצוב-כהן על ספרו של אסף ענברי "נתן ועמוס", ברמה ירודה וילדותית ובנימה בכיינית.
* מדרש מדינת היהודים – את ספרו החדש של פרופ' אודי מנור: "מדינת היהודים שלי – 130 שנה ל'מדינת היהודים' ", קראתי כטיוטה. כמו את ספריו הקודמים, גם את זה אודי שלח לי מראש, מה שפעם היה נקרא "כתב היד", להערות. כיוון שאודי אמר לי שלא הוכנסו שינויים רבים בין הטיוטה לתוצר הסופי, אני מרשה לעצמי לכתוב על הספר בטרם קראתי את גרסתו הסופית.
אודי סיפר לי שכתב ספר על הספר "מדינת היהודים". זה נחמד – לכתוב ספר על ספר, לקרוא ספר על ספר. סיקרן אותי מאוד.
אודי לא סיפר בספר את סיפורו של הספר "מדינת היהודים" וגם לא תמצת אותו עם הסברים היסטוריים ממרומי פרספקטיבה של 130 שנה. ספרו של אודי הוא מדרש על "מדינת היהודים", או ליתר דיוק: מדרש אודי מנור על מדינת היהודים. כשהוא שלח לי את הספר, עוד לא היה לספר שם. אבל השם שהוא נתן לו, "מדינת היהודים שלי" מיטיב לתאר את הספר.
כך כתבתי לאודי: "אני אוהב את הספר. האמת היא שיותר משזה ספר על 'מדינת היהודים', זה ספר שבו באמצעות הרצל ומדינת היהודים אודי מנור מבטא את השקפת עולמו היהודית, הציונית והחברתית. איני אומר זאת בשלילה, אלא בחיוב. מישהו אחר שהיה כותב על 'מדינת היהודים' היה כותב ספר אחר לגמרי. הדבר בלט בעיקר במקום המרכזי שהענקת לתחום הכלכלי, ובו באמצעות הרצל הצגת את השקפתך על קיצור תולדות כלכלת ישראל."
מהי הפרקטיקה של מדרש? חז"ל דרשו את פסוקי התורה, כך שהעבירו באמצעותם את המסרים שלהם. המבחן של מדרש טוב אינו שהוא הפרשנות המוסמכת והנכונה לטקסט, ואין בלתו, אלא שהדורש היטיב להשתמש בטקסט המקורי כדי להביא את עצמו, בלי לאנוס את הטקסט ובאופן שאינו מאולץ. ספרו של אודי הוא בהחלט כזה.
נושא שבו אני חולק על אודי, הוא שאלת ציוניותו של רוטשילד. אודי קובע שרוטשילד לא היה ציוני, כי הוא התנגד לתנועה הציונית של הרצל. אולם אני בוחן את ציוניותו של רוטשילד בדיעבד – מה היה חלקו בבניין הארץ? זה משמעותי בעיניי יותר מאשר איך הוא הגיב בזמן אמת להרצל. ואין ספק שתרומתו להתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה ובפיתוח כלכלת היישוב, היתה משמעותית. וזה מה שחשוב, כי הלב נמשך אחרי המעשים.
גם בית הספר החקלאי מקווה ישראל, הגם שנוסד בידי כי"ח (כל ישראל חברים), שלפחות באותה תקופה אינו יכול להיחשד בציונות, כי האידיאולוגיה שלו היתה אמנסיפציונית מובהקת, של השתלבות היהודים במדינות המערב ובתרבות המערב ולבטח לא קשור לגאולה לאומית, הוא מפעל ציוני בדיעבד, לא רק כיוון שהוא אחת מנקודות ההתיישבות היהודית הראשונות בארץ ישראל, אלא כי הוא חינך דורות של חקלאים שהגשימו את הציונות בהתיישבות חקלאית, ועיצבו את גבולות הארץ. לא בכדי, באתר העמותה האנטי-ישראלית "זוכרות" מוגדר "מקווה ישראל": התנחלות ציונית על אדמת יעזור.
הספר הקצר הזה הוא תרומה משמעותית לארון הספרים הציוני המתחדש. הוא מסתיים כך: "ומה תפקידם של היהודים? כמו תמיד: לראות חיים. בתפוצות בקהילה בבית הכנסת במרכז הקהילתי ובבית הספר, בעיתון בפודקאסט ובספר, ואילו בארץ ישראל, ארצם של היהודים, עוד בית, עוד דונם, עוד עז, עוד יישוב, עוד כרם, עוד שיר, עוד מחזור לימוד ש"ס ומדע ואלגוריתם ומכונה ומשאבה ומנפטה ורפת. כי זו משמעותם של דברים נוספים אחרים שהרצל כתב ב'מדינת היהודים': אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד הברבריות.' מעולם לא היו דברים אלו עכשוויים, מאירי עיניים, מעוררי השראה ומדויקים יותר."
* ביד הלשון: שולטן – מתוך תפילת עמידה בתפילות הימים הנוראים: "וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים. וְיֵעָשׂוּ כולם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כְּמו שֶׁיָּדַעְנוּ ה' אֱלהֵינוּ שֶׁהַשָּׁלְטָן לְפָנֶיךָ עז בְּיָדְךָ וּגְבוּרָה בִּימִינֶךָ. וְשִׁמְךָ נורָא עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ."
"שהשולטן לפניך." מה פירוש שולטן?
המילה מופיעה גם בקטע בארמית בתפילת מוסף של יום הכיפורים, בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים. שם נאמר: "ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה." התרגום לעברית הוא: "ולא יסור השלטון מבית יהודה". כלומר, בארמית המילה שולטן פירושה שלטון. המילה נכנסה גם לעברית ולתפילה בעברית. "שהשולטן לפניך" פירושו – שהשלטון לפניך.
זה המקור למילה הערבית "סולטאן", שהוא התואר לשליט מוסלמי. השורש הערבי סל"ט, כמו השורש העברי של"ט, עניינו כוח, סמכות, ממשל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 20.9.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר